הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בחדרה פ"ל 1035-02-20

לפני כבוד ה שופט אלכס אחטר

המאשימה
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד מידד אזרזר ועו"ד לידן ניסים

נגד

הנאשם
רומן בלאו

ע"י ב"כ עו"ד הרצל חן

גזר דין

מבוא:
על פי עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם , ביום 03.02.20 סמוך לשעה 16:30 נהג ברכב פרטי מסוג יונדאי מספר לוחית זיהוי 78-930-20 בחדרה, רחוב עובדיה יוסף, פינת כביש 4, ממערב למזרח או בסמוך לכך, בהיותו פסול לנהיגה, ללא רישיון נהיגה בתוקף אשר פקע בשנת 2017, ללא רישיון רכב שפקע בשנת 2016 וללא פוליסת ביטוח המכסה נהיגתו.
הנאשם נהג ברכב לאחר שנפסל לנהיגה מתוקף גזר דין בתיק 8216-05-13 מיום 13.02.17 שניתן בנוכחותו ובנוכחות סנגורו, למשך 48 חודשים, פסילה שקוצרה לאחר מכן בערעור למשך 38 חודשים. הנאשם הפקיד רישיונו ביום 09.04.17.

העבירות בהן הורשע הנאשם הן: נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה שפקע יותר מ-12 חודשים – עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961 (סמל סעיף 2004), נהיגה בזמן פסילה – עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה תשכ"א 1961 (סמל סעיף 2023), נהיגה ללא ביטוח – עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל – 1970 (סמל סעיף 2106) ו נהיגה ברכב ללא רישיון רכב שפקע מעל ששה חודשים – עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה תשכ"א 1961 (סמל סעיף 5404).

ביום 04.02.20 ובטרם נשמעו ראיות בתיק, הודה הנאשם במיוחס לו והורשע. לבקשת בא כוחו, הופנה הנאשם לשירות המבחן על מנת שיוגש תסקיר בעניינו שיבחן, בין היתר, את שאלת הארכת התנאי בן 7 החודשים שהוטל על הנאשם בגין הרשעה קודמת בתיק 8216-05-13 שהינו בר הפעלה בתיק זה. בנוסף, הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות לבחינת התאמתו לנשיאת עונש מאסר בעבודות שירות אם כך אכן יקבע.

תסקיר שירות המבחן וחוות דעת הממונה על עבודות השירות:
מטעם שירות המבחן הוגש תסקיר ביום 27.08.20 ממנו עולה כי הנאשם, כבן 38, נשוי ואב לשני קטינים עלה מרוסיה כאשר היה ילד ונאבק בקשיי קליטה.
לאור קשיי הקליטה, החל הנאשם בהיותו נער לנהוג באלימות, לצרוך סמי רחוב ונשר מבית הספר טרם השלים בגרות מלאה. בשנים 1999-2005 ביצע הנאשם עבירות רכב, רכוש וסמים אשר התיישנו בגינן נשא בעונשי מאסר על תנאי ובעונש מאסר בפועל. בעת מאסרו, נגמל הנאשם מהרואין ומאז 2007 הוא מטופל בקביעות בתחליף סם ומגיע מדי שבוע למרכז הטיפול.
לאחר שנגמל, הנאשם התחתן, הביא לעולם שני ילדים, עבד באופן קבוע כעצמאי במשך 10 שנים עד שרישיונו נפסל אז עבר לעבוד בבית חולים כאיש אחזקה. בשל פסילת הרישיון, נהג הנאשם להגיע למקום עבודתו באופניים חשמליים. ביום ביצוע העבירה, גילה הנאשם תקר באופניו ומאחר שחשש לאחר לעבודתו, נהג ברכב.
שירות המבחן התרשם כי הנאשם מודע לחומרת מעשיו והביע עליהם חרטה אך שלל קיומה של בעייתיות בחייו המצריכה התערבות טיפולית.
שירות המבחן התרשם כי מאסר הנאשם בשנת 2005 היווה עבורו "נקודת מפנה אשר הובילה אותו להימנע מביצוע עבירות פליליות, לערוך גמילה מסמי רחוב, להקים משפחה ולנהל אורח חיים יציב מבחינה תעסוקתית" ואולם משום שהנאשם שולל צורך טיפולי בתחום התעבורה, מצא שירות המבחן שקיים סיכון מסוים כי הנאשם ישוב ויבצע עבירות תעבורה. לאור היעדר מצוקה רגשית הקשורה בביצוע העבירות, נמנע שירות המבחן מהמלצה על שיקום הנאשם במסגרת שירות המבחן והארכת עונש המאסר המותנה.
מטעם הממונה על עבודות השירות נמסר כי הנאשם לא התייצב לבדיקת התאמתו לנשיאה בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות. יוער כי בתסקיר שירות המבחן נכתב כי אי התייצבות הנאשם נובעת מחששו לאבד את מקום עבודתו בזמן עבודות השירות וזאת בהיותו המפרנס היחיד כאשר לו ולאשתו שני ילדים קטנים הסמוכים על שולחנם.

