הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע גמ"ר 5037-02-18

בפני
כבוד ה שופט בכיר אלון אופיר

בעניין:

פרקליטות מחוז דרום - פלילי

ע"י ב"כ עו"ד דרור שטורך
המאשימה

נגד

לימור אדרי
ע"י ב"כ עו"ד מרקו ויהודית ברקוביץ'

הנאשמת

הכרעת דין

רקע כללי -
כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום בו יוחסו לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 64 בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "בפקודה") , נהיגה ברשלנות וגרימת חבלות של ממש בניגוד לסעיף 62(2) בפקודה בצרוף עם סעיף 38(3) בפקודה.
כנטען בעובדות כתב האישום נהגה הנאשמת ביום 21.7.17 בסמוך לשעה 18:10 רכב פרטי מסוג פולקסווגן מ.ר 3821738 (להלן:"גולף") בכביש 224 מכיוון צומת הנגב לכיוון ירוחם (להלן:"הכביש").
ברכבה הסיעה הנאשמת את אחייניתה ט.ש קטינה ילידת 2006 אשר ישבה במושב הנוסע לצידה.
כנטען בעובדות כתב האישום הכביש בו נהגה הנאשמת הוא בין עירוני, ישר לחלוטין, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, כאשר בקטע הדרך בו התרחשה התאונה קו הפרדה מקוקו הפריד בין הנתיבים.
באותו הזמן נהג מר רפאל אליה ליפקין (להלן: רפאל) ברכב מרכב אחוד מ.ר 2369410 מסוג יונדאי (להלן:"יונדאי") בכביש מכיוון ירוחם לכיוון צומת הנגב (בכיוון ההפוך לכיוון נסיעת הנאשמת).
רפאל הסיע ברכבו את רעייתו, חגית ליפקין (להלן:"חגית")אשר ישבה במושב הנוסע לצדו וכן את ששת ילדיהם.
באותו הזמן, ומאחורי היונדאי, נהג מר דימיטרי זילברמן ז"ל
(להלן:"דימיטרי ז"ל) רכב פרטי מסוג טויוטה מ.ר 5894752 (להלן:"טויוטה").
דימיטרי ז"ל הסיע ברכבו את רעייתו, גב' ילנה זילברמן ז"ל (להלן:"ילנה ז"ל) אשר ישבה במושב הנוסע לצדו וכן את אלה אישוטקין (להלן:"אלה") אשר ישבה במושב האחורי ברכב משמאל ואת ד.א , קטין יליד 2011 אשר ישב במושב אחורי ימני ברכב.
בהתאם לעובדות כתב האישום, טוענת המדינה כי עת הגיעה הנאשמת לקילומטר 3 בכביש, היא סטתה עם רכב שמאלה ועברה לנתיב הנגדי שם נסעו היונדאי ומאחוריו הטויוטה.
רפאל שראה את רכב הנאשמת סוטה לכיוונו, בלם, צפר, והסיט את היונדאי ימינה (של כיוון נסיעתו) לעבר השול הימני של הכביש כדי להימנע מתאונה עם הגולף.
הנאשמת המשיכה בסטייה שמאלה ובתוך נתיב הנסיעה הנגדי התנגשה עם דופן שמאל של הגולף בדופן שמאל של היונדאי.
בשלב זה דימיטרי ז"ל אשר הבחין בגולף המתקרב אליו בנתיב נסיעתו, הסיט את רכבו ימינה לעבר השול הימני על מנת להימנע מתאונה עם הגולף.
הנאשמת המשיכה בסטייה שמאלה, עברה לשול הימני (בכיוון נסיעת הטויוטה) שם התנגשה עם חזית צד שמאל של רכבה בדופן וחזית צד שמאל של הטויוטה אשר בשלב זה היה כבר בשול הימני. (להלן:"התאונה").
כתוצאה מהתאונה הסתבסב הגולף בנתיב הנסיעה הנגדי ונעצר כאשר חזיתו לכיוון צומת הנגב.
רפאל בלם את רכב היונדאי ועצר בשול הימני של הדרך.
רכב הטויוטה נזרק לשטח העפר שמימין לשול הימני בכיוון נסיעתו.
כתוצאה מהתאונה מצאו את מותם בזירת התאונה דימיטרי וילנה ז"ל.
בנוסף, וכתוצאה מהתאונה נחבלה אלה חבלות של ממש (שברים ברגלים, בצלעות ובאצבע), נזקקה לניתוח ואשפוז של 11 ימים, ד.א נחבל חבלות של ממש (פגיעה בלבלב) ונזקק לאשפוז של 27 ימים, ט.ש נחבלה חבלות של ממש (חבלה וקרע בבטן), נזקקה לניתוח ואשפוז של 3 ימים, וכן נחבלה הנאשמת עצמה חבלות של ממש (שברים בצלעות,ברגליים וביד), נזקקה לניתוח ואשפוז של 10 ימים.
לטענת המדינה, התאונה על תוצאותיה הקטלניות התרחשה עקב רשלנות הנאשמת שבאה לידי ביטוי באופן הבא:
סטתה עם רכבה שמאלה ועברה לנתיב הנגדי אגב יצירת סיכון למשתמשי הדרך וזאת למרות שבאותו נתיב נסעו כלי רכב אחרים.
נהגה בחוסר זהירות ובקלות ראש ללא תשומת לב מספקת לדרך.
לא נקטה אמצעים סבירים למנוע התאונה.
לא נהגה כפי שנהג רכב מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.

תשובת הנאשמת לאישום -
ביום 5.6.18 הודתה הנאשמת כי נהגה ברכב הגולף במקום ובזמן המתוארים בכתב האישום וכי אחייניתה (ט.ש) ישבה לצידה.
הנאשמת הסכימה למאפייני הכביש המתוארים בכתב האישום אך טענה כי בכיוון נסיעתה הייתה עליה.
הנאשמת הודתה בזהות הנהג ברכב הטויוטה אך כפרה בכל יתר עובדות כתב האישום.
בדיון שהתקיים ביום 5.6.18 ביקשה הנאשמת לתקן את תשובתה לאישום וכפרה גם בשעת התאונה כפי שהופיעה בכתב האישום.

בית המשפט קבע את התיק לשמיעת הוכחות ואלה נשמעו כאשר הדיונים מוקלטים ועוברים להקלדה חיצונית בתום כל דיון.
בתום פרשת התביעה טענה הנאשמת כי אין עליה להשיב לאשמה וטענה זו נדחתה על ידי בהחלטה מנומקת שניתנה ביום 28.4.19.
בתום פרשת ההגנה הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

בשל אורך סיכומי הצדדים, לא מצאתי לנכון לחזור ולצטט את תוכן הסיכומים במסגרת הכרעת הדין (הסיכומים סרוקים בתיק וזמינים לקריאת כל המעיין בתיק עצמו). בחרתי להתייחס לטענות המרכזיות שהעלו הצדדים בסיכומיהם במהלך הכרעת הדין עצמה אגב ניתוח הראיות והעדויות שהובאו בפני במהלך פרשות התביעה וההגנה.

נקודות המחלוקת שבין הצדדים –
אף שההגנה בחרה לכפור בפרשה זו כפירה מאד כללית, התברר במהלך ניהול התיק כי נקודות המחלוקת המרכזיות בפרשה זו מצומצמות למדי ובהן נדרשת הכרעת בית המשפט.
ההגנה לא חלקה על עצם נהיגת הנאשמת בגולף במקום המתואר בכתב האישום ולא חלקה על מעורבות הנאשמת בתאונה וכפי שיוסבר להלן גם לא בקשר הסיבתי שבין התאונה למוות שנגרם או לחבלות שנגרמו.
לטענת ההגנה מנגנון התרחשות התאונה שונה מזה שתואר על ידי התביעה:
לשיטת ההגנה עת נסעה הנאשמת הנתיבה יצא רפאל עם היונדאי אותו נהג לעקיפה של הטויוטה, ובעודו במהירות גבוהה בשל הירידה שבכיוון נסיעתו, הבחין הוא בגולף מולו. במהלך ניסיונו לחזור לנתיבו ממהלך העקיפה, פגע עם דופן שמאל ברכב הנאשמת וגרם לה לעבור לנתיב הנגדי אגב איבוד שליטה שלה ברכבה, מה שגרר את פגיעתה הבלתי נמנעת ברכב הטויטה.
ההגנה (באמצעות מומחה מטעמה – מר ניר קוסטיקה) אינה חולקת על מנגנון התרחשות התאונה השנייה (בין הגולף לטויוטה) בדיוק כפי שתיאר אותה הבוחן המשטרתי הן מבחינת מיקום האימפקט (נקודת המפגש שבין הרכבים) והן מבחינת זווית הפגיעה שבין הגולף לטויוטה.
ההגנה חולקת על מיקום האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי כפי שקבע אותו בוחן התנועה המשטרתי, וחולקת על מיקומו של היונדאי עובר למפגשו הראשוני עם הגולף.
לטענת ההגנה רפאל ואשתו שהיו מודעים לאחריותם להתרחשות התאונה החליטו לעזוב את הזירה אגב הפקרת הפצועים בשטח ויש ב"בריחה" זו שלהם לכאורה, כדי לחזק את טענת ההגנה לפיה המדובר בתאונה בה לנאשמת אין כל אחריות לגרימתה.
מכאן, חלוקים הצדדים בשאלות הבאות:
מה התרחש על הכביש בדקה שקדמה לתאונה הראשונה בין הגולף ליונדאי?

היכן ביחס לכביש (מבחינת מיקום) התרחשה התאונה הראשונה (האימפקט הראשון) בין הגולף ליונדאי ?(תאונה שהובילה לתאונה השנייה הקטלנית בין הגולף לטויוטה)

מה קרה לאחר התרחשות התאונה השנייה בין הגולף לטויוטה ככל שהדבר קשור לזוג ליפקין – האם "ברחו" הם מהזירה לאחר התרחשות התאונה ? (אם כי המדובר בשאלה משנית למנגנון התאונה הראשונה עצמה).

פרשות התביעה וההגנה עסקו בעיקר בבירור השאלות לעיל אגב עיסוק בנושאי רוחב שיש להם זיקה לחיזוק או הפרכה לכאורה של טענות הקשורות לנושאים אלה.

מבנה הכרעת הדין והדיון בשאלות שבמחלוקת:
בפרשות התביעה וההגנה הובאו שני סוגים מרכזיים של ראיות בפני בית המשפט:
עדויות מקצועיות – בוחן משטרתי מול מומחה לחקר תאונות מטעם ההגנה, מומחה לחקר צמיגים, מהנדס תנועה ועדויות אנשי רפואה.
עדי ראייה לתאונה עצמה או עדים שיש להם נגיעה לאירוע התאונתי בין אם בשל נוכחותם בזירה בזמן התאונה ולאחריה ובין אם בשל זיקתם למעורבים בתאונה.

לצורך הכרעה בנקודות המחלוקת שבין הצדדים, ולאחר שקראתי הייטב את טענות הצדדים המלאות והמפורטות בסיכומיהם, בחרתי לנתח קודם את חוות הדעת המקצועיות של בוחן התנועה מול מומחה ההגנה, שכן בפרשה זו תיאור ישיר יחיד של מהלך התאונה הוא של בני הזוג ליפקין (המעורבים בה) , בעוד הנאשמת טוענת כי אינה זוכרת את התאונה עצמה או את הדקות שקדמו לה, ובחרה שלא להעיד בתיק זה מסיבות שיפורטו בהמשך הכרעת הדין.

ניתוח חוות דעתו ועדותו של הבוחן המשטרתי מול חוות דעתו ועדותו של מומחה ההגנה:

עדותו של ע.ת 1 (מר פיוטר גלמן) הבוחן המשטרתי –
בתמצית וכרקע לפרק זה, אציין כי חקירתו הראשית של הבוחן עסקה בעיקר בהגשת ממצאי החקירה אותם אסף ובמתן הסבר שלו למנגנון התרחשות התאונה כפי שהתרחשה לשיטתו.
חקירתו הנגדית של הבוחן עסקה ברובה בחשיפת ליקויים בעבודתו עת אסף את הראיות. בין היתר נחקר הבוחן בשאלות הקשורות לזמן בו הכין את הסקיצה (ת/4) או הזמן בו הוסיף את נתוני היונדאי לסקיצה. הוא נחקר על דרך תיעוד שמירת המוצגים, וכן על העובדה כי המזכר בו מתוארת פעולת החקירה של השיחה עם ה"מודיעים" למוקד 100 נרשם לאחר הגשת כתב האישום. עוד ביקש פעם אחר פעם הסנגור מהבוחן להסביר לו מדוע לא החשיד את רפאל ליפקין בעבירה של "פגע וברח" או עזיבת מקום תאונה ברגע בו התברר לו כי רכב שלישי עזב את המקום.
כך גם נחקר הבוחן בשאלה מדוע לא זימן לחקירה את בתו של רפאל כפי שזימן לחקירה את אחיינית הנאשמת ברכב.
הבוחן התקשה להסביר חלק מהליקויים עליהם הצביע הסנגור בחקירה שלו.
המדובר בתאונה קשה שנייה אותה חקר הבוחן (לפי עדותו שלו עצמו), וניכר היה כי התנהלותו בהקפדה על נהלי תיעוד חקירת זירה לא הייתה תמיד מוצלחת.
בוחן המשטרה הסביר כי לא מצא לנכון להחשיד את רפאל שכן לא הגיע למסקנה כי המדובר ב"בריחה" שלו מהזירה וזאת לאור הודעתו למשטרה על התאונה מיד עם התרחשותה והתייצבותו לחקירה מיד כאשר נקרא לכך. עוד הסביר הבוחן כי לא חקר את בתו של רפאל שכן לא רצה להגדיל את ה"טראומה" שלה לעומת חקירת אחיינית הנאשמת שם הייתה הצדקה לחקירה בשל חשד לשימוש בטלפון נייד עובר להתרחשות התאונה.
ביחס לסקיצה ת/4 ומועד הכנתה, עמד הבוחן על רישום המסמך בשטח עצמו ועל הוספת נתוני היונדאי בשלב מאוחר יותר כאשר אלה היו ידועים לו.
כפי שיוסבר בהרחבה להלן, אני מסכים עם טענות ההגנה לפיהן חקירת זירה מורכבת מסוג זה יכול היה שתתבצע באופן מסודר יותר, אך בין זה לבין חוסר יכולת של בית המשפט להבין את מנגנון התרחשות התאונה על בסיס הראיות שכן נאספו, ושתועדו בתמונות, בסרטים ובמרשמים, הפער גדול מאד.
ותק קצר בחקר תאונות אינו מעיד בהכרח על חוסר ידע. לעולם תיבחן עבודתו הספציפית של בוחן כאשר לניסיון יהיה בהחלט יתרון, אך חוסר ניסיון לא יוביל בהכרח לפסילת מסקנות או ראיות שנאספו רק בגלל שלמחבר המסקנות אין ניסיון רב בחקר תאונות דרכים.
לא כל ליקוי בעבודתו של בוחן הופך את הראיות שנתפסו לחסרות ערך.
לעולם יבחן בית המשפט את מה שיש בתיק החקירה ולא את מה שאין בו.
כדי שחוסר בחקירה או פגם מהותי בה יגרור מצב בו נוצר חוסר יכולת לקבוע ממצאים עובדתיים, צריכה ההגנה להראות כי כיוון חקירה מסוים לו היה מתרחש יכול היה בהכרח להפוך את הקערה על פיה ולהוביל למסקנות עובדתיות שונות שיכולות להצביע על אפשרות סבירה של היעדר רשלנות מצד הנאשמת.
אבחן אם כן להלן את פעולות החקירה וחוות הדעת שהגיש הבוחן המשטרתי.

