הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בחדרה פ"ל 475-05-19

לפני כבוד ה שופט אלכס אחטר

המאשימה
מדינת ישראל

ע"י בא כוחה עו"ד מילנה סדיקוב

נגד

הנאשם
נתנאל צח

ע"י בא כוחו עו"ד יאיר סטולר

גזר דין

מבוא:
עסקינן בתאונת דרכים אשר ארעה בתאריך 02.09.18 סמוך לשעה 15:43, וכעולה מעובדות כתב האישום, נהג הנאשם במערבל בטון מ.ר 43-131-30 (להלן: "הרכב") בחדרה, ברחוב ביאליק בהצטלבות עם רחוב אבשלום, מכיוון מערב למזרח, בנתיב הנסיעה השמאלי מבין 2 נתיבים בכיוון נסיעתו.
הכביש במקום יבש ותקין, דרך עירונית, צומת ארבעה כיוונים מרומזר, אותה עת פעלו הרמזורים כתקנם, כביש דו נתיבי למזרח, שטח הפרדה בנוי בין מסלולים, מעברי חצייה מסומנים בבירור על גבי הכביש בכל הכיוונים בסמוך לצומת. במועד האירוע, אור יום, ראות טובה. שדה הראיה ברכבו של הנאשם מוגבל ולפיכך מותקנות ברכב מראות קרן קדמיות.
אותה עת, מימין לשמאל ביחס כיוון נסיעת הנאשם, חצתה במעבר החצייה, הגב' יאנטה קליין הולכת רגל ילידת 1932, כאשר היא דוחפת עגלה. הולכת הרגל חצתה את הכביש ברחוב אבשלום ולאחר מכן הגיעה לאי התנועה שמימין לנתיב נסיעת הנאשם והחלה בחציית נתיב הנאשם.
במועד ובמעמד האמור לעיל נהג הנאשם ברכב בקלות ראש, בכך שעצר בצומת ברמזור אדום שדלק בכיוון נסיעתו אך כשהאור התחלף לירוק, החל בנסיעה ולא הבחין בהולכת הרגל חוצה במעבר החציה שטרם השלימה את החציה , לא אפשר לה להשלים את החצייה בבטחה, פגע בה והפילה לכביש (להלן: "התאונה").
כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש ביד ימין ונזקקה לניתוח קטיעת היד מעל המרפק. הולכת הרגל אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת מתאריך 02.09.18 עד תאריך 04.09.18 ולאחר מכן הועברה לאשפוז שיקומי עד לתאריך 15.11.18 כאשר גם לאחר שחרורה נזקקה לטיפול רפואי ושיקומי.

העבירות בהן הורשע הנאשם לאחר שחזר בו מכפירתו במהלך שמיעת הראיות הן: נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961, התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף – עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בבטחה – עבירה על תקנה 67א לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

בדיון אשר התקיים לפני, בתאריך 03.11.19, ביקש ב"כ הנאשם לקיים הליך גישור בין הצדדים.
הליך הגישור התקיים בפני מותב אחר בתאריך 16.12.19 אך הצדדים הודיעו שההליך לא צלח.
בדיון מתאריך 05.01.20 הודה ב"כ הנאשם בכל ממצאי הבוחן המשטרתי כמו גם בעובדת נהיגתו של הנאשם בזמן ובמקום והסכים שכל הראיות שנאספו על ידי המאשימה יוגשו לבית המשפט. עם זאת, ב"כ הנאשם כפר באחריות הנאשם לתאונה וטען שהיתה בלתי נמנעת, משום שהנאשם התכוון לפנות שמאלה ולכן לא סביר היה שיפנה מבטו ימינה טרם התחלפות הרמזור.
לאור הטענות האלו ועמדת ב"כ הנאשם, התיק נקבע לשמיעת הבוחן המשטרתי בלבד והנאשם נפסל עד לתום ההליכים.
לאחר שמיעת עדות הבוחן המשטרתי וצפייה בסרטון שתיעד את התאונה, ולאחר שבית המשפט ניהל דיון קצר עם הצדדים מחוץ לפרוטוקול, ביקשו הצדדים מבית המשפט לקבוע מועד לתזכורת.
בתאריך 21.09.20 חזר בו הנאשם מכפירתו בכתב האישום והורשע. ב"כ הנאשם ביקש לדחות את הטיעונים לעונש ולהפנות את הנאשם לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו. עוד נתבקש ביטול הפסילה עד לתום ההליכים.
בית המשפט התיר לנאשם לחזור בו מכפירתו, הפנה את הנאשם אל שירות המבחן לקבלת תסקיר בעניינו וביטל את פסילת הנאשם עד לתום ההליכים בהסכמת המאשימה .