טיעונים לעונש וראיות הצדדים:
בדיון אשר התקיים לפני ביום 17.09.20, עתר בא כוח הנאשם להפנייתו פעם נוספת לשירות המבחן לשם עריכת תסקיר משלים ואולם, בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת.
בטיעוניה, הפנתה ב"כ המאשימה לעבירות אותן ביצע הנאשם לפיהן אחז הנאשם בהגה על אף פסילת רישיונו ופקיעתו תוך עשיית דין לעצמו ובעת שעונש מאסר על תנאי ריחף מעל ראשו בגזר דין שניתן לו בגין נהיגה בשכרות (ת/2). ב"כ המאשימה ציינה כי מתחם העונש בעבירות אלה בפעם הראשונה נע בין מספר ימי מאסר בפועל בודדים ועד 20 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.
עוד הפנתה ב"כ המאשימה לגיליון הרשעותיו של המבקש (ת/1) בהן 19 הרשעות תעבורה קודמות לרבות נהיגה ללא רישיון, נהיגה תחת השפעה ונהיגה בשכרות הרשעה בגינן נדון למאסר על תנאי למשך 7 חודשים אשר המאשימה מבקשת להפעילו. ב"כ המאשימה טענה שהנאשם אינו שועה להוראות החוק ולצווי בית המשפט ועושה ככל העולה על רוחו תוך שהוא מזלזל ומסכן את עצמו ואת משתמשי הדרך האחרים.
ביחס לתסקיר שירות המבחן, טענה ב"כ המאשימה שהתסקיר שלילי, איננו ממליץ על שיקום הנאשם בשירות המבחן ואיננו ממליץ על הארכת התנאי וכי בית המשפט יסטה מתסקיר שלילי במקרים חריגים בלבד. לאור האמור, ביקשה ב"כ המאשימה להשית על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים והפעלת המאסר המותנה במצטבר, להטיל על הנאשם פסילה למשך 10 שנים על פי סעיף 40א לפקודת התעבורה וזאת לצד פסילה על תנאי וקנס.

ב"כ הנאשם טען שהנאשם הודה באשמה ולקח אחריות בהזדמנות הראשונה. עוד הפנה לכך שהעבירות בוצעו כשבוע ימים בלבד מתום תקופת המאסר המותנה וגם אז בוצעו על רקע מחויבותו לעבודתו ולא לשם הנאה או מתוך קלות ראש. ב"כ הנאשם ציין כי מאז שנגזר דינו בתיק השכרות, לא ביצע הנאשם אף עבירה באופן המעיד כי איננו מזלזל בהחלטות בית המשפט וראיה נוספת לכך היא שמירתו על תנאי שחרורו.
כמו כן, ב"כ הנאשם הפנה למאמץ שעושה הנאשם בשמירה על אורח חיים תקין ושמירה על תוצאות השיקום שעבר וכי הטלת עונש מאסר תפגע בקשות במאמצי הנאשם לשמירה על משפחתו בשים לב לנסיבות האישיות והרפואיות של הנאשם ואשתו.
ב"כ הנאשם התייחס לתסקיר שירות המבחן וטען כי התסקיר איננו חזות הכל, הנאשם נמצא במצוקה ולא ביטא עצמו כראוי בפני קצינת המבחן וכי על בית המשפט לשקול שיקולים נוספים לבסוף, הפנה ב"כ הנאשם לפסיקה רלוונטית תוך שעתר להארכת התנאי.