ניתוח עומק של עדות הבוחן בבית המשפט -
באמצעות הבוחן הוגשו לבית המשפט הראיות והמוצגים ת/1 עד ת/15.
אתייחס בכל נקודה רלוונטית למוצג שהוגש באמצעות הבוחן ולסימונו על ידי.
המדינה ביקשה באמצעות החקירה שביצע הבוחן וחוות דעתו המקצועית לבסס את הגרסה להתרחשות התאונה כפי שהיא מופיעה בכתב האישום.
בהתאם למסקנות הבוחן ועדותו בפני, מצא הוא שילוב והתאמה בין עדויות הזוג ליפקין שהיו מעורבים בתאונה ובין הממצאים שמצא ותיעד בזירה (זאת כאשר הזירה נחקרה לפני שידע והבין כי רכב נוסף – היונדאי – מעורב כלל בתאונה).
לשיטת הבוחן הוא מצא סימן צמיג כהה בכביש הכולל התרחבות בתחילתו (נקודה 14 בסקיצה ת/4) ולאחר אותה התרחבות (אותה הגדיר הבוחן כאימפקט 1 בין הגולף ליונדאי) ממשיך סימן הצמיג שסומן כסימן 3 (גם הוא בסקיצה ת/4) אשר מוביל לנקודת האימפקט 2 שבין הגולף לטויוטה.
לטענת הבוחן נקודה 14 שם ניכרת התרחבות של סימן צמיג נוצרה על ידי גלגל קדמי שמאלי של הגולף עקב האימפקט הראשון עם היונדאי, ומיד לאחר מכן, משאיר הצמיג סימן דק יותר עד למפגש הקטלני עם הטויוטה והכל בנתיב הנגדי שמול הגולף.
על תרחיש בסיסי זה של התרחשות התאונה, כפי שסבור הבוחן, נתונה מחלוקת המומחים המרכזית בתיק זה.
במסמך ת/1 (דוח הבוחן) תאר הבוחן את התנאים הסביבתיים בהם התרחשה התאונה (מזג אויר נוח וראות טובה) יחד עם תיאור הכביש – בין עירוני בו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון אשר מופרד באזור התאונה בקו לבן מקוקו.
עוד מציין הבוחן כי המהירות המותרת במקום היא 90 קמ"ש, הכביש עצמו תקין ורוחבו של כל נתיב 3.6 מטר. (מומחה ההגנה אינו חולק על נתונים אלה).
נתוני המדידות שביצע הבוחן בזירה הוצגו על ידו בסקיצה שסומנה על ידי כת/4 כאשר המקום בו התרחשה התאונה נצפה על ידי בית המשפט במסגרת "ביקור במקום" שביצע בית המשפט עם הצדדים.
לטענת הבוחן בת/1 שדה הראייה שעמד לרשות המעורבים בתאונה הראשונה (היונדאי והגולף שכן הטויוטה נסעה מאחורי היונדאי ) עמד על 300 מטרים פתוחים לפנים.
באמצעות הבוחן הוגשו גם תמונות צבע שצילם בעצמו בזירה וצילום וידאו שביצע בזירה (דיסק ת/9) עוד טרם החל בפעולת המדידות והתיעוד על גבי הסקיצה.
בוחן המשטרה גם חקר את הנאשמת כאשר חקירה זו תועדה בוידאו והוגשה לבית המשפט הן כמסמך כתוב והן בדיסק. ראיות אלה מתעדות חקירה בבית החולים וחקירה מאוחרת יותר בתחנת המשטרה. (אדון בחקירות אלה בהרחבה בהמשך)
באמצעות הבוחן הגישה המדינה את מוצג ת/10 – דיסק בדיקת הגולף מבחינה מכאנית לאחר התאונה.
תקינות רכב הנאשמת עובר לתאונה היא שאלה מרכזית בתאונות בהן מיוחסת לנאשם סטייה מנתיב נסיעה מבלי שיש ראייה ברורה המסבירה סטייה זו.
אף שהנאשמת לא טענה בשום שלב לכשל ברכבה שהוביל להתרחשות התאונה, נכון היה לבחון את רכבה ולוודא כי לא כשל כזה הוא אשר יצר את הסטייה בכביש תחת פעולה רצונית של נהגת הרכב.
מצפייה בווידאו בדיקת הרכב ת/10 ניתן היה ללמוד על הנתונים הבאים:
כרית אויר נהג פתוחה ומוכתמת ככל הנראה בדם.
בדיקת תגובת ההגה – הגה מעביר תגובה לגלגלים למרות הנזק שנגרם לו.
בדיקת תחתית הרכב – נבדק סרן אחורי תקין + צינורות בלימה ימין ושמאל.
גלגל קדמי ימני – אין פגיעות בצמיג והוא הוגדר חדש לחלוטין. מערכות בלימה תקינות ללא דליפות.
גלגל קדמי שמאלי חסר – התנתק במהלך התאונה.
מערכת בלימה חדשה ולא שחוקה. בוחן התנועה מגדיר את מערכת הבלימה "חדשה לגמרי".
"אין כל סימן להתישנות או שחיקה של צלחות או רפידות" (קטע 6556 בוידאו)
מיכל נוזל בלם שלם ללא סדקים או שברים – נותר נוזל בלם במיכל.

בדיקת מכלולי ההגה ומערכות הבלימה של הגולף מאשרות ותומכות בהערכת הנאשמת בחקירתה במשטרה כי לא היה כל כשל ברכבה בזמן התאונה ומערכות הרכב פעלו כשורה.
בהינתן כי ההגנה מצידה לא הגישה כל חוות נגדית לפיה כשל ברכב הנאשמת הוא אשר גרם לסטיית הרכב מנתיבו, ולמעשה דבקה ההגנה בגרסה אחרת לחלוטין אשר הובילה את הנאשמת למצב של סטייה מנתיבה, אני מקבל כעובדה מוכחת את מסקנת הבוחן כי לא היה כל כשל מכאני ברכב הנאשמת בזמן התאונה ולא כשל מכאני גרם לסטיית הרכב או להתרחשות התאונה.

חקירתו הנגדית של ע.ת 1 הייתה ארוכה מאד והתרכזה בעיקר בשאלות הקשורות לתפקודו עת אסף נתונים וראיות לצורך גיבוש מסקנותיו בפרשה זו.
לאחר ששמעתי בקשב רב את עדותו של הבוחן המשטרתי ובחנתי והתרשמתי מדבריו אל מול הראיות שהציג, אדגיש כבר בשלב זה כי לאחר הניתוח המלא של עדותו כפי שניתנה ותוצג על ידי להלן, לא מצאתי בעדותו ניסיון שלא לומר אמת ולא מצאתי כי עדותו אינה אמינה. ההפך הוא הנכון: ניכר היה במהלך חקירתו הנגדית של הבוחן כי הוא מבין שטעה מדי פעם (בעיני טעויות טכניות ולא מהותיות) בדרך תיעוד ואיסוף הנתונים בזירה. חוסר ניסיונו בחקר תאונת דרכים מורכבת וקטלנית אכן היה נוכח, אך ניכר באותה מידה ניסיונו לתעד כל פרט, ולהקפיד על חקירת זירה בה אסף ותעד כל פרט אותו מצא רלוונטי.
למרות המצב המתואר לעיל, שלא פעם היה לא נוח לעד, לא ניסה הבוחן לסלף תשובות או לשקר כדי להסתיר תקלות שהיו לו בדרך איסוף הנתונים. מצאתי כי תשובותיו אמינות והוא מעיד באופן ישר על כל פעולה שביצע גם אם מתברר כי הייתה בה תקלה.
הבוחן השיב לכל שאלות הסנגור בחקירתו הנגדית וניסה להסביר כל פעולת חקירה שביצע והתרשמתי כי הוא מיישם בצורה משכנעת את שלמד בנושא חקר תאונות דרכים לצורך הגעתו למסקנות שתיאר במסמך ת/1.
מצאתי כי הבוחן ביצע תיעוד מלא של זירת התאונה בוידאו ובצילומים:
אין המדובר בתיעוד מצומצם או חלקי של הזירה. הבוחן צילם הן בוידאו והן בצילומים דיגיטליים את כל החלקים המרכזיים והרלוונטיים בעיני של זירת התאונה. המדובר בצילומי צבע באיכות גבוהה המאפשרים אף הגדלה של כל צילום (שכן המדובר בקבצים שהוגשו על גבי דיסק מה שאפשר הגדלת הצילומים על מסך באולם בית המשפט וכן בכל מחשב לצורך בחינת הראיות לכתיבת הכרעת דין זו).
מצאתי כי הבוחן תפס ראיות חפציות חשובות (ידית רכב היונדאי, חלקי צלחת גלגל של היונדאי וצמיג הגולף) וקשר ראיות אלה לרכבים המעורבים בתאונה כפי שיוסבר להלן.
מצאתי כי הבוחן ביצע אבחון ואפיון של הסימנים בזירה, סימנים אותם סימן בסקיצה ת/4 לגביה, כפי שיוסבר להלן, אני מקבל באופן מלא את הצהרת הבוחן כאמינה כי צוירה ובוצעה על ידו בזירה (למעט הוספת פרטי היונדאי שנודעו לו מאוחר יותר):
טענת ההגנה כאילו שובשה החקירה ביחס לת/4 באופן בו מסמך זה הוכן כולו במשרדי הבוחנים ולא בזירה נדחית על ידי. אני מקבל באופן מלא את הסברו של הבוחן באשר להוספת נתוני היונדאי לת/4 בשלב מאוחר יותר כאשר כל יתר הנתונים נרשמו על ידו בזירה עצמה אגב ביצוע כל מדידות הסימנים בזירה.
לא מצאתי כל עניין או מניע של הבוחן לייצר שני מסמכי סקיצה, האחד בזירה והשני מאוחר לרישום בשטח. ראייה מחזקת לקביעתי יש כבר בתיעוד הוידאו של הזירה עת מתאר הבוחן בקולו את הסימנים שהוא מזהה בזירה ועדיין לא מבין לאיזה רכב הם קשורים, מה שמוכיח כי לא היה כל ניסיון מצידו להוסיף סימנים מדיעבד (עם דגש כמובן על נקודה 14 וסימן 3 בת/4 שבוודאות תועדו על ידי ע.ת 1 בזמן אמת ולא בשלב מאוחר יותר.
גם בשאלת בדיקת שדה הראייה על ידי הבוחן הקשה ב"כ הנאשמת ושאל כיצד יתכן שזה נבדק על ידו מכיוון נסיעת היונדאי אם שעה שחקר את הזירה לא ידע כלל על קיומו של רכב זה, ואותו רכב לא הוחזר לזירה לצורך בדיקת שדה הראייה ממנו.
בעניין זה הסביר הבוחן כי אין כל חשיבות להחזרת היונדאי לזירה שכן שדה הראייה נבדק מרכבו "הם אותם נתוני שדה ראייה גם לרכב הטויוטה, אותם נתונים, הכביש הוא אותו כביש, התנאי כביש אותם תנאי כביש, תאורה ושיפוע".
טיעונו של הבוחן גם נצפה על ידי בית המשפט בזירה עצמה בביקור שערך בית המשפט בזירה, וגם ההגנה יכולה הייתה לראות במהלך הביקור במקום כי שדה הראייה לשני הרכבים המעורבים באימפקט הראשון (הגולף והיונדאי) היה פתוח לחלוטין לכיוון המקום בו התרחשה התאונה, ותואם באופן מלא את קביעות הבוחן בת/1 באשר לשדה הראיה במקום.
גם אם כשל הבוחן בהחלטה שלא להביא את היונדאי לבדיקת שדה הראייה בזירה עצמה (כפי שטענה ההגנה) לא מצאתי בכך כל פגימה בעצם מסקנתו באשר לשדה הראייה במקום שהיה נתון לנהגים. הסברו של הבוחן ביחס לתנאי שדה הראייה במקום מתקבל על ידי באופן מלא לאחר הביקור במקום שם נמדד פיזית עם גלגלת במהלך הביקור שדה ראייה של 326 מטר מכיוון הגעת הגולף לזירת התאונה (מהיציאה מן העקומה ועד לנקודת האימפקט השנייה).
בכיוון הנגדי (מנקודת האימפקט לכיוון הרכבים המגיעים מירוחם) ניתן היה להתרשם משדה ראייה שהוא לפחות זהה אם לא הרבה יותר מכך.
אני מוצא הגיונית וסבירה את קביעת הבוחן המשטרתי כי ככל שרכב הטויוטה היה מאחורי רכב היונדאי, אין ביכולתו בנתונים כאלה לדעת מה היה שדה הראייה של נהג הטויוטה שכן אין נתוני מרחק ידועים ובדוקים בין רכבים אלה. אני סבור כי עמדתו של הבוחן בעניין זה היא עמדה מקצועית ונכונה. הישענות על הערכות מרחק כלליות או הערכת מהירות של נהג כזה או אחר עלולות להוביל לנתונים לא מדויקים או לחישובים לא מדויקים שבהכרח יובילו למסקנות שאין להן בסיס ממשי. (ראה עדות הבוחן בעניין חוסר היכולת לבצע חישובים על בסיס הערכות כלליות של המעורבים בעמודים 226-230 וכן בעמודים 236-246 של הפרוטוקול).
בהערת אגב אדגיש, לא כך נהג מומחה ההגנה כפי שארחיב בהמשך כאשר בחר להישען על הערכות של מעורבים כדי לבצע חישובים מהם גזר מסקנות.
החלטת הבוחן המשטרתי להיצמד לנתונים בדוקים כדי להגיע למסקנות על פני בניית תאוריות וחישובים הנשענים על הערכות, נראית לי נכונה, מקצועית והגיונית ככל שהדבר קשור למשימה המרכזית שלו והיא לתאר ולהוכיח מה קרה בתאונה.

