הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בא"ש 7571-08-18

בפני
כבוד ה שופטת רות וקסמן
המבקש
אברהם ליברמן

נגד

המשיבה
מדינת ישראל

החלטה

מבוא
בפני בקשה לביטול איסור שימוש ברכב פרטי מסוג סאן י אנג מ.ר. 7253738(להלן: "הרכב") שהוטל על ידי קצין משטרה ביום 14.8.18 למשך 30 ימים.
הרכב אוחסן במגרש עוד באותו היום ולמבקש ניתן אישור אחסנה.

רקע
הרכב בגינו הוטל צו איסור שימוש הינו רכב שכור ובבעלות חברת "אלבר צי רכב".

הרכב הושבת עת נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב ומסיע נוסעים בשכר בניגוד לתקנה 84 א לתקנות התעבורה.

טענות ב"כ המבקש
אין ראיות לכאורה המצדיקות השבתת הרכב נשוא הבקשה וככל וקיימות יש בהן כרסום ממשי היורד לשורשו של עניין :
השוטר שערך את הודעת ההזמנה לדין וכתב האישום לא כתב במפורש כי ראה את המבקש נוהג ומבצע את העבירה לכאורה המיוחסת לו ואין בתרשומת ש הינה קצרה ולקונית כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית כנגד המבקש.

השוטר לא מציין את פרטי הנוסעת שהיתה לכאורה ברכבו של המבקש.

2 פקחי משרד התחבורה , מאיר גונן שעצר את הרכב בו נהג המבקש, ועופר נוה , לא ציינו בדו"חותיהם את פרטי הנהג ואת פרטי הנוסעת.

שעת העבירה המצוינת בדו"ח הפקח שהיא 11:35 אינה תואמת לשעת העבירה המצוינת בדו"ח ההזמנה לדין שהיא 11:40 כך שלא ברור אם זו אותה העבירה.

בתגובת הנהג/המבקש בשימוע טען כי הינו מסיע בהתנדבות חולים ותורמים לעמותת "סעד ומרפא" וכל מה שקיבל תמורת ההסעה היה טיפ ע"ס 20 ₪.
ב"כ המבקש אף הציג אישור - מב/1 שהוא עובר למועד העבירה המאמת את טענתו , שנטענה באופן מיידי.

לאור תצהיר שאושר על ידי קונסול, מאת הנוסעת ברכבו של המבקש - מב/2 אכן שולמו למבקש 20 ₪ לכל היותר .

לזכותו של המבקש עומדת ההגנה בתקנה 84ב לתקנות התעבורה, לפיה מותר להסיע נוסעים ולגבות מהם תמורה עבור ההשתתפות בהוצאות הדלק שהיא כ-2 ₪ לק"מ, ובהתייחס לכך שהמרחק בין נתב"ג לירושלים הינו כ-50 ק"מ הרי שהסכום שקיבל המבקש הינו זעום ביותר, שכן לו היה מקבל אפילו 100 ₪ היה עומד בהגנת התקנה.

טוען לפגמים בהליך השימוע ובהודעת איסור השימוש:
הודעת איסור השימוש ניתנה עובר לשימוע שנערך למבקש והחלטת הקצין בעניין.
מפנה לפסיקה בא"ש 77-07-18 שמואלי נ' מדינת ישראל; בא"ש 4131-06-18 דיין נ' מדינת ישראל; ב"ש 165/07 הסעות 110 בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל; ב"ש 397/05 פדידה נ' משרד תנועה י-ם; בפ"מ 8351-08-11 אלבחאבסה נ' מדינת ישראל.

המשטרה לא מילאה חובתה כרשום בסעיף 57א(ד)(1) לפקודת התעוברה, התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), ולא ש לחה הודעת איסור שימוש לבעלים של הרכב וכך נמנעה זכותו החוקית של בעל הרכב לטעון כנגד ההשבתה.
בכך יש כדי פגיעה משמעותית בהליך הוגן ובזכות בסיסית של בעל הרכב.

יש סמכות לנהג להגיש הבקשה דנן שהרי על פי סעיף 57ב(א) לפקודת התעבורה, קיימת זכות גם לבעל הרכב וגם לנהג להגיש בקשה מסוג זה.

אין שם פסול בתצהיר הגב' לינדה לב ככל והעד היחיד המופיע בכתב האישום הינו השוטר שמעון אסייג.

תמיהותיה של ב"כ המשיבה לגבי העמותה בה מתנדב המבקש אינן מבוססות כלל.

למסמך הגרירה שבתיק אין נפקות משפטית. זהו מסמך שמילא הגורר .
הודעת איסור שימוש היא המסמך המחייב.