דיון והכרעה:
תיקון 113 לחוק העונשין, עיגן את הבניית שיקול הדעת השיפוטי והעניק מעמד בכורה לעיקרון ההלימה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהתאם לתיקון לחוק, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם. לשם כך יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט' לחוק העונשין.

לכשייקבע מתחם הענישה, יקבע בית המשפט את העונש המתאים, בתוך המתחם, אשר יוטל על הנאשם וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40יא' לחוק.

בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי סעיפים 40ד' ו40 ה' לחוק.

בחינת הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע עבירות התעבורה עולה כי במעשיו פגע הנאשם בשלום הציבור ובטחונו. מציאות חיינו מלמדת כי כבישי הארץ הפכו למסוכנים, הנוכחים בה תדיר אי ציות לחוקי התנועה ונהיגה משולחת רסן. לא פעם התוצאה היא קיפוח חיי אדם ופגיעה ברכוש ועל בית המשפט לשלוח מסר תקיף ולהגן על חייהם ורכושם של המשתמשים בכביש כאשר עבירה של נהיגה ללא רישיון תקף הוגדרה בפסיקה כעבירה מסוכנת, "פצצה מתקתקת", אשר גלום בה פוטנציאל רב של סיכון ואף פגיעה ממשית במשתמשי הדרך. הסיכון בא לידי ביטוי במיוחד אם יפגע אחד מהמשתמשים בדרך ולא יהיה לו כיצד להיפרע לאור היות הנאשם נוהג ללא פוליסת ביטוח ברת תוקף.

בענייננו, הנאשם נהג ברכב כאשר רישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 2017, רישיון הרכב פקע בשנת 2016 והוא נוהג ללא פוליסת ביטוח המכסה את נהיגתו.
מעיון בפסיקת בתי משפט הן השלום והן המחוזי כערכאת ערעור, נקבע מתחם הענישה ככזה הנע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה לתקופה שבין חודשיים לבין 18 חודשים וענישה נלווית.

לא זו אף זו, הנאשם הוסיף חטא על פשע וחטא גם בנהיגה בזמן פסילה.
עבירה של נהיגה בזמן פסילה הוגדרה בפסיקה כעבירה מסוכנת אשר גלום בה פוטנציאל רב של סיכון ואף פגיעה ממשית במשתמשי הדרך, בהולכי הרגל ובביטחון הציבור. בנוסף, גלום בה זלזול בהחלטות השיפוטיות והפרתן מצביעה אף היא על מסוכנות הנובעת ממעשי הנאשם מעצם אי הפנמת חומרת המעשה ותוצאותיו הפוטנציאליות הקשות.

לעניין זה, אפנה לדברים הבאים, כפי שנאמרו ברע"פ 5300/18 אוסאמה סלאמה נ' מדינת ישראל (12.07.2018):
"נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לביטחונם של הנוסעים ושל הולכי הרגל, ובפרט אמורים הדברים נוכח הקטל המתמשך בכבישי הארץ, ונוכח האינטרסים המשמעותיים שנפגעים מביצוע העבירות בהן הורשע המבקש, כמו גם שכיחותן הגבוהה.
יתר על כן, ולא פחות מכך, נהיגה בפסלות משקפת יחס של זלזול בחיי אדם והיא בבחינת ביזוי החוק וצווי בית המשפט. אדם הנוהג בכביש, על אף שרישיונו נפסל, מוכיח כי לא ניתן להרחיק אותו מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב."