השאלה החשובה בתיקים מסוג זה אינה האם היו ליקויים בעבודת הבוחן, שכן כמעט בכל חקירת זירת תאונה יימצאו ליקויים או פעולות חקירה נוספות שבדיעבד ניתן היה לבצע.
השאלה הרלוונטית היא האם למרות הליקויים שהוכחו על ידי ההגנה בעבודת הבוחן, והאם למרות המחדל שבביצוע פעולות חקירה אותן ניתן היה לבצע בנוסף, יכול בית המשפט להגיע לתמונה עובדתית ברורה באשר למה שהתרחש בתאונה וזאת ברמת וודאות של "מעבר לכל ספק סביר".
בע"פ 1826/14 רווית דוד נגד מדינת ישראל נקבע על ידי בית המשפט העליון:
"בטענות המערערת בדבר מחדלי חקירה אין כדי לפגום במסקנה המרשיעה. אכן, אין להתעלם מהמחדל שבהימנעות מבדיקת צמיג עגלת רכב המשא שהמבקשת החלה בעקיפתו. מוטב היה לבוחן התנועה לשלוח את הצמיג לבדיקה, על מנת שאיסוף הממצאים והראיות יהיה מקיף ומלא. עם זאת, הלכה היא כי אין במחדלי חקירה כשלעצמם כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף קיומם הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמה. ממארג הראיות הכולל בענייננו מתקבלת תמונה מלאה באשר לאופן התרחשות התאונה ואין בפגם הנ"ל כדי לערער את התשתית הראייתית המבססת את הרשעת המערערת"
כפי שיוסבר עוד בהרחבה להלן, למרות הכשלים שהוכחו בעבודת הבוחן המשטרתי, נתנה חקירתו תמונה ברורה מאד באשר למנגנון התרחשות התאונה.
עוד במהלך חקירתו הנגדית של הבוחן על ידי ההגנה, פנה מספר פעמים בית המשפט להגנה והסביר כי עם כל הכבוד לליקויים הטכניים שמעלה ההגנה בעבודת הבוחן (וברור על פניו כי ההגנה סבורה שאלה ליקויים מהותיים ולא טכניים), עליה להתמודד "חזיתית" עם הממצאים שתועדו על ידו בזירה ולהסביר כיצד ממצאים אלה אינם מיישבים עם גרסת התביעה בתיק או כיצד משתלבים כל הממצאים שנמצאו עם גרסת ההגנה להתרחשות התאונה.
על ההגנה יהיה להראות שבניגוד לטענת הבוחן, המדובר בממצאים שלא קשורים לתאונה, ואם הם קשורים לתאונה הם מספקים (לפחות כאפשרות סבירה) תרחיש תאונה חליפי בו הנאשמת אינה אחראית לתאונה.
מאחר ולפי הממצאים (נקודה 14 וסימן 3 ב-ת/4) נקודת האימפקט הראשונה היא בנתיב השמאלי של הכביש (בנתיב הנגדי לנתיבה של הגולף), צריכה ההגנה בחקירת הבוחן להראות כי קיים לפחות ספק בקביעותיו לפיהן הנאשמת סטתה שמאלה מנתיבה לנתיב הנגדי והתנגשה שם ביונדאי שנסע בנתיבו.
בעמוד 96 של הפרוטוקול החל משורה 1 ולאחר שעות של חקירה נגדית את הבוחן, הצעתי להגנה לעבור לחקירת התאונה עצמה שכן גם אם היה אירוע של "הפקרה" על ידי הנהג המעורב רפאל ליפקין כנטען על ידי ההגנה, אין באירוע כזה, אם התרחש, כדי לשלול את הצורך לתת הסבר מניח את הדעת לסימנים שנמצאו ותועדו על ידי הבוחן בזירה עצמה, סימנים הקשורים לכאורה לרכבה של הנאשמת. סימנים אלה מצביעים לכאורה על סטייה של הנאשמת לנתיב הנגדי מבלי שהוצגה סיבה המצדיקה סטייה כזו.
כתוצאה מהערת בית המשפט, בעמוד 97 של הפרוטוקול בשורה 5, העלתה לראשונה ההגנה בפני הבוחן את התרחיש לפיו רכב היונדאי יצא לעקיפה של הטויוטה וכאשר הבחין בגולף מולו, "חזר בפראות" (כדברי הסנגור) ימינה ובמהלך פעולה זו פגע בגולף שהייתה בנתיבה. השאלה שהופנתה לבוחן הייתה – האם הוא יכול לשלול אפשרות כזו בתאונה זו.
לאחר מספר שאלות הבהרה משיב הבוחן בקצרה לתרחיש שמציע הסנגור:
"לא יכול לקרות דבר כזה" (עמוד 98 שורה 6).
הסברו של הבוחן:
"כי מצאנו שני אימפקטים, ושני האימפקטים נמצאים על נתיב נסיעה של טויוטה ויונדאי" (עמ' 98 שורה 8)
בית המשפט בנקודה זו בעמוד 98 החל משורה 16 ובשורה 22 מבהיר להגנה כי חקירת הבוחן בנקודה זו היא הנקודה הקריטית בתיק זה ונכון יהיה אם ההגנה תתרכז בברור נקודה זו. למרות הבהרה זו של בית המשפט עוברת ההגנה לחקירה של הבוחן בנושא חקירתו של מר רפאל ליפקין ובשאלה האם שיקר או אמר את האמת כאשר הכחיש יציאה לעקיפה.
זכותה כמובן של ההגנה שלא להתמודד עם ממצאים ישירים שנמצאו בזירה ואשר מצביעים על שני אימפקטים שנמצאו ותועדו בתמונות בנתיב השמאלי.
אולם, הימנעות מחקירת עומק של עד מקצועי בנקודת מפתח, קל וחומר כאשר בית המשפט מבהיר לצד החוקר כי נכון יהיה אם ירחיב חקירתו בנקודה זו, אינה פועלת לטובת הגרסה אותה מנסה אותו צד לבסס בפני בית המשפט.
מצבה של גרסת ההגנה אף הוחמר עת התבקש הבוחן להסביר מדוע האמין הוא לגרסתו של מר ליפקין עת תאר את מנגנון התאונה ללא כל עקיפה מצדו:
"כל מה שנאמר לי על ידי נהג היונדאי ועל ידי נוסעת היונדאי זה מתיישב יפה מאד עם הממצאים בזירה, זה לא סותר את הממצאים בזירה ואת הנזקים שאיתרתי בכלי הרכב. במידה והייתי עולה על איזושהי סתירה בין הדברים הייתי מעלה חשד יכול להיות שגם הייתי מעכב אותו, מכניס אותו לסטטוס של חשוד וחוקר אותו תחת אזהרה" (עמוד 99 שורה 26)
למרות תשובה זו של הבוחן לא חזרה ההגנה בשלב זה לחקירה על נקודות האימפקט כפי שנמצאו בזירה על ידי הבוחן בזירה.
ההגנה ביקשה הפסקה ובית המשפט שוב הפנה אותה להיעדר החקירה בנושא נקודות האימפקט והפציר בהגנה לאחר ההפסקה לחזור לחקירת העד בנקודה מהותית זו(ראה עמוד 100 בשורה 10 והחל משורה 19).
לאחר חזרת בית המשפט מהפסקה עברה חקירת ההגנה לעסוק במהירות הנאשמת ובמהירות הלכאורית בה נהג ליפקין. כמו כן נחקר העד בשאלות של זמני תגובה.
לאחר שבית המשפט הבהיר כי אין המדובר באירוע בו מיוחסות עבירות מהירות ואין על פניו די נתונים לחישוב זמני תגובה, עברה החקירה הנגדית לנושא שיטת מדידת שדה הראייה וניסוי התאמת הנזקים ולליקויים אפשריים בעבודת הבוחן בנושאים אלה.
ההגנה ניסתה להראות כי הרכב אתו בוצעה התאמת הנזקים אינו מאותו סוג (גובה) של הרכבים שהיו מעורבים בתאונה. הבוחן הכחיש טענה זו, והצעת בית המשפט לתת להגנה צו שיאפשר לה לבחון את ההשערה שלה על בסיס מספר הרכב אתו בוצע הניסוי, לא נענתה בבקשה לקבלת הצו מצד ההגנה .
אני קובע לכן כי ניסוי התאמת גובה הנזקים בין הגולף ליונדאי בוצע בתנאים זהים לרכבים שהיו מעורבים בתאונה, ולא מצאתי כל ליקוי מהותי בדרך בה ביצע הבוחן המשטרתי ניסוי זה.
אני דוחה גם את ניסיון ההגנה לטעון כי זווית המפגש אותה בדק הבוחן בין כלי הרכב (הגולף והיונדאי) אינה נכונה והובילה למסקנות מוטעות שכן הצגת שאלות אלה של ההגנה אינה עולה בקנה אחד עם מסקנות ניסוי התאמת הנזקים המפורט והמתועד שביצע בוחן התנועה.
אני מקבל את תשובותיו של הבוחן בעמוד 111 עד 115 של הפרוטוקול ככאלה המבססות כנכון ומדויק את ניסוי יצירת הנזקים בדופן היונדאי על ידי הגולף במהלך המפגש הראשוני ביניהם. לא מצאתי בחקירתו הנגדית של הבוחן בעניין זה כל אמירה או ראייה שהציגה ההגנה בפניו לפיה אין בניסוי שבוצע כדי להוכיח איך נגרמו הנזקים ביונדאי על ידי "מפגש צד" עם הגולף.
בדיקתי את עבודת הבוחנות של העד בנושאים אלה מעלה את הנתונים הבאים: דיסק ת/8 אשר כולל את תמונות 34+38 ממחיש באופן חד משמעי את זווית הפגיעה של הגולף ביונדאי.
תמונה 43 משקפת את פגיעת מראת הגולף במכסה מיכל הדלק של היונדאי אגב התאמה מושלמת של גובה המראה עם נקודת הפגיעה (נתון זה מתועד על ידי הבוחן ולא נסתר בכל ניסוי נגדי על ידי ההגנה שהסתפקה רק בטענות כנגד דרך עריכת הניסוי על ידי הבוחן המשטרתי).
תמונה 45 בת/8 מדגימה את התאמת הנזק שבין הכנף הקדמית שמאלית של הגולף עם חלקה האחורי של היונדאי כך שיחד עם תמונות 34,38 ו-43 מתקבלת תמונה ראייתית ברורה ומוכחת של מפגש צד כמתואר על ידי הבוחן המשטרתי ולא מפגש של זווית המתאימה לפגיעה כפי שניסה מומחה ההגנה לשכנע בחוות דעתו (אנתח זאת בהרחבה בהמשך).
ושוב בתום פרק זה של חקירת הבוחן, פנה בית המשפט בפעם הרביעית להגנה והבהיר לה כי עדיין לא באה התמודדות שלה עם הנושא המהותי בתיק זה והוא הסבר נקודות האימפקט בנתיב השמאלי לכאורה – נקודה 14 וסימן 3 (ראה עמוד 115 בשורה 20).
ההגנה חזרה שוב לעסוק בשאלת הנזק שהותירה הגולף בידית דלת נהג היונדאי ובשאלה מדוע לא נרשמו על ידי הבוחן המילים "דלת הנהג" בדוח שלו.
במהלך פרק נוסף זה של חקירת הבוחן הוא התבקש על ידי ההגנה לתאר את ניסוי התאמת הנזקים שביצע בין הרכבים אגב טענה של ההגנה כי אין ראייה לכך שגלגל הגולף הוא שיצר את הנזקים בגלגל ובכנף היונדאי.
בוחן התנועה נתן הסבר מקיף לטענות ההגנה בעמודים 123-124 של הפרוטוקול. בהמשך להסברו המפורט על מנגנון יצירת הנזקים הבהיר שוב הבוחן את האופן בו נוצר סימן 14 במהלך האימפקט הראשוני:
" כב' השופט אלון אופיר: אבל אדוני סליחה שאני מקשה עליך, באיזה שלב אתה טוען שה ת\12 שהצמיג , שהג'אנט של הגולף התנתק מהגוז'ון באיזה שלב זה ?
מר פיטר גלמן: באימפקט 2.
כב' השופט אלון אופיר: אה ב 2 לא ב 1 .
מר פיטר גלמן: באימפקט 2. באימפקט ראשון מה שקרה זה דבר כזה , יש לנו הצמדות של האופנים , חזקה אבל חלקה , יש לנו שינוי בעומס, התעקמות או הזזה של השינוי בעומס בתוך ה(לא ברור) שמתבטאת בסימן העבה הזה של האימפקט הראשון. בזמן הזה כשיש לנו שינוי בעומס על הצמיג הוא משאיר את הסימן, יכול להיות שהוא גם בתוך בית הצמיג הוא ננעל והשאיר סימן קצת יותר עבה מהשני.
כב' השופט אלון אופיר: למה שיווצר סימן רחב יותר, זאת אומרת איזה אירוע קרה פה מבחינת חקר תאונות דרכים שפתאום משאיר סימן רחב בנקודה הזו .
מר פיטר גלמן: שינוי בעומס, שינוי חד בעומס על הרכב.
כב' השופט אלון אופיר: זה לא מסתדר לי אדוני, אם המפגש ביננו הוא אכן מפגש קל, כמו שאדוני אומר, אז למה שיהיו פה שינויי עומס? אין פה שינויי עומס.
מר פיטר גלמן: כאן כמובן שזה לא היה מעיף את הגלגל ומעיף אותו כמו שהוא התפרק באימפקט 2 . אבל מבחינת הלהשאיר סימן רחב בהתחלה של הסימן הצר זה מספיק. כלומר אנחנו מדברים פה על פגיעת אופן באופן שבאיזה שהוא שלב פוגעת גם בחישוק, בצמיג עצמו שהוא מתחיל להשאיר סימן וזה ההתחלה שלו מכה, תחילת האירוע, ננעל ואז ממשיך .
אני גם יכול להפנות לחוות דעת של עד מומחה." (עמוד 125 שורה 5 והלאה)

כבר בשלב זה, ואף שבהמשך עדותו של הבוחן אחזור בהרחבה לנושא זה, אקבע כי הסברו של הבוחן מתיישב עם עקרונות חקר תאונות דרכים, עם השכל הישר ועם ההיגיון עת תאר את מהלך יצירת סימן 14. שילוב הנזקים שנוצרו (מציאת שברי צלחת פלסטיק מאופן אחורי שמאלי של רכב היונדאי – סומנו 1 + 2 בת/4) ותיעודם בניסוי הנזקים בין כלי הרכב, היצמדות צמיג הגולף לאזור צמיג היונדאי ושינוי פתאומי וחד בעומס הצמיג בשל כך (מגע צד של צמיג גם אם חלקי ברכב אחר אגב תנועה נגדית של שני כלי הרכב במהירות) , מסביר בהחלט את יצירת סימן 14 כסימן צמיג רחב מבלי שעוצמת הפגיעה תגרום לניתוק מי מהצמיגים. לאחריו מתיישב ההסבר שנתן הבוחן עם יצירת סימן 3 עד לאימפקט המהיר עם רכב הטויוטה אף הוא בנתיב השמאלי (מכיוון נסיעת הגולף).
בישיבת ההוכחות הבאה בה המשיכה חקירת הבוחן, חזרה ההגנה לעסוק בשאלת דרך תפיסת צמיג הגולף שהשתחרר מהרכב ורישומו בטפסים הרלוונטים לשיטת ההגנה.
לא מצאתי כי ההגנה העלתה כל ספק מהותי בשיוכו של הצמיג ת/12 לרכב בו נהגה הנאשמת.
גם שאלה ישירה ששאל בית המשפט את הסנגור, האם סבורה ההגנה כי אין המדובר בצמיג של רכב הנאשמת, לא נענתה בתשובה ברורה אלא בהבטחה כי נושא זה יובהר בסיכומים.
לא מצאתי בסיכומי ההגנה התייחסות עניינית עמוקה לראיות המראות כי אין המדובר בצמיג של הגולף.
הבוחן בעדותו הסביר איך סימן את הצמיג בסימון ברור עת תפס אותו כמוצג - סימון צהוב ק.ש 321161/17). אותו הצמיג שצולם בזירה (תמונות 11) ואשר נמצא מצולם עם אותן פגיעות חיצוניות זהות בסעיף 6 של חוות הדעת החיצונית (ת/24) ואשר הוצג לבית המשפט עם אותו סימון צהוב עת הוא הובא לדיון בפני, הוא אותו הצמיג ממש ולכן אני קובע כי ת/12 הוא הצמיג שהיה מחובר לרכב הגולף בתאונה כפי שהעיד בפני בוחן התנועה.
ההגנה גם לא הציגה כל חוות דעת נגדית הסותרת את מסקנות מומחה הצמיגים שהגיש את המסמך ת/24 . בהעדר כל ממצא ממשי נגדי הסותר את הנטען בת/24 אני קובע כי כל מסקנות המומחה כפי שהן עולות מת/24 ולפיהן אין המדובר בכשל צמיג שגרם לתאונה, מתקבלות על ידי באופן מלא. (ראה הרחבה בעניין זה בהמשך הכרעת הדין המסבירה ומנמקת את החלטתי זו עת אנתח את עדות מומחה הצמיגים).
גם מומחה ההגנה לא טען בחוות דעתו לכל כשל פתאומי בצמיג ברכב הגולף (פיצוץ) שגרם לתאונה. ההפך הוא הנכון, מומחה ההגנה הסכים כי סימן 3 נוצר על ידי צמיג הגולף שלא התפוצץ וחלק רק על מיקום תחילת היווצרות הסימן, שכן לשיטתו הצמיג יחל בהשארת הסימן עקב אבדן אויר חלקי בשלב מאוחר יותר מפגיעתו, ולא במקום האימפקט אלא במרחק ממנו. (ארחיב גם בנקודה זו בפרק המנתח את עדותו)
כל הליקויים שיוחסו לעבודת הבוחן בטכניקה של רישום תפיסת הצמיג נמצאים על ידי כבלתי רלוונטיים לשאלות המהותיות שהוכרעו לעיל על ידי.
לא מצאתי כמהותית גם את עובדת הוספת מסקנות מומחה הצמיגים למסמך ת/1 לאחר כתיבת פרק המסקנות שלו. המדובר במסקנות שנרשמו על בסיס ניתוח הזירה בלבד כאשר מסקנות ת/24 לא שינו דבר ביחס למסקנות שנגזרו בת/1 מחקר הזירה והעדים.
חקירת הבוחן בשאלות הקשורות לסימנים שאובחנו על ידו כבלתי קשורים לתאונה לא שינתה דבר ביחס לקביעות אלה שלו.
כפי שציינתי לעיל, יתרון עצום יש לבוחן החוקר זירה ממקור ראשון, ולא מצאתי כי חקירתו הנגדית של הבוחן הובילה למסקנה לפיה קביעותיו ביחס לסימנים שאינם קשורים לתאונה יש בה משום טעות שהייתה יכולה להוביל אותו למסקנות שונות ביחס למנגנון התרחשות התאונה (ראה בעניין זה את המסמך ת/3).
גם בית המשפט הקשה על הבוחן בשאלות בנושא שלילת סימנים כקשורים לתאונה (ראה עמוד 162 לפרוטוקול החל משורה 1) ובמענה לקשיים שהעלה בית המשפט בפני הבוחן מצא הוא לתת הסבר מספק אשר נשען על "טריות" הסימנים כפי שצפה בהם ממקור ראשון בזירה.
איש לא סתר קביעות אלה של הבוחן ולאור התרשמותי מעדותו בנושא זה אני מקבל כעובדה כי סימנים אותם שלל הבוחן כקשורים לתאונה, אכן אינם קשורים אליה.
בשולי קביעה זו, לא הראתה ההגנה בכל דרך כי גם אם הסימן שעל הפס הצהוב עליו נחקר הבוחן בעמוד 161 של הפוטוקול קשור לתאונה, אזי היה בכך כדי לשלול את מנגנון התאונה כפי שהצביע עליו הבוחן לפי הסימנים שקשורים לתאונה לפי עדותו.