תסקירי שירות המבחן
בתאריך 08.04.21 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן. מהתסקיר עולה כי הנאשם, בן 34, נשוי ואב לשתי פעוטות רכות בשנים, סיים 12 שנ"ל ושירת שירות צבאי. מזה כחצי שנה עובד כנהג סמיטריילר.
בעבר הנאשם עבד כנהג בחברת "אגד" ואולם עקב שינוי מקום מגוריו, הוציא רישיון נהיגה על רכבי משא כבד והשתלב בתעסוקה כנהג משא עד לפסילת רשיונו בשל התאונה. לאחר התאונה החל לעבוד במאפיה במשך 11 חודשים עד שהושבו לו רישיונותיו והוא שב לנהיגת סמיטריילר כאמור.
הנאשם נעדר עבר פלילי אך לחובתו 9 הרשעות תעבורה קודמות מרביתן מסוג ברירת משפט עליהן לקח הנאשם אחריות.
גם בהתייחס לעבירות בתיק זה, הנאשם לקח אחריות והסביר שלא הבחין בנפגעת משום גובה תא הנהג והמתקן עליו מונחת המראה. הנאשם שיתף כי התקשה להכיל את הפגיעה ועל רקע הפגיעה הקשה שגרם הוא חווה תחושות קשות וחרדות. עוד הביע הנאשם חרטה עמוקה וצער על התנהלותו ואמפטיה רבה כלפי הנפגעת כאשר דרש בשלומה בדרכים עקיפות.
הנאשם שיתף בחששותיו מנהיגה ברכב משא כבד ובאחריות הנלווית לזה ותיאר כיצד התקשה לראות את העגלה של בנותיו חודשים לאחר מכן לאור היותה זכרון חי ומכאיב עבורו לתאונה הקשה. הנאשם ציין כי הוא מסתייע במשפחתו ומתמקד בעבודתו לצורך התמודדותו עם הקשיים וכי מאז התאונה מקפיד שבעתיים לבחון את תנאי הדרך ולאתר הולכי רגל.
שירות המבחן התרשם כי הנאשם נזקק להתערבות טיפולית לשם עיבוד האירוע ואולם הנאשם שלל נזקקות טיפולית ושיתף כי את האירוע הוא עיבד, אך עליו ללמוד לחיות עם הפגיעה שגרם, כאשר השפעה זו תלווה אותו כל חייו.
שירות המבחן ציין כי התנהלות הנאשם משקפת נטייה להתנהלות אחראית בנהיגה ואינה מעידה על דפוס של התנהלות מסכנת בתחום זה.
התרשמות זו יחד עם תפקודו בתחום תעסוקתי והמשפחתי, עמדותיו בנוגע לעבירות, האמפטיה הרבה שהפגין כלפי הנפגעת והאחריות שנושא הובילה למסקנה בדבר הפחתה בסיכון להישנות העבירות כאשר גורם הסיכון היחיד הינו חומרת הפגיעה. על כן, המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עם הנאשם ולהטיל עליו מאסר בעבודות שירות לצד פיצוי הנפגעת.

בתאריך 13.04.21 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש ובסופם ביקש בית המשפט הבהרה משירות המבחן, לאור המתואר בתסקיר, מדוע הומלץ עונש של עבודות שירות, לרבות את השיקולים שהובילו לכך, ככל ששירות המבחן התלבט האם להמליץ על צו של"צ וצו מבחן.