כמו כן, ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן נקבע לעניין חומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה והסיכון הגלום בה כדלהלן:

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... ".

לאחרונה קבע בית המשפט העליון ברע"פ 5635/19 ליאור יעקובוב נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.9.19 [פורסם בנבו]): "אין להקל ראש במעשיו של המבקש אשר נהג ברכבו חרף פסילת רישיונו ובעוד עונשי מאסר מותנים תלויים ועומדים נגדו, תוך התרסה נגד רשויות החוק והפגנת זלזול בהחלטות בית המשפט. לכך מצטרפת חומרתה הרבה של נהיגה ללא תעודת ביטוח בת-תוקף, העלולה לעורר קשיים במימוש הפיצויים במקרה של תאונת דרכים (וראו רע"פ 1483/19 ליפשיץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.3.2019); רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.1.2011)).

לטעמי, מעשים אלו של המבקש מצדיקים בנסיבות העניין ענישה מרתיעה הכוללת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ואף ספק אם נכון היה לחפוף את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בהליך דנן יחד עם עונש מאסר מותנה אשר היה תלוי ועומד נגדו מהליך קודם.

חפיפת העונש המותנה, ולבטח במלואו, יש בה כדי לפגום ביסוד ההרתעה כנגד הנוהגים ברכבם בזמן פסילה תוך זלזול בוטה בהחלטות שיפוטיות הניתנות בעניינם."

עם זאת, מעשיו של הנאשם בוצעו כמעט בתום שלוש שנים וכשבוע בלבד מתום תקופת התנאי. אין בכך כדי להכשיר את העבירות אותן ביצע הנאשם ואולם, יש בכך כדי להוריד מרמת הזלזול אותה הפגין הנאשם כלפי החלטות בית המשפט על פי טענת המאשימה.

על כן, אני קובע כי מתחם הענישה נע בין מאסר על תנאי ועד ל - 9 חודשי מאסר בפועל אשר יכול ויבוצעו בעבודות שירות, לצד פסילה לתקופה שבין 8 חודשים לבין 24 חודשים.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה – סעיף 40יא לחוק העונשין:
הנאשם, מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2000 ולחובתו 19 הרשעות קודמות, לרבות נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעה ונהיגה ללא רישיון אולם, רוב רובן של העבירות הינן מסוג ברירת משפט והרשעה זו הינה הרשעתו הראשונה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.
כאמור, עברו הפלילי של הנאשם אינו נקי, אולם ההרשעות התיישנו זה מכבר והנאשם עשה מאמצים כבירים על מנת לנהל אורח חיים תקין.

בנוסף, הנאשם אכן הודה בהזדמנות הראשונה, לקח אחריות וחסך מזמנם של בית המשפט והעדים. עוד הוכיח הנאשם כי על אף נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הרי שמאז נעצר, לא ביצע כל עבירות נוספות ולא הפר את תנאי שחרורו כך שבית משפט זה סבור שניתן לתת בנאשם אמון.
כמו כן, סבורני שבמקרה זה, יש לבחון אף את השלכות העונש על בני משפחתו של הנאשם. כאמור, הנאשם נשוי ואב לשני קטינים כאשר הוא עצמו המפרנס היחיד בהיות אשתו נכה המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי. יש לזכור כי הנאשם פעל ועודנו פועל רבות, מדי שבוע, במשך 13 השנים האחרונות, על מנת להישאר נקי מסמים, להצליח לפרנס את משפחתו, להימנע מלבצע עבירות ולנהל אורח חיים תקין ויצרני אשר הטלת עונש מאסר על הנאשם, יפגע בבני ביתו קשות וככל הנראה יגדע את מקור פרנסתו, כמו גם יחשוף אותו לגורמים שליליים והתנהלות עבריינית ממנה הצליח להיגמל.

