הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה פל"א 9389-01-17

בפני
כבוד ה שופטת רות וקסמן

המאשימה/המשיבה

מדינת ישראל

נגד

הנאשם/המבקש

שאול ספר (עציר)

החלטה

בפני טענת"אין להשיב לאשמה" עפ"י סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ").

1. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בתאריך 12.11.2012 נשפט הנאשם בנוכחותו בבית משפט השלום בירושלים בתיק מס' 5885-05-12 בפני כב' השופט רון, ונדון בין היתר לפסילה בפועל לתקופה של חמש שנים מיום שחרורו ממאסר.

2. עוד נטען בכתב האישום כי בתאריך 23.1.17 בשעה 11.44 או בסמוך לכך, היינו בתוך תקופת הפסילה, נהג הנאשם ברכב תפעולי בכביש 44 בצומת הקרח, בכניסה לעיר רמלה , ללא רישיון נהיגה תקף החל מתאריך 10.6.1996 וללא ביטוח תקף.

3. לפיכך, מיוחסות לנאשם העבירות שלהלן:
א. רישיון נהיגה שתוקפו פקע מעל 12 חודשים – עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה.
ב. נהיגה בזמן פסילה – עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.
ג. נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2 א לפקודת ביטוח רכב מנועי.

4. הנאשם כפר בעובדות המופיעות בכתב האישום, ככל שהן מתייחסות ל"רכב התפעולי" והודה בעובדות המתייחסות להעדר הרישיון ונהיגה בפסילה (סעיפים 4-3 לכתב האישום).

5. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות השלובות זו בזו: האחת היא כיצד יש להגדיר את הכלי שעליו נסע הנאשם בזמן שנעצר על ידי המשטרה, והשניה היא האם שימוש בכלי כאמור דורש רישיון נהיגה על פי חוק.

6. מטעם התביעה העידו 3 עדים: רס"ב מתן פקדו (להלן: "השוטר פקדו"), ששימש בתקופה הרלבנטית כשוטר סיור ואשר ערך את דו"ח הפעולה (ת/1) ואת דו"ח המעצר (ת/2), וכן צילם את הכלי ששימש את הנאשם (ת/3 תמונות 1 – 8) ; רס"ב אלברט משה (להלן: "השוטר אלברט"), ששימש בתקופה הרלבנטית כסייר תנועה של המתנדבים ואשר ערך את המזכרים (ת/4 ו- ת/5); רס"ב אויאר משה (להלן: "השוטר אויאר") ששימש בתקופה הרלבנטית כבוחן תאונות דרכים ואשר גבה עת הודעת הנאשם ת/6).

7. בתום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי "אין להשיב לאשמה" מהטעם שאין בראיות המאשימה הוכחה לכאורה לאישום המיוחס לנאשם בכתב האישום, וזאת בהעדר בדל של ראיה לגבי מהות הכלי נשוא כתב האישום.

8. ב"כ הנאשם טוען, כי המאשימה לא המציאה תעודת יצרן, תע"צ או חוות דעת כלשהי בקשר לכלי נשוא כתב האישום, ואף לא פירטה את מידותיו, רכיביו ותכונותיו ככלי רכב.

9. עוד טוען ב"כ הנאשם, כי השוטרים שהעידו מטעם המאשימה הם שוטרי סיור בלבד שהעידו על פי מראה עיניהם בלבד, ואין מחלוקת שאינם עדים מומחים ושאין בסמכותם לחוות דעה לגבי טיבו של הכלי ודרישות הרישוי לגביו.

10. עוד טוען ב"כ הנאשם, כי התמונות שצילם השוטר פקדו (ת/3) אינן חד משמעיות וכי לא ניתן ללמוד מהן אם יש לכלי מנוע, ומכל מקום הן נתונות לפרשנות שאין בסמכותו של השוטר פקדו לתת, ומאחר שעל פי שיטת משפטנו בית המשפט אינו חוקר את הראיות בעצמו, אין דרך לקבוע כי אכן מדובר ב"רכב תפעולי" הדורש רישיון נהיגה כטענת המאשימה.

11. מנגד טוענת המאשימה, באמצעות ב"כ, כי התמונות שצילם השוטר פקדו (ת/3) מדברות עד עצמן, לפיהן מדובר ברכב שחובר לו גרור ואשר מצריך רישיון נהיגה.

12. עוד טוענת המאשימה, כי על פי סעיף 10 לפקודת התעבורה כל כלי רכב צריך רישיון נהיגה וכי התקנות קובעות פטור מרישיון בשלושה סוגים בלבד: קלנועית שהינה נטולת הגה (בשונה מהכלי שבתמונות שבו מופיע הגה באופן ברור), רכינוע, שהיגויו נעשה באמצעות הטיית הגוף (דבר שאינו מתקיים בענייננו) ואופניים עם מנוע עזר.