בתסקיר שהוגש בתאריך 12.05.21 הבהיר שירות המבחן שהתרשם כי הנאשם התקשה לשתף בקשיים ובמורכבויות שחווה וביטא היעדר נכונות להשתלב בהליך טיפולי, ולכן המליץ שירות המבחן על מאסר בעבודות שירות.
כעת, לאחר שנבחנה בשנית מוכנות הנאשם לקחת חלק בקבוצה טיפולית ייעודית לנהגים שגרמו לפגיעות קשות בתאונות דרכים, שיש בה כדי להפחית את הסיכון אף יותר, ונמצא כי הנאשם מוכן להשתתף בה, מוצא שירות המבחן כי תהיה תועלת גדולה יותר מהטלת ענישה חינוכית על הנאשם, לצד מתן מענה שיקומי, חלף ההמלצה שניתנה בתסקיר הקודם.
סופו של דבר, שירות המבחן המליץ על הטלת צו מבחן למשך 18 חודשים, לצד צו של"צ בהיקף של 300 שעות ופיצוי כספי לנפגעת.

טיעונים וראיות הצדדים לעונש:
לדיון בתאריך 13.04.21, לא התייצבה הנפגעת עצמה, אך הוגשה הצהרתה וכן גיליונו התעבורתי של הנאשם. ב"כ המאשימה ביקשה להגיש טיעוניה בכתב מאחר וב"כ הנאשם הודיע לה שערך טיעוניו לעונש בכתב.
בהצהרתה, הנפגעת מתארת כיצד השתנו חייה מאישה עצמאית העוזרת לילדיה, לנכדיה ולניניה טרום התאונה, לאישה הנזקקת לעזרת הזולת בכל מישורי חייה עקב קטיעת ידה בתאונה. הנפגעת פירטה את הנזקים הפיזיים והנפשיים אותם היא סובלת מאז התאונה ואת השפעותיהם עליה ועל בני משפחתה.
בטיעוניה, ב"כ המאשימה הפנתה לנסיבות ולתוצאות התאונה הקשות, כפי שפורטו בכתב האישום, בגינן עותרת המאשימה לקביעת מתחם ענישה שינוע בין 6-12 חודשים מאסר בפועל, 4-6 שנים פסילה בפועל, מאסר מותנה ופסילה מותנית לתקופות משמעותיות ופיצוי שלא יפחת מ-20,000 ₪.
המאשימה טענה כי מדובר ברף רשלנות גבוה מאחר ומדובר בנהג מקצועי בכלי רכב כבד, בשעת צהריים, בתוך העיר, ליד צומת מרומזר ובסמוך למעבר החציה, כאשר הפסיקה קבעה זה מכבר חובת זהירות מוגברת ביחס לנהגים מקצועיים ככלל, ולאלה הנוהגים ברכבים כבדים בפרט.
לעניין חומרת הפגיעה, המאשימה הדגישה את הפגיעה בערך המוגן של שלמות הגוף והפנתה לתצהיר נפגעת העבירה. כמו כן, לאור מצבה הרפואי של הנפגעת, אשר טרם בא על פתרונו בהליך האזרחי, המאשימה ביקשה להשית על הנאשם פיצוי משמעותי וזאת, על אף שציינה כי מטרת הפיצוי העונשי הינו עונשי והרתעתי והוא שונה מהפיצוי האזרחי במהותו.