אמנם שירות המבחן הגיש תסקיר הנמנע מהמלצה בגבר הארכת עונש המאסר המותנה ואף ציין במסגרת התסקיר כי קיים סיכון להישנות העבירות ואולם, מסקנה זו נסמכה על היעדר רצון הנאשם להשתלב במסגרת טיפולית בתחום עבירות התעבורה במסגרת שירות המבחן. לא מן הנמנע כי עמדה זו של הנאשם, מקורה בכוחותיו הדלים והמוגבלים, אשר מופנים ומרוכזים בהליך הגמילה מסמים, בדאגה לפרנסת המשפחה ושמירה על אורח חיים יציב ונורמטיבי במציאות השברירית בה הוא נתון ממילא.
בבחינת השיקולים לקביעת העונש, בבסיס השיקולים לחומרה עומדת המדיניות המשפטית הנהוגה בעבירות שביצע הנאשם. רבות דובר בפסיקה על הצורך להילחם בתופעת הנהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון ועל הצורך לעוקרן מן השורש. בית המשפט מצווה להרים את תרומתו למאמץ הלאומי באמצעות ענישה הולמת ומרתיעה.

עם זאת, לצד האינטרס הציבורי הדורש ענישה מוחשית ומרתיעה, עדיין יש לזכור כי הענישה היא תמיד אינדיבידואלית. כפי שציין בית משפט העליון:
"זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים" (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175(1989); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.5.2009)."
השיקולים הפרטניים במקרה דנא מצדיקים לטעמי הקלה בעונשו של הנאשם, על אף החומרה הרבה שבמעשיו. נסיבות המקרה, כפי שפירטתי מעלה, ובייחוד הרצון הכן שהפגין הנאשם בהליך הטיפול המתמשך על פני שנים על מנת לשקם את חייו, מצדיקים במקרה הנוכחי את העדפת השיקול השיקומי- טיפולי. בית המשפט מודע לכך שבענישה האמורה המעדיפה את הפן השיקומי אין משום מיצוי הדין עם הנאשם על מכלול העבירות החמורות שביצע אך לאור הליך שיקומו אני רואה לתת משקל מכריע להיבט זה בענישה, מתוך תקווה כי חזרתו של הנאשם למסלול נורמטיבי תסב תועלת רבה הן לו כאדם, והן לחברה (ע"פ 9911/07 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.8.2009). במקרה זה – ולא בלי התלבטות לאור המעשים הקשים – אנו סבור כי יש מקום לאפשר לנאשם להמשיך ולשמר את תהליך הטיפול הבא לידי ביטוי בגמילתו מסמים ושמירה על מסגרת משפחתית ותעסוקתית יציבה.

אשר על כן, בנסיבות מיוחדות אלה, סבורני כי נכון להחיל בעניינו של הנאשם את הוראת סעיף 40ד(א) לחוק העונשין המותירה בידי בית משפט הבא לגזור את עונשו של נאשם שיקול דעת אם לחרוג ממתחם הענישה, ככל שהוא מוצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם.
        
עתירת בא כוח הנאשם להארכת התנאי – סעיף 56 לחוק העונשין:
על פי הוראות סעיף 55(א) לחוק העונשין, נאשם אשר נדון למאסר על תנאי והורשע בגין עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי. מטרתו של עונש המאסר המותנה, להוות מעין חרב אשר תלויה מעל ראשו של הנאשם, באופן שהמאסר המותנה יכול להפוך למאסר בפועל של ממש. באופן זה, יחויב הנאשם אשר נדון לעונש מאסר מותנה, לנהוג בזהירות יתרה בתקופת התנאי וככל שאכן לא יפר את תקופת התנאי, כך ההנחה היא שיקפיד ביתר שאת בהמשך דרכו גם לאחר תום תקופת העונש המותנה.

סעיף 56(א) לחוק העונשין, מאפשר את הארכת המאסר המותנה וקובע:
" בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".

