הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בא"ש 9762-01-19

בפני
כבוד ה שופט טל פרי

המבקשים

  1. זאכי אזברגה
  2. א.ח. הובלות אמין בע"מ

נגד

המשיבה
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול צו איסור שימוש מנהלי על שימוש ברכב למשך 30 ימים לפי סעיף 57(ב) לפקודת התעבורה.

מבקש מספר 1 הוא נהג הרכב.
מבקשת מספר 2 היא בעלת הגרור.

הצו ניתן בקשר לדוח הזמנה לדין מס' 11250314603 ממנו עולה כי ביום 16.01.19 בשעה 10.58, נהג המבקש 1 ברכב משא הנושא מספר רישוי 23819301 (להלן: "הגורר") אליו מחובר גרור הנושא מספר רישוי 9591875 (להלן: "הגרור"), בכביש מספר 5 למזרח ק"מ 6.5.

באותן נסיבות, זמן ומקום, נלקחו הגורר והגרור על ידי שוטר לשקילה והתברר כי הגורר נמצא בחריגת משקל ולגבי הגרור נמצא כי לא הייתה חריגת משקל. משקלו הכולל בפועל של הגורר היה 38,200 ק"ג בעוד שהמשקל הכולל המותר עפ"י רישיון הרכב הוא 32,000 ק"ג , קרי מדובר בחריגה של 6,200 ק"ג שהם 19 אחוזים מעל המותר.

בעקבות הממצאים האמורים לעיל, נאסרו הגורר והגרור בשימוש למשך 30 ימים.

ב"כ המבקשים טוענת כי לא היה מקום להורות על השבתת הרכב והגרור ועותרת לביטות איסור השימוש. לדבריה מדובר בחריגה מזערית של 19 אחוזים בלבד. עוד טוענת כי הגרור לא חרג כלל במשקל ולפיכך לא היה מקום להורות על השבתתו.
עוד טוענת כי מדובר בפגיעה כלכלית קשה במבקשים.
ב"כ המבקשים הפנתה לפסיקה , לרבות החלטת כב' הש' קובו בעמ"ת 49813-09-17 מ"י נ' אשר סויסה הובלות בע"מ.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה . ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה וטען כי פגיעה כלכלית אינה מהווה עילה מוצדקת לביטול איסור השימוש.

ב"כ המשיבה ציין אין מקום לערוך הפרדה מלאכותית בין הגרור לגורר וכי עצם החריגה במשקל של הגורר , גם אם בגרור אין חריגה , כאשר שני הכלים מחוברים יחדיו מהווה סכנה ברורה.

ראיות לכאורה
תיק החקירה הוגש לעיון בית המשפט.

בחומר הראיות מצויות תעודות שקילה מהן למד בית המשפט כי הגורר והגרור נשקלו והגורר נמצא בחריגת משקל כמפורט לעיל. בתעודות השקילה מפורטים מס' הרכב, דגם הרכב, שם הנהג ומס' תעודת הזהות שלו וכן צוין העומס המותר, משקל הרכב בפועל, החריגה (בטון) ואחוז החריגה .
עוד בחומר הראיות תעודת אימות דיוק מספר 22652 של האגף למשקולות ומידות במשרד הכלכלה והתעשייה, המאשר כי המשקל האמור נבדק ואושר לשימוש.
תגובתו של המבקש בעת רישום הדו"ח הייתה: "במפעל שוקלים אותי יחידה אחד עגלה עם משאית יצאתי כולל 61".

בחומר הראיות העתק תעודת משלוח המעידה כי המשקל הכולל של הרכב, גרור וגורר, היה 61,120 ק"ג- דהיינו, מדובר ברכב אשר הועמס, מראש, בחריגת משקל שכן המשקל הכולל המותר של הגורר והגרור הוא 59,000 ק"ג(גור ר 32,000 ק"ג וגרור 27,000 ק"ג), למעשה, עוד מקדמת דנא, הועמס הרכב בחריגת משקל, כך לדברי המבקש 1.

ואולם, לדידי, אין מקום לקבל פרשנותה של ב"כ המבקשים כי יש לערוך סכום כולל של המשקל שכן לכל אחד מהרכבים, הגר ור והגורר, יש משקל כולל מותר, על פי חוק.
אם אלך לפי שיטתה של ב"כ המבקשים הרי שיכול היה הגורר לשאת משקל של 50,000 ק"ג והגרור לא יחרוג מהמשקל המותר ועדיין יהא הדבר תקין.
כפי שציינתי , לא אוכל לקבל פרשנות זו שכן לכל רכב נקבע כושר גרירה מירבי המותאם למכלולי הרכב, למערכת הבלמים, לכושר נשיאת הסרנים ועוד.
בנסיבות אלה, כל חריגה מהמשקל המירבי הנ"ל עלולה להוביל לפגיעה קשה ביכולת הבלימה והנהיגה.

