הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה פל"א 611-02-21

בפני
כבוד ה שופט אור לרנר

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים
יורם תורג'מן (עציר)

החלטה

בקשת הנאשם להעביר את עניינו לבית המשפט הקהילתי בחיפה.

רקע – כתב האישום ותסקיר ההתאמה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (שפקע מעל ל-12 חודשים) ושימוש ברכב ללא ביטוח.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 1.2.21 נהג הנאשם ברכב פרטי בחיפה, בניגוד למספר פסילות שהוטלו עליו בעבר בבתי משפט שונים וכאשר רישיון הנהיגה שלו פקע עוד בשנת 2016. בהתאמה, עשה הנאשם שימוש ברכב ללא ב יטוח ונהג בקלות ראש.

להשלמת התמונה אציין כי הנאשם עצור עד לתום ההליכים, בפיקוח אלקטרוני (מ"ת 613-02-21), למעט חלונות התאווררות.

בתאריך 18.3.21 ביקש ב"כ הנאשם להפנות הנאשם לתסקיר התאמה לבית המשפט הקהילתי בהתאם לכתובת בו הוא שוהה במעצר בפיקוח אלקטרוני- בקרית אתא.

תסקיר שירות המבחן מיום 19.4.21 (להלן: "תסקיר התאמה"), סוקר את תולדות חייו של הנאשם לרבות מצבו האישי והסוציואקונומי וכן ניסיונות הטיפול שעשה בעברו. קצינת המבחן התרשמה כי הנאשם מתמודד עם מספר קשיים בכמה מתחומי חייו וכי הנאשם, לאחר שהוסברה לו משמעות התהליך בבית המשפט הקהילתי , הביע רצון להשתלב בו מאחר והוא סבור שקשר אינטנסיבי עם גורמי הפיקוח יכול לעזור לו בעריכת שינוי בחייו. עוד מציינת קצינת המבחן כי זוהו יכולות וכוחות, כמו גם הכרה ותובנה ראשוניות באשר לעבירות אותן ביצע.

בהתחשב באמור סברה קצינת המבחן כי אם הנאשם יגייס כוחות וישתף פעולה כנדרש רמת המסוכנות ממנו תרד והוא יוכל להפיק תועלת מההליך המשפטי והליווי הצמוד של בית המשפט הקהילתי. בהתאמה, סברה קצינת המבחן כי הנאשם מתאים למסלול בית המשפט הקהילתי.

טיעוני הצדדים

המאשימה מתנגדת לשילובו של הנאשם בבית המשפט הקהילתי.

בטיעוניה, הפנתה ב"כ המאשימה לתסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם בהליך פלילי מקביל (ת"פ 7668-04-15, אשר קבוע בשלב זה למתן גזר דין ליום 9.9.21- ר' בקשת הנאשם מיום 6.7.21), והביעה תמיהה נוכח התרשמות שירות המבחן שם מהיעדר מוטיבציה וחוסר יכולת להשתלב בהליך טיפולי ארוך וטווח. לגישתה התסקירים השונים אינם יכולים לדור בכפפה אחת.

עוד טענה המאשימה, כי התנגדותה לשילובו של הנאשם נובעת גם מעמדתה העונשית וזאת בהתאם לנוהל ההפעלה של בית המשפט הקהילתי. לגישתה, על אף שעמדת המאשימה הכללית היא להרחיב את מעגל הנאשמים משולבים בבית המשפט הקהילתי וההחלטה היא בסמכותו של בית המשפט, עדיין קיימת חשיבות להסכמת הצדדים. כך למשל, יש להציג הסדר טיעון תוך 45 ימים לאחר תסקיר העומק, דבר שעומד בספק נוכח עמדתה של המאשימה.

לטענת המאשימה, נגד הנאשם תלוי ועומד מאסר מותנה אשר הינו חב הפעלה כשלעצמו, בעקבות תיק זה, קל וחומר כאשר תלויים עומדים נגדו עוד שני תיקי תעבורה בגין עבירות דומות אשר המתחם ההולם בגינם כולל מאסר בפועל. לדעת המאשימה, הענישה הראויה לנאשם, אם יורשע הינה מאסר לתקופה שלא תפחת מ-15 חודשים והפעלת המאסר המותנה.