בענייננו, נגד הנאשם תלוי מאסר מותנה, בר הפעלה, של 7 חודשים אשר ניתן בנוכחותו, בתיק 8216-05-13 בגזר דין מיום 13.02.17. במסגרת גזר הדין, הוטלו על הנאשם פסילה בפועל למשך 48 חודשים, פסילה שקוצרה לאחר מכן בערעור למשך 38 חודשים, פסילה על תנאי, קנס וכאמור גם מאסר מותנה.

כפי שנאמר זה מכבר, העבירות אותן ביצע הנאשם עבירות חמורות המה ולא זו אף זו, אלא שביצען בעוד שעונש מאסר על תנאי מרחף מעל לראשו אך לא מרתיעו. עובדה זו, יש בה די כדי לדון את הנאשם לתקופת מאסר בפועל. עם זאת, נתבקש בית המשפט על ידי ב"כ הנאשם להאריך את תוקף התנאי חלף הפעלתו וזאת משיקולי שיקום וכבר נאמר כי הרתעת הציבור אינה חזות הכול ו"יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה" (עפ"ת 1267-05-16 חיזגילוב נ' מ"י).

כאמור, במצב דברים אחר, לאור חומרת העבירות, בית המשפט היה דוחה את העתירה אך בענייננו מצאתי כי יש להקל עם הנאשם הן לאור מועד ביצוע העבירות והן משיקולי שיקום (ת"ד 3577/09 מ"י נ' דישי וכן פ"ל 766-10-10 מ"י נ' בבקין).

אמנם שירות המבחן ציין כי הנאשם סבור שהוא לא נזקק להתערבות טיפולית, אך הנאשם, המגיע מרקע סוציואקונומי קשה, חדל מביצוע עבירות פליליות ומתמיד במקום עבודתו למרות פסילת רישיונו. דומני, כי שליחתו של הנאשם למאסר בין אם בעבודות שירות אף מאחורי סורג ובריח , וודאי לתקופה ארוכה, יגדע את מקור פרנסתו של הנאשם , יפגע בהליך הגמילה ומשם מי ישורנו.
לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון ברע"פ 4015/98 אלימלך נ' מ"י: "הוראה זו של הארכת או חידוש תקופת התנאי באה לעולם, מאחר ונוצרים מקרים בהם הפעלת המאסר על תנאי שנקבע קודם לכן נוגד את הצדק, במידה כזו שאף שנתמלאו תנאי ההפעלה, מן הראוי שלא להפעילו באותו מועד".

בנסיבות אלה וחרף חומרת העבירות בהן הורשע ומבלי להתעלם מעמדת שירות המבחן , שוכנעתי כי יש לעודד את הנאשם להמשיך להתמיד בהליך הגמילה ולאפשר לו להתמקד בפרנסת משפחתו. הנאשם שינה באופן משמעותי את אורחות חייו, קיבל אחריות על מעשיו והשתלב בהליכים טיפולים שונים מהם נתרם רבות. סבורני כי הפעלת עונש המאסר המותנה עשויה לגדוע את דרכו של הנאשם ולהוריד לטמיון את תוצאות מאמציו. הנה כי כן, המקרה דנא הינו דוגמא למתח שבין חומרת העבירה המצדיקה ככלל השתת מאסר בפועל לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות העבירה, נתונים "המושכים" לכיוון השתת עונש שאינו כולל מאסר בפועל והפעלת המאסר המותנה.

כמו כן, הפסיקה קבעה זה מכבר כי על הענישה המוטלת להיות מידתית ומדורגת. בענייננו, אני סבור שהטלת מאסר בפועל לתקופה ארוכה בגין נהיגה ללא רישיון ונהיגה בעת פסילה בפעם הראשונה לאחר הטלת פסילה, קנס, וענישה צופה פני עתיד בלבד הינה קפיצה גבוהה מדי, קשה ואף בלתי הפיכה לאור נתוני הנאשם.