השבתה מנהלית של רכב נועדה להילחם בעבירות מסוכנות המנויות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה ובכללן, עבירות של נשיאת משקל יתר.

המחוקק היה ער לנזק העלול להיגרם לבעל רכב שרכבו יאסר לשימוש מבלי שהוא עצמו בצע את העבירה. כאשר שוקל בית המשפט את הנזק שנגרם לבעל הרכב כתוצאה מן ההשבתה, שהינו בעיקרון נזק כלכלי, אל מול הסיכון הקיים לציבור מנהיגת רכב ובו משקל יתר , גובר האינטרס הציבורי.

בנוגע לטענות ב"כ המבקשים שיש להתייחס לשני כלי הרכב בנפרד במקרה שאחד מכלי הרכב חורג והאחר לא , ועל כך שאין להשבית את שני כלי הרכב , נקבע בע"ח 43526-09-17 מדינת ישראל נ' עבידייה בפני כבוד השופט יואל עדן :

"הביטוי רכב אינו יכול להיות מפורש כמוגבל לגרור בלבד, כאשר המשקל העודף היה רק בגרור , העבירה אשר נקבעה בסעיף 85(א)(5) " המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רישיון הרכב..."."

"הביטוי רכב , במסגרת הוראות סעיף 57(א)(1) אינו יכול להיות מצומצם לגרור בלבד. ההובלה של המטען הינה בתוך שילוב הפעולות המבוצעות באמצעות המשאית ( הגורר) והגרור... הצמצום של הפרשנות לאותו כלי רכב אשר המשקל הכולל שלו בלבד היה מעבר למותר, אינו מתיישב עם ההקשר האמור , וגם אינו מתיישב עם תכלית החקיקה.. התכלית החקיקתית הינה למנוע ביצוע עבירה עם רכב מסוים באמצעותו בוצעה. העבירה בוצעה באמצעות הגורר ( המשאית) והן באמצעות הגרור, מכאן, לאור תכלית ההוראה, קיימת סמכות להטלת איסור שימוש בשניהם."

"קבלת פרשנות לפיה סעיף 57א(א)(1) משמעותה כי רק ביחס לגרור ניתן להטיל את האיסור, מקום שהוא מובל ע"י משאית שנמצאת במשקל תקין , משמעותה כי לא ניתן להחיל את הוראת 57ב(ב)(2), ומצב זה אינו מתיישב עם הפרשנות לפי איסור השימוש יהיה רק על הגרור."

בע"ח 15624-12-17 מדינת ישראל נ' מ.ע. חופרי שוקת בע"מ קבעה השופטת נאוה בכור כי :

"אינני רואה מקום לערוך הפרדה מלאכותית בין גורר לגרור , אותם יש לראות כיחידה אחת הנעה בכביש, וכל חריגה במשקל , אם בגורר או בגרור, אכן משפיעה, כמפורט בהודעת הערר הסעיף 7 על התנהגות הרכב כמכלול, מאריכה את מרחק הבלימה , משנה את התנהגות הרכב בעקומות, ויוצרת סכנה של ממש למשתמשים בדרך".

סוף דבר,
לא מצאתי כל פגם באיסור השימוש ואף לא מצאתי כי עומדת למבקשת כל טענת הגנה שכן במקרה של חריגה ולו של אחד מכלי הרכב נוצרת סכנה ממשית למשתמשים בדרך ועל כן יש לראותם כיחידה אחת הנעה בכביש, שכל חריגת משקל משפיעה עליה , בין אם היא בגורר ובין אם היא בגרור.

אין צורך להכביר מילים בדבר מסוכנות העבירה של נהיגה עם משקל יתר, מצב דברים אשר עלול לפגום במערכות הרכב ובעיקר ביכולת הבלימה (רא ו עפ"ת 18988-06-12 יעקובוב נ' מדינת ישראל).

זאת ועוד, שיקולי פרנסה ונזק כלכלי אשר נגרם לבעל הרכב, אינם מהוו ים שיקול מוצדק לבי טול איסור השימוש שכן שיקולים כלכליים אלה ניגפים אל מול בטחון הציבור.

לאחר כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

המזכירות תעביר לצדדים העתק החלטתי.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ט, 30 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.