הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בא"ש 10064-06-18

בפני
כבוד ה שופטת רות וקסמן

המבקש

יהושע משעלי

נגד

המשיבה
מדינת ישראל

החלטה

מבוא
בפני בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מסוג טויוטה מסחרי מ.ר. 4096814 (להלן: "הרכב") שהוטל על ידי קצין משטרה ביום 27.6.18 למשך 30 ימים. הרכב אוחסן במגרש עוד באותו היום ולמבקש ניתן אישור אחסנה.

ב"כ המבקש מחק את הבקשה שהוגשה ביום 28.6.18, בהעדר תצהיר התומך בה והגיש בקשה חדשה במהלך הדיון בה נסוג מרוב טענותיו ודבק אך בטענה כי המשטרה לא מ לאה את חובתה לפי סעיף 57א(ד)(1) לפקודת התעבורה ולא מסרה הודעה על השבתת הרכב, ב"כ המבקש בקש להתעלם גם מכל טענותיו בבקשה המתוקנת ולסמוך דבריו על הטיעון שלו בעל פה במהלך הדיון (ראה פרוט' מיום 4.7.18 עמ' 3 שורות 20-19).
רקע
הרכב בגינו הוטל צו איסור שימוש שייך לאשת המבקש.

הרכב הושבת עת נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב ומסיע נוסעים בשכר בניגוד לתקנה 84 א לתקנות התעבורה.
ראיות לכאורה
מעיון בתיק החקירה קיימות די ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום.
על פי מזכר של פקח משרד התחבורה המצוי בתיק החקירה עולה, כי המבקש נצפה כשהוא עוצר בסמוך לשער 31 בנתב"ג ומסמן בידו לגבר ואשה חרדים להתקרב אליו. המבקש הכניס את מזוודותיהם לרכב ונסע יחד עימם. כשנעצר זמן קצר לאחר מכן על ידי המשטרה דיווחה הנוסעת כי המבקש ביקש מהם תשלום על סך 180 ₪. הנהג עצמו הודה כי כוונתו הייתה לגבות מהנוסעים 180 ₪. עוד נטען כי הרכב נמצא כיעד של משרד התחבורה מזה זמן רב ואף נעצר על ידי משטרת ירושלים כשבועיים לפני האירוע הנוכחי.
בתיק גם הזמנה לדין הכוללת פירוט נסיבות המקרה, הודאת הנהג, הודעת איסור שימוש וכו'.

טענות ב"כ המבקש
הבקשה מושתתת על סעיף 57 א (ד)(1) לפקודת התעבורה לפיה על המשטרה לשלוח הודעת איסור שימוש לבעל הרכב. אם לא נמסר לו במעמד הודעת איסור שימוש/השימוע.
משכאן אין אינדיקציה כי נמסרה הודעה לבעל הרכב לפיכך נפל פגם בהליך השימוע ודינה של החלטת קצין המשטרה להתבטל.

קצין המשטרה לא שקל את הזיקה בין הנהג ובעל הרכב ולכן אין כלים לשקול סבירות ההחלטה והיא אמורה להתבטל.

ככל שמדובר בסמכות כה גורפת המוקנית לקצין משטרה על פי חוק, על המשיבה לנהוג בדווקנות ובדקדקנות ולבוא בידיים נקיות בכל הקשור להליך השימוע.

העבירה דנן אינה מצדיקה הטלת איסור שימוש ברכב.

מגיש אסופת פסיקה הכוללת החלטות במסגרתן בוטלה הודעת איסור שימוש עקב אי מסירת הודעה כדין לבעלים של הרכב.

טענות ב"כ המשיבה

מבחינת הזיקה הבעלים של הרכב היא אשתו של המבקש ומשכך מדובר בפגם טכני בלבד שלא יורד לשורשו של עניין ולכן לפי פס"ד עינת הראל בית המשפט יכול לבוא בנעליו של הקצין, לנקוט בתורת הבטלות היחסית ולרפא את הפגם, שהרי אין עסקינן בפגם שמביא לבטלות ההחלטה של הקצין אלא לבטלות יחסית בלבד.