בעת קביעת העונש המתאים, בתוך מתחם הענישה, בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין אשר ביקש להבנות את שיקול הדעת השיפוטי, יש לקחת בחשבון ולבדוק האם במקרה הקונקרטי הטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, גם אם מדובר בתקופה קצרה, יהיה בה כדי לקבוע שהנזק עולה על התועלת.
דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים ("ועדת דורנר"), התייחס לעניין זה ומסקנתו מצדיקה בחינה מחודשת של שיקולי הענישה. מקובלת עליי טענת שירות המבחן כי עונש הפסילה והמאסר המותנה לא הרתיעו את הנאשם ואולם, במקרה הנ"ל, לאור ביצוע העבירות כשבוע בלבד מתום תקופת המאסר המותנה ולאור נתוני הנאשם, אני סבור שפחותה התועלת בשליחתו של הנאשם למאסר בפועל מהנזק שייגרם לנאשם ולמשפחתו. סבורני כי במקרה זה ניתן אולי להקטין את הסיכון להישנות העבירות על ידי פסילה ארוכה וחתימה על התחייבות, אשר תרתיע את הנאשם המצוי בקשיים כלכליים, מביצוע עבירות נוספות. שליחת הנאשם, עבריין משוקם, למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בו ייחשף מחדש לתרבות עבריינית ולסמים איננה מאינטרס הציבור ומנגד, אם יתמיד הנאשם לשקם עצמו ייתרם מכך לא רק הוא עצמו אלא גם החברה תצא נשכרת (עפ"ת 6597-09-15 מ"י נ' עוקר [ניתן ביום 21.1.16]).

כידוע, שיקולי שיקום עשויים להצדיק סטייה ממתחם העונש, ומובן שהם מהווים שיקול אף כבד משקל בקביעת העונש בגדרי המתחם (בע"פ 6637/17 אליזבת קרנדל נ' מדינת ישראל (18.04.2018); ע"פ 779/15 פלוני נ' מדינת ישראל (12.4.2015); ע"פ 3381/16 אלקרינאוי נ' מדינת ישראל (10.7.2016); ע"פ 5611/16 סלב נ' מדינת ישראל (14.9.2017); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר (3.10.2017)).

על שיקום מוצלח ניתן ללמוד בין היתר, מהמוטיבציה שהפגין הנאשם להשתקם; מאינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה; הבעת חרטה כנה על המעשים ונטילת אחריות, ועוד (ע"פ 7459/12 שיבר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (20.6.2013); ע"פ 779/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (12.4.2015); ע"פ 3381/16 אלקרינאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (10.7.2016); ע"פ 5611/16 סלב נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-16 (14.9.2017); ע"פ 1288/17 מדינת ישראל נ' שנהר, פסקה 24 (3.10.2017)).

במקרה זה, הנאשם אמנם סבור שאיננו נזקק להליך שיקומי כהגדרתו אבל סבורני שהעובדה שלא נפתחו תיקים נוספים כנגד הנאשם מכל סוג שהוא תוך שהוא שומר על ניקיונו והליך השיקום בו החל עוד בשנת 2007 יש בהם כדי ללמד על שיקומו של הנאשם.