כאמור, ב"כ הנאשם ביקש להגיש טיעוניו בכתב תוך שהוסיף מספר מילים. לדבריו, הנאשם בחר לנהל הוכחות באופן חלקי רק על מנת שבית המשפט יתרשם מנסיבות התאונה ואכן, בית המשפט התרשם כי מדובר בביש מזל, ולא בנאשם שעבר באדום או במהירות או התרשל באופן ממשי.
לאור נסיבות התאונה, ביקש ב"כ הנאשם לגזור עונש מקל יחסית לחומרת הפגיעה, תוך שהפנה למפורט בתסקיר. ב"כ הנאשם ביקש להסתפק בפסילה שכבר הוטלה על הנאשם, בצו של"צ, בענישה צופה פני עתיד ובפיצוי כלכלי מתון. בהתייחס לכעסה של הנפגעת שהנאשם לא התנצל, ב"כ הנאשם טען שהנאשם ביקש לברר את מספר הטלפון של הנפגעת ,אך נאמר לו שאסור לו ליצור עימה קשר.
בטיעוניו בכתב, ביקש ב"כ הנאשם מבית המשפט לקבוע כי מדובר ברשלנות נמוכה, מאחר שהנאשם החל נסיעתו רק לאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק, לא נסע בניגוד לאור אדום, לא נסע במהירות ולא ביצע כל פעולה מסכנת. עוד הפנה לעדותו של הבוחן ממנה ניתן היה להתרשם כי מדובר בתאונה שנבעה בעיקר מביש מזל של הגבלה בשדה הראיה ותזמון טרגי של החלפת הרמזורים (ר' סעיפים 11-15).

ב"כ הנאשם הפנה לנסיבותיו האישיות, וכן לעברו התעבורתי המקל, לאור היותו נהג מקצועי מזה שנים. לאור כך שהנאשם מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2004, ניתן להתרשם כי התאונה היא אירוע חריג בחייו ובנהיגתו של הנאשם ואיננה מאפיינת אותו, כפי שנכתב בגוף התסקיר.

ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה רלוונטית, וביקש לקבוע מתחם ענישה שבין מאסר על תנאי ועד למאסר בעבודות שירות ו-3-18 חודשים פסילה בפועל. לאור הנסיבות שפורט, ביקש ב"כ הנאשם למקם את הנאשם ברף הבינוני התחתון של המתחם.

הנאשם התנצל על התאונה ואמר כי היא מלווה אותו כל יום וכנראה לכל חייו.

בסופם של הטיעונים לעונש, מצא בית המשפט לנכון להפנות שאלת הבהרה לשירות המבחן כפי שתואר מעלה, וכן להפנות את הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות, אשר יבחן את התאמת הנאשם לביצוע עבודות שירות, וזאת מבלי שהדבר ילמד על העונש שייגזר.
חוות דעת חיובית הוגשה ביום 13.05.21 בה נקבע כי הנאשם נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות בכפר הנופש "על הים" – האגודה למען החייל בגבעת אולגה, חדרה.

דיון והכרעה:
תיקון 113 לחוק העונשין, עיגן את הבניית שיקול הדעת השיפוטי והעניק מעמד בכורה לעיקרון ההלימה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהתאם לתיקון לחוק, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירות שביצע הנאשם. לשם כך יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט' לחוק העונשין.

לכשייקבע מתחם הענישה, יקבע בית המשפט את העונש המתאים, בתוך המתחם, אשר יוטל על הנאשם וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40יא' לחוק.

בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי סעיפים 40ד' ו40 ה' לחוק.

קביעת מתחם העונש ההולם:
בענייננו, הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן ובנסיבות ביצוען עת נהג בקלות ראש ולא אפשר להולכת רגל לחצות בבטחה במעבר החצייה.
בעקבות כך, נגרמה תאונה קשה מאוד אשר רק בנס הסתיימה בפציעות בלבד ולא גבתה את חייה של הנפגעת, כפי שאף ניתן לראות בתמונות מזירת האירוע (ת/22).
בעבירות תעבורה ככלל, ובעבירות של תאונה הגורמת חבלות של ממש בפרט, הערך המוגן הינו שמירה על שלמות הגוף, וכן מתן תחושת בטחון למשתמשי הדרך. ברע"פ 11917/05 צפריר נ' מדינת ישראל נאמר ש"ראוי לזכור, כי אנשים משלמים בחייהם, בגופם ובממונם יום יום בשל מעשיהם של נהגים, המציבים עצמם והסובבים אותם, ולו ברשלנות, בסכנה חמורה. על בית המשפט להרים קולו ולנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה".