המבקש הגיש את הבקשה שלא בידיים נקיות, שכן הבעלים של הרכב, היינו אשתו של המבקש, לא צרפה תצהיר ולא טרחה להתייצב.

דיון והכרעה
סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה") מסמיך קצין משטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי:
"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....".

העבירה דנן מנויה בתוספת השביעית ולכן אין יסוד לטענתו של המבקש כי העבירה דנן אינה מצדיקה השבתת הרכב. מכל מקום, טענתו, אף שבא כוח המבקש חזר ממנה בלשון רפה בהליך זה כי לא ביצע את העבירה, מקומה להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב זה.

סעיף 57ב(א) לפקודת התעבורה מקנה רשות לנהג שקיבל הודעה בדבר איסור שימוש, או לבעל הרכב לבקש מבית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש.
סעיף 57ב(ב) לפקודת ה תעבורה מסמיך את בית המשפט להורות על ביטול איסור השימוש אם נוכח כי הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; או אם מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בענייננו, המבקש לא טוען לקיומן של ההגנות הקבועות בסעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה אלא מבסס את טענתו על סעיף 57ב(ג) לפיו בית המשפט מוסמך לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. סעיף 57ב (ג) לפקודת התעבורה קובע כי בית המשפט רשאי להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.

כמו כן, המבקש מבסס את טענתו על סעיף 57א (ד)(1) לפיו על המשטרה לשלוח העתק מהודעת איסור השימוש לבעל הרכב באם לא נכח במעמד השימוע.
בחינת הזיקה בין הבעלים של הרכב לבין הנהג

מעיון בפסיקה עולה כי ככל שהזיקה בין בעל הרכב לנהג נחלשת הרי שיכולות להתקיים נסיבות מיוחדות אחרות מאלה הקיימות בסעיף 57 ב(ב).
ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י נקבע "על בעל הרכב מוטלת אחריות ככל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה ברכב שבבעלותו. אכן לעיתים היכולת של בעל הרכב למנוע את העבירה היא מוגבלת אולם המחוקק איפשר לבטל או לצמצם את איסור השימוש ברכב בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, תוך התחשבות גם ב"זיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב" (סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה")".

תכליתו של סעיף 57ב היא להטיל את הנטל על בעל הרכב, למען יבדוק בקפידה מבעוד מועד למי הוא מוסר את הרכב ועליו לשקול היטב בטרם ימסור את רכבו לשימוש של אחר.
האחריות לעבירה שבוצעה ברכב רובצת גם לפתחו של בעל הרכב ועליו מוטלת האחריות לעשות ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה ברכב שבבעלותו. אך לעיתים היכולת של בעל הרכב למנוע את העבירה הינה מוגבלת ולכן המחוקק איפשר לבטל או לצמצם את איסור השימוש ברכב בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, תוך התחשבות גם בזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב לפי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה.

בפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י, נקבע: "המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

כב' השופט אלון אופיר קבע את מהות הזיקה בבפ"מ 2051-12-12 אלחורטי נ' מ"י כי: "הילכת אמברם מייצרת דרישה לרמת פיקוח אפקטיבי ת גבוהה מאד הנדרשת מהבעלים של הרכב וביצוע כל פעולה אפשרית מצידו כדי למנוע את ביצוע העבירה.
בית המשפט לא סייג את קביעתו ביחס ליחסי הורים -ילדים בלבד, ואין בעיני כל הבדל בין מערכת יחסים זו לכל מערכת יחסים אחרת הבנויה על היכרות אישית בין הבעלים לנהג".

כאן, המבקש נהג ברכב השייך לאשתו. הודעת איסור שימוש נמסרה לנהג/בעלה של האישה, בעלת הרכב. לכאורה קשר משפחתי קרוב מאד. אין אנו יודעים מהות היחסים בין המבקש לאשתו, וזו לא נפרסה בתצהיר שאותו בא כוח המבקש בקש שלא להגיש ולכן נעלמו מעיני מהות היחסים ביניהם, מאמציה/פעולותיה למנוע עבירות ברכב ועוד.
המבקש עצמו לא הגיש תצהיר באשר למהות היחסים בינו לבין אשתו כך שההנחה היא כי יחסיהם תקינים.
כמו כן, לא נטען לנסיבות כלכליות או אישיות כאלה או אחרות.
לכן לא מצאתי בהקשר זה נסיבות המצדיקות ביטול איסור השימוש או קיצור התקופה.