כן טענה המאשימה כי מאחר ולנאשם אין רקע התמכרותי, ממילא לא ניתן יהא להאריך התנאי ואין הצדקה לשנות באופן מלאכותי את העבירות בהן מואשם הנאשם כדי ל"חמוק" מהתנאי.

בנוסף, לגישת המאשימה אין מקום אף לשקול ריצוי התנאי בדרך של עבודות שירות. לטעמה, הגישה הטיפולית ההוליסטית בבית המשפט הקהילתי אינה מתאימה לריצוי מאסר בדרך של עבודת שירות בסוף ההליך, שכן המדובר בגזירה שהוא לא יוכל לעמוד בה ויש בעצם המאסר בעדרך של עבודת שירות כדי לאיין את ההליך הטיפולי שעבר, מה גם שטרם ברור אם הוא מתאים לריצוי מאסר בדרך זו.

עוד טענה המאשימה כי אין להפנות הנאשם לבית המשפט הקהילתי בטרם יתבהר סופית מצב התיק הפלילי התלוי ועומד נגדו, בו עמדת המאשימה (הפרקליטות) למאסר אשר עשוי לאיין את ההליך הקהילתי וגם אם יידון הנאשם לעבודות שירות, הוא לא יוכל להשתלב במקביל בהליך הקהילתי.

בהמשך, בתגובה לטיעוני ב"כ נאשם, הוסיפה וטענה כי ההחלטה בה שולב נאשם בבית המשפט הקהילתי בניגוד לעמדת המאשימה מקורה בנימוק שהעלתה מאשימה שם, שאינו בהתאם לנוהל וכי מדבריו של הנאשם (כפי שיפורטו בהמשך- א"ל), עולה אי לקיחת אחריות על מעשיו.

ב"כ הנאשם הפנה להחלטות בהם קבעו בית המשפט המחוזי בחיפה ובית משפט השלום כי לבית המשפט קיימת הסמכות להפנות את הנאשם להליך קהילתי גם בניגוד לעמדת המאשימה. עוד הדגיש כי ראוי שההחלטה בתיק זה תתקבל ללא קשר להליך הפלילי המתנהל במקביל. באשר להליך זה הוסיף וטען כי מדובר בהליך שהוגש בשיהוי ומתנהל מזה זמן רב ותוצאותיו אינן ברורות.

לגישתו של ב"כ הנאשם התסקיר שהוגש בהליך הפלילי (אותו הגיש לעיוני- נ/1), לא שולל את שילובו של הנאשם בהליך הקהילתי ואף להיפך, מאזכר במפורש כי אפשרות זו עדיין תלוי ועומדת. לדידו, אם הייתה סבורה קצינת המבחן (ומדובר אותה קצינת מבחן- א"ל), כי יש באמור כדי להצדיק חזרה מההמלצה ברי כי הייתה מעלה זאת באופן מפורש.

עוד טען ב"כ הנאשם כי אין במתחמי הענישה, מחמירים ככל שיהיו, כדי להצדיק הימנעות מהליך טיפולי, שהרי במקרים של שיקום ניתן אף לחרוג מהמתחם ובמקרה הצורך אף להימנע מהרשעה בדין ובכך אולי להימנע מהפעלת המאסר המותנה.

ביחס לקבלת האחריות של הנאשם, טען כי טיעוניו הינם טיעונים משפטיים ביחס לסיווג העבירה וברור לנאשם כי העברת ההליך לבית המשפט הקהילתי כרוכה בלקיחת אחריות, אשר יכול ותבוא בהמשך לאחר שיקבל הסבר משפטי ברור . עוד הוסיף כי הצגת הסדר הטיעון צריכה להיעשות עד השלב השלישי בבית המשפט הקהילתי אך לפעמים היו חריגות ובית המשפט הקהילתי יודע להתאים עצמו לכל נאשם ונאשם.

עוד טען ב"כ הנאשם כי בסופו של יום מדובר במקרה מובהק של התאמה וצורך בטיפול בבית המשפט הקהילתי.

הנאשם עצמו שטען באשר לתוקפה של הפסילה עצמה אותה לכאורה הפר ושב וטען (כפי שטען בפניי בעבר) כי השופטת בתיק האחרון אמרה לו שבינואר 2020 הוא נקי (קרי אין לו פסילות יותר). מאידך הוסיף כי ברשות הרישוי אמרו בינואר שיש עוד פסילות והוסיף בהמשך כי הוא לוקח אחריות על כל תיקי התעבורה שלו, שכן הוא רוצה לסיים את הכול ומתחייב שלא לנהוג יותר עד שיהיה בידיו רישיון נהיגה תקף.