13. לפיכך, טוענת המאשימה כי די בראיות שהובאו עד כה על מנת להעביר את נטל הראיה לכתפי הנאשם ולדחות את הבקשה שלא להשיב לאשמה.

14. כידוע, מטרת הטענה שאין להשיב לאשמה היא להביא לסיום המשפט הפלילי, מקום שהתביעה לא הרימה את נטל הבאת הראיות באמצעות ראיות לכאוריות להוכחת הנטען בכתב האישום (ע"פ 24/49 זרקא נ' היועמ"ש פ"ד ד' 504, 522, מפי כב' השופט אגרנט (כתוארו אז). כדי לעבור את המשוכה שבעקבותיה תחויב ההגנה להשיב לאשמה "אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם". (דברי כב' השופט ש. לוין (כתוארו אז) בע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול ואח' פ"ד לט (3), 596 607-606).

15. בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון (פ"ד לב (1), 170) קבע כב' השופט בדימוס שמגר (כתוארו אז) , "כי אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום".

16. באשר למונח "ראיות לכאורה" בהקשר של טענת "אין להשיב לאשמה" קבע בית המשפט העליון בבש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל פ"ד מט(2) 221, כדלקמן:
" 'ראיות לכאורה' על פי סעיף 158 לחוק (חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982), משפיעות על סדר הדין הפלילי בלבד, במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השיכנוע, הנותר תמיד על התביעה. הנאשם לא יורשע בדין אלא אם כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצידו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם. לנוכח ההשלכה המוגבלת של 'ראיות לכאורה' על הכרעת הדין, נקבע כי די בראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוונטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי, גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן". (ור' גם בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 ובש"פ 4192/97 חסין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], ניתן ביום 27.7.2007)

17. הכלל הוא אם כן, כי רק אם ייקבע "כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי". במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני "מה" להתגונן וראוי לזכותו" (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים , תשס"ט – 2009, חלק שני, כרך א', עמ' 1446 ("קדמי").

18. ומן הכלל אל הפרט: למרות שאין עסקינן בסוגיה חדשה, שני הצדדים לא המציאו פסיקה כלשהי לתמיכה בעמדתם, ובעניין זה אין לי אלא לתמוה על התנהלות המאשימה שתימוכין לגישתה נמצאים בהחלטות ובפסקי דין קודמים, כפי שאפרט להלן.

19. בעפ"ת (מחוזי ת"א) 55589-08-10 מדינת ישראל נ' אבו סיף (להלן: "פרשת אבו סיף") קיבל כב' השופט רענן בן יוסף את ערעור המדינה באופן חלקי, בקובעו כי נהיגה ברכב מנועי, לרבות רכב הגולפית, שהנאשם נהג בו ברחובות יפו, בעודו פסול מלנהוג ומלקבל רישיון נהיגה, הינה עבירה של נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה.

20. עוד נקבע בפרשת אבו סיף כי בהעדר פטור מחובת רישיון נהיגה ובהינתן העובדה כי חל איסור לנהוג ברכב תפעולי אלא באיזור המיועד לרכב תפעולי, כל יתר כלי הרכב שיש להם מנוע, עפ"י ההגדרה בפקודת התעבורה, מחייבים את הנוהגים בהם להחזיק רישיון נהיגה. רכב ה"גולפית" נחשב רכב מנועי המחייב רישיון נהיגה כאשר הוא נוהג ברחבי העיר ולא באיזור התפעולי ומכאן הרשעתו של הנאשם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

21. לדברי כב' השופט בן יוסף "בתקופה שבה מדינת ישראל מכריזה מלחמה בתאונות הדרכים, בתקופה שבה בטיחות בכלל, בטיחות בדרכים בעיקר, מתנוססת בחשיבותה בציבוריות הישראלית, פרשנות לפיה מותר לנסוע ברכב מנועי ללא רישיון נהיגה, הינה פרשנות כה בלתי סבירה, שיש לדחות אותה על הסף". ובהמשך פסק הדין: "ייאמר גם, מבלי להתפלפל בטענות משפטיות, שטענתו של אדם שהוא נוהג ברכב מנועי, כל רכב מנועי, שהוא פסול מלנהוג ולקבל רישיון נהיגה, שאין הוא עובר, למשל, עבירה של נהיגה ללא רישיון איננה נשמעת אמיתית וכנה".