פגם בשימוע- אי מסירת הודעה על איסור השימוש לבעל הרכב
1. המבקש טוען לפגם בשימוע וסומך את טיעוניו על סעיף 57 א (ד)(1) וטוען כי המשטרה לא מילאה את חובתה כרשום בסעיף, לא שלחה הודעת איסור השימוש לבעלים של הרכב ולכן דינה של ההחלטה להתבטל.

2. יש להבחין בין הליך השימוע עצמו להתנהלותה של המשטרה לאחר מכן.

זכות שימוע לגבי החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב:

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 שדן באיסור מינהלי על שימוש ברכב קובע כדלקמן:

"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים, ואם במהלך שלוש השנים האחרונות נמסרה הודעת איסור שימוש באותו רכב לפי סעיף זה, או שניתן לגביו צו איסור שימוש לפי סעיף 57ג – לתקופה של 60 ימים, וליטול את רישיון הרכב;"

כעולה מהוראות פקודת התעבורה שאוזכרו לעיל, הרי קיימת חובת שימוע לנהג הרכב בדבר איסור השימוש ברכב ולא קיימת חובת שימוע לבעל הרכב.

הנהג עצמו נכח בשימוע וניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו.
ראוי אמנם לתת הזדמנות לבעל הרכב לטעון טענותיו אך אי קיום הליך זה לא מביא בהכרח לפי גישות הקיימות בפסיקה, לביטול החלטת הקצין.

לאור בחינת הזיקה בין המבקש לבעל הרכב,לא טעה הקצין בשיקול דעתו וההחלטה סבירה בנסיבות העניין.
בעל הרכב, אשת הנהג, יכולה היתה להשיג על ההחלטה שכן בהעדר תצהיר מטעמה, סביר שידעה שהרכב נאסר לשימוש, בהיותה אשת הנהג; ומשבחר ב"כ המבקש שלא לצרף תצהירים כנדרש, ומשהרכב מאוחסן כשבוע, המחדל באי הגשת התצהירים פועל לרעתו של המבקש.

למעלה מן הצורך אציין את דבריו של כב' השופט שמעון לייבו בבפ"מ 193-12-12 ממן נ' מ"י: "ככל שהמשטרה מזמנת נהגים כאמור בטופס איסור השימוש הרי מעבר לצורך ולנדרש אין בכך לבטל החלטה שניתנה שלא במעמד הבעלים"

ועוד אמר:"יודגש כי קיימת אפשרות שבעל הרכב ישמיע את טענותיו לפני קצין משטרה וזה יבטל החלטתו כאמור בס' 57א(ה)(1) אולם לא כשימוע אלא לאחר החלטה כאמור בסעיף ואף מהקשר הדברים ומיקום הסעיף".

3. השאלה שנותרה במחלוקת היא האם אי מסירת הודעה לבעלת הרכב מצדיקה את ביטול ההחלטה כעמדת ב"כ המבקש?

אי מסירת הודעה על איסור השימוש לבעל הרכב-
סעיף 57א(ד)(1) לפקודה קובע:
"המשטרה תודיע לרשות הרישוי על מתן הודעת איסור שימוש לפי סעיף זה; העתק מהודעת איסור השימוש יישלח לבעל הרכב, אם לא נמסר לו במעמד מסירת הודעת איסור השימוש;"