עתירת באת כוח המאשימה לה טלת פסילת המינימום - סעיף 40א לפקודת התעבורה :
כאמור, לאור עבירותיו הקודמות של הנאשם, ביקשה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם פסילה בפועל למשך 10 שנים. ב"כ הנאשם לא טען בעניין זה אך גם כך, במקרה זה לא נמצאו שיקולים שיצדיקו את הסטייה מפסילת המינימום הקבועה בסע' 40א(א)1 לפקודה. אמנם בסע' 40א(ג)(1) ניתן לביהמ"ש שיקול דעת לסטות לקולא מעונש זה, אך כל זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, קיום נסיבות מיוחדות שיפורשו בפסק הדין; והשני, שביהמ"ש שוכנע כי אין בהמשך הנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. יש להדגיש כי סמכות זו מוגבלת, והפעלתה טעונה נימוקים משכנעים  תוך עמידה בשני התנאים, אחרת הדבר יביא לריקון סע ' זה, התכליות שביסודו והעונש שבצדו מכל תוכן ואף יהפוך את הוראת המחוקק לאות מתה (עפ"ת (מחוזי-חיפה)  29969-03-19 מדינת ישראל נ' אבו דעוף, [פורסם בנבו] פס' 22 (4.4.19).
כאמור, אמנם הנאשם הציג מאמצים רבים להשתקם והדבר בא לידי ביטוי בהארכת התנאי שהוטל על הנאשם אך אין בכך כדי להוות נסיבות מיוחדות לסטייה מפסילת המינימום. ככל ששירות המבחן התרשם כי קיימת חוסר הפנמה באשר לחומרת העבירות, סבור אני שיש להמשיך ולהרחיק את הנאשם מן הכביש ובכך להוריד את הסיכון לציבור משתמשי הדרך ואף את הסיכון הנשקף לנאשם עצמו ולשיקומו כתוצאה מביצוע עבירות.

סוף דבר
סבורני כי במקרה ייודי זה, יש ליתן לפן השיקומי משקל רב משיקולי ענישה אחרים כמו הגמול וההרתעה, שכן שליחת הנאשם למאסר בפועל עלולה, בהסתברות גבוהה, לסכל את שיקומו לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון ברע"פ 262/14 נאשף נ' מ"י: "במקרים שבהם נרתם הנאשם להליך שיקומו או מראה נכונות כנה לעשות כן – עשויים שיקולי השיקום אף לגבור על שיקולי ההרתעה והגמול".

במסקנתי זו לא התעלמתי מטובת הכלל. אני סבור כי זה אחד המקרים שבו ניתן להשיג את מטרת הענישה ואת אינטרס הציבור בדרך סבירה ומתונה יותר שפגיעתה בנאשם הינה פחותה; שכן מחד תועלת לציבור תצמח משיקומו של הנאשם והפחתה כאמור משמעותית של הסיכון הנשקף ממנו משום תקופת הפסילה הארוכה, לצד עונשים צופי פני עתיד מהווים עונש מרתיע ומאוזן שמגלם בחובו גם שיקולי ענישה נוספים, כמו גמול והרתעה.

יתר על כן, מובן כי ככל שלא ישכיל הנאשם לנצל את ההזדמנות שניתנה לו, לתקן את דרכיו ולשנות באמת מעמדותיו ותפיסותיו המוטעות, הרי שלא ינתנו הזדמנויות נוספות ולא יהיה מנוס מהפעלת המאסר המותנה שיהפוך להיות חב הפעלה והנאשם יישא בעונשים כבדים.

מובן, כי את ההקלה ממתחם העונש ההולם אותה מקבל הנאשם, יאזנו קנס והתחייבות גדולה אשר תשרת את האינטרס הציבורי ואת שיקולי ההרתעה.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים אשר צוינו לעיל, תוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

אני מורה על חידוש עונש המאסר המותנה בן 7 חודשים שהוטל על הנאשם בתיק 8216-05-13 בגזר דין מיום 13.02.17 בשנתיים נוספות החל מהיום.

אני פוסל את הנאשם מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים וזאת על פי סעיף 40א לפקודת התעבורה.
הנאשם יפקיד רישיונו במזכירות בית המשפט לא יאוחר מיום 01.12.20 שעה 12:00 ויקבל אסמכתא מתאימה כנגד ההפקדה.

אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותן עבירות שעליהן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינה.

קנס בסך 2,000 ₪ אשר ישולם ב- 10 תשלומים שווים ורצופים החל מתאריך 01.12.20 ובכל ראשון לכל חודש עוקב שאחריו.

הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות בסך 10,000 ₪ לפיה יתחייב הנאשם במשך 3 שנים מהיום לעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, י' חשוון תשפ"א, 28 אוקטובר 2020, במעמד הנוכחים.