הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה המ"ש 9115-12-21

בפני
כבוד ה שופטת כרמית פאר גינת

מבקשים

מחמוד אבו סגיר

נגד

משיבים
מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להישפט, באשר לדו"ח שמספרו 90506440230.

קראתי בעיון את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים המצורפים.

המדובר בדו"ח מסוג א/3 בגין עבירת מהירות, שניתן ביום 12.7.16.

ב"כ המבקש טען בבקשתו כי המבקש מעולם לא קיבל את הדו"ח לביתו וידע אודותיו מבדיקה אקראית שערך באתר המרכז לגביית קנסות. אולם, מאישור המסירה שצורף לתגובת המשיבה עולה כי הוא חזר בסימון "לא נדרש". משמעות הסימון "לא נדרש" היא שהמבקש לא סר לסניף הדואר כדי לקבל את דבר הדואר שנשלח אליו, ועל כן אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד. לפיכך, אני קובעת כי המדובר במסירה כדין.

מלבד זאת, מתגובת המשיבה עולה כי הדו"ח נשוא הבקשה שולם על-ידי המבקש או מי מטעמו ביום 25.4.21, טרם הגשת הבקשה להארכת המועד להישפט.

הלכת בית המשפט העליון היא שהארכת מועד להישפט לאחר התשלום אפשרית רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, בהן לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליך נגדו [ראו, למשל, בעניין זה רע"פ 9540/08 מוסברג נ' מדינת ישראל (8.1.2009)]. במקרה הנדון, אין המדובר במבקש שלא ידע על ההליך נגדו, שכן קבעתי כי המדובר במסירה כדין.

מששילם המבקש את הקנס בו חויב, הוא מוחזק כמי שהודה בביצוע העבירה ונשא בעונש בגין ביצועה. בהינתן כך, היה עליו להראות שקיימים טעמים מיוחדים, המצדיקים את קבלת בקשתו, למרות ששילם את הקנס. ב"כ המבקש בענייננו לא טען בבקשתו המקורית כי המבקש שילם את הקנס ומשכך גם לא ציין טעמים מיוחדים בעניין זה.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהשיהוי בהגשת בקשה זו לבית המשפט מצדו של המבקש. מדובר על דו"ח שנשלח למבקש לפני זמן ממושך, ביום 12.7.16 (לפני למעלה מ-5 שנים), ואילו הבקשה להארכת המועד להישפט בנוגע לדו"ח הנדון הוגשה רק ביום 21.12.21. כפי שעולה מתגובת המשיבה, המבקש לכל המאוחר ידע על קיומו של הדו"ח במועד שבו שולם (25.4.21), ומכאן שגם ממועד זה חלפו כ-8 חודשים עד למועד הגשת בקשה זו לבית המשפט.

יתרה מכך, ב"כ המבקש ציין בבקשתו טענת הגנה לגופו של עניין באשר לדו"ח האמור, שלפיה אדם אחר נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, ונכתב בבקשה כי הרכב היה בחזקתו של מר מטרי חנא, ואף צורף תצהיר מטעמו של הנהג בפועל. ראשית, המדובר בבקשה שהוגשה, כאמור, בשיהוי של למעלה מ-5 שנים ולא ברור כיצד יכול היה המבקש לזכור מי נהג ברכב בפועל במועד הספציפי שבו נעברה העבירה. מלבד זאת, המדובר בטענת הגנה כבושה, שכן היא הועלתה בשיהוי משמעותי ולאחר שהמבקש, או מי מטעמו, שילם את הדו"ח ולכן למעשה הורשע בעבירה ונשא בעונש בגין ביצועה.

כמו כן, יש לציין בעניין זה כי בבית המשפט העליון נקבע כי הטענה "לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, איננה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו" [ראו רע"פ 7709/13 סאסי נ' מדינת ישראל (28.11.2013)] וטענה זו נבחנה אף בבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי טענת "אחר נהג ברכב" אינה מבססת חשש לעיוות דין ואינה מהווה "נימוק מיוחד", או טענה שמקימה חשש לעיוות דין [ראו, למשל, עפ"ת (נצ') 42642-12-17 שלום נ' מדינת ישראל (1.4.2018) וכן עפ"ת (נצ') 45391-01-19 כהן נ' מדינת ישראל (31.3.2019)].

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשפ"ב, 27 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.