ראה גם סעיף 3 לתקנות (איסור שימוש ברכב), תשנ"ט-1999 שדן בדרכי מסירת העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב:
"(א) העתק הודעת איסור שימוש ברכב שנמסרה לנהג שאינו בעל הרכב יישלח לבעל הרכב, באחת מדרכים אלה:
(1) במסירה לידו ובאין למוצאו – במקום מגוריו או במקום עסקו, לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים; בתאגיד ובחבר-בני-אדם – במסירה במשרדו הרשום ברשיון הרכב או לידי אדם המורשה בדין לייצגו;
(2) במשלוח מברק למענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב;
(3) במשלוח לפקסימילה של תאגיד או של חבר-בני-האדם הרשום ברשיון הרכב; נשלחה ההודעה בדרך זו, תימסר הודעה בטלפון על המשלוח בפקסימילה למשרד בעל הרכב, בתוך 24 שעות משעת המשלוח; השולח יערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית שתכלול את פרטי ההודעה, את זמן השיחה ואת שמו של האדם שלו נמסרה ההודעה.
(ב) אם לא ניתן לשלוח את העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב באחת הדרכים המנויות בתקנת משנה (א), יישלח העתק ההודעה האמורה בדואר רשום עם אישור מסירה לפי מענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב; כתאריך ההמצאה יראו את תאריך אישור המסירה."

כעולה מהוראות פקודת התעבורה שאוזכרו לעיל, מוטלת חובה המשטרה לשלוח לבעל הרכב העתק מהודעת איסור השימוש ברכב בדרכים שנקבעו בתקנות.

בהחלטה שאוזכרה על ידי ב"כ המבקש ב"ש (י-ם) 397/05 סעדון את פדידה נ' משרד תנועה ירושלים , ציין כב' שופט אברהם טננבוים כי הסמכות שהוקנתה כדין בידי קציני המשטרה הינה כה חזקה וגורפת ולכן עליהם לנהוג בה בזהירות יתר ובהקפדה יתרה. "....אולם התשובה נתונה בעצם הסמכות החזקה שהוקנתה פה לקציני משטרה. קצין משטרה יכול להשבית את הרכב אפילו אם הבעלים אינם יודעים על העבירה ואולי אפילו לא נתנו לה ברכתם. בכל מקום שבו ניתנת סמכות כה גורפת יש לדאוג כי ייעשה בה שימוש בצורה מדוקדקת וללא כל שינוי מכל הוראות חוק". (פסקה 12 ).
ואף אמר בהמשך:" אני ער לכך כי ייתכן שבמקרה שלפנינו יצא חוטא נשכר, אולם הציבור בכלל ייצא נשכר אם הרשויות תפעלנה את כוחן בדיוק כפי שנדרשו לעשות". (פסקה 13).(ראה גם ב"ש (רמלה) 165/07 קולסוב ג'ורג נ' מ"י פסקה 8).

בענייננו אין מחלוקת כי לא נמסרה לבעל הרכב הודעה בדבר איסור השימוש ברכב. המשיבה עצמה לא הציגה כל ראיה כי אכן נשלחה הודעה כזו בהתאם לתקנה 3 לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב), תשנ"ט – 1999.

כפי שצויין בפסיקה שהובאה לעיל על המשטרה לנהוג בניקיון כפיים בדקדקנות ובדווקנות ככל שניתנה לה סמכות נרחבת בדין.

4. עם זאת, קיימת פסיקה הנוגדת רוח זו ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט גרטי בב"ש 1284/07 סבח נ' מ"י באשר לטענה דומה שהובאה בפניו:" עוד טענה בפי ב"כ המבקש והיא כי לא נשלח אל המבקש "צו איסור השימוש" וזאת על פי תקנה 3 (איסור שימור ברכב) לתקנות התעבורה הרלוונטיות לנושא. גם בנושא זה דין הטענה להדחות שכן, הנהג, בנו של המבקש, קיבל לידיו את צו איסור השימוש, הפקיד את הרכב במקום שחוייב להפקידו ולא יכול להיות כל ספק שנושא זה, לא הגיע לידיעת המבקש, מה גם שבתצהירו הוא מעיד כי החזרת הרכב היתה מהותית לעסקו ואי המצאותו ליד ביתו, ודאי עוררה את השאלה כלפי בנו, היכן הרכב? יתר על כך, המבקש חתם על יפוי כח לב"כ ביום העבירה, דבר המלמד כי הודעת איסור השימוש הגיעה לידיעתו מיד לאחר מסירתה לבנו או בסמוך לכך.