עברו התעבורתי של המבקש אינו מצדיק השבתת הרכב.

טענות ב"כ המשיבה
ראיות לכאורה
קיימות ראיות לכאורה:
הפער בשעות שצויין על ידי בא כוח המבקש, הינו זעיר וממילא נוהגת המשיבה לציין בכתבי אישום, למעט בעביר ות שכרות, את השעה ו/או בסמוך לה, כך שלפער של 5 דק' אין נפקות כלשהיא בעניין דנן (הוא רלוונטי בתיקי שכרות שהתיק דנן אינו ממין העניין).

בתיק קיימים דו"חות פעולה של השוטר ושל הפקחים וכולם ציינו כי נכחו במקום בעת ביצוע העבירה. אחד הפקחים אף ראה כי שולמו למבקש סך של 250 ₪. השוטר, שמעון אסייג, אף גבה הודעה במקום מהנוסעת שטענה כי שילמה למבקש סכום של 250 ₪ וחתימתו והמספר האישי שלו מצוינים על גבי טופס ההודעה.

טענתו של הנהג כי הנוסעת שילמה לו טיפ ע"ס 20 ₪ בלבד מחזקת את העובדה כי אכן היתה נוסעת ברכב, שלא קשורה אל המבקש , ו כי אכן שולם לו סכום כסף.

פגמים בשימוע:
טענתו של המבקש באשר לפגם בשימוע אינה יכולה לעמוד לו מאחר ואינו הבעלים של הרכב ויש למחוק הבקשה על הסף ולו מהטעם שהוגשה בחוסר סמכות.

הרכב נגרר למגרש האחסנה בשעה 13:50 ואילו השימוע נערך בשעה 12:30, כך שהשימוע נערך כדין.

באשר לתצהיר הנוסעת שנחתם בפני קונסול ושהוגש על ידי הסנגור – מב/2 , ה רי שמדובר בהתנהלות לא ראויה מצד הסנגור, בכך ש"כבל" את ה נוסעת להגנתו כשסביר היה להניח שהתביעה תרצה להעיד אותה מטעמה ואף ת יקנה את כתב האישום לצורך העניין, אף שבכתב האישום שבידי ב"כ המבקש, טרם התבטא התיקון.

גרסתו של המבקש באשר למטרות העמותה תמוהה ומעוררת ספקות באשר לאמינותה.

למבקש רישיון נהיגה משנת 2009. צבר לחובתו 9 הרשעות קודמות.
מעבר להרשעותיו למבקש תיקים תלויים ועומדים בעבירות של נהיגה באור אדום, מהירות מופרזת.

דיון והכרעה
סמכות
סעיף 57ב(א) לפקודת התעבורה מקנה רשות לנהג שקיבל הודעה בדבר איסור שימוש או לבעל הרכב לבקש מבית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש.

לפיכך טענתה של ב"כ המשיבה כי הבקשה הוגשה שלא על ידי הבעלים ולכן אין מקום להידרש לה הינה טענה בעלמא, שאינה במקומה שכן הבקשה בסמכות הוגשה.

ראיות לכאורה
סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה, מסמיך קצין משטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי:
"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו ... או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....".
מעיון בתיק החקירה קיימות די ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום:
במזכר של פקח משרד התחבורה עולה כי המבקש נצפה כשהוא מוריד נוסעים ופורק את המזוודות ואף נרשם כי פקח ראה את אחד הנוסעים משלם למבקש. שני הפקחים אף ציינו כי השוטר שמעון אסייג ניגש לאחת הנוסעות וגבה ממנה עדות ואחד הפקחים כתב במזכר כי: "נלקחה הודאה מהנוסעת על תשלום לנהג בסך 250 ₪".

בתיק אף קיימת הודעתה של הנוסעת לינדה לב; בהודעה מצוינים פרטיה (מס' דרכון, תאריך לידה ומקום המגורים) בו ציינה הנוסעת כי שילמה למבקש סך של 250 ₪.

באשר לתצהיר הנוסעת ותמיהותיה של ב"כ המשיבה באשר לחוקיותה/מטרותיה של העמותה – בהתאמה, אין להידרש להם בשלב זה של ההליך וכל טענותיו של המבקש מקומן להתברר בהליך העיקרי ולא כעת.

העבירה דנן אף מנויה בתוספת השביעית ולכן אין יסוד לטענתו של המבקש כי העבירה דנן אינה מצדיקה השבתת הרכב.

פגם בהודעת אי השימוש
ב"כ המבקש טוען כי הודעת איסור השימוש ברכב נמסרה למבקש טרם השימוע והחלטת הקצין.

