הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה המ"ש 9020-02-19

בפני
כבוד ה שופט אור לרנר

מבקשים

אמיר נסאר

נגד

משיבים
מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת קנס שמספרה 10153026595 (להלן: "הדו"ח").

המבקש טוען בבקשתו כי הבקשה להישפט הוכנה במסגרת המועד הקבוע בחוק, אך בשל שגגה לא נשלחה, אבדה ורק לאחר שחלף המועד נמצאה ונשלחה. כמו כן טוען המבקש כי השארת הרשעתו על כנה תגרום למבקש עיוות דין ומצביע על מספר כשלים נטענים בדו"ח.

בתצהיר שצורף לבקשה חוזר המבקש על האמור בבקשה ומוסיף כי עת שמצא את הדו"ח (כמו גם דו"ח נוסף שהבקשה בעניינו נמחקה בשל חוסר סמכות מקומית- א"ל), הוא שילם אותו מיד על מנת להימנע מתוספת פיגורים. כן הצהיר המבקש כי השוטר האוכף לא הציג בפניו את המהירות ולא רשם את חילופי הדברים ביניהם ורק לאחר שהדו"ח נמסר למבקש ביד, השוטר ביקש אותו בחזרה ורשם עליו את נתוני המדידה בכתב יד.

בדיון שהתקיים ביום 4.6.19 הציג המבקש את הדו"ח המקורי עליו נתוני המדידה שנרשמו בכתב יד וכן ספח הבקשה להישפט שנחתם לכאורה בתאריך 3.9.18. כן ציין ב"כ המבקש כי המבקש שילם את הדו"ח, עם מציאתו, בתאריך 21.11.18 משום שסבר כי הדבר אינו שולל את האפשרות להגיש בקשה להישפט. לטענת ב"כ המבקש התקופה שחלפה עד להגשת הבקשה הינה תקופה קצרה ואין לחסום את דרכו של המבקש מלהוכיח את חפותו. כן הוסיף ב"כ המבקש, לאחר שהוצג טופס הבדיקות הנלווה, כי בדיקת תיאום הכוונות לא סומנה "תקינה" אלא סומן "V" בלבד וכי בטופס הנלווה רשום 2 נתיבים בעוד בדו"ח רשום 3 נתיבים.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין כל אינדיקציה לעובדה שהבקשה להישפט נחתמה בחודש ספטמבר 2018 וכי מרגע ששילם המבקש את הדו"ח יש לראות בו כמי שהודה והורשע. לדעת המשיבה אין בכשלים הנטענים כדי להצדיק הבקשה.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות.

כפי שציין המבקש בבקשתו עצמה, שגגה ושכחה אינם מהווים עילה להארכת המועד להישפט. ר' בהשוואה דברים שנאמרו באשר לביטולו של פס"ד שניתן בהיעדר לפיהם שגגה אשר גרמה לאי התייצבות "אינה מהווה "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" לדיון, ואינה מצדיקה ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם" [רע"פ 1446-14 ריאד אסדי (פורסם בנבו) ור' לאחרונה רע"פ 9109/17 מקסים סדובוי (פורסם בנבו)].

מעבר לאמור, מצוין בתצהיר שצורף לבקשה וכפי שהובהר בדיון, הדו"ח שולם בתאריך 21.11.18 ואילו הבקשה הוגשה ביום 21.2.19- שלושה חודשים לאחר תשלום הדו"ח.

נקודת המוצא לדיון, היא שהמבקש שילם את הקנסות ולפיכך, נחשב כמי המודה בביצוע העבירה וזאת על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"). החריגים לעניין זה הם ביטול הקנס על ידי תובע או שבית המשפט החליט לקיים את משפטו על אף שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230 לחוק.

הקווים המנחים למתן אפשרות להישפט באיחור כאמור קבועים בסעיף 229(ה) לחוק (אליו מפנה סעיף 230 הנ"ל)-
הבקשה להישפט באיחור הוגשה בשל נסיבות שלא תלויות במבקש ומנע וממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
נימוקים מיוחדים אחרים המצדיקים לדעת בית המשפט קיומו של משפט, חרף האיחור שבהגשת הבקשה ותשלום הקנס.

על פי הפסיקה הנוהגת, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כך ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום. עוד לעניין זה, רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ו רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (8.1.09), ורבים אחרים.

אמנם, כבר יצא לי לציין כי תשלום הדו"ח בשל חשש מהליכי גבייה, כפל קנס או אמצעי אכיפה אחרים אינו מונע את הארכת המועד, אך המבקש, כאמור, הגיש את הבקשה רק 3 חודשים לאחר ששילם את הדו"חות ולא פעל בשקידה ראויה בעניין זה.