דיון והכרעה
לא בלי התלבטות החלטתי לדחות את הבקשה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בית המשפט רשאי להפנות הנאשם לבית המשפט הקהילתי גם בניגוד לעמדת המאשימה (ר' עפ"ג 13435-09-20 אלחאג', ת"פ 56087-12-19 אואזנה [החלטה מיום 19.1.21], ועוד), הדברים אף עולים במפורש בתזכיר הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' והוראת שעה...) (בתי משפט קהילתיים), התשפ"א 2020 (להלן: "התזכיר").

השאלה הנשאלת אם כן, האם זהו המקרה בו ראוי להעביר את עניינו של הנאשם לבית המשפט הקהילתי על אף עמדתה המתנגדת של המאשימה.

מקובלת עליי עמדתה הכללית של המאשימה לפיה הליך טיפולי הנעשה בהסכמת הצדדים ומתוך שיתוף פעולה ותחושת שותפות הוא הליך עדיף, שסיכויי הצלחתו גבוהים יותר. גם תזכיר החוק מציין זאת במפורש בסעיף 196ח(ט) עת דורש הוא כי במקרים בהם לא מתקיימים כל התנאים הנדרשים (לרבות עמדת המאשימה לעונש) הדברים ייעשו רק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו" ואם קיימת התנגדות תובע, "יובא העניין לדיון בפני שופט קהילתי, ויחולו הוראות סעיף זה".

בדברי ההסבר לתזכיר אף מצוין במפורש כי יש לתת משקל רב לעמדת התביעה "בין השאר בשל מאפיין השיתופיות וההסכמה של ההליך הקהילתי ושל העבודה המשולבת והמתואמת של צוות בית המשפט ובכלל זה התובע, ופעילותו של בית המשפט בדרך שאינה אדברסרית". בהתאמה, על פי התזכיר, במקרים בהם סבור בית המשפט כי יש להעביר את העניין לבית המשפט הקהילתי על אף התנגדות התובע/ת יעביר את הדיון בבקשה עצמה לבית המשפט הקהילתי שיידון בה בעצמו.

כדוגמא להחלטות הנותנות משקל רב לעמדת התביעה ודוחות על סמך עמדה זו, לרבות הסיכוי הנמוך להגיע להסכמות, את הבקשה להשתלב בהליך קהילתי ר' ת"פ 56087-12-19 אואזנה הנ"ל (בהחלטה מיום 2.2.21) וכן ת"פ 21238-09-20 מ"י נ' בן דוד ואח' (החלטה מיום 23.2.21) .

בחנתי לעומק את עמדת התביעה ומצאתי כי יש בה קשיים ולא אוכל לקבלה במלואה.

אין בעמדתה העונשית של המאשימה לפיה העונש הראוי לנאשם הוא מאסר בפועל כדי להצדיק הימנעות מהעברת ההליך לבית המשפט הקהילתי. נקודת המוצא של ההליך בבית המשפט הקהילתי היא שההליך הטיפולי המעמיק וההוליסטי בבית המשפט הקהילתי נועד למי שהיה נדון למאסר אלמלא עבר בהצלחה הליך בבית המשפט הקהילתי. חרב המאסר המתהפכת מעל לראשו של הנאשם, אם לא יעמוד בהליך הקהילתי, היא זו היוצרת פעמים רבות את המוטיבציה הראשונית הנדרשת להשתלבות בהליך ואם מראש ידוע כי אין כוונה לדרוש מאסר בעניינו של הנאשם, נדמה כי אין הצדקה לשלבו בהליך זה. בעניין האמור אין לי אלא להפנות לתזכיר החוק המציע לקבוע בסעיף 196ח(ה) המוצע, כי תנאי לשילובו של נאשם בבית המשפט הקהילתי הוא כי העונש המתאים לנאשם אם לא ישתתף בתכנית השיקום הוא מאסר בפועל "ואינו כולל עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות".

