הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו פ"ל 9510-10-17

לפני כבוד ה שופטת שרית קריספין

המאשימה:
מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אלדר

נגד

הנאשם:
יונס חלאף ע"י ב"כ עו"ד גולן

החלטה

בפני בקשה להטלת הוצאות ההגנה בתיק זה, על המשיבה, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, תשל" ז – 1977 (להלן – חוק העונשין).
עסקינן במבקש, שזוכה ביום 13.2.19, מעבירה של נהיגה בזמן פסילת רישיון רכב וזאת מהטעם, כי במועד השימוע וההחלטה על השבתת הרכב, כמפורט בהרחבה בפסק הדין, היה המבקש קטין, אך זכויותיו כקטין, לא נשמרו.
לטענת ב" כ ה מבקש, כיוון שהמבקש זוכה זיכוי מוחלט ומהטעמים המפורטים בבקשה , יש לפסוק לו הוצאות הגנתו וכן פיצויים, סך הכל, 12,169 ₪.
לטענת המשיבה, כמפורט בתגובתה,אין מקום להטיל עליה הוצאות או פיצויים למבקש.
 
דיון והכרעה

ברע"פ 4121/09, שגיא נ' מדינת ישראל , סקר בית המשפט העליון את ההלכה הנוהגת באשר להטלת הוצאות הגנת נאשם על המדינה, בהקשר להליך בבית המשפט לתעבורה וקבע כך:
 
"מנוסח סעיף 80 ל חוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו " נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ... אולם חשוב להדגיש כי " גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" . סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק" .
 
בית המשפט העליון קבע כי : " העילה " לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח " מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם .. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני".

ברע"פ 4761/13 סלע נגד מדינת ישראל, נאמר:
"הלכה היא, כי פסיקת הוצאות בעילה שעניינה כי " לא היה יסוד האשמה", תעשה אך במקרים מצומצמים וחריגים. יפים לעניין זה, דברי השופט ח' מלצר:
"[...]על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר [...] מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת" (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.1.2013), וראו גם, ע"פ 1986/11 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2013)".

במקרה שבנדון, לא תיתכן מחלוקת, כי אם הייתה המשיבה בוחנת את ראיותיה בקפידה הנדרשת, בטרם הגשת כתב האישום, היא הייתה מגיעה למסקנה שאין מקום להגישו, מהטעמים שפורטו בפסק הדין.
אי שמירה על זכויותיו של חשוד/נאשם קטין, הנה פגיעה מהותית, שיש בה כדי להשמיט את הקרקע תחת העבירות המיוחסות לו והמשיבה הפגינה רשלנות, עת לא נתנה דעתה לגילו של המבקש, רשלנות העולה לכדי "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת ", כאמור לעיל.
 
באשר לעילה השנייה בדבר " נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, קבע בית המשפט העליון בפס"ד שגיא, כי היא:" מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה... ישנם שלושה סוגים של נסיבות: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" .
עוד אמר בית המשפט העליון בעניין שגיא :" בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט " רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. המילה רשאי איננה בגדר סרח עודף מילולי מיותר, היא באה לסייג ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת בגדרי סעיף 80, בו שיקולים רבים מתחרים על הבכורה, ולמתן הפיצוי יכולות להיות השלכות רוחב שיש להביא בכלל חשבון" .

בענייננו, הרי שמחד, יש ליתן משקל לסוג זיכויו של המבקש- זיכוי מוחלט, אך מאידך, באשר להליכי המשפט, יש ליתן את הדעת לכך, שהמבקש תרם באופן משמעותי להתמשכותם, כפי שיפורט להלן:
המבקש זומן לראשונה להקראה ליום 31.12.17 ולא התייצב, צו הבאה שהוצא נגדו, הביא לקביעת שני דיונים נוספים, כאשר ב"כ המשיבה טענה כי המבקש נמצא, ככל הנראה בתנאי מעצר בית או איזוק אלקטרוני, עד שביום 4.7.18, הגיש בא כוחו הודעה על ייצוג וביקש דחיית הדיון.
ביום 8.7.18, התייצב הסנגור בבית המשפט, ללא המבקש וכפר במיוחס לו בכתב האישום, מבלי להעלות כל טענה באשר להיות המבקש קטין במועד השימוע, אלא טענות עובדתיות אחרות.
ביום 12.9.18, התייצב הסנגור לדיון ההוכחות, שוב, ללא המבקש והסכים להגשת ראיות המשיבה במלואן, שוב, ללא העלאת כל טענה לגבי היות המבקש קטין, כאמור לעיל והתיק נקבע לפרשת הגנה.
לאחר שהסנגור הגיש בקשת דחיה, נקבע התיק לפרשת הגנה ליום 24.12.18, המבקש העיד ונחקר, כאשר אציין, כי עדותו הייתה בלתי אמינה וזאת בלשון המעטה ולאחר שב"כ המשיבה סיכמה טיעוניה, ביקש הסנגור דחייה לסיכומים בכתב ורק במסגרת הסיכומים, העלה לראשונה את הטענה, כי המבקש היה קטין במועד השימוע ולא זומן באמצעות הוריו, כמפורט בהרחבה בפסק הדין.
יודגש, כי טעם זה בלבד עמד בבסיס זיכויו של המבקש.

מן האמור עולה, כי המבקש ובא כוחו, לא תרמו ל"הקטנת הנזק" וקיצור ההליך המשפטי, אלא ההיפך הוא הנכון.

בע"פ 7235/16 כהן נגד מדינת ישראל, נאמר:
באשר לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצויים. אין חולק שהמערערים מסרו גרסה שקרית בחקירתם במשטרה...גם בבית המשפט המחוזי, במהלך הדיון במשפטם של אילוז הם מילאו את פיהם מים כשם שעשו משפחת אילוז במשפטם של המערערים. .... בנסיבות אלו, טענת המערערים כי קיימת הצדקה לפצותם על מעצרם בשל " נסיבות אחרות המצדיקות זאת", אינה יכולה להתקבל. ... לא ניתן להתעלם גם מהתנהלותם של המערערים במהלך חקירתם במשטרה..."

בע"פ 8167/12 פלוני נגד מדינת ישראל, נאמר:
"בגדרי שיעור הפיצוי הביא בחשבון בית המשפט המחוזי את התנהלותו של המערער בחקירותיו ואת שקריו שניתן לומר ש"תרמו" להעמדתו לדין ...כידוע, פסיקת פיצוי מכוח סעיף 80(א) ל חוק העונשין "איננה מחייבת הכרעה בינארית – לשבט או לזכות – אלא יכולה להתבסס על פתרונות ביניים, ויש בה לא מעט מיסוד הפשרה" [ראו דברי השופט (כתוארו אז) א' מצא ב ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870, 879 (2002)]. על רקע כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי לא התגבשה עילה להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לשיעור הפיצוי שנפסק לטובת המערער".

בית המשפט העליון ציין כי ההליך בבית המשפט לתעבורה מצוי ברף התחתון של פגיעה בזכויותיו של נאשם.

נוכח מכלול הנסיבות שפורטו לעיל והתבסס על שתי החלופות של סעיף 80 לעיל , אני מורה למשיבה לשלם למבקש הוצאות בסך 600 ₪ וזאת עד ליום 1.8.19.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.