22. בנוסף, קובע השופט בן יוסף כי "יש לצאת מהגישה העולה מהפקודה, שאסור לנהוג בכל רכב מנועי, אלא אם כן יש רישיון, ומי שסובר שהתקנות אינן ראויות בכך שאינן קובעות אפשרות לקבל רישיון לרכב גולף או לרכב תפעולי דומה, הוא זה שצריך ליזום ולהילחם במערכת, למשל בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט העליון כדי לחייב את הרשויות להתקין את התקנות המתאימות".

23. בפ"ל (ת"א) 3791-10-11 מדינת ישראל נ' טומי אנג'ל (להלן: "פרשת אנג'ל") נדון מקרה שבו הועמד נאשם לדין בגין נה יגה בכלי רכב ביפו בזמן פסילה וללא רישיון, כאשר הנאשם טוען שסוג הרכג שעליו נהג אינו דורש רישוי, ביטוח ורישיון נהיגה.

24. בפרשת אנג'ל הבהיר כי השופט שמואל מלמד בראשית דבריו כי "אף אחד מהצדדים לא הביא לבית המשפט ראיה לעניין סוג הרכב שעמד במרכז הדיון" וכי "הצדדים השתמשו במאפיינים שונים כדי להגדיר את הרכב". ולפיכך, נאלץ בית המשפט, שבפניו היו תמונות בלבד, לקבוע את הגדרת הכלי שבפניו.

25. בפרשת אנג'ל בחן בית המשפט אם כלי הרכב מתאפיין במאפיינים של קלנועית או רכינוע ומשהגיע למסקנה שלילית קבע שמדובר ב"כלי רכב מנועי שלא הוחרג ע"י המחוקק ולכן הוא דורש רישיון נהיגה".

26. עוד נקבע בפרשת אנג'ל כי "הגדרת רכב מנועי אינה כוללת בחובה דרישה לרישיון רכב ויתכנו מצבים בהם היו רכבים שהרשות תסבור שיש מקום לפטור אותם מרישוי כ מו רכבים שאינם מקום להעלות לכביש כלל...רישוי מהווה נטל כלכלי כבד, שיתכן שבמקרים מסוימים אינו מוצדק ולכן הרשות מצאה מקום לפטור את בעלי הרכב ממבחן רישוי. אולם עדיין לא מצאתי כי נהג רכב שכזה יכול לנהוג בו ללא רישיון נהיגה".

27. כמו כן נדחתה בפרשת אנג'ל הטענה כי בהעדר סיווג של הרכב במשרד הרישוי, הרי שלא ניתן לדעת איזה רישיון נהיגה על נהג הרכב להחזיק, וזאת מהטעם שסיווג הרכבים נעשה על פי משקלות ומספר הנוסעים.

28. בפל"א (אשדוד) 1975-05-15 מדינת ישראל נ' תמיר אלטרמן (להלן: "פרשת אלטרמן"), הועמד נאשם לדין בגין נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה ברכב חשמל תפעולי.

29. הנאשם טען להגנתו, בין היתר, כי רכב ה"גולפית" שבו נהג, אינו "כלי רכב" על פי פקודת התעבורה או תקנות התעבורה וכי מדובר ב"רכב תפעולי", שאין הנוהג בו זקוק לרישיון נהיגה מכל סוג ואינו זקוק למבחן רישוי מכל סוג.

30. טענת ההגנה בפרשת אלטרמן נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי רכב הגולפית הוא רכב מנועי, שכן אין נפקא מינה לצורך סיווג זה אם המנוע מונע באנרגיה המופקת מנפט, אנרגיה המופקת משריפת גז או אנרגיה חשמלית.

31. בנוסף, קבע בית המשפט בפרשת אלטרמן כי רכבו של הנאשם הינו רכב תפעולי המותר לנסיעה רק בתחום השטח התפעולי המוגדר וכי נהיגה ברכב מחייבת רישיון.

32. לאור הפסיקה לעיל, שרק את עיקריה העליתי על הכתב בהחלטתי, ולאור העדויות ששמעתי והתמונות של הכלי והגרור שהוגשו כראיה (ת/3), הגעתי למסקנה כי המאשימה הציגה תשתית ראייתית, לכאורה, במידה שיש בה על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות מהתביעה לנאשם, וכי יש מקום לשמוע את פרשת ההגנה על מנת שניתן יהיה להכריע בדין.

33. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה בטענת "אין להשיב לאשמה", ומורה לנאשם להשיב לאישום התלוי ועומד נגדו ולהציג התשתית הראיייתית מטעמו.

לפיכך, קובעת לשמיעת פרשת ההגנה בפניי ליום 14.6.17 שעה 10:15.

הנאשם יובא על ידי שב"ס

המזכירות תזמן ב"כ הצדדים, ואת הנאשם באמצעות שב"ס

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ז, 18 מאי 2017, בהעדר הצדדים.