רק בעמוד 167 של הפרוטוקול חזרה וניגשה ההגנה שוב לחקירת הבוחן בשאלת דרך היווצרות סימן 3.
בוחן התנועה הסביר כי המדובר בסימן חיכוך הנוצר על ידי הצמיג כתוצאה מהפרעה שנגרמה לו ביכולת להסתובב באופן חופשי.
בעמוד 168 ובעמודים הבאים בפרוטוקול ממשיך הבוחן במתן תשובות לשאלות הסנגור ומסביר את מנגנון יצירת הסימנים 14 ו-3 בהמשכו בתאונה זו.
בחקירתו הנגדית מנסה ההגנה להבין מדוע צמיג הגולף מייצר סימן דק ולא רחב ומדוע קביעת הבוחן לפיה המדובר בסימן ישר אינה נכונה ולמעשה המדובר בסימן מפותל.
תשובותיו של ע.ת 1 היו חד משמעיות בעיני ובעלות היגיון רב.
לפי עמדתו אין המדובר בסימן בלימה "קלאסי" המשאיר סימן בלימה של סוליית צמיג מלאה, אלא סימן חיכוך שנוצר שעה שצמיג הגולף עבר פגיעת צד תוך כדי סיבוב, באפשרות עם אבדן אויר חלקי והכל כאשר יש שינוי מרכז מסה כתוצאה ממפגש כלי הרכב צד לצד. תשובה הגיונית וסבירה זו מקובלת ככל הנראה גם על מומחה ההגנה, שכפי שיוסבר להלן, מסכים הוא כי גלגל הגולף הוא אשר יצר סימן דק זה לאחר מפגש הרכב (הגולף) עם היונדאי.
לא מצאתי כי ההגנה בעזרת המומחה שלה הציגה תזה הגיונית אחרת להיווצרות הסימן או לחליפין הראתה כי המדובר בסימן שאינו קשור לתאונה.
הפניית ההגנה לתמונה 18 אגב טענה לפיה הסימן אינו ישר אלא מפותל, נדחתה על ידי עוד בשעת הדיון כאשר לא נצפה כל פיתול מהותי בסימן 3 כפי שתועד בתמונה 18. (ראה עמוד 176 בפרוטוקול).
גם צפיית הצדדים בסרטון ת/9 במהלך הדיון לא הובילה למסקנה שונה.
וכך העיד מפורשות הבוחן בעמוד 177:
"עו"ד מרקו ברקוביץ' : קודם העדת שיש התרחבות, שמצאת בכביש התרחבות של הצמיג, אתה יכול להסביר לי איך נוצרה ההתרחבות הזאת, מה הסיבה שהיא נוצרה, מה המנגנון?
עד, מר פיוטר גלמן : בהתנגשות,
ש: איך, איך,
ת: יש לנו השפעה של המסה של הרכב כשהוא התנגש ביונדאי,
ש: כן?
ת: על המסה של הגולף.
ש: כן?
ת: הצמיג מגיב בגלל המסה של הלחץ יתר וזה גם יכול להיות שבגלל הנזק שהוא חווה, וגם על המסה שפועלת בזמן ההתנגשות, העומס שנוצר על הצמיג משאיר את הסימן.
ש: למה 13 סנטימטר, מה קרה שם? אורך של 13 סנטימטר זה הרבה.
ת: הרכב נע מהר.
ש: הבנתי.
ת: כן.
ש: זאת אומרת יחסית זה סימן קצר אתה אומר, הוא נע מהר בגלל שזה קצר.
ת: לכן זה 13 ואם הוא היה נוסע יותר מהר הוא היה משאיר סימן יותר ארוך, אי אפשר למדוד את זה עכשיו לפי הסימן ולתת הערכה אבל זה ההסבר, שהוא כזה, 13. כמה שהוא יותר מהר ככה הסימן יותר ארוך בזמן המגע.
ש: הבנתי. תאשר לי בבקשה, אתה אומר שבעצם הסימן הזה הוא של הגולף, מדוע היונדאי לא השאיר גם סימן חיכוך, למה לא השאיר סימן באימפקט, משהו?
ת: הצמיג שלו לא נפגע.
ש: סליחה?
ת: הצמיג לא נפגע, הצמיג באמת לא נפגע.
ש: הבנתי, אז יכול להיות, אוקי. אבל היה איזה שהוא לחץ, היה איזה שהוא, כלום לא קרה? הרי מקודם אמרת שעל הדלת, על האוטו יש סימן.
ת: על האוטו יש סימן, כן.
ש: ויכול להיות שהצמיג לא קרה לו כלום?
ת: יכול להיות שהוא אפילו לא נגע בצמיג, הוא נגע בפלסטיק,
ש: כן?
ת: הוא נגע בפח אבל בצמיג עצמו הוא לא נגע."

עוד הסביר הבוחן המשטרתי כי חלקי הפלסטיק שהתנתקו מרכב היונדאי ונמצאו על ידו בזירה (ידית הדלת ת/11 וחלקי צלחת הפלסטיק של הגלגל, לא בהכרח יימצאו במקום האימפקט המדויק שכן המדובר בחלקים ש"עפים" לאחר הפגיעה וההתנתקות שלהם מהרכב ולכן אין במיקומם הסופי להעיד על מקום האימפקט במדויק כפי שמעיד סימן 14 בת/4.
ידית רכב היונדאי (ת/11) שנשברה ונפלה לכביש כתוצאה מאותו מפגש צד גם נתפסה על ידי הבוחן והועברה אף לבדיקה של מומחה ההגנה.
גם מומחה ההגנה שקיבל לידיו את השברים (ת/11) ובדק אותם, בעדותו הסכים כי המדובר בידית של היונדאי (אף שבוחן התנועה בהגינותו הודה שהוא לא ביצע בדיקת התאמה על ידי מז"פ) ולכן אין כל מחלוקת כי ידית זו נשברה ונפלה מהיונדאי כתוצאה מהאירוע התאונתי בזירת התאונה.
תשובה זו של הבוחן בעמוד 180 מעידה אף היא בעיני על ידע מקצועי תקין בהחלט שיש לבוחן למרות ותקו הקצר יחסית בחקר תאונות דרכים. קביעת הבוחן לפיה מיקומי שברים קלים אינה יכולה להעיד במדויק על מיקום מפגש כלי רכב לעומת סימן חיכוך מעובה אשר מסמן בכביש אפשרות ברורה עם וודאות גבוהה של נקודת אימפקט, היא קביעה המתיישבת עם תורת חקר תאונות הדרכים ועם השכל הישר.
אני מקבל את הסבר הבוחן לפיו סימן אותו יוצר צמיג ייווצר כתוצאה משינוי או הפרעה לתנועת צמיג רגילה על הכביש.
השכל הישר מוביל להנחה כי צמיג תקין מלא אויר שלא יחווה כל הפרעה לתנועתו לא אמור לייצר (בתנאי מזג אויר סבירים על כביש אספלט תקין) כל סימון על הכביש. אך במקרה זה, כפי שהעיד הבוחן לעיל, מפגש צד, ושינוי פתאומי בעומס על הצמיג (שינוי מרכז מסה) בשל אותו המפגש, יניב סימן על הכביש, סימן צמיג רחב, אותו אפיין הבוחן כנקודת האימפקט הראשונה היא נקודה 14 ולאחר ההתנתקות של הגולף מהיונדאי יהפוך הסימן לדק יותר (סימן 3) עד לנקודת אימפקט 2 עם הטויוטה.
בהמשך חקירת הבוחן ביקש הסנגור לדעת מדוע לא ביצע הוא בדיקת "דיאגנוסטיקה" למחשב הגולף כדי לדעת כיצד ומתי סטה מהדרך.
לטענת ההגנה בפני העד ניתן לדעת נתון כזה ברמה של מעלות. כלומר לדעת את הזווית המדויקת בחתך של מעלות הזווית.
ההגנה העלתה צורך זה כדי לשלול את טענת הגב' ליפקין חגית לפיה רכב הגולף זגזג טרם המפגש איתם בכביש.
בוחן התנועה טען כי אין הוא מכיר טכנולוגיה כזו ולכן גם לא בוצעה בדיקה כזו לרכב.
אף שב"כ הנאשמת טען בעמוד 215 בפרוטוקול כי ההגנה "תביא" נתונים אלה לבית המשפט, לא התקבלו כאלה ביחס לרכב הגולף או ביחס לרכב אחר שהיה מעורב בתאונה בהמשך התיק. אי הבאת נתון כזה על ידי ההגנה, אף שהיא טענה בפני הבוחן כי ניתן להביא ראייה כזו (אף שהייתה להגנה גישה מלאה לרכב הגולף), אינה מחזקת את טענות ההגנה בעניין זה כנגד עדותה של הגב' ליפקין חגית.
לקראת סוף חקירתו הנגדית של הבוחן, ביצע בית המשפט מול ההגנה מאמץ אחרון לכוון את חקירת העד לממצאים העוסקים בזיהוי נקודות האימפקט 1 + 2 על ידו ובמיוחד אבחון נקודת האימפקט הראשונה – 14 בת/4 והמשכה בסימן 3.
בית המשפט נתן לצדדים הפסקה ארוכה ולאחריה חזר והתכנס מתוך תקווה כי חקירה יעילה של העד בכיוון זה תוביל להבנה טובה יותר של גרסת ההגנה להתרחשות התאונה על פני גרסת התביעה.

ההגנה חזרה אמנם לבחינת התאוריה שלה להתרחשות התאונה מול הבוחן המשטרתי, אך לא התמודדה ישירות עם הימצאותה של נקודה 14 ובהמשכה סימן 3 בנתיב הנגדי של כיוון נסיעת הגולף, וביצעה ניסיון לשכנע את הבוחן לחשב את מיקום רכב הטויוטה על בסיס נתון מהירות (מוערך) של רכב זה.
כאשר הבהיר הבוחן כי לא ניתן לחשב מיקום של רכב על בסיס נתון מהירות מוערכת בלבד, ונחוץ לפחות נתון נוסף של מרחק או זמן, סברה ההגנה כי הבוחן מתחמק מתשובה.
בוחן התנועה חזר לקראת סוף חקירתו הנגדית פעם אחר פעם על הטענה כי הנתונים שמוסר לו הסנגור הם הערכות או "המצאות" לדבריו שאין להן אחיזה בראיות שנמצאו בזירה. הבוחן סרב (ובצדק בעיני) להעריך מסקנות הקשורות למיקום הטויוטה עובר לתאונה על בסיס ניחוש או הערכה של נתונים.
בוחן התנועה שלל את גרסת ההגנה לפיה ניצב הגולף במצב בו היונדאי עוקפת את הטויוטה וטען כי מצב זה לא תואר בשום עדות של המעורבים, וממצאי הזירה תומכים בשני אימפקטים בנתיב הנגדי ולא בנתיב הגולף.
לשיטתו לו הייתה מתרחשת עקיפה של היונדאי את הטויוטה כאשר הגולף מגיעה ממול, בהכרח הייתה צריכה נהגת הגולף (הנאשמת) לראות את הטויוטה החוסמת את הנתיב השני, ולא סבירה סטייה של הגולף שמאלה לנתיב החסום תחת בלימה וניסיון חמיקה לימין.
לו היונדאי היה עסוק בסטייה ימינה ודחיקת הטויוטה לימין, הייתה יכולה הגולף להמשיך בנתיבה, ואם במהלך ניסיון החזרה לנתיב הימני נפגעה הגולף מהיונדאי, עלתה השאלה: כיצד תיתכן פגיעת הגולף בטויוטה בסיטואציה כזו? ניתוח של שאלה זו יתבצע להלן עת תיבחן עדות מומחה ההגנה.
חקירתו הנגדית של הבוחן הסתיימה מבלי שההגנה הצליחה לקבל את אישורו להיתכנות תרחיש התאונה כפי שהציג אותו מומחה ההגנה בחוות דעתו.
כפי שכבר ציינתי לעיל, מצאתי את עדות הבוחן אמינה, אחראית, ולמרות הקשיים הטכניים בעבודתו עליהם הצביעה בצדק ההגנה, לא מצאתי כי תקלות אלה פגמו ביכולת בית המשפט להבין את מנגנון התרחשות התאונה על בסיס הנתונים שאסף ולגביהם יש וודאות כפי שקבעתי כי הם קשורים לתאונה ומלמדים על אופן התרחשותה.

ניתוח חוות דעת מומחה ההגנה מר ניר קוסטיקה ועדותו –
(חוות הדעת סומנה כנ/13)
עדותו של מומחה ההגנה מר קוסטיקה ניר נשענה על חוות דעת כתובה שהגיש זאת לאחר שחומרי החקירה שאסף הבוחן (ע.ת 1) הועברו לידיו והוא גם ערך ביקור בזירת התאונה (פעמיים לצורך הכנת חוות הדעת) וכן בדק את רכב היונדאי ואת שבר ידית דלת היונדאי.
בעמודים 9-10 בסעיפים 23-28 של חוות דעתו, הסכים מומחה ההגנה באופן מלא עם ממצאי ומסקנות הבוחן המשטרתי ככל שהדבר קשור לנקודת המפגש (האימפקט) של רכב הגולף עם רכב הטויוטה.
כך כותב במפורש מומחה ההגנה בסעיף 28 עמוד 10 של חוות דעתו ביחס לשחזור המפגש בין הגולף לטויוטה כפי שבוצע על ידי הבוחן המשטרתי:
"שחזור זה שהתבצע כחלק מחקירת התאונה, אינו מותיר ספקות באשר לאופן התרחשות ההתנגשות השנייה."
במסקנתו זו, מסכים מומחה ההגנה כי הנאשמת התנגשה עת נהגה בגולף בטויוטה בנתיב הנגדי של כיוון נסיעתה, במיקום שקבע הבוחן, וזווית ההתנגשות היא כפי שקבע הבוחן המשטרתי.
למעשה, ניתן לקבוע כי ככל שהדבר קשור למנגנון התרחשות התאונה השנייה, הצדדים אינם חלוקים באשר למיקומה ביחס לכביש או זווית פגיעת הרכבים (גולף וטויוטה) .
במילים אחרות, מומחה ההגנה תמים דעים עם מסקנות הבוחן המשטרתי בכל הקשור ל"אימפקט 2" באירוע תאונתי זה ונקודת המחלוקת היחידה שלו עם בוחן המשטרה היא סביב נקודת "אימפקט 1" בין הגולף ליונדאי.
גם בחקירתו הנגדית מסכים מומחה ההגנה עם רוב מוחלט של קביעות הבוחן המשטרתי, וכך הוא משיב לשאלות הפרקליט:
"ש. תאשר לי שבחוות הדעת שלך אתה מאשר שרכבה של הנאשמת הוא שקבע את סימן 14 ובהמשך, סימן 14 ב-ת' 4.
ת. מה זה סימן 14?
ש. שהוא חלק מסימן 3.
ת. רגע, רגע, לא, מבחינתי אין 14, לא קיים 14.
ש. 3 יש?
ת. כן.
ש. אתה מאשר שהרכב של הנאשמת עשה את הסימן הזה?
ת. כן, כן.
ש. ... לזירה?
ת. כן, כן. אני כותב את זה ואני מסביר את זה איך זה נוצר גם, באיזה תהליך.
ש. תאשר שאתה למעשה לא חולק על קביעת הממצאים בזירה כפי שקבע הבוחן, פרט לסימן ההתרחבות שאתה אומר שהוא לא סימן התרחבות.
ת. מסכים איתך.
ש. תאשר לי שאתה לא חולק על הנזקים שנמצאו ברכב של הנאשמת והנזקים שנמצאו בטויוטה כפי שמצא בוחן התנועה.
ת. כפי שצילם, כן, לא חולק.
ש. לא חולק.
ת. מה שראיתי בתמונות אין לי מחלוקת.
ש. תאשר לי שהמגע הראשון בין הרכבים בזירה היה בין רכב הגולף של הנאשמת לרכב היונדאי?
ת. מאשר, האימפקט הראשוני, המגע, ההתנגשות הראשונה מתוך שתי התנגשויות.
ש. סליחה?
ת. אני מתקן, אני מאשר שההתנגשות הראשונה מתוך השתיים הייתה בין הגולף ליונדאי.
ש. הראשונה.
ת. כן, ההתנגשות הראשונה מבין שתי ההתנגשויות.
ש. יופי. תאשר לי שאתה לא חולק על כך שהתאונה בין רכב הנאשמת לטויוטה התרחש בנתיב הנגדי כפי שקבע הבוחן.
ת. התרחש בשול, לא בנתיב, בין הטויוטה.
ש. בשול של הנתיב הנגדי בכיוון נסיעתה של הנאשמת, נכון?
ת. נכון.
ש. יופי.
ת. איפה שהבוחן זיהה חריץ, שהחריץ הזה הוא סימן אופייני להתנגשות, למקום אימפקט, חריץ ושברים וגלגל שהתנתק.
ש. ואתה לא בדקת את הרכב של הנאשמת, נכון?
ת. לא בדקתי.
ש. בסדר. אתה גם לא ביצעת השוואת נזקים, נכון?
ת. לא ביצעתי השוואת נזקים.
ש. תאשר לנו בבקשה שבחוות הדעת שלך כל החישובים שלך שבהם יש מהירויות ומרחקים זה מהירויות ומרחקים שאתה למעשה הנחת, המצאת לצורך החישוב איך שאתה רוצה.
ת. כן, קבעתי את זה לצורך החישוב והפניתי על סמך מה אני נסמך, על אמירות של מעורב כזה או אחר, מה שהוא אמר, זה יצאתי מתוך נקודת הנחה, לדוגמה, היחידי שלא טען כמובן שזה המנוח כי אי אפשר היה לקבל, אבל אני הערכתי ואני כן, בעניין הזה הערכתי שאם היונדאי לפי הודאתו נסע במהירות 85 קמ"ש, הערכתי שהטויוטה שנסעה אחריו נסעה באותה מהירות."
(כך בעמודים 811-812 של הפרוטוקל)