הדו"ח נרשם ונמסר למבקש ביום 25.7.18, המועד האחרון לתשלום הדו"ח חלף ביום 23.10.18, המבקש שילם את הדו"ח ביום 21.11.18 ואילו הבקשה דנן הוגשה רק ביום 21.2.19. המדובר בשיהוי ניכר אשר די בו כשלעצמו להצדיק דחיית הבקשה. יפים לעניין דבריו של כב' הש' דבור בעפ"ת 35639-04-15 (25.5.15):
"בסוף דבריי, רואה אני לנכון לשוב ולהדגיש, כי, שמירה על הערוצים הפרוצדורליים והמועדים, כפי שהם קיימים בהוראות הדין, מקבלת היא משנה תוקף וחשיבות עליונה, עת מדובר ב"משפטי וענייני תעבורה". המדובר הוא בעורק חיים עיקרי וראשי המחייב השלטת כללים חדים, אחידים וברורים שסטייה מהם תתאפשר רק בהתקיים נסיבות מוצדקות, מבוססות ומיוחדות שבכוחן לפרוץ, במידתיות, את המעטפת הדיונית הקבועה בדין. הסרת המחסומים הפרוצדורליים, באופן שאינו מידתי וללא הצדקה, יכולה להביא ל"שטפון" של בקשות שיש בכוחו כדי להציף כל חלקה טובה במישור התעבורתי" .

ור' אף דבריה של כב' הש' זנדברג בעפ"ת 42038-10-18 נוסן נ' מדינת ישראל (1.3.19):
12. "כעולה מהעיון בסעיף, המחוקק ייחס משקל נכבד לסוגיית העמידה בלוחות הזמנים, כמתחייב מאופיים של ההליכים המתנהלים בבית-המשפט לתעבורה. על כן, בקשה להארכת מועד להישפט תיענה רק מקום בו הבקשה לא הוגשה במועד מסיבות שלא היו תלויות במבקש, "והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או מנימוקים מיוחדים אחרים. הפסיקה – שפירשה את סעיפי החוק האמורים – עמדה אף היא על חשיבות העמידה בלוחות זמנים, תוך שהיא מבהירה כי שיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד להישפט יכול להביא במקרים מתאימים לדחיית הבקשה. כדברי כב' שהם ב רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ' מדינת ישראל (2014):
"אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013... למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש" (שם, בסעיף 4 להחלטה).
13. כלומר, בית-המשפט העליון ראה בשיהוי של כחמישה-שישה חודשים ממועד הידיעה אודות הדו"ח ועד מועד הגשת הבקשה להארכת מועד להישפט כשיהוי שיש בו כדי לבסס דחייתה של בקשה להארכת מועד להישפט. עוד על נפקותו של השיהוי בסוגייתנו, ראו גם רע"פ 1896/18 הדני נ' מדינת ישראל (2018) וכן הפסיקה הרבה הנזכרת בעניין טיטלבאום הנ"ל".

בנוסף, בחנתי אף את טענותיו של המבקש בעניין הכשלים הראייתיים, טענות שעיקרן גרסת השוטר אל מול גרסת המבקש. טענות אלה יכול והיו בעלות משקל, לו היה מתנהל הליך הוכחות ומהימנות השוטר היתה עומדת למבחן בעת עדותו, אך אין די בהם כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב את המבקש מהודייתו. לשם ביטול הרשעת המבקש דרושה מסה נכבדת של ראיות אשר מטילה צל כבד על הרשעת המבקש, שבאה כאמור בעקבות תשלום הדו"ח והודייתו במיוחס לו. לא כך הדבר בעייננו. יפים לעניין דבריו של כב' הש' קוטון בעפ"ת 36978-04-18 הייתם סבית (31.5.18):
"קיים קושי רב בקבלת טענות עובדתיות אשר מטרתן להתעמת עם דברים ברורים שרשם השוטר בהודעה, בעוד הטענות הן טענות כבושות שעומדות בסתירה מוחלטת לאמור בהודעה על תשלום הקנס ובדברי המערער עצמו אשר בסמוך אליהם מתנוססת חתימת ידו.
צדק אפוא בית משפט קמא עת קבע שטענות המערער בתצהירו היו ראויות להישמע אילו היה מתנהל משפט, היינו הליך הוכחות. אלא שהמערער בחר שלא להגיש בקשה להישפט במועד ובחר לשלם את הקנס שהוטל עליו. רק לאחר יותר מחמישה חודשים מיום קבלת ההודעה (12.9.17) חתם על התצהיר הנלווה לבקשה שהגיש לבית משפט קמא".

גם טענתו הנוספת של המבקש בדבר סימון תוצאת בדיקת תיאום הכוונות נכונה היתה לשלב ניהול ההוכחות (ר' עפ"ת 56147-02-19 סיגל ויקי [24.3.19]), אך מאידך יש להפנות לקביעת כב' הש' שוהם ברע"פ 4150/15 גד בר כוכבא נ' מ"י (18.6.15) אשר ציין:

"ועוד אוסיף, כי אין בידי לקבל את ההבחנה המוצעת על-ידי המבקש בין סימון "V", המעיד, לשיטתו, על כי בדיקת תקינות הממל"ז בוצעה (מבלי להתייחס לתוצאת הבדיקה), לבין רישום המילה "תקין", המעיד על תקינותה של בדיקה זו. סבורני, כי פרשנות זו לסימון "V" שעשה מפעיל המכשיר, אינה מתקבלת על הדעת, והפרשנות הסבירה היחידה היא, כי מפעיל המכשיר יסמן "V" רק לאחר שהתקבלה תוצאה תקינה בבדיקת המכשיר".

כאמור לעיל, בחינת הטענה נכונה לשלב ההוכחות ולא לצורך השבת הגלגל לאחור והחזרת המערער מהודייתו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ו' סיוון תשע"ט, 09 יוני 2019, בהעדר הצדדים.