בפסיקה נקבע לא אחת, כי מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הינו תוצאות התאונה כמו גם חומרת העבירה, אולם יש לשקול גם רשלנות תורמת של הנפגע וכן נסיבות אישיות של הנאשם (ר' ת"ד(ת"א) 2659-04-14 מ"י נ' רפאל ביטון [ניתן ביום 22.1.15, פורסם בנבו] והפסיקה שהובאה שם).

באשר לחומרת העבירות בהן הודה, הנאשם נהג בקלות ראש, לא הסתכל במראת קרן, דרכה יכול היה להבחין בנפגעת, והחל בנסיעה בטרם סיימה הנפגעת לחצות את הכביש. בשל כך, פגע הנאשם בנפגעת וגרם לקטיעת ידה הימנית.
עם זאת, מנסיבות האירוע, מקום התאונה ונתוני הרכב עלה כי הנאשם הגיע לרמזור כשהאור בו דולק אדום ועצר עצירה מלאה בטרם התכוון לפנות שמאלה ברמזור ברחוב ביאליק ולכן, לא נתן דעתו למתרחש בכיוון ימין של הצומת כאשר הנפגעת חצתה את רחוב אבשלום. כשהחלה הנפגעת ללכת לכיוון רחוב ביאליק, לא יכול היה הנאשם לראותה בשל קורת המשאית ומאחר שלא ראה אף אחד, לא סבר שישנם הולכי רגל החוצים לפני המשאית ולא התבונן במראה טרם שהחל בנסיעה. היעדר המבט במראות אכן באחריותו של הנאשם ואולם מצפיה בסרטון (ת/11) ולאחר שמיעת עדות הבוחן, התרשמתי שיותר מכל מדובר בצירוף מקרים טרגי. לכן, על אף היותו של הנאשם נהג מקצועי, ועל אף שמבט במראה יכול היה למנוע את התאונה הקשה, נסיבות אלה מובילות אותי לקביעה שרמת הרשלנות לא הייתה גבוהה (עפ"ת (ת"א) 24519-02-15 מוטולה נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 12.03.15, פורסם בנבו]).
כאמור, הנאשם לא ביצע עבירות חמורות נוספות, לא חצה ברמזור אדום, לא נסע במהירות והרמזור להולכי הרגל כבר התחלף לאדום ולכן כאמור, דרגת הרשלנות של הנאשם בתאונה נקבעת על ידי כרשלנות בינונית ברף התחתון.
בהתאם לכך, בהתחשב בשיקולים האמורים, בנסיבות המקרה דנא ובפסיקה דומה, אני קובע שמתחם העונש ההולם הינו בין ענישה צופה פני עתיד ועד מספר חודשי מאסר בפועל בודדים, לביצוע בעבודות שירות (עניין מוטולה וכן עפ"ת 19518-04-16 אלון נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 21.04.16, פורסם בנבו] ועפ"ת 30028-12-15 ברכה נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 30.01.17, פורסם בנבו]) ותקופת פסילה בין 3 חודשים ל- 30 חודשים (עניין ביטון ועפ"ת 4955-04-20 קולר נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 08.06.20, פורסם בנבו]) לצד ענישה נלווית.
המאשימה הפנתה לרע"פ 2137/21 מלכה נ' מדינת ישראל וביקשה מבית המשפט ללמוד ממנו את מתחם העונש ההולם והעונש שיש לגזור על הנאשם ואולם, במקרה זה דובר במי שנקבע שנהג ברשלנות הגבוהה ביותר לאחר שבמודע ביצע פניית פרסה במקום אסור תוך חציית קו הפרדה רצוף. במעשיו אלה, גרם הנאשם שם לתאונה בה נקטעו שתי רגליו של הנפגע ורוסקה ידו הימנית באופן שלמעשה, הנפגע איבד גם אותה. בנוסף, לנאשם שם היה עבר פלילי ותעבורתי, בזמן ניהול המשפט הוא הורשע בגרימת תאונת דרכים נוספת, התברר כי הוא משתמש בסמים קשים ונקבע כי חלוף הזמן נגרם עקב בקשות דחיה של הנאשם. מובן שמנתונים אלו, לא ניתן ללמוד גזרה שווה על התאונה, על הנפגעת ועל הנאשם דכאן כפי שיפורט בהמשך.

גזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם:
על שיקולי ענישה, עמד בהרחבה כב' בית המשפט העליון בע"פ 11699/05 סרפו נ' מ"י (23/6/08):
"מלאכת גזירת הדין קשה ומורכבת היא. היא מצריכה עריכת איזון עדין ורגיש בין שיקולי הענישה השונים, ובין נתוניו של הנאשם הקונקרטי והנסיבות שבהן נעברה העבירה, לבין שיקולי מדיניות מגוונים והצורך בהתוויית מדיניות עונשית ברורה שיש בה כדי לקדם ערכים חברתיים. מטבע הדברים, זהו אינו מדע מדויק, שהרי אין מקרה אחד זהה למשנהו, אין נאשם דומה לחברו וגם אם ניתן לעיתים להצביע על דמיון או קרבת-מה בין נסיבותיו של מקרה פלוני למקרה אלמוני, הרי שתמיד יימצא ייחוד ושוני בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובאופן שבו ראוי ליישם את השיקולים השונים על עניינו של אותו נאשם העומד בפני בית המשפט. בסופו של יום, וזאת אין לשכוח, גזירת העונש נעשית למידותיו של הנאשם הספציפי. עמד על הדברים בבהירות רבה, כדרכו, השופט (כתוארו אז) א' ברק בפרשה קודמת:
 
       "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979))....".

הנאשם שלפניי מחזיק ברישיון משנת 2004, עובד כנהג מקצועי ולחובתו 9 הרשעות בלבד, רובן ככולן מסוג ברירת משפט. כמו כן, למעט העבירות בתיק זה, לא נרשמו לחובת הנאשם הרשעות משנת 2014. נתון זה יש בו כדי ללמד על אופן נהיגתו של הנאשם ויש לזקוף זאת לזכותו.
הנאשם בן 34, מתפקד באופן נורמטיבי וחיובי, נשוי ואב לשתי ילדות בנות שנתיים וארבע.

הנאשם ניהל הוכחות באופן חלקי אולם, כפי שטען בא כוחו, רק לשם חשיפת נסיבות התאונה בפני בית המשפט, ביקש להעיד רק את הבוחן המשטרתי ולאחר מכן הודה ולקח אחריות כך שלמעשה, חסך מזמנם של בית המשפט והעדים.

שירות המבחן הגיש 2 תסקירים מהם עולה כי מדובר באדם אחראי, נהג מקצועי וזהיר אשר הסיכון הנשקף ממנו הוא מועט ביותר. שירות המבחן המליץ על השתתפות הנאשם בקבוצה טיפולית שיש בה כדי לעזור לו להתמודד עם מעשיו ומשסירב הנאשם לקחת חלק בקבוצה, הומלץ על עבודות שירות וזאת בשל חומרת הפגיעה שנגרמה לנפגעת. עם זאת, בתסקירו השני ולאור עמדת הנאשם, חזר בו שירות המבחן מההמלצה על עבודות שירות והמליץ על ביצוע צו של"צ. לדעת שירות המבחן, לקיחת חלק בתכנית טיפולית תחת צו מבחן וביצוע צו של"צ, יהוו ענישה חינוכית ושיקומית, אשר תוריד את הסיכון הנשקף מהנאשם אף יותר.
בנוסף, יש לתת משקל גם לחלוף הזמן מעת התאונה משך כשלוש שנים כאשר פרק זמן זה לא התארך בשל הנאשם.

כאמור, הנאשם נהג מקצועי שנהג ברכב כבד ואולם, שירות המבחן התרשם שהוא אדם אחראי, נעדר עבר פלילי מכל סוג, אשר הטלת מאסר עליו, אפילו מאסר בעבודות שירות, ירעו את מצבו ויחבלו בשיקום חייו ובחיי משפחתו.