בנוסף, איני יכול לקבל את עמדתה של התביעה כי יש בהטלת מאסר בדרך של עבודת שירות בסוף ההליך כדי לאיין את ההליך השיקומי כולו. באופן כללי ניתן לציין כי קיימת עדיפות ברורה להפניית נאשם שעבר הליך שיקום משמעותי ומוצלח (ככל שאכן יהיה), למאסר בדרך של עבודת שירות מאשר להטיל מאסר בפועל על מי שאינו משוקם כלל. ברור שהליך הליך שיקומי מוצלח יכול, ובמקרים המתאימים צריך, להוביל להימנעות כללית ממאסר אך עדיין הקטנת הסיכון לחזרה על ביצוע העבירות הוא אינטרס ציבורי מובהק גם אם בסופו של יום מוטל עונש. סבורני כי אף ההבדלה המהותית שעורך התזכיר בסעיף 196ח(ה) הנ"ל בין מאסר בפועל לבין מאסר בדרך של עבודת שירות תומכת בגישת זו.

הדברים האמורים נכונים, מכוח קל וחומר מקום בו איני מסכים בהכרח עם טענת המאשימה בדבר חלותו של המאסר המתונה. אין בידי לקבוע, בשלב זה, האם עצם קיומה של העבירה הנוספת בה הורשע הנאשם ובמסגרתה כלל לא נטען בדבר קיומו של המאסר המותנה, הופך את המאסר המותנה לחב הפעלה, או האם יש בעבירות הנוספות התלויות ועומדות נגד הנאשם לעשות כן, אך לצורך דיוננו אצא מנקודת הנחה זו. גם בהינתן נקודת ההנחה האמורה, אין הכרח לקבוע, בשלב זה, כי המאסר המותנה יופעל בעתיד. איני שופט של בית משפט קהילתי אך מניסיוני ידוע לי כי בית המשפט הקהילתי מגיע לפתרונות יצירתיים (במסגרת החוק), על מנת לפתור קשיים מהסוג האמור. לצורך הדוגמא (ומבלי לרמוז כי זו הדרך בה יש ללכת במקרה זה), ניתן להפנות למקרים בהם מצאו בתי משפט שונים להימנע מהרשעת הנאשם על מנת שלא להפעיל מאסר מותנה חב הפעלה – ר' למשל פל"א 62-10-15 מ"י נ' וובטו אדהני (15.11.2015) ובהתאמה עפ"ת 4972-07-16 מ"י נ' וובטו אדהני (4.9.2016); תת"ע 5070-06-15 מ"י נ' אמין חמדאן (24.12.2017), פ"ל 2016-08-16 מ"י נ' אופי כפיר צבאן (19.4.2017); עפ"ת 34909-10-15 חנניה חסין נגד מ "י (2.7. 2016). לגישה שונה ר' ת"פ 3129-01-14 מ"י נ' קחלון (30.4.2017). מבלי לקבוע מסמרות, נראה לי שלבית המשפט הקהילתי, הבוחן את עניינו של הנאשם לאחר הליך שיקום ארוך ומשמעותי קיימת הסמכות לחרוג ממתחם העונש ההולם עד כדי הימנעות מהרשעת הנאשם, מקום בו יהיה בהרשעה כדי לפגוע בהליך השיקום. דברי האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח האמור בתזכיר אשר מציע לתקן את חוק העונשין ולהוסיף את סעיף 86ב (1) אשר יאפשר לבית המשפט הקהילתי להאריך מאסרים מותנים למרות האמור בסעיף 56(ב) לחוק העונשין, שהוא הסעיף ההופך את המאסר המותנה לחב הפעלה.

אף איני רואה עין בעין עם המאשימה, באשר למשמעותו של התסקיר שהוגש בהליך הפלילי (נ/1). קצינת המבחן (החתומה על שני התסקירים- א"ל), ציינה בתסקיר נ/1, שהוגש לאחר תסקיר ההתאמה, כי הנאשם מבטא אמביוולנטיות לגבי יכולתו להתחייב ולהשתלב בהליך טיפולי משמעותי, ממושך ואינטנסיבי ולכן, תוך התחשבות בכך שביצע עבירות עבורה נוספות (העבירות דנן- א"ל), אין באמצעותם לבוא בהמלצה שיקומית. באותה נשימה, מציינת קצינת המבחן כי בטרם מתן המלצה סופית היא סבורה שיש להמתין עד שתתקבל ההחלטה בעניין העברתו לבית המשפט הקהילתי. הווה אומר, למרות שהנאשם אינו מתאים להליך שיקומי בעניין עבירות המרמה בהן הואשם והורשע, אין הדבר סותר השתלבותו בהליך בבית המשפט הקהילתי הבוחן ומטפל בנאשם באופן הוליסטי. להבנתי העובדה שקצינת המבחן מציינת במפורש כי השאלה בדבר הפנייתו לבית המשפט הקהילתי תלויה ועומדת מלמדת כי אין היא סבורה שיש בדברים סתירה.