למרות הסכמות אלה, לצורך תקיפת מסקנות הבוחן המשטרתי, פתח מומחה ההגנה את חוות דעתו בטענות קשות כנגד הבוחן לפיהן אין להישען על ממצאים המתועדים בסקיצה ת/4 שכן זו הוכנה בשלב מאוחר על ידי הבוחן ולא בזירת התאונה עצמה.
עוד תקף מומחה ההגנה את ממצאי הבוחן המשטרתי ביחס לנקודה 14 וסימן 3 בהמשכה.
לטענתו ההתרחבות של סימן 3 (נקודה 14) "הומצאה מאוחר יותר והוספה לסקיצה " (כך מפורשות בעמוד 8 סעיף 17), ומעבר לטענה משתמעת של שיבוש הליכי משפט ואף זיוף מסמך, טען מומחה ההגנה כלפי הבוחן המשטרתי כי התזה שלו לפיה עקב שינוי עומס במפגש גלגל הגולף ביונדאי נוצר סימן 14 אינה נכונה ואינה אפשרית בנסיבות.
עוד נטען כי סימן 3 הוא סימן צר ומפותל ללא כל התרחבות ואין דרך להגדירו כסימן המלמד על מנגנון התאונה באימפקט הראשון.
החל מעמוד 10 סעיף 29, מנתח מומחה ההגנה את האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי. מאחר ובוחן התנועה לא ידע בתחילת חקירת התאונה על קיומו של רכב שלישי (היונדאי המעורב), כותב מומחה ההגנה את הדברים הבאים בחוות דעתו:
"למעשה, תחילת הממצאים בזירה אשר הובילו לנקודת האימפקט השנייה, היה אותו סימן צמיג שנקשר לגולף, אשר החל בנתיב הנסיעה הנגדי ונמשך עד לנקודת האימפקט השנייה. בסרטון הוידאו ת/9 נשמע הבוחן מתאר את הממצאים בזירה:"אני מתקדם עם כיוון הנסיעה של האוטו ומתחיל לזהות סימן, סימן על האספלט שהוא סימן בנתיב הנגדי. סימן הזה מוביל בדיוק למקום האימפקט, תיכף אני אגיע למקום האימפקט ובסופו של דבר הסימן הזה הוא נעצר ממש באזור האימפקט"(דקה 00:53-01:27) בשום שלב אחרי תיעוד הסימן לא חזר הבוחן לתעד פעם נוספת את הסימן, וסימן זה נותר כסימן על האספלט ללא כל זהות או קביעה באיזה סימן מדובר".
כך קובע מומחה ההגנה, ומותיר את הקורא תחת הרושם כאילו אין כל חקירה או בדיקה של הבוחן המשטרתי את נקודה 14 ובהמשכה סימן 3 שכה מהותיים לתיק זה.
אלא שקביעה זו של מומחה ההגנה אינה מתיישבת עם הממצאים שהגיש בוחן התנועה לבית המשפט. אפיון ותיעוד ברור של סימן 3 ונקודה 14 נמסרו לבית המשפט הן בתמונות והן באפיון כתוב על גבי הסקיצה ת/4. נקודה 14 נמדדה בזירה על ידי הבוחן (נרשם על ידו כי אורכה הוא 13 ס"מ) והוא אף ציין בכתב בסקיצה כי המדובר בסימן רחב שקיבל אפיון משלו בסקיצה במקרא כנקודה 14. כלומר לו סימן 3 היה אחיד לכל אורכו, לא היה מוצא לנכון הבוחן להדגיש מתוכו את נקודה 14, למדוד את אורכה ולציין זאת במפורש בת/4.
מומחה ההגנה שהיה ער לממצאים אלה בחר להתמודד איתם כך בחוות דעתו:
"אמנם במקרא הסקיצה ת/4 נרשם "סימן צמיג קדמי שמאל פרטית א' " אך מכיוון שמסמך ת/4 לא נערך בזירת התאונה, נותר ספק שסימן זה אכן זוהה בזירה כסימן צמיג. ובהמשך קבע מומחה ההגנה – "ברור כי כשמדובר בסימן כלשהו על האספלט שאינו מזוהה דווקא כסימן צמיג, אין כל אינדיקציה שיכולה לקשור את הימצאותו בכביש לאפשרות שנוצר במהלך התנגשות.".
אגב, בהמשך חוות דעתו שלו עצמו, מסכים ומשייך מומחה ההגנה את סימן 3 לגולף שצמיגה הקדמי שמאלי יצר סימן דק זה.
קריאת מסקנה זו של מומחה ההגנה בסעיף 30 של חוות דעתו מעלה תמיהה באשר לקיומה של אפשרות אחרת זולת סימן מצמיג הגולף אותו יצר לשיטת הבוחן הצמיג השמאלי של רכב הנאשמת.
נניח לטובת מומחה ההגנה כי המסמך ת/4 אכן נערך כולו בשלב מאוחר יותר על ידי הבוחן המשטרתי בתחנת המשטרה, והוא עמל להמציא ממוחו הקודח נתוני מדידה ופרטי פרטים של הזירה כולל ממצאי שברים שאת כולם שיבץ אגב שיבוש ראיות בסקיצה שלא הייתה ולא נבראה בזירת התאונה עצמה. כך גם זכר הבוחן את כל נתוני המדידה ומבנה הזירה והכל נעשה כדי לייצר מסמך חדש שבהכרח יפליל את הנהגת אותה הוא אינו מכיר.
וכי יכול היה הבוחן לשבש את צילום הוידאו או התמונות המתעדות את נקודה 14 וסימן 3 שבהמשכה עד לנקודת אימפקט 2 ?
מדוע עצם הטענה של מומחה ההגנה לפיה כל מסמך ת/4 הוכן ונכתב שלא בזירת התאונה, מעידה על הימצאותה או העדרה של נקודה 14 המורחבת או מעידה על היעדר יכולת של הבוחן לאבחן או להגדיר את סימן 3 שתועד על ידו בתמונות ובווידאו.
בנוסף, גם אם לא בוצע אבחון מדויק של סימן 3 ואין לדעת האם הוא נוצר מצמיג או מחלק אחר ברכב, מה מציע מומחה ההגנה כפתרון חליפי להימצאותו של סימן כהה כלשהו המוביל ממרכז הנתיב הנגדי ועד לנקודת האימפקט השנייה? (כפי שהוסבר לעיל, מומחה ההגנה עצמו חזר בו מקביעות אלה ובחוות דעת זו ממש הסכים כי סימן 3 נוצר על ידי צמיג קדמי שמאלי של הגולף בזירה).

האם רכב אחר זולת הגולף יכול היה לייצר סימן כזה ?(לאו דווקא עם הצמיג) בהינתן שמסכים מומחה ההגנה למנגנון יצירת אימפקט 2 בין הגולף לטויוטה.
כפי שיוסבר להלן, מומחה ההגנה אינו מספק כל תרחיש הגיוני או סביר המייצר את נקודה 14 ובהמשכה סימן 3 על ידי רכב אחר זולת הגולף שהיא היחידה שהגיע למפגש הקטלני עם הטויוטה במקום ובזווית שקבע הבוחן (ולו הסכים מומחה ההגנה).
ודוק – כפי שיוסבר להלן, טענה של ההגנה לפיה האימפקט הראשוני התרחש במיקום אחר (רחוק יותר ולפי שאלות הסנגור את מהנדס הדרכים "מאות מטרים" מאזור אימפקט 2) מבלי להסביר מה הוא אותו מקום עלום, כיצד התרחש אימפקט זה כאשר כל יתר הזירה "נקייה" מסימנים, וכיצד החל לפתע להופיע סימן 3 בנתיב הנגדי מבלי שקודם לו כל סימן אחר, לא קיבלה בעיני כל מענה מקצועי סביר וראוי על ידי עד זה.
שלילת אפיון סימן 3 באמירות כלליות הקשורות למקום רישום הסקיצה אינה רצינית בעיני ואינה מספקת תרחיש חליפי אפשרי ליצירתו של סימן זה.
טרוד מאד היה מומחה ההגנה בכך שרוחבה של נקודה 14 לא נמדד על ידי הבוחן ואין מצידו (של הבוחן) הסבר חד וברור של המנגנון אשר יצר את סימן 3.
אני מסכים כי אכן אין מדידת רוחב של נקודה 14 (יחד עם זאת אורכה – 13 סמ' – כן נמדד על ידי הבוחן) וניתן להבחין ברוחבה היחסי ליתר סימן 3 רק בתמונות שסיפק הבוחן (וחלקן רק בהגדלה ממשית במחשב כפי שיורחב על ידי בהמשך הכרעת הדין). אולם, האם חוסר קביעה מתועד בכתב באשר לדרך יצירת הסימן (הסבר אותו השלים הבוחן בחקירתו בבית המשפט), מוביל למסקנה לפיה הוא פשוט אינו קיים או שאין לו ערך ראייתי בזירת התאונה? האם עצם קיומו של סימן המוביל באופן חד וברור לנקודת אימפקט לא יחייב מסקנה מתבקשת כי הוא קשור גם קשור לתאונה ו"משהו" גרם לו להתחיל להיווצר (שכן רכב שלא מעורב בכל מפגש עם רכב אחר והוא על פניו תקין ולא מצוי באבדן שליטה, לא ישאיר כל סימן על הכביש עד לאימפקט עם הרכב השני האחר).
ברור כי סימנים המובילים ישירות ללב נקודת אימפקט 2 קשורים גם קשורים לתאונה.
ההסתברות (או הסיכוי) כי במקרה, סימן אחר שנוצר בתאונה אחרת , יוביל בדיוק לנקודת האימפקט השנייה בתאונה זו היא כה קלושה וכה בלתי סבירה עד שהעלאת אפשרות כזו על ידי מומחה ההגנה (ולו ברמז) מעלה ספק באשר לאמינות או מקצועיות קביעותיו.
כחיזוק לטענתו של מומחה ההגנה לפיה אין אפשרות לקשור את סימן 3 או נקודה 14 לתאונה זו, טען הוא כי היה מצופה למצוא בנקודת ה"אימפקט" הראשונה מעבר לסימן ההתרחבות (14) גם שברים או סימני בוץ שנשרו מכנף הגולף או היונדאי. היעדרם של סימנים אלה לכאורה והיות הכביש "נקי" במקום מחזקים את ההשערה או קביעתו לפיה מקום האימפקט הראשון שונה מזה שקבע בוחן המשטרה.
אמירות אלה בסעיף 34 של חוות הדעת אכן היו יכולות להעלות תמיהה מסוימת, אך נראה כי ביחס לממצאי הבוחן הן לא מדויקות וזאת בלשון המעטה.
עיון בת/4 (אותו מסרב מומחה ההגנה לקבל כראייה בעלת ערך) מראה תחת סימן 6 במקרא כי ריכוז שברים (זכוכית) משמעותי נמצא במרכזו של סימן 3 ובהינתן כי שברים לעולם ימשיכו לנוע מרחק נוסף עם כיוון נסיעת הרכב עד לעצירתם הסופית על הקרקע, מציאתם של השברים בהמשך קל של נקודה 14 ולאורך סימן 3 היא הגיונית וסבירה בהתאם להסבר שמסר הבוחן המשטרתי.
אם לא די בכך, הרי שכבר עת צילם הבוחן את ת/9, בתחילת הוידאו, כבר מתאר הבוחן בקולו את חלקי הפלסטיק (ת/11) שאף הועברו לבדיקת מומחה ההגנה, ולכן הטענה לפיה הכביש בסביבת אימפקט 1 (כפי שאובחנה על ידי הבוחן) היה "נקי" משברים, פשוט אינה נכונה!
בהמשך חוות דעתו, וכאשר הבין מומחה ההגנה כי לא רק שיש שברים בסמוך למקום אימפקט 1, אלא שהם גם נתפסו כמוצג ו"נקשרו" ראייתית ליונדאי ככאלה שנפלו ממנו במהלך המפגש עם הגולף, פנה מומחה ההגנה לתזה אחרת:
לשיטתו השברים שנמצאו "קטנים מדי", ולו מקום האימפקט היה נכון, צריך היה למצוא במקום זה הרבה יותר משלושה חלקים קטנים של היונדאי וידית שלה.
מומחה ההגנה אינו מספק הסבר הגיוני כיצד הגיעו חלקים אלה לזירת האימפקט הנטענת על ידי הבוחן אם לא התרחשה שם, והוא טוען בתוקף כי היו צריכים להיות שברים גדולים נוספים שלא נמצאו ולא נאספו, כך שלו היו נמצאים, היו יכולים להעיד על מיקום האימפקט האמיתי.
אגב, מומחה ההגנה אינו חולק על קביעת הבוחן לפיה חלקי הפלסטיק ת/11 (שברי צלחת וידית שנמצאו לאורך סימן 3) אכן שייכים ליונדאי אך ביקר את העובדה כי לא בוצעה בדיקת מז"פ או בדיקה מדעית אחרת לממצאים שהועברו גם לידיו (וחזרו אף הם ממנו ללא בדיקה ממשית אחרת או מסקנה אחרת זולת מסקנת הבוחן).
פגוש רכב היונדאי שנתלש (באפשרות סבירה מאד) בתאונה לא נמצא ולא נתפס בזירה.
מכך ביקש מומחה ההגנה להיבנות בטענה לפיה יש בכך חיזוק כי נקודת האימפקט היא אחרת ("מרחק גדול יותר מערבה" לדבריו) ולכן לא מצא הבוחן את הפגוש.
ככל שניסיתי, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של מומחה ההגנה בעניין זה.
ניתן לייחס חשיבות בזיהוי נקודת אימפקט על פי שבר או חלק שנופל מרכב, ככל שחלק כזה נמצא ומתועד בזירה בנקודה ספציפית (כמו שנמצאו ידית היונדאי ושברי צלחת היונדאי – ת/11 נמצאו בסמוך לסימן 3). לא ברור לי כיצד חלק שלא נמצא מעולם יכול להעיד על מיקום אימפקט עד כדי ציון "מרחק גדול יותר מערבה".
עובדתית לא נמצא ולא נתפס פגוש היונדאי. הוא לא תועד בכל דרך אולי כי הוזז מהמקום על ידי אדם שהגיע לזירה ואולי כי "הועף" לצד הדרך ונחת בתעלה עמוקה מעבר לשול בצד בו התרחש אימפקט 2, ולכן לא צולם.
ההנחה כי היעדרו של הפגוש מעידה על מיקום אימפקט "במרחק גדול מערבית לזירה שהגדיר הבוחן", פשוט אינה מבוססת על דבר, אגב, בדיוק כמו ההשערה שהעליתי אני ביחס למיקום הפגוש החסר ללא כל בסיס עובדתי לעיל.
קביעות עובדתית לא יכולות להישען על השערות בעלמא שאין להן כל אחיזה במציאות.
ת/11 היא ראייה מוחשית שמחזקת חיזוק של ממש את נקודה 14 כנקודת אימפקט 1 ובהמשכה סימן 3 שם החל להיווצר הסימן (בנקודה 14) עקב מפגש הצד בין הרכבים כמתואר גם בת/8 (כפי שיורחב בהמשך הכרעת הדין) ואין בהעדרו של הפגוש כדי לחזק או להחליש ממצאים אלה שהם ברורים ומתועדים היטב.
אין זה סביר בעיני כי בחוות דעת מקצועית יתעלם המומחה מקיומו של סימן ברור (סימן 3) אשר על פניו קשור לתאונה, וזאת בנימוק "סתמי" לפיו אין לדעת איך נוצר וכי חלק ממנו (נקודה 14) "הומצא" על ידי הבוחן. חובה בעיני כי מומחה ההגנה יציע מנגנון תאונתי הגיוני שיצר את נקודה 14 כתרחיש חליפי סביר לתרחיש אותו קבע הבוחן המשטרתי. תרחיש חליפי זה צריך להסביר את כלל הממצאים שנמצאו ותועדו בזירה, ואל לו למומחה לברור ולבחור רק את הממצאים ה"נוחים" לגרסתו, אגב הישענות על ממצאים אחרים שלא נמצאו כלל בזירה.
טענת מומחה ההגנה הנשענת אבדן אויר חלקי בצמיג כתוצאה ממפגש עם היונדאי בנתיב הגולף, מערבית מנקודת האימפקט הראשונה שקבע הבוחן וזאת מבלי שמפגש ראשוני זה השאיר כל סימן בזירה (או שהושארו סימנים ושברים אותם הבוחן פשוט לא מצא) , אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן כדי שיתרחש אירוע כזה צריך היה הבוחן גם שלא להבחין בסימנים של שברים שלשיטת מומחה ההגנה בהכרח היו במיקום האימפקט הראשון, וגם צריך היה "להמציא" את נקודה 14, שכן להתרחבות הסימן (שגם לשיטת מומחה ההגנה מצביעה על נקודת אימפקט) אין למומחה ההגנה הסבר ממשי זולת הטענה כי מאחר ולא נמדד רוחבו המדויק הוא פשוט אינו קיים.
גם עדויות הזוג ליפקין שמשתלבות עם ממצאי הבוחן המשטרתי הן שקריות לשיטת מומחה ההגנה, ולכן למרות שאינו יודע להצביע על מיקום האימפקט הראשון, הוא טוען בתוקף כי לא יכול להיות הוא בהעדר יותר שברים, במיקום אותו קבע הבוחן.
תאוריה זו של מומחה ההגנה אינה מסבירה כיצד מפגש הצד נוצר במקום רחוק אחר, אגב "השארת" פגוש היונדאי באותו המיקום הרחוק, וכיצד לפתע, ללא מפגש נוסף עם כל רכב נוסף, מתחיל הצמיג הקדמי שמאלי של הגולף להשאיר סימן רחב וכהה ובהמשכו סימן צר עד למפגש הקטלני עם הטויוטה.
גם "נספח ג'" בחוות דעתו אליו הפנה המומחה אינו מייצר פתרון הגיוני שכן מומחה ההגנה מפנה לסימנים הנוצרים בעקבות נקר המוביל לאבדן אויר, כאשר אבדן אויר חלקי יכול ליצר מופע מאוחר יותר של הסימן. אולם, לא נספח ג' בחוות הדעת ולא מר קוסטיקה מתמודדים היטב עם התחלת סימן המאופיינת בהתרחבות שלו. נקודה זו אינה מקבלת כל פתרון של מומחה ההגנה, זולת הטענה אותה קשה לי מאד לקבל או אף להעלות על הדעת כי בוחן התנועה פשוט "המציא" את סימן 14 אותו לא ראה בזירה וגם זייף מדידה שלו באורך 13 ס"מ.
מה גרם לצמיג שלא משאיר שום סימן קודם, ולפי חוות דעת מומחה הצמיגים לא נע על הכביש בשום שלב ללא אויר (ראה בהמשך את קביעתו) לפתע באמצע הנתיב הנגדי להתחיל ולייצר את סימן 3 ?
כיצד יתכן שלאחר שהאימפקט בין הגולף ליונדאי המתרחש במקום רחוק מנקודה 14, (לדעת ההגנה), לפתע נופלים שברי זכוכית דווקא ליד סימן 3 (ראה סימן 6 בת/4)?
מדוע שלושה שברים של גלגל היונדאי וידית הדלת הנמצאים בסמוך לסימן 3 אינם ראייה מחזקת לטענת הבוחן ודווקא שברים שלא נמצאו בזירה הם אלה האמורים לבסס את התאוריה של ההגנה?
לא הצלחתי לקבל תשובות ברורות לשאלות אלה בחוות דעת המומחה וגם לא בעדותו הראשית או חקירתו הנגדית.
סימן פתלתל אמנם לא זיהיתי כמאפיין מובהק של סימן 3. ניתן לראות עקומה קלה מאד בתחילתו אך המשכו ישר ומוביל בקו אחיד עד לנקודת אימפקט 2 (ראה תמונה 18 בת/2 המדברת בעד עצמה).
לאחר מאמצים רבים של הפרקליט בחקירתו הנגדית של מומחה ההגנה, זה ההסבר שהצליח לספק להעדר כל סימן בנתיב הגולף, ולקיומה של נקודה 14 וסימן 3 בהמשכה:
"לא, לא, לא, אמרתי שהצמיג בתהליך ההתחממות שלו מתקדם מרחק שהוא לא משאיר סימן, הוא לא משאיר, בשלב מסוים הוא משאיר סימן, זה תלוי בהרבה גורמים, בהרבה משתנים, אי אפשר לקבוע שזה יהיה אחרי 10 מטרים או אחרי 20 מטרים, אנחנו לא יודעים, אי אפשר לדעת, אני יודע דבר אחד, שההתנגשות הראשונה שהייתה בין הגולף לבין היונדאי הובילה לאיבוד שליטה של רכב הגולף של הנאשמת, איבוד השליטה התחיל, יכול להיות שהיא עוד המשיכה ישר ואחר כך סטתה, אני לא יודע הרבה דברים, ההתנגשות הזאת יכולה לגרום להמון דברים, אי אפשר לחזות אותם, יש פה רכב גדול שמעורב בהתנגשות עם רכב אחר, אני לא יודע מה התוצאה, מה תהיה התוצאה, קשה מאוד לחזות את התוצאה הזאת, אבל עובדתית אי אפשר לשלול וזה גם מסתדר עם כל, אני ארגתי ממש פיסה שלמה של שטיח והסברתי בדיוק איך אני מבסס כל נקודה ואני לא רק נסמך על זה, יש אפשרות שאחרי ההתנגשות היא איבדה שליטה והיא הוסטה שמאלה אחר כך, היא איבדה שליטה תוך כדי סטייה שמאלה והצמיג עוד יותר חולל את העניין הזה והשאיר סימן צמיג, אין לנו סימן צמיג לפני כן, עם זה אין וויכוח, אבל אין לנו שברים, שברים שהבוחן נאחז בהם לגבי היונדאי הם אינם, יש לנו סך הכל שני שברים וידית. עכשיו אני לא יודע מה קרה עם היונדאי, אני לא יודע אם הוא נסע אחורה היונדאי, אני לא יודע מה קרה עם היונדאי אחרי התאונה, אף אחד לא יודע איפה הוא נעצר, אפשר ללמוד מהגרסאות אבל זה בעירבון מוגבל, 150 מטר, 100 מטר אחרי התאונה, קשה מאוד לדעת אבל אני אומר אי אפשר לשלול את התרחיש הזה בהחלט, בהחלט של עקיפה, הוא מתיישב, גם הבוחן שאל את מר ליבקין תגיד, אתה היית בעקיפה? פעמיים הוא שואל אותו במהלך ההודאה, תגיד, יכול להיות שאתה עקפת את הטויוטה? אז הוא אומר לא, אני לא עקפתי, הוא לא יגיד כן, מה, הוא יגיד כן? קורבן אינטרס, הוא מעורב, הוא לא עד. "
עם כל הכבוד, המדובר באוסף של השערות לא מבוססות שאינן מספקות כל הסבר מניח את הדעת לממצאים שמצא ותעד הבוחן בת/4 ובצילומים ביחס לסימן 3 ונקודה 14 בנתיב הנגדי, סימנים המובילים ישירות לנקודת אימפקט 2.