הפגיעה בהולכת הרגל לא בוצעה בליווי עבירות חמורות נוספות דוגמת הפקרה לאחר הפגיעה, מעבר באור אדום, נסיעה במהירות מופרזת, דיבור בטלפון וכיו"ב (בהן למרבה הצער בית המשפט נתקל חדשות לבקרים כגורמים לתאונות דרכים רבות וקשות).
לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות אלה, לרמת הרשלנות, לעמדת שירות המבחן, לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולמצבו המשפחתי, לקבלת האחריות הכנה ולסיכון הנשקף מהנאשם, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מתחם העונש ההולם.

בבחינת השיקולים לקביעת העונש, בבסיס השיקולים לחומרה עומדת המדיניות המשפטית הנהוגה בעבירות שביצע הנאשם. רבות דובר בפסיקה על הצורך להילחם בנגע תאונות הדרכים. בית המשפט מצווה להרים את תרומתו למאמץ הלאומי באמצעות ענישה הולמת ומרתיעה.
עם זאת, לצד האינטרס הציבורי הדורש ענישה מוחשית ומרתיעה, עדיין יש לזכור כי הענישה היא תמיד אינדיבידואלית וכי המקרה הנ"ל הוא באמת מקרה חריג של ביש מזל והתרשלות רגעית שאיננו דומה למקרים אחרים. כפי שציין בית משפט העליון:
"זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים" (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175(1989); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.5.2009)."
השיקולים הפרטניים במקרה דנא, יחד עם נסיבות התאונה, מצדיקים הקלה (משמעותית) בעונשו של הנאשם, על אף החומרה הרבה שבתוצאות מעשיו. נסיבות המקרה, כפי שפירטתי מעלה, ובייחוד האחריות שלקח הנאשם, החרטה העמוקה שהפגין והאמפתיה לנפגעת, מצדיקים במקרה הנוכחי את העדפת השיקול השיקומי- טיפולי. במקרה זה – ולא בלי התלבטות לאור התוצאות הקשות – אני סבור כי יש מקום לאפשר לנאשם לקחת חלק בתהליך טיפול ולעשות למען החברה, תוך שמירה על מסגרת משפחתית ותעסוקתית יציבה, כפי שנפסק בעניין מוטולה, עניין ברכה ועניין אלון, שגם בהם למרבה הצער ספגו הנפגעים נזקים פיזיים קשים ובלתי הפיכים.
הנה כי כן, המקרה דנא הינו דוגמא למתח שבין חומרת העבירה ותוצאותיה, המצדיקות ככלל השתת מאסר בפועל, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות העבירה, נתונים "המושכים" לכיוון השתת עונש שאינו כולל מאסר בפועל.

בעת קביעת העונש המתאים, בתוך מתחם הענישה, בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין אשר ביקש להבנות את שיקול הדעת השיפוטי, יש לקחת בחשבון ולבדוק האם במקרה הקונקרטי הטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, גם אם מדובר בתקופה קצרה, יהיה בה כדי לקבוע שהנזק עולה על התועלת.
דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים ("ועדת דורנר"), התייחס לעניין זה ומסקנתו מצדיקה בחינה מחודשת של שיקולי הענישה.
מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה כי תוצאות התאונה חמורות ובלתי הפיכות ואולם, במקרה הנ"ל, לאור נתוני הנאשם, וכפי שנפסק במקרים דומים שצוינו מעלה, אני סבור שפחותה התועלת בשליחתו של הנאשם למאסר בפועל, אפילו בעבודות שירות, מהנזק שייגרם לנאשם ולמשפחתו וזאת, כאשר ניתן (אולי) להקטין את הסיכון להישנות העבירות, על ידי צו מבחן, תחת עינו הפקוחה של שירות המבחן. שליחת הנאשם, אדם נורמטיבי, למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בו ייחשף לתרבות עבריינית איננה מאינטרס הציבור ומנגד, יכול הנאשם לשלם את חובו לציבור ולנפגעת בדרכים פוגעניות פחות.
וראה גם דברי כב' המשנה לנשיא בדימוס, כב' השופט אילון בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 321 (1981):
"מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף. משבא הוא לשקול, אם להרשיע או לזכות, מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקי דקדוקים של תלי תלים של הלכות, שאותם הוא מיישם לעניין המסוים שלפניו. לא כן משסיים מלאכה זו, ועלה בידו, שיש להרשיע את הנאשם. המחוקק מסר בידו מידת עונש –  במיוחד כשמדובר בעונש מאסר – שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כל שהוא למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל); ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופיה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה יפים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר. ואם אמנם מציאות זו של הכוונה כללית וסתמית לשופט בהטלת העונש קשה היא לו, הרי חיונית והכרחית היא לעצם מלאכת הענישה: באה היא ללמדך, שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין, והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד".
במקרה זה, הנאשם סבר בתחילה שאיננו נזקק להליך טיפולי כהגדרתו ואולם, כעת משנרתם להליך טיפולי, והעובדה שלא נפתחו תיקים נוספים כנגד הנאשם, יש לקוות שהנאשם אכן השכיל להבין את חומרת התרשלותו וכי מעתה יקפיד שבעתיים.