לשיטתי, מטרת תקנה 3 (א) לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב), הינה להביא לידיעת בעל הרכב את עובדת איסור השימוש ברכב, על מנת לאפשר לו לפנות לבית משפט על פי סעיף 57 ב' (ג) לפקודת התעבורה ומטרה זו הושגה גם על ידי עצם אחסנת הרכב במגרש החניה, כהודעת ב"כ המבקש.

ראה גם דבריו של כב' השופט אבישי קאופמן בב"ש 10397/07 גנאים גנאח נגד מ"י סבר כב' השופט כי תכליתה של מסירת ההודעה על איסור שימוש ברכב לבעלי הרכב נועדה להעמידו על החובה להפקיד את הרכב במגרש אחסנה ולאפשר לו לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט. כמו כן קבע בהחלטתו כי:" בהעדר פגיעה כלשהי בבעלים אין הצדקה לביטול ההחלטה גם אם לא מולאו בדקדקנות כל ההוראות כגישת כבוד השופט טננבוים".

בהקשר זה אביא את דבריו של כב' השופט טננבוים כפי שצוטטו על ידי כב' השופט מנחם פינלקשטיין בע"פ (חי') 1191/06 מ"י נגד עמריה בלאל: "...בעולמנו הלא מושלם אין לעיתים אפשרות שלא לנקוט דרכי ענישה שאולי אינן חסרות פגמים אך הן מועילות מאד....".

לסיכום
הרכב דנן נלקח בידיעת המבקש ולאחר שימוע בו ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו ואף אופסן במגרש אחסנה.

המבקש הגיש בקשה לבית המשפט לביטול החלטת הקצין ו/או קיצור תקופת ההשבתה.

הבעלים של הרכב, היינו אשתו, לא התייצבה לדיון וגם לא הוגש תצהיר מטעם המבקש בנוגע למהות יחסיו עם אשתו ואף לא הוגש תצהיר מטעמה של האישה שבו נטענו טענות כל שהן שיש בהן כדי להורות על ביטול איסור השימוש ברכב וזאת על אף שניתנה להם הזדמנות לעשות כן.

אף תמוהה בעיני העובדה כי כשבוע לאחר לקיחת הרכב אשת המבקש לא יודעה בעניין.

למבקש עצמו תלוי ועומד אישום זהה בגין אותה עבירה ובעברו הרשעה בגין עבירה דומה.
מן המפורסמות, כי ככל שמוגשת בקשה לתקיפת החלטה מנהלית על המבקש לבוא בתום לב לבית המשפט ובידיים נקיות; מדובר בתנאי סף.

על פניו נראה כי ידיו של המבקש אינן נקיות כלל וכלל.

לנוכח קיומן של שתי גישות בפסיקה, מצדדת אני בגישה כי תכליתה של ההודעה לבעלים על אי איסור שימוש נועדה להבטיח כי הרכב יאוחסן כדין במגרש האחסנה ואף סוללת את הדרך בפני בעל הרכב לטעון טענותיו בפני בית המשפט. במקרה דנן תכלית זו קוימה.
עם זאת, מסכימה אני כי ככל שניתנה בידי משטרת ישראל סמכות כה גורפת הרי עליה לקיימה בדקדקנות ובדווקנות יתר כפי שצוין לעיל ואל לה לזלזל ולו בפרט קטן כי הרי זהו פתח העלול להביא למדרון חלקלק ולפגיעה בזכויותיו של האזרח.

אין בידי לקבל את טענתה של ב"כ המשיבה כי זהו פגם טכני וטענתה בדבר הבטלות היחסית אינה רלוונטית למקרה דנן.

לאור כל האמור לעיל הנני מורה על קיצור תקופת ההשבתה ל 20 יום.

ההחלטה היתה מוכנה ממוצאי שבת להקלדה אך מפאת העדר קלדנית קבועה ביום 8.7.18 ועומס ביום 9.7.18 מופצת היום.

תיק החקירה מוחזר במעמד זה לב"כ המאשימה עו"ד קמינסקי.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשע"ח, 10 יולי 2018, בהעדר הצדדים.