בעמוד 821 של הפרוטוקול כבר הסכים מומחה ההגנה לומר את הדברים הבאים:
"ש. תגיד, יכול להיות שהאימפקט הראשון היה בנתיב של היונדאי?
ת. כן.
ש. יכול להיות?
ת. כן, בנתיב של?
ש. של היונדאי.
ת. לא, אני אמרתי עוד פעם.
ש. תגיד, תענה מה שאתה רוצה, כן או לא?
ת. מבחינת הזוויות.
ש. עזוב זוויות, האימפקט יכול להיות שהוא היה בנתיב של היונדאי ולא בנתיב של הנאשמת?
ת. יכול להיות אינספור אפשרויות, אינספור אפשרויות, אני לא קובע מה, איזה אפשרות עדיפה על איזה אפשרות אבל אני אומר אם ההתנגשות, מי שחולל את הסיפור הזה, את כל התאונה הזאת זה עקיפה, זה האקט של עקיפה של היונדאי. "
כלומר מומחה ההגנה מנסה לבנות תאוריה לפיה יש "אינספור אפשרויות" להתרחשות התאונה, אבל מסקנתו היא כי מה שגרם לתאונה היא עקיפה אליה יצא היונדאי. גם אם אפשרית לשיטתו הטענה כי אימפקט 1 התרחש בנתיב היונדאי, עדיין הוא מחזיק בטענה כי היונדאי הוא שיצא לעקיפה.
כל ניסיונות הפרקליט לקבל הסבר סדור לטענה זו הנשען על הראיות שנמצאו בזירה נתקל בתשובות כלליות, לא ממוקדות וכאלה החומקות מהתמודדות עם ממצאי הזירה.
ניסיון נוסף ביצע מומחה ההגנה להיבנות מהערכות כאלה ואחרות של מרחקים או מיקומים שמסרו הזוג ליפקין בעדותם כדי להוכיח את מיקום עצירתם הסופי.
אדגיש כבר בשלב זה כי לו הערכתו של מומחה ההגנה לפיה לפקין נעצר הרבה אחרי מיקום האימפקט הראשוני בסמוך לעיקול הדרך נכונה, הרי שכל עדותו של עד ההגנה מר בצלאל שליו (אותה אנתח בהמשך) אינה קשורה כלל לזוג ליפקין, שכן לפי עדותו ראה משמאלו כאשר התקרב לגולף אדם דתי נכנס לרכבו ועוזב את המקום.
ההגנה צריכה להחליט מה התרחיש אותו היא מבקשת לקבע: או שליפקין עצר בסמוך למקום האימפקט (לפי עדות עד ההגנה בצלאל שליו – יורחב בהמשך משקלה ) ומיד עזב את המקום או שליפקין עצר רחוק ממקום האימפקט הנטען לפי ניתוח העדויות של מומחה ההגנה.
מכל מקום, אין אני סבור כי ניתוח זירה, לא כל שכן, מקום אימפקט, יכול להתקבע באופן מדויק על בסיס הערכת מרחקים גסה של המעורבים באירוע התאונתי עצמו. המדובר בראיות בעלות משקל נמוך מאד, וברור שאין הן שוות בעוצמתן הראייתית לממצאים פיזיים שתועדו וצולמו בזירה עצמה כמו סימן 3, נקודה 14 ושברי היונדאי בסמוך להם.
כך גם אני דוחה את ניסיונו של מומחה ההגנה לבנות תאוריה שלמה אותה בנה על בסיס זמן התגובה של המנוח עת הספיק לסטות ימינה טרם הפגיעה בו מתוך הנחה כי זמן זה יש לחשב ביחס להפרש הזמנים שבין האימפקט הראשון לשני (תוך הישענות על מרחק של 16.2 מטר בין ה"אימפקטים").
אין כל יכולת ממשית להגיע למסקנה סבירה כזו או אחרת מהחישוב שהציג מומחה ההגנה בעניין זה.
אין מידע מבוסס מתי הבחין נהג הטויוטה המנוח לראשונה באירוע התאונתי שעומד להתרחש בשניות הקרובות בין הגולף ליונדאי. אין לדעת מה הייתה מהירותו המדויקת עובר לשניות שקדמו לתאונה ולמעט ניסיונו "לברוח" ימינה מהגולף שנע לכיוונו, כל יתר חישובי מומחה ההגנה הם ספקולציות שנשענות על הערכות מהן הוא מניח הנחות נוספות ומהן הוא גוזר "מסקנות" אפשריות שקשר ביניהן ובין המציאות מקרי בלבד. (ראה דוגמה ל"תאוריה" מסוג זה בעמוד 15 סעיף 44 לחוות הדעת).
אין לו למומחה ההגנה כל נתון בדוק של מהירות הטויוטה, או מה הייתה מהירותה עת הרפה הנהג המנוח מהדוושה. לחלוטין לא ברור כיצד נכנס המומחה למערך של חישובים על בסיס מהירות של 80 קמ"ש ומהירות הרפיית דוושה של 68 קמ"ש.
רצונו של המומחה לייצר תרחיש שיסביר את התאונה בדרך אחרת ברור, אך משימה זו נכון שתשען על ראיות מוצקות וברורות ולא על הערכות וחישובים שנשענים על נתונים שאין להם כל אחיזה במציאות.
אגב, כאשר התבקש הבוחן המשטרתי להתייחס לנתונים משוערים אלה ולבצע חישובים טען כי אין די נתונים לצורך ביצוע החישובים המוצעים (לא ידוע באיזה שלב גילה נהג הטויוטה את הסכנה או מה היה המרחק בנקודה זו בין הטויוטה ליונדאי) : "אני לא יכול פשוט להתעלם מכל הנתונים האלה ולתת חישוב כזה בשלוף, אי אפשר וזה לא נכון ולא מקצועי" (עמוד 229 שורות 1-5)
אין לי אלא להסכים באופן מלא עם עמדתו של בוחן המשטרה שבחר שלא לגלוש לניחושים והשערות לצורך הסקת מסקנותיו.
בסעיף 50 של חוות דעתו ניסה מומחה ההגנה לשכנע כי גרסתו של מר ליפקין באשר לסטיית הגולף אליו אינה מתיישבת עם הראיות שכן ככל שמר ליפקין היה במהלך סטייה ימינה (בכיוון נסיעתו) כדי לברוח מהגולף הסוטה אליו, וככל שהגולף סטתה שמאלה (בכיוון נסיעתה) לכיוון היונדאי, אמורה הייתה להתרחש פגיעה זוויתית בעוד לפי קביעת הבוחן (וניסוי התאמת הנזקים שביצע) הפגיעה הייתה שפשוף דופן לדופן בין הרכבים במהלך תנועה נגדית של שני הרכבים.
מומחה ההגנה חלק על תיאור ממצאי הפגיעות ביונדאי כפי שתוארו על ידי הבוחן המשטרתי וטען כי מנגנון התנגשות "דופן בדופן" אינו מתיישב עם הנזקים שמצא בעצמו בבדיקת היונדאי:
"מנגנון התנגשות כזה אינו מתיישב עם העובדה שהנזק באזור הגלגל האחורי שמאלי של היונדאי ומעטפת הפח מאחורי הגלגל ניזוקו ונמעכו בזווית אלכסון משמאל לימין אשר גרמה למעטפת הפח להיקרע ולהימשך לאחור בזווית אלכסון ימינה" (סעיף 56 בחוות דעת ההגנה).
גם כאן בחר מומחה ההגנה להתעלם או שלא לתת משקל לעובדה כי ידית היונדאי נמצאה בזירה כאשר היא תלושה מהרכב מה שמחזק מאד את קביעת הבוחן המשטרתי לפגיעת צד אשר נשענה על בדיקת התאמת נזקים עם רכב גולף זהה לרכב שהיה מעורב תאונה.
אני דוחה את טענת ההגנה לפיה חובה הייתה על הבוחן לעשות שימוש בגולף הממשי שהיה מעורב בתאונה. ראשית, שימוש בגולף הממשי שהיה מעורב בתאונה אינו אפשרי בשל אבדן גלגל קדמי במהלך התאונה מה שיוצר קושי לייצב רכב כזה למבחן התאמת נזקים לפי גובה. שנית, שימוש ברכב מדגם זהה לצורך ניסוי שתואר בדיסק ת-8 הוא תקין, מקובל ונפוץ בחקר מנגנון פגיעות בין רכבים בתאונות קשות ומספק אינדיקציה טובה מאד למנגנון היווצרות הנזקים וזווית המפגש בין כלי הרכב המעורבים כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקרה זה בתמונות 34+38 בדיסק ת/8 שממחישות את זווית פגיעה של הגולף ביונדאי.
תמונה 43 בת/8 משקפת את פגיעת מראת הגולף במכסה מיכל הדלק של היונדאי אגב הוכחה של התאמה מושלמת של גובה המראה עם נקודת הפגיעה.
תמונה 45 מדגימה את התאמת הנזק בין הכנף הקדמית שמאלית של הגולף עם חלקה האחורי של היונדאי, ובכך חותמת ומאשרת בהוכחה ויזואלית את מנגנון המפגש של הגולף עם היונדאי בתאונה זו, בדיוק כפי שקבע אותו הבוחן המשטרתי.
ניסיון מומחה ההגנה להיבנות על פרשנות אחרת לנזקים שמצא מתוך עדותו של מר ליפקין, אינה מתיישבת בעיני עם עדותו של ליפקין עצמו אשר בשום שלב לא שלל מפגש צד עם הגולף, ואין בעדותו שמץ של ראייה ממשית המאשש מנגנון פגיעה אחר מזה שתיאר הבוחן המשטרתי. כך העיד מר ליפקין רפאל:
"הרכב פוגע בי בצד השמאלי של הרכב, כלומר בצד הנהג, מגלח את כל החצי האחורי של הרכב מאמצע הרכב עד החלק האחורי " (עמוד 329 שורה 1 בפרוטוקול)
תיאורו של ליפקין הוא תיאור "קלאסי" של מפגש צד בו הגולף "מגלח" את רכבו מאמצע הרכב עד חלקו האחורי.
תיאור זה מתיישב אחד לאחד עם התמונות שצילם הבוחן בת/8, עם ממצאי השברים שנמצאו בזירה (ת/11 – ידית היונדאי שנפלה וחלקי צלחת הפלסטיק האחורית של היונדאי).
ניסיון מומחה ההגנה לשכנע את בית המשפט למנגנון פגיעה זוויתי בו נפגע רק חלקו האחורי של היונדאי מהגולף נדחה על ידי שכן הוא אינו תואם את הממצאים של ניסוי ת/8 ואינו תואם את עדותו של מר ליפקין המתיישבת עם הממצאים של ניסוי התאמת הנזקים.