במסקנתי זו לא התעלמתי מטובת הכלל. אני סבור כי זה אחד המקרים שבו ניתן להשיג את מטרת הענישה ואת אינטרס הציבור בדרך סבירה ומתונה יותר שפגיעתה בנאשם הינה פחותה; שכן מחד תועלת לציבור תצמח משיקומו של הנאשם והפחתה של הסיכון הנשקף ממנו משום תקופת הפסילה הארוכה. בנוסף, צו מבחן, לצד עונשים צופי פני עתיד מהווים עונש מרתיע ומאוזן שמגלם בחובו גם שיקולי ענישה נוספים, כמו גמול והרתעה. הנאשם גרם לפגיעה קשה בנפגעת ועל אף שתכלית הפיצוי איננה הטבת הנזק בכללותו, מובן כי יהיה עליו לשאת בעצמו בעולה של הפגיעה גם ברכיב זה.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים אשר צוינו לעיל, תוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שנאשם לא יעבור בפרק זמן זה על עבירות של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ו/או של גרימת ת"ד שבצידה חבלות של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

אני פוסל את הנאשם מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי 60 ימי פסילה מנהלית ובניכוי תקופת הפסילה עד לתום ההליכים שרוצתה מתאריך 05.01.20 ועד תאריך 21.09.20 .
הנאשם יפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בימ"ש עד ולא יאוחר מיום 10.8.21 שעה 12:00 ויקבל כנגד ההפקדה אישור הפקדה מתאים.

3. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותן עבירות שעליהן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינה.

אני מטיל על הנאשם צו מבחן למשך 18 חודשים. הצו יבוצע ויפוקח בידי שירות המבחן וזאת בהתאם לעמדת שירות המבחן.
הוסבר לנאשם כי ככל שלא יעמוד בתנאי הצו, יכול ותוגש בקשה להפקעתו ועניינו יובא לבית המשפט לצורך דיון מחודש ברכיבי הענישה של גזר הדין.

אני מטיל על הנאשם צו של"צ בהיקף 300 שעות שיבוצעו בהתאם לתוכנית אותה יבנה שירות המבחן ותוגש לאישור בית המשפט.
הוסבר לנאשם כי ככל שלא יבצע את עבודות השל"צ, יכול ותוגש בקשה ועניינו יובא לבית המשפט לצורך דיון מחודש ברכיבי הענישה של גזר הדין.

הנאשם יפצה את נפגעת העבירה, הגב' קליין יאנטה ת.ז. XXXXXXX541 בסך 10,000 ₪.
הסכום ישולם ב – 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 10.8.21 באופן שיופקד לתיק בימ"ש ויועבר ע"י המזכירות לטובת נפגעת העבירה בהתאם לפרטי חשבון העו"ש שימסרו למזכירות בימ"ש ע"י המאשימה או בכל דרך אחרת שתוסכם על הצדדים.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין אל שירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"א, 06 יולי 2021, במעמד הנוכחים.