יכול והיה מקום לפנות לקצינת המבחן ולבקש הבהרות בעניין, למען הסר הספק, אך נוכח התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לעשות כן.

מאידך גיסא, שניים הם הטעמים המצדיקים לטעמי דחיית הבקשה. הראשון, טעם טכני שעשוי להיות מהותי בהמשך והשני טעם מהותי.

ראשית, כפי שציינו הצדדים, נגד הנאשם תלוי ועומד תיק פלילי 7668-04-15, אשר נשמעו בו הטיעונים לעונש והמשך דיון קבוע למתן גזר דין ביום 9.9.21. כאמור, עמדת המאשימה בתיק זה הינה למאסר בפועל של ממש ומאידך הנאשם מבקש להימנע מכך. במצב דברים סבורני כי אין מקום לשלב את הנאשם בבית המשפט הקהילתי בטרם יתברר המצב לאשורו. מאליו ברור כי אם יוטל על הנאשם מאסר בפועל של ממש אזי אין תכלית להעברתו לבית המשפט הקהילתי. הדברים אף נכונים באשר לריצוי מאסר בדרך של עבודת שירות. להבדיל מהטלת מאסר כזה בסופו של הליך השיקום, הרי שתחילתו של ההליך בבית המשפט הקהילתי היא אינטנסיבית מאד ודורשת בתחילה הופעה לדיון שבועי ולאחר מכן פעם בשבועיים, דבר שאינו אפשרי למי אשר אמור לרצות מאסר בדרך של עבודת שירות באופן יומיומי ורציף. בהינתן שמועד גזירת הדין קרוב (גם במונחים אבסולוטיים אבל בעיקר במונחים של שנת המשפט), אין הצדקה לטעמי להכריע בבקשה בטרם יתבהר המצב.

שנית והעיקר, הנאשם מכחיש בכל תוקף את העבירה העיקרית המיוחסת לו- נהיגה בזמן פסילה. הכחשתו של הנאשם אינה משפטית בלבד אלא מדובר בטענה עובדתית, אשר תידרש בעתיד להכרעה של בית המשפט. הנאשם שב וחוזר על טענתו בעניין אשמתו בעבירה זו בכל הזדמנות ומפיו שלו ואין אלא להגיע למסקנה כי בית המשפט ייאלץ להכריע הכרעה עובדתית ומשפטית בעניין.

כידוע, בית המשפט הקהילתי אינו מברר את העובדות ואינו מכריע במחלוקות עובדתיות באשר לאשמתו של הנאשם. הדברים האמורים מקבלים גושפנקא במסגרת תזכיר החוק- כך בסעיף 196ו(ג) המציין כי בית המשפט הקהילתי לא יקיים דיון שבו מובאות ראיות לבירור האשמה; סעיף 196ח(ג) הקובע כתנאי מקדים להעברה לבית המשפט הקהילתי את הכרת הנאשם במעורבותו באירוע; סעיף 196ח(ח) הקובע כתנאי מקדים כי לא התקיים בעניינו של הנאשם הליך לבירור האשמה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו; וכן סעיף 196יג(ב) הקובע כי אם מצא בית המשפט הקהילתי, לאחר שהעניין הועבר לטיפולו, כי יש לקיים דיון בו מובאות ראיות לבירור האשמה יעביר את העניין לבית משפט שאינו קהילתי.

הגם שהנאשם לקח אחריות על חלק מהעבירות המיוחסות לו והכיר במעורבותו באירוע, הכחשתו וגרסתו העובדתית באשר לעבירה העיקרית המיוחסת לו (עליה חזר בפניי חדשות לבקרים), מחייבת את המסקנה כי יתנהל בהמשך הליך לבירור האשמה בעניין זה; ולכן אין טעם בהעברת עניינו של הנאשם לבית המשפט הקהילתי, רק כדי להשיבו לאחר מכן להליך של בירור האשמה.

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי אין הצדקה להעביר את עניינו של הנאשם לבית המשפט הקהילתי.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ח אב תשפ"א, 27 יולי 2021, בהעדר הצדדים.