מומחה ההגנה חלק על עדותו של מר ליפקין לפיה סטיית הגולף לכיוונו הייתה כאשר זו הייתה במרחק קצר ממנו (הערכה של 10-20 מטר).
לא הפריעה לבוחן התעקשותו של מר ליפקין פעם אחר פעם כי הוא מתקשה להעריך מרחקים ומידות וה"הערכה" שהוא נתן למרחק אינה מדויקת.
למרות אמירותיו המפורשות של ליפקין בעניין זה, נכנס מומחה ההגנה למערך שלם של חישובים ובדיקות שנשענות על הערכת מרחק שלפי דברי העד עצמו אינה מדויקת ואין להישען עליה.
העד ליפקין מתאר את הסטייה של הגולף אליו באופן הבא:
"באמצע שאני יורד מגיע רכב מולי ואני רואה אותו מתחיל לסטות אלכסונית כלפי. הוא מגיע, הוא עולה בעלייה ואני יורד בירידה. אני צופר, אני רואה שאין שום תגובה, תוך כדי צפירה גם סוטה ימינה לשול כמה שאפשר" (עמ' 328 שורה 31).
על בסיס עדות הראייה של ליפקין, והערכות מרחקים (שלדברי העד עצמו אינן מדויקות), בנה מומחה ההגנה מערך שלם של חישובי מהירות ומרחק כמתואר בסעיף 61 של חוות דעתו:
"מאחר וזווית הסטייה של הגולף אינה ידועה, ניתן על פי התיאור שמסר מר ליפקין, להעריך כי הסטייה הייתה בזווית של 15 מעלות. סטייה רוחבית של 3.2 מטרים בזווית של 15 מעלות נותנת תוצאת מסלול סטייה אורכי של כ-12 מטרים (טנגנס הזווית). במהירות נסיעה של 90 קמ"ש עובר הגולף את מסלול הסטייה שמאלה עד להתנגשות בזמן של 0.48 שניות. ".....
כך ממשיך ומפליג מומחה ההגנה בחישוביו מבלי שניתן להבין כלל מה המקור האמין והמוסמך לנתונים המשובצים כנקודות מוצא בחישובים אלה.
כיצד ניתן להניח מדבריו של ליפקין זווית של 15 מעלות?
מניין מהירותה של הגולף נקבעה על 90 קמ"ש? (הנאשמת הרי אינה זוכרת את התאונה כלל, היא בחרה שלא להעיד, היא מסרה בעדותה הערכת מהירות על פי נהיגתה בדרך כלל ולא לפי זכרונה את המקרה עצמו, ולא נמצא כל סימן בלימה של הגולף שאפשר חישוב מהירות הרכב )
שוב מלקט מומחה ההגנה נתונים שאין להם כל אחיזה בראיות המצויות בסל הראיות שנאספו על ידי הבוחן בזירה.
על בסיס חישובים אלה שמבצע המומחה, שולל הוא לכאורה את אמינות עדותו של ליפקין כפי שתיאר את סטיית הגולף לכיוונו ואת תגובתו לסטייה זו.
אין זה סביר בעיני לייצר מסקנות השוללות גרסה של עד כאשר אלה נשענות על נתונים שאין להם כל בסיס בראיות.
הנחות והשערות המובילות לחישובים על בסיסם מוגשות מסקנות, לא די בהם כדי לקעקע אמינות עד.
ניסיון נוסף של מומחה ההגנה להראות כי עדותו של מר ליפקין שקרית בא לידי ביטוי בסעיף 62 של חוות דעתו.
לשיטת מומחה ההגנה במקום בו "ברח" ליפקין לכיוון השול הימני של הדרך כדי לנסות ולהימנע מתאונה עם הגולף קיימת מדרגה בגובה 13 ס"מ בין האספלט לשול הכורכר שהוא ברוחב של מטר וחצי ומעבר לו תעלה.
אותה "מדרגה" מוכיחה לדעת מומחה ההגנה כי אין אפשרות שמר ליפקין נהג במהירות של 85 קמ"ש כפי שהעיד שכן לו היה נוהג במהירות זו ומגיע לאותה ה"מדרגה" באספלט בהכרח היה מתהפך לתעלה.
כחיזוק לעמדה זו שלו, מביא המומחה את דבריו של של מהנדס התנועה רפ"ק אריאל כהן שהעיד כי מדרגה מסוג זה היא ליקוי תעבורתי שכן אם רכב יסטה ימינה וינסה לחזור לכביש קיימת סכנה שהוא יתהפך (עמוד 547 בפרוטוקול).
על בסיס המדרגה שמצא באספלט ודברי מהנדס התנועה לעיל, קובע מומחה ההגנה שאין אפשרות שמר ליפקין נסע במהירות של 85 קמ"ש.
עוד קובע מומחה ההגנה כי במידה ובוחן המשטרה היה משחזר את התאונה עם ליפקין בזירה "היה מגיע למסקנה שתמרון התחמקות מהגולף ובריחה בהולה לשול הימני תוך כדי בלימה כפי שתיאר מר ליפקין ועצירה מבוקרת בהמשך אינם מציאותיים ואינם אפשריים".
בכל הכבוד הראוי, אין אני מצליח להבין כיצד מגיע מומחה ההגנה למסקנות אלה על בסיס הנתונים שבפניו.
מוכן אני לקבל כעובדה (זאת גם לאחר הביקור שביצע בית המשפט בזירת התאונה) כי יש מדרגת אספלט בין הכביש הסלול לשול הכורכר (אם כי לא הוכח על ידי ההגנה כי לכל אורך שול האספלט נמשכת המדרגה המדוברת בגובה של 13 ס"מ).
גם אם אניח לטובת הטיעון של מומחה ההגנה כי כל מדרגת האספלט היא בגובה של 13 ס"מ, אשאל: מתי נשמעה עדות לפיה בוצע ניסיון לרדת לשול ומיד לחזור לכביש על ידי ליפקין?
כפי שהעיד מהנדס התנועה רפ"ק אריאל כהן, תמרון הכולל ירידת מדרגה וניסיון לשוב לכביש ייצר בהכרח סכנה של התהפכות, אך היכן מתואר ניסיון של ליפקין לשוב לכביש לאחר שנמלט לשול הדרך לפי עדותו ?
"הבלעת" נתון חשוב זה בתוך קביעת מומחה ההגנה מעוותת את המציאות הנטענת על ידי העד ומובילה למסקנה שאינה מתיישבת עם דבריו של מהנדס התנועה.
מעבר לכך, לא ברורה על מה נשענת טענת מומחה ההגנה לפיה רכב היורד לשול כורכר ברוחב של מטר וחצי, בהכרח "ייפול" לתעלה שלצד השול אם יבצע מהלך זה במהירות תחילית של 85 קמ"ש.
ליפקין העיד כי צפר, ברח ימינה ובלם בו זמנית כדי לחמוק מהמפגש עם הגולף.
מדוע מהלך סביר זה שתואר על ידו לא יתכן ללא נפילה עם הרכב לתעלה?
לא הצלחתי להבין על מה מבסס מומחה ההגנה את קביעתו לפיה עדות זו של ליפקין בהכרח שקרית לפי מבנה הזירה.
גם במקרה זה טענה בעלמא שאינה מבוססת ונשענת על השערה נדחית על ידי.
בסעיף 65 של חוות דעתו מסיק מומחה ההגנה כי סטייה של היונדאי ימינה 1.5 מטרים לצורך הבריחה מהגולף מוכיחה כי אין המדובר ב"בריחה בהולה" ימינה אלא מוכיחה ירידה מתונה לשול הדרך. עוד קובע המומחה כי "הלם ההתנגשות בשעה שהרכב נמצא בתנועת סטייה אלכסונית חדה ימינה, היה גורם לאיבוד שליטה של היונדאי ולהדיפתו לתעלה".
ראשית לא ברורה לי המסקנה לפיה אורך הסטייה של מטר וחצי (אותה מסיק בעיני בצדק באופן לוגי מומחה התביעה ממיקום נקודה 14 בת/4) מעיד על מהירות ביצוע הסטייה או חדות הביצוע שלה.
על פניו לא הוכיח מומחה ההגנה בכל דרך כי יש קשר הכרחי בין אורך הסטייה ובין הדרך או המהירות בה היא בוצעה.
שנית, לא ברור כיצד יכול להעריך מומחה ההגנה את מידת ה"הלם" לדבריו בו היה נתון מר ליפקין כתוצאה מהתאונה הקלה יחסית עם הגולף, או כיצד הגיב כנהג לאירוע זה. קביעתו לפיה אותו "הלם" היה גורם בהכרח לאבדן שליטה ביונדאי ולהדיפתו לתעלה אינה נשענת על כל ראייה ממשית.
בסעיף 66 של חוות הדעת, מציע מומחה ההגנה תרחיש נוסף:
מאחר והנאשמת לא זכרה את התאונה או את מהירותה בזמן התאונה, החליט מומחה ההגנה לקחת אמירה שלה לפיה נוהגת היא לנהוג במהירות של 90 קמ"ש, ועל בסיס אמירה זו, הניח כי גם בתאונה זו נהגה בזמן התאונה במהירות של 90 קמ"ש.
נתון זה הוכנס למרחק מדוד של 16.2 מטר בין האימפקט הראשון לאימפקט השני (כפי שקבע במדידה בוחן התנועה המשטרתי) ולפי נוסחת ערך משולש פשוטה הגיע מומחה ההגנה למסקנה לפיה הגולף עברה מאימפקט אחד לאימפקט 2 תוך 0.64 שניות.
אף שאין למומחה ההגנה כל נתון מדוד או בדוק של מהירות הטויוטה עובר לתאונה עם הגולף, קובע מומחה ההגנה:
"יש להחזיר את הטויוטה מנקודת ההתנגשות השנייה לאחור במהירות בה נסע בזמן של 0.64 שנייה. בחישוב זה עולה כי כאשר הגולף התנגש ביונדאי הטויוטה היה במרחק של 15 מטר לפני נקודת ההתנגשות עם הגולף ונותר לו זמן של 0.64 שנייה כדי לזהות את הסכנה, להגיב, לעבור לשול הימני ולבלום חירום עד לנקודת ההתנגשות." (עמוד 23 בחוות הדעת)
מאחר ונתון כי נהג הטויוטה המנוח אכן הגיב לסכנה על ידי בריחתו לשול הימני (ועל כך אין מחלוקת), מסיק מומחה ההגנה את הדברים הבאים:
"ניתן לקבוע כי תגובת המנוח לסכנה לא נבעה מזיהוי הגולף מולו, אלא מגורם סכנה אחר שאילץ אותו להידחק לשול הימני ולבלום, עוד הרבה לפני שהגולף התנגש ביונדאי " (כך מפורשות בסעיף 69 בעמ' 23 של חוות הדעת).
גם קביעה זו של מומחה ההגנה תמוהה ולא מבוססת בלשון המעטה ואסביר את עמדתי.
בהינתן שאין כל מידע על מהירות הטויוטה עובר לזמן האימפקט הראשון, אין כל נתון באשר למרחק בו נסעה הטויוטה מאחורי היונדאי בזמן בו התרחש האימפקט הראשון, הרי שלא ניתן בשום דרך לחשב או לדעת מה היה המרחק של הטויוטה מהגולף והיונדאי עת התרחשה התאונה הראשונה ביניהם.
הסטת הטויוטה לאחור אגב לקיחת נתון המהירות שלה בהישען על מהירות היונדאי מאחוריה נסעה אינה מדויקת ואינה מבוססת על דבר שעה שהמרחק בין שני כלי רכב אלה (הטויוטה והיונדאי) אינו ידוע.
אני מסכים כי לו היה מוכח כי בזמן התאונה הייתה הטויוטה 15 מטרים בלבד מנקודת אימפקט 1 , ובזמן זה היא הייתה צמודה ליונדאי (ממש מאחוריו) עד כדי חסימה מוחלטת של שדה הראייה של נהג הטויוטה המנוח, או אז אלמנט ההפתעה בזמן תגובה של 0.64 שנייה לא היה מאפשר "בריחה" לימין כפי שקרה בפועל. אלא, שאין כל קצה ראייה ממשית התומכת באפשרות כזו.
אין כל ראייה המראה כי "סכנה אחרת" הייתה מול הטויוטה זולת התאונה בין הגולף ליונדאי שבוודאי התרחשה.
מאחר והייתה בריחה של הטויוטה בפועל ימינה, מוכח בדיוק ההפך ממה שמנסה לטעון מומחה ההגנה – הטויוטה בהכרח הייתה במהירות ובמרחק שאפשר לנהג המנוח ראייה של התאונה המרחשת לנגד עיניו, והוא אף הספיק במרחק בו היה מאחורי היונדאי לנסות ולברוח בפועל לשול הדרך שם השיגה אותו הגולף עם האימפקט השני הקטלני.
ניסיונו של מומחה ההגנה לשכנע בכל דרך (ובהישען על נתונים שלא קיימים כלל בתיק החקירה) כי הטויוטה סטתה לימין הדרך עוד לפני התאונה בין הגולף ליונדאי, ובמקביל ניסיון לשכנע כי עדותו של ליפקין באשר לתרחיש התאונה שלו עם הגולף לא התרחש כפי שתיאר, נובע מהתרחיש הבא שהוא למעשה גרסת ההגנה להתרחשות התאונה בתיק זה:
התרחיש שלהלן מפורט בהרחבה בסעיף 78 של חוות דעת המומחה.
ההגנה מציעה אופציה לפיה היונדאי הוא שנסע מאחורי הטויוטה וליפקין היה זה שהחליט לצאת לעקיפה שלה כאשר הדרך ממול הייתה פנויה, שכן הגולף היה עדיין מאחורי עיקול בהמשך הדרך. במהלך העקיפה הפכה הדרך בנתיב העקיפה ללא פנויה (שכן הגולף הגיעה ונסעה בנתיב העקיפה של היונדאי).
לשיטת מומחה ההגנה, החל ליפקין לצפור ולדחוק את הטויוטה ימינה כדי לאפשר לו להשלים את ביצוע העקיפה.
בזמן זה בו מבצעת היונדאי עקיפה מסוכנת של הטויוטה ובעוד היונדאי והטויוטה מקבילות זו לזו, מבחין גם נהג הטויוטה בסכנה המתרחשת ומתחיל בסטייה ימינה לשול הימני.
נהג היונדאי מנסה לחמוק מתאונה חזיתית עם הגולף שבנתיבו ומסיט את רכבו ימינה אגב ניסיון מקביל של הגולף לברוח שמאלה.
בשלב זה מתרחשת התאונה הראשונה בין הגולף ליונדאי, הגולף מאבדת שליטה, מוסטת עוד שמאלה, מותירה את סימן 3 על הכביש (סימן דק של צמיג המוביל עד לנקודת אימפקט 2) ומתרחשת התאונה עם הטויוטה בעוד זו כבר בשול הימני.