מלשון החוק ניתן להבין כי שוטר שנוכח לדעת כי לכאורה נעשתה לפניו עבירה כגון העבירה דנן מוסמך ליטול מידיו של הנהג את רישיון הרכב ורק לאחר השימוע מוסמך קצין משטרה למסור הודעת אי שימוש.

מעיון בתיק החקירה עולה כי הודעת איסור השימוש נמסרה למבקש בשעה 11:40 ואילו השימוע לגבי החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב נערך למבקש בשעה 12:30. היינו, הודעת איסור השימוש נמסרה למבקש עוד טרם השימוע.

בבא"ש 77-07-18 שמואלי נ' מדינת ישראל קבע כבוד ס' הנשיא יהושע צימרמן:"...בסמכותו של השוטר ליטול את רשיון הרכב, טרם עריכת השימוע וטרם החלטת קצין המשטרה אודות הסנקציה המנהלית, ואולם לא ברור מהיכן סמכותו של השוטר ליטול את הרכב עצמו טרם עריכת השימוע וטרם החלטת קצין המשטרה. אמנם לעיתים בסמכות המשטרה לתפוס חפצים שבהם נעברה עבירה ואולם אין בסמכות המשטרה לגרור את הרכב אך בשל החשש שהרכב לא יועבר לאחסון במגרשים המיועדים לכך אם יוחלט בעתיד אודות האיסור המנהלי".
ובהמשך קבע: "...מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין...". ראה גם בא"ש 4131-06-18 דיין נ' מדינת ישראל; ב"ש 165/07 הסעות 110 בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל; ב"ש 397/05 פדידה נ' משרד תנועה י-ם; בפ"מ 8351-08-11 אלבחאבסה נ' מדינת ישראל.

על כן, גם בעניין דנן מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין בכך שהמשטרה לא מילאה אחר הוראות החוק כלשונן.

פגם בשימוע - אי מסירת הודעה על איסור השימוש לבעל הרכב
המבקש טוען לפגם בשימוע וסומך טיעוניו על סעיף 57א (ד)(1) לפקודת התעבורה וטוען כי המשטרה לא מילאה חובתה כרשום בסעיף ולא שלחה הודעת איסור השימוש לבעלים של הרכב ובכך נמנעה זכותו החוקית של בעל הרכב לפנות לבית המשפט. לכן דינה של ההחלטה להתבטל.

על פי סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה , קיימת חובת שימוע לנהג הרכב ולא לבעל הרכב.

הנהג עצמו נכח בשימוע וניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו.

ראוי אמנם לתת הזדמנות לבעל הרכב לטעון טענותיו אך אי קיום הליך זה לא מביא בהכרח לפי הגישות הקיימות בפסיקה לביטול החלטת הקצין.

למעלה מן הצורך אציין את דבריו של כב' השופט שמעון לייבו בבפ"מ 193-12-12 ממן נ' מדינת ישראל: "ככל שהמשטרה מזמנת נהגים כאמור בטופס איסור השימוש הרי מעבר לצורך ולנדרש אין בכך לבטל החלטה שניתנה שלא במעמד הבעלים"

ועוד אמר:"יודגש כי קיימת אפשרות שבעל הרכב ישמיע את טענותיו לפני קצין משטרה וזה יבטל החלטתו כאמור בס' 57א(ה)(1) אולם לא כשימוע אלא לאחר החלטה כאמור בסעיף ואף מהקשר הדברים ומיקום הסעיף".

נשאלת השאלה האם אי מסירת הודעה לבעלת הרכב מצדיקה את ביטול ההחלטה כעמדת ב"כ המבקש?

סעיף 57א(ד)(1) לפקודת התעבורה קובע:
"המשטרה תודיע לרשות הרישוי על מתן הודעת איסור שימוש לפי סעיף זה; העתק מהודעת איסור השימוש יישלח לבעל הרכב, אם לא נמסר לו במעמד מסירת הודעת איסור השימוש;"

ראה גם סעיף 3 לתקנות (איסור שימוש ברכב), תשנ"ט-1999 שדן בדרכי מסירת העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב:
"(א) העתק הודעת איסור שימוש ברכב שנמסרה לנהג שאינו בעל הרכב יישלח לבעל הרכב, באחת מדרכים אלה:
(1) במסירה לידו ובאין למוצאו – במקום מגוריו או במקום עסקו, לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים; בתאגיד ובחבר-בני-אדם – במסירה במשרדו הרשום ברשיון הרכב או לידי אדם המורשה בדין לייצגו;
(2) במשלוח מברק למענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב;
(3) במשלוח לפקסימילה של תאגיד או של חבר-בני-האדם הרשום ברשיון הרכב; נשלחה ההודעה בדרך זו, תימסר הודעה בטלפון על המשלוח בפקסימילה למשרד בעל הרכב, בתוך 24 שעות משעת המשלוח; השולח יערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית שתכלול את פרטי ההודעה, את זמן השיחה ואת שמו של האדם שלו נמסרה ההודעה.
(ב) אם לא ניתן לשלוח את העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב באחת הדרכים המנויות בתקנת משנה (א), יישלח העתק ההודעה האמורה בדואר רשום עם אישור מסירה לפי מענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב; כתאריך ההמצאה יראו את תאריך אישור המסירה."

