הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו בפ"ת 1307-09-18

לפני כבוד ה שופט אהרן האוזרמן

המבקשת:
מדינת ישראל
באמצעות ב"כ עוה"ד מיטל צ'פניק

נגד
המשיב:
עזרא כדורי
באמצעות ב"כ עוה"ד אלון קריתי

החלטה

בפני בקשה להארכת פסילה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב לפי סעיף 47(ט) וסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, אליה צורפה בקשה לשחרור בערובה על ידי בית המשפט, שמהותה קביעת ערבויות להתייצבות למשפט (בש"ע 1303-09-18).

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות (סמים) , הנלמדת מסירובו למסור דגימת שתן לבדיקת איתור שרידי סם בגופו .

על פי עובדות כתב האישום, נחשד המשיב כי ביום 29.08.18 בשעה 17:00 לערך, נצפה על ידי בלשי משטרה שעקבו אחריו (בעקבות מידע מודיעיני) כשהוא נוהג ברכב באור יהודה, ברחוב ברקת. השוטרים נסעו אחריו ברכבים סמויים ועקבו אחריו עד שהמשיב פנה ונכנס למגרש החנייה של בית מספר 7 ברחוב חיים ברלב, אז נגשו אל המשיב שישב ברכב (שעדיין היה מונע).

על פי דוחות הפעולה של השוטרים בשלב זה המשיב יצא ממושב הנהג, הסתובב סביב הרכב והחל להימלט רגלית. השוטרים דלקו אחריו תפסו אותו, המשיב נעצר ונכבל, תוך שימוש בכוח מאחר ועל פי השוטרים השתולל קילל והתנגד לכבילה באזיקים.

רישיונו של המשיב נפסל ביום 30.08.18 ע"י קצין משטרה בפסילה מנהלית ל משך 30 יום, לאחר שימוע שנערך לו באת"ן ת"א. בשימוע טען המשיב כי - " לא הדלקתי את הרכב באו אלי שני אנשים ברחתי מפחד אני לא משתמש בסמים כבר שלוש שנים".

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:
בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (פורסם במאגרים) (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה:
"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 8087/95 זאדה [8]), בעמ' 151). אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם (שם, בעמ' 148), אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גירסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גירסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גירסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגירסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, בעמ' 149, 152; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 2182/95 מהאג'נה [9]), בעמ' 230)."

טענת המשיב כי השוטרים התנכלו לו ו נטפלו אליו ללא סיבה. המשיב מכחיש כי נהג ברכב וטוען כי ירד מביתו להוציא משהו מהאוטו שהוא בחזקת אשתו שהיא בלבד נוהגת בו. בנוסף, המשיב מכחיש כי השתמש בסם. המשיב טוען כי רצה למסור דגימת שתן אך זאת רק אחרי שייבדק בבית חולים כיוון שהשוטרים שברו לו את היד.

בנוסף, לעניין האישום בנהיגה בשכרות טוען הסנגור למעשה לכרסום בראיות, כך שלשיטתו עוצמת הראיות היא כזו שאינה מצדיקה המשך הפסילה עד לתום ההליכים.

תיק המשטרה ובו מכלול חומר החקירה שנאסף עד כה ע"י המשטרה, הוגש לעיוני.

על פי דו"חות הפעולה של השוטרים בצוות הבילוש, מצאתי די ראיות למיוחס למשיב. הבלשים אשר עקבו אחרי המשיב (בהסתמך על מידע מודיעיני) מ תארים את מסלול הנסיעה של המשיב שנהג ברכב וכן אחד מהם זיהה את המשיב על פי פניו, כבר בעת הנהיגה, ממרחק כ-3 מטרים , מאחר והמשיב מוכר לו היטב מעבודתו. הבלשים נגשו למשיב בחניה ב עת שהמשיב ישב בכיסא הנהג ומנוע הרכב היה מונע.

זאת ועוד, המשיב ניסה להימלט רגלית ואף התנהגותו במקום לאחר שנתפס, כפי שמתארים השוטרים באופן מפורט, מדברת בעד עצמה. המשיב התנגד למעצרו (לאחר שניסה להימלט ונתפס) התנגדות פיזית, נראה כי ניסה לעורר פרובוקצייה במקום ואף קילל את השוטרים בקללות נמרצות .

המשיב סירב לבדיקת מאפיינים. המשיב לא שתף פעולה עם השוטרים. המשיב סרב למסור בדיקת שתן למרות 2 הזדמנויות לפחות גם לאחר שהוסברה לו חובתו למסור דגימת שתן, ותוצאות סירובו על פי דין, הכול בהתאם לנהלי העבודה כנדרש מהשוטרים, על פי דין.

המשיב שוחח טלפונית עם עורך דינו כשהובא לתחנת המשטרה, וניתנה לו הזדמנו ת לקבל ייעוץ משפטי. למרות האמור, לאחר שקיבל ייעוץ משפטי, סרב המשיב למסור שתן לבדיקה.

אשר לטענות המשיב להתנהגות השוטרים כלפיו , טענות אלו ראויות להתברר רק בפני הגורמים המוסמכים, מח"ש וקת"צ. לאחר עיון בדוחות הפעולה ובחומר החקירה איני סבור כי טענות אלו מצדיקות קביעה כי קיים כרסום משמעותי בעצמת הראיות הנוגעות לחשד לנהיגה בשכרות (סמים) ואינן גורעות מהקביעה כי קיימות ראיות לכאורה לחשדות.

המקום לברור ראיות הוא כמובן במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת הדיונית הנוכחית של ביקורת החלטה מנהלית המצויה בפני, בה בודק בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להארכת פסילה על פי החלטת קצין המשטרה לתקופה נוספת ועד לתום ההליכים.

בית המשפט אינו נדרש בשלב זה, למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, כל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בראיות לכאורה המצויות בפניו ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות.

[ראו והשוו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 133, 147-151; בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (31/10/07); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (15/1/08); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20/05/08) ].

סיכומו של עניין, בשלב זה, די בדוחו"ת הפעולה, בתיעוד התנהגותו של המשיב במקום, בדברי המשיב עצמו בחקירה ובשימוע, כדי לקבוע כי בידי המבקשת די ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתו של המשיב בדין בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

באשר למסוכנות:

ב"כ המשיב מיקד את עיקר טענותיו בשאלת המסוכנות בכך שעברו התעבורתי של המשיב תקין לשיטתו בשנים האחרונות. למרות הרשעותיו הקודמות בעבירות שכרות ונהיגה בפסילה טוען הסנגור כי מדובר בעבירות ישנו ת (2009, 2007) וכי המשיב שינה דרכי ו.

מסוכנותו של המשיב בנהיגה, נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו התעבורתי.

לעניין נסיבות ביצוע העבירה, יפים דבריה של כב' השופטת נגה אוהד בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י [פורסם בנבו], אשר קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה:
"לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית."

גם ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו [בבש"פ 1965/07] – נדחה.

בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו [פורסם בנבו], קובע כבוד השופט מלץ:

" השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

ברע"פ 8649/10 [פורסם בנבו], אמר כבוד הש' רובינשטיין:
" הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב – בין היתר – הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש."

על המסוכנות של הנהג הנלמדת מעצם החשד לביצוע עבירה של נהיגת רכב בזמן שכרות, כתב כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, [פד"י נ"ב (3) בעמ' 237]:-
"לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו".

ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, [פד"י מט(4) בעמ' 163] נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

אף המחוקק קבע עמדה ברורה באשר למסוכנות הנובעת מתוך העבירה של נהיגת רכב במצב שכרות, וזאת בקבעו בצד עבירה זו עונש מינימום של שנתיים פסילה, שהוא עונש חובה, אשר רק בקיומם של נימוקים מיוחדים רשאי ביהמ"ש לסטות ממנו.

הן המחוקק והן הפסיקה, קבעו לפיכך הלכה למעשה כי התנהגות של נהיגה בזמן שכרות, מצביעה על קיומו של סיכון ממשי וודאי לשלומם ולביטחונם של ציבור המשתמשים בדרך.

בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מ"י בערר על פסילה מנהלית, קבע כבוד השופט א. הלוי:

" לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

בבש"פ 8635/08 בוריס בלנקין נ' מ"י קבעה כבוד השופטת מ. נאור, בדחותה ערר על פסילה מנהלית, כי:-
" איני סבורה כי קיים חשש של ממש שאם יורשע העורר עונשו יהיה נמוך מזמן הפסילה שיקבע בגזר הדין. מהראיות עולה תמונה של מי שאין לאפשר לו, לעת הזו, להמשיך לנהוג, בשל הצורך בהגנה על הציבור. אם בתי המשפט בת"א-יפו מחמירים בעניין נהיגה בשכרות יותר מבתי משפט אחרים כפי שנטען בהודעת הערר - תבוא עליהם הברכה".

באשר לעברו התעבורתי של המשיב, עיון בגיליון הרשעותיו הקודמות בתעבורה מעלה כי המשיב נוהג משנת 2001 וצבר לחובתו 58 הרשעות קודמות בתעבורה. הרשעתו האחרונה משנת 2017 בעבירת הסעת נוסע לא חגור (ברירת קנס).

בשנת 2011 הורשע (בערעור במחוזי) בעבי רות של נהיגה בזמן פסילה נהיגה ללא רישיון נהיגה בהיותו בלתי מורשה (לסוג הרכב ) ונהיגה בקלות ראש (מועד ביצוע העבירה 11.06.07). לאחר ערעור למחוזי רצה הנאשם עונש מאסר של 10 חודשים (בצרוף עם תיק פלילי נוסף כמופיע ברישומו הפלילי), רישיונו נפסל ל-18 חודשים, והוא נדון למאסר ולפסילה מותנים.

למשיב הרשעה קודמת בעבירה זהה של נהיגה בשכרות (סמים) ובעבירות של נהיגה תחת השפעת סמים ונהיגה בקלות ראש, משנת 2009.

על פי רישומו הפלילי למשיב הרשעה אחרונה בעבירת סחיטה באיומים משנת 2011 והרשעה בעבירות של החזקת כלים להכנת סמים ושימוש בסמים בצריכה עצמית, משנת 2004.

סיכום והכרעה:

נסיבות המקרה כמתואר לעיל, מעידות לדעתי על מסוכנות ברמה שאינה ברמה נמוכה כלל וכלל. מדובר בחשד לכאורה לעבירה חמורה של נהיגה בשכרות (סמים) , לגביו הוצגו בתיק החקירה ראיות לכאורה ברמה מספקת לשלב הנוכחי, כל זאת כאשר המשיב נראה כמנסה לכאורה לשבש את פעולות השוטרים ולהתחמק מהבדיקה, בין על ידי ניסיונו להימלט מהשוטרים במנוסה רגלית, ובין על ידי סירובו למסור דגימת שתן לבדיקה.

לעניין נהיגה בשכרות מכוח סירוב, כבר נקבע בת"פ (י-ם) 630/07 מדינת ישראל נ' ברינזר עידן כי:
"ההנחה צריכה להיות כי מי שמסרב להיבדק סיבותיו עימו ומן הסתם מדובר בשכרות גבוהה יחסית. כל דרך פרשנות אחרת תעשה פלסתר את מגמת המחוקק".

בית המשפט מצווה לאזן בין אינטרסים נוגדים. יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, בעובדה כי אשמתו טרם הוכרעה ואף בפגיעה העלולה להיגרם לו ולמשפחתו עקב המשך הפסילה, אולם הכלל הוא כי שיקולים אלו משניים אל מול השיקולים הנכבדים של שמירה ודאגה לחיי אדם ולשלמות גופם של עוברי הדרך. (ראה בש"פ 6085/10 יוסי בן שטרית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) .

הערכת רמת המסוכנות אינה מצטמצמת אך ורק לבחינה של נסיבות ביצוע העבירה. בין יתר השיקולים יש להביא גם את התשובה לשאלה, האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית לחשוד . [ראה: בע"ח 11280-07-12 מדינת ישראל נגד רמי ענבה (פורסם בנבו)].

בב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון כי מעבר לשאלה האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי כאמור, יש לבדוק האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, ותוך שימוש בניסיון החיים והשכל הישר יש להרכיב תמונה כוללת ממנה נסיק את המסקנה לעניין המבוקש.

עיינתי בנסיבות המקרה בהתאם לתמונה העולה מחומר הראיות. האזנתי לגרסת המשיב . נתתי דעתי לעברו התעבורתי ו רישומו הפלילי הכוללים עבירה זהה (משנת 2009) ו עבירה של נהיגה בפסילה (משנת 2007) כמתואר, כל זאת למרות העובדה כי בשנים האחרונות אין למשיב רישום תעבורתי או פ לילי.

התנהגות המשיב במקום מעידה על הלך נפשו, ומעידה על ניסיון מצדו ל"שיבוש החקירה" בכך שניסה להימלט רגלית מהשוטרים, התנגד למעצרו תוך שהוא משתולל ומקלל, וכן בהמשך גם לאחר שהובא לחקירה במשרדי את"ן ת"א, סרב למסור בדיקת שתן, למרות ההסברים שקיבל בדבר חובתו והמשמעות המשפטית של סירובו, ואף לאחר שהתייעץ טלפונית עם עורך דינו.

מאחר ולא מצאתי כל הצדקה לסירוב או להתנהגות המשיב כמתואר אני מתרשם כי אין מדובר באירוע מקרי מצדו של המשיב , וכי יש בהתנהגותו כדי ללמד על הלך נפש פורץ גבולות.

ניסיון החיים והשכל הישר מעידים על קיומם של גורמים כמתואר אצל המשיב, המעידים על היותו מסוכן . מסוכנותו נבחנת בנהיגה ברכב. אני סבור כי החזרת רישיון הנהיגה למשיב בעת הזו תסכן את הציבור.

לאחר שהאזנתי לטעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שנאסף עד כה בעניינו של המשיב, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המשיב כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כאמור כי יש די חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב, בנוסף מצאתי כי המשך נהיגתו של המשיב מסכנת את הציבור, ולפיכך יש טעם לפסול את רישיונו.

אני מורה על פסילתו של המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אני קוצב את תקופת הפסילה כאמור, בהתאם לקבוע בחוק, למשך 6 חודשים מיום 30.08.18.

אני מורה כי המשיב יחתום עד יום 13.08.18 בשעה 12:00 על ערבות עצמית בסך 7000 ₪ (בנוסף לערבות שנחתמה במשטרה בסך 3000 ₪) וזאת להבטחת התייצבותו לכל הדיונים במשפטו.

הדיון הקבוע למתן החלטה ליום 13.08.18 ולהקראה מבוטל. הצדדים פטורים מהתייצבות.

זימון להקראה (בפני מותב אחר) ישלח לצדדים ע"י המזכירות בהתאם להחלטתי שניתנה היום בתיק העיקרי.

זכות ערר כחוק לבית המשפט המחוזי בתל אביב .