התרחיש שמציע מומחה ההגנה נראה במבט ראשון ככזה שיכול "להסתדר" עם מארג הראיות הנתון ולכן יש בו כדי לספק תרחיש חליפי מזכה עבור הנאשמת. אולם, בחינת עומק של התרחיש מובילה למסקנה מתבקשת הפוכה ואסביר את דברי:
ראשית, כולל התרחיש שבעמוד 26 של חוות הדעת קבלה והסכמה של מומחה ההגנה כי הגולף הוא אשר יצר את סימן 3 (סימן צמיג דק המוביל לנקודת אימפקט 2).
שילובה של הסכמה זו של מומחה ההגנה בתרחיש הסופי של ההגנה אותו מבקשת היא לקבל נוגדת וסותרת לחלוטין קביעה קודמת של מומחה ההגנה לפיה אין כל "קשירה" של סימן 3 בת/4 לתאונה ואין בו כדי להעיד על מיקום האימפקט הראשון שהתרחש באזור אחר לחלוטין.
שילובו של סימן 3 בתרחיש הסופי אותו מגיש מומחה ההגנה הוא בבחינת חידוש בעמדת ההגנה שהתקשתה מאד במהלך חוות הדעת ובניהול חקירתו הנגדית של בוחן התנועה להתמודד עם קיומו של סימן זה בזירה או להסביר אותו.
יחד עם זאת, נזהר מומחה ההגנה מלהסכים לקיומה של נקודה 14 (התרחבות בסימן 3 המעידה לשיטת הבוחן על מיקום אימפקט 1 כתוצאה ממפגש גלגל הגולף ונעילתו החלקית לזמן קצר אגב הפרשי מאסה עם היונדאי).
מומחה ההגנה המשיך לטעון בסעיפים 85-87 של חוות דעתו כי נקודת האימפקט היא במיקום אחר, אין התרחבות של סימן 3 בנקודה 14, והמדובר במצב בו הצמיג החל להשאיר סימן מאוחר יותר לאחר שהתחמם בשלב בו הגולף עברה מרחק ניכר מנקודת הפגיעה הראשונה עדיין בנתיבה.
אבהיר שוב כי טענה זו של מומחה ההגנה נדחתה על ידי לאור תיעוד ברור של נקודה 14 הן בצילומים דיגיטאליים (שצורפו להמשך הכרעת הדין), הן בשל תיעוד ההתרחבות בנקודה 14 בת/4, והן בשל הסברו של הבוחן אשר חקר את הזירה ממקור ראשון, ראה את הסימן בעיניו, מדד את אורכו – 13 ס"מ, ותעד התרחבות זו מפורשות בת/4 וכן בתמונות.
שנית, התיאור העובדתי של התרחיש לעיל, פשוט אינו יכול "להסתדר" עם השכל הישר גם בלי להיות מומחה לחקר תאונות דרכים:
אניח לטובת מומחה ההגנה כי ליפקין לא אמר אמת בחקירתו (כך גם לא אמרה אמת אשתו בעדותה בבית המשפט) ויצא הוא עם רכבו כאשר הוא מסיע בו את ילדיו לעקיפת הטויוטה שנסעה לפניו.
אניח כפי שמציע מומחה ההגנה, כי במהלך פעולה זו, התגלה הגולף כאשר הוא מגיח מהעקומה שנמצאת לפי הביקור במקום במרחק של 326 מטרים ממקום התאונה עצמה (ולכן בשלב העקיפה לכאורה היה המרחק גדול יותר משמעותית בין היונדאי לגולף).
אניח כי ליפקין מחליט להשלים את העקיפה ולמרות המרחק שהולך ונסגר בינו לבין הגולף, הוא לא מוותר על העקיפה, ומתמיד בה אגב ניסיון לצפור ולדחוק את נהג הטויוטה שמימינו ימינה.
אניח כפי שטוענת ההגנה כי בשלב זה בו הגולף מתקרבת ליונדאי (ממול) והטויוטה מתחילה "לסגת" לשול הימני כדי לאפשר ליונדאי השלמת העקיפה,
מחליטה הגולף לברוח שמאלה מפני היונדאי שמולה שעה שהיונדאי מנסה לברוח ימינה בכיוון נסיעתה כדי להימנע מפגיעה בגולף ואז מתרחש המפגש הראשון בין הגולף ליונדאי.
מאחר ובכל התרחיש המתואר לעיל גם הטויוטה ממשיכה בתנועה קדימה בין אם בנתיבה ובין אם בשול הימני לאחר שנדחקה על ידי היונדאי, שכן אין חולק כי בסופו של יום המרחק שבין הטויוטה ליונדאי בזמן אימפקט 2 היה קצר מאד (הפרש המרחקים ביניהם עמד על 16.2 מטרים לפי סימן 3 שמומחה ההגנה הסכים שיצרה אותו הגולף), כיצד יתכן מצב בו כאשר הטויוטה ממוקמת מימין ליונדאי (בזמן העקיפה) ונדחקת לשול, תחזור הגולף לאחור ותפגע בה לאחר שהתרחשה הפגיעה הראשונית עם היונדאי??
מומחה ההגנה בעצמו יצר תרשים של מהלך המפגש בין הגולף ליונדאי בעמוד 29 של חוות דעתו, אך משום מה מתרשים זה "נעלמה" הטויוטה שכן על פניו נראה שגם מומחה ההגנה התקשה בתרחיש שלו עצמו לייצר סיטואציה של פגיעה חזיתית בין הגולף לטויוטה לאחר האימפקט הראשון עם היונדאי בזווית בה מצא הבוחן כי התרחשה הפגיעה ובתרחיש הספציפי שהוצע על ידי מומחה ההגנה. יותר מסביר כי לו תרחיש זה אותו מציעה ההגנה היה אפשרי, היה מומחה ההגנה מציג אותו בתרשים מלא הכולל גם את הטויוטה בעמ' 29.
אנסה שוב להמחיש את חוסר ההיגיון הבסיסי בעיני בתרחיש שמציע מומחה ההגנה:
עקיפה מתבצעת כאשר רכב יוצא מנתיבו כדי לעבור לפני רכב אחר הנוסע לפניו ולצורך כך שניהם יימצאו במקביל זה לזה במהלך פעולת העקיפה.
לו פעולת העקיפה הייתה מסתיימת (הגולף היה חוזר ומשתלב בנתיב המקורי), הייתה ממשיכה הגולף בדרכה ולא הייתה מתרחשת תאונה.
אלא שבמקרה זה טוענת ההגנה לאירוע מסוכן שמתרחש בעיצומה של פעולת העקיפה עת היו הרכבים (יונדאי וטויוטה) מקבילים ותופסים כל אחד נתיב. לטענת ההגנה, בשל הופעת הגולף בנתיב שמול היונדאי העוקף, נאלץ היונדאי לדחוק את הטיוטה לשול (ואף לצפצף לו) כדי להשלים את העקיפה, ובמהלך ניסיונו לשוב לנתיבו ימינה, עת סוטה הגולף שמולו שמאלה מנתיבה בשל היונדאי שמולה בנתיבה, מתרחש האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי.
לאחר אימפקט זה, טוענת ההגנה כי נוצר אבדן שליטה בגולף כתוצאה ממנו הוא פוגע בטויוטה הנעקפת פגיעה חזיתית.
כדי שאירוע כזה יתרחש, חייבת הטויוטה להיות מאחורי היונדאי ולא במקביל לה מימין כפי שטוענת ההגנה.
המדובר באירוע מהיר מאד המתרחש בשברירי שניות ולטענת ההגנה מתרחש אימפקט 1 שעה שהיונדאי מנסה "להשתחל" חזרה לנתיבו בין הטויוטה הנעקפת על ידו ובין הגולף שמגיעה מולו.
גם בלי להבין הבנת עומק בחקר תאונות דרכים, השכל הישר יוביל למסקנה לפיה לא יתכן כי לאחר מפגש הצד בין היונדאי לגולף בסיטואציה המתוארת לעיל תגיע הגולף עם חזית צד שמאל שלה למפגש חזיתי עוצמתי עם הטויוטה שכן היונדאי הייתה ביניהם עת התרחש המפגש הראשוני, ותנועת הגולף הייתה קדימה שעה שהטויוטה (שהייתה בשול) הייתה בכיוון הנגדי והכל כאשר רווח של רכב (היונדאי) ביניהם.
במצב המתואר על פניו לא היה מתרחש כלל מפגש או תאונה בין הגולף לטויוטה והאירוע היה מסתיים בתאונה הקלה יחסית בין הגולף ליונדאי.
אדגיש עוד, כי גם אם בדרך מופלאה הצליח אבדן שליטה של הנאשמת ברכב במצב המתואר על ידי ההגנה להוביל למפגש חזיתי עם הטויוטה הנעקפת, (ואין אני סבור כי דבר זה אפשרי בנסיבות) כיצד תסביר הנאשמת שתי שאלות שעולות מידית מהתנהגותה כפי שההגנה טוענת:
מדוע כאשר הבחינה הנאשמת ברכב המצוי בעיצומה של עקיפה כאשר שדה הראייה פתוח לפנים לחלוטין, המשיכה בנסיעה בנתיבה ולא סטתה לשול הימני של הדרך בו בנקל ניתן היה לעצור כפי שנצפה על ידי בביקור במקום שנערך בזירה?
אם רואה הנאשמת רכב בנתיב שמולה אשר עוקף רכב בנתיב שלידו (כלומר שני נתיבי הכביש שמולה חסומים כל אחד ברכב אחר) האם תהיה זו התנהגות של נהג סביר מן הישוב "לברוח" שמאלה, לנתיב בו יש רכב נוסף? האם התנהגות סבירה ובטוחה לא תהיה "בריחה" ימינה לשול הפנוי כדי למנוע את התאונה.
על פניו התנהגות סבירה של נהגת מן הישוב בסיטואציה אליה נקלעה הנאשמת לפי תרחיש ההגנה יחייב לסטות ימינה לשול הדרך הימני, לעצור שם בצורה מבוקרת ולאחר מכן להמשיך בנסיעה בחלוף הסכנה.
בביקור במקום שביצע בית המשפט ניתן היה לראות בברור כי לצד הנתיב בו נסע הגולף, מימינו, יש שול המאפשר עצירה מסודרת בימין הדרך ובצמוד לגדר W שתמנע כל התדרדרות של הרכב לשטח העפר שמעבר לה (ראה תמונה 15 בת/9 שם נראים רכבים חונים בשול רחב זה מעבר לקו הצהוב כאשר כל הרכב חונה בשול עם הגנה מימין של גדר W).
בחירת הנאשמת לסטות שמאלה (ככל שהייתי מקבל את תרחיש ההגנה) מובילה למסקנה נפרדת של רשלנות מצידה גם אם תרחיש התביעה היה נדחה על ידי ומתקבל היה תרחיש ההגנה באופן מלא.
לכל היותר בתרחיש ההגנה יש אירוע של רשלנות תורמת מצדו של ליפקין, אך הופעת הנאשמת בעיצומה של עקיפה של ליפקין והחלטתה לסטות שמאלה ולא ימינה (סטייה שיצרה לשיטת מומחה ההגנה את האימפקט הראשון ויצירת סימן 3 עד לאימפקט 2) היא רשלנות בפני עצמה שהובילה לתאונה הקטלנית גם בתרחיש אותו אני כאמור דוחה מכל וכל.
אין בחומר הראיות כל ראייה ממשית התומכת בתרחיש שמציג מומחה ההגנה.

בניית תרחיש על הנחות לא מבוססות, על קביעה לפיה נקודה 14 בת/4 לא הייתה ולא נבראה, על הנחות מהירות של הרכבים המעורבים בעוד אין כל נתון בדוק בעניין זה, על חישובי זמני תגובה הנשענים על זוויות סטייה או מרחק בין רכבים שאינו ידוע, לא יכול "להחזיק מים".
תרחיש סביר חייב להישען על נתונים מבוססים שנמדדו, שצולמו, שנבחנו ממקור ראשון.
תרחיש סביר צריך להשתלב עם הראיות שנאספו בזירה ולא ניתן לברור ראיות שיתאימו לתרחיש אגב התעלמות או קביעה כי הראיות שלא מתאימות אינן שייכות לאירוע או "הומצאו" והוספו שלא כדין לתיאור הזירה מתוך אינטרס עלום של מתעד הזירה לשבש את תוצריה.
עדותו של ליפקין ושל אשתו משתלבות באופן מלא בראיות שנמצאו בזירה על ידי הבוחן המשטרתי. עדויות אלה נתנו במשטרה מבלי שידעו הזוג ליפקין מה הם ממצאי הבוחן בזירה. (ראה בהמשך הכרעת הדין את ניתוח העדויות של שני עדים אלה, עדויות אותן מצאתי אמינות לחלוטין).
קביעתו של מומחה ההגנה לפיה "אירוע העקיפה" התרחש מאחר ובביקור שלו בזירה הוא "נוכח לגלות" כי רכבים אחרים יוצאים לעקיפה במקום מאחר והקו במרכז הכביש הופך למקוטע, אינה ראייה התורמת לקידום קבלת תרחיש ההגנה. כדי שתרחיש כזה יתקבל כסביר או ככזה המייצר אופציה נוספת לדרך התרחשות התאונה, חייבת להיות לו אחיזה סבירה בראיות שנמצאו על ידי הבוחן בזירה, וככל שבדקתי ובחנתי את התרחיש המוצע, לא מצאתי אחיזה ממשית כזו.
נקודה 14 שתועדה גם בתמונות, גם בוידאו, וגם בסקיצה ת/4 לא נוצרה "יש מאין". מפגש הצד של הגולף עם היונדאי באופן שנבחן ותואר בת/8 מסביר ללא כל צורך בעדות מילולית נוספת כיצד החל הצמיג הקדמי שמאלי של הגולף לייצר את נקודה 14 בעומק הנתיב הנגדי שמול הגולף ובהמשכה יצר אותו הגלגל את סימן 3 עד למפגש עם הטויוטה בנקודת אימפקט 2.
תרחיש ההגנה אינו מסביר את יצירת נקודה 14 (התרחבות בתחילת סימן 3 אותה מצא הבוחן) , ולמעשה נותן הסבר הנשען על נקודת התחממות הצמיג של הגולף בשלב מאוחר יותר כדי להסביר את תחילת הופעת סימן 3 בלבד במקום שהוא מרוחק מנקודת האימפקט האמיתית.
תרחיש ההגנה אינו מסביר את סימן 6 (שברים לצד סימן 3) ואינו מסביר את נפילת הידית ושלושה שברי פלסטיק מצלחת היונדאי בנקודה זו. בשברים אלה מבחין הבוחן מיד עם תחילת צילום הוידאו. ככל שהמפגש עם היונדאי התרחש רוק מנקודה זו, מערבית לה, כיצד נדדו שברי היונדאי (שהיה אמור להיות רוק משם בהמשך הירידה בכביש) לנקודה בה תעד אותן הבוחן במעלה הכביש? האם טוענת ההגנה כי שברים עלה עלו בעליה שיש בכביש עד לנקודה בה לפתע החל גלגל הגולף להשאיר את הסימן?
תרחיש ההגנה מבקש גם (כדי שיוכל להתקיים) שיקבע כי הזוג ליפקין שיקר בעדותו במשטרה ובבית המשפט וכל זאת כאשר הנאשמת עצמה לא מספקת כל גרסה משלה בשל אבדן זיכרון והחלטה שלה לא להעיד בשל מצבה הרפואי.
כפי שיוסבר על ידי בהמשך הכרעת הדין, גם בנקודה זו לא תמצא ההגנה או המומחה מטעמה נקודת אחיזה ממשית, שכן עדות הזוג ליפקין נמצאה על ידי אמינה לחלוטין.
לסיכום פרק זה של הכרעת הדין, ככל שהדבר קשור להשוואת חוות דעת הבוחן מול חוות דעת מומחה ההגנה, אני מעדיף ומקבל באופן חד משמעי את תרחיש התביעה כפי שהוצג ובוסס על ידי הבוחן המשטרתי.
אני מסכים כי חקירת הבוחן אינה נקייה מטעויות ומשגיאות שנעשו בדרך איסוף הראיות, אך התמונה הכללית והספציפית שהתקבלה מחקירתו ברורה ונעדרת ספקות מהותיים לצורך הבנת מנגנון התאונה כפי שהתרחשה.

ניתוח עדויות שהובאו בפני בית המשפט –

עדותו של רס"מ אסף דרעי –
אף שרס"מ דרעי לא חקר את זירת התאונה ולא הוגדר כבוחן התאונה, נטל הוא חלק בחקירת הנאשמת בבית החולים עת התלווה לבוחן פיטר והשתתף באופן פעיל בחקירת הנאשמת שתועדה באופן מלא בצילום וידאו המצוי בחומר הראיות שהוגש.
חקירתו הראשית של עד זה הייתה קצרה ועניינית במהלכה אישר העד את תפקידו הקצר בתיק זה כמתואר לעיל.
חקירתו הנגדית של עד זה הייתה ארוכה מאד, ולא הובילה בעיני לשום נתון מהותי התורם להבנת מנגנון התאונה או לשאלת אחריות הנאשמת בפרשה זו.
ניסיונות בית המשפט להבין את קו חקירת העד על ידי ההגנה לא הובילו לקבלת הסבר המניח את הדעת ובסופו של יום התנהלה חקירה המנסה להראות כי היה תיאום מוקדם בין הבוחן המשטרתי לעד דרעי באשר לפרטי התאונה, וכפועל יוצא מתאום זה (שלא תועד) נשאלה הנאשמת שאלות בחקירתה על ידי דרעי.
אדגיש כי לא מצאתי כל פגם בעובדה כי טרם חקירת הנאשמת שוחח דרעי עם הבוחן הראשי של התיק והבין את קו החקירה הנחוץ.
לא מצאתי כל פגם כי מר דרעי השתתף בחקירת הנאשמת ולא מצאתי כל פגם בשאלות שנשאלה על ידו (קל וחומר כאשר כל החקירה הייתה מצולמת ומתועדת).
מצאתי כי חקירתו הנגדית הארוכה של עד זה הייתה מיותרת ברובה, ולא תרמה דבר מהותי לצורך ההכרעה בשאלות המרכזיות שבמחלוקת.

עדותו של רס"ב יעקב פרטוש (בוחן תנועה שלא חקר את זירת התאונה)–
בהתאם לעדותו של רס"ב פרטוש, מאחר והוא חלק חדר