כעולה מהוראות פקודת התעבורה והתקנות שאוזכרו לעיל, מוטלת חובה על המשטרה לשלוח לבעל הרכב העתק מהודעת איסור השימוש ברכב בדרכים שנקבעו בתקנות.

בהחלטה שאוזכרה על ידי ב"כ המבקש ב"ש (י-ם) 397/05 פדידה נ' משרד תנועה י-ם, ציין כב' השופט בדימוס טננבוים כי הסמכות שהוקנתה כדין בידי קציני המשטרה הינה כה חזקה וגורפת ולכן עליהם לנהוג בה בזהירות יתר ובהקפדה יתרה. "....התשובה נתונה בעצם הסמכות החזקה שהוקנתה פה לקציני משטרה. קצין משטרה יכול להשבית את הרכב אפילו אם הבעלים אינם יודעים על העבירה ואולי אפילו לא נתנו לה ברכתם. בכל מקום שבו ניתנת סמכות כה גורפת יש לדאוג כי ייעשה בה שימוש בצורה מדוקדקת וללא כל שינוי מכל הוראות חוק". (פסקה 12 ).

בהמשך:" אני ער לכך כי ייתכן שבמקרה שלפנינו יצא חוטא נשכר, אולם הציבור בכלל ייצא נשכר אם הרשויות תפעלנה את כוחן בדיוק כפי שנדרשו לעשות". (פסקה 13).(ראה גם ב"ש 165/07 הסעות 110 בע"מ נ' מדינת ישראל, בפ"מ 8351-08-11 אלבחאבסה נ' מדינת ישראל, בא"ש 4131-06-18 דיין נ' מדינת ישראל).

מעיון בתיק החקירה עולה כי נמסר לנהג טופס שכותרתו " הודעה על שימוע לבעל רכב.." ובו בסעיף 2 רשום כי הנהג מתחייב להודיע לבעל הרכב אודות השבתת הרכב.

טופס שכזה אינו עולה על אף אחת מדרישות ההמצאה דלעיל.

על כן, בענייננו אין מחלוקת כי לא נמסרה לבעלת הרכב הודעה בדבר איסור השימוש ברכב.
המשיבה עצמה לא הציגה כל ראיה כי אכן נשלחה הודעה כזו בהתאם לתקנה 3 לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב), תשנ"ט – 1999.

כפי שצויין בפסיקה שהובאה לעיל על המשטרה לנהוג בדקדקנות ובדווקנות ככל שניתנה לה סמכות נרחבת בדין.

סיכום
הרכב דנן נלקח בידיעת המבקש ולאחר שימוע בו ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו.
הרכב אופסן במגרש אחסנה.

המבקש הגיש לבית המשפט בקשה לביטול החלטת הקצין ו/או קיצור תקופת ההשבתה.

הבעלים של הרכב, היינו חברת אלבר צי רכב, לא הגישה בקשה לש חרור הרכב ואין אינדיקציה כי היא יודעת אודות ההשבתה.

למבקש עצמו אין אישום זהה בעברו התעבורתי.

כעולה מתיק החקירה , משטרת ישראל כשלה פעמיים במקרה דנן. בכך שלא מילאה אחר הוראות החוק בדבר הטלת איסור שימוש ברכב ו באי המצאת הודעת איסור השימוש לבעלים.

ככל שניתנה בידי משטרת ישראל סמכות כה גורפת להשבית רכב, הרי עליה לקיימה בדקדקנות ובדווקנות יתר כפי שצוין לעיל ואל לה לזלזל ולו בפרט קטן כי הרי זהו פתח העלול להביא למדרון חלקלק ולפגיעה בזכויותיו של האזרח.
לאור כל האמור לעיל משהרכב הושבת ביום 14.8.18 הנני מורה על קיצור תקופת ההשבתה באופן שרכב מ.ר. 7253738 יושב למבקש – לאלתר.

תיק החקירה מוחזר היום למזכירות על מנת שתמסור אותו במסירה אישית לתובע שפלה.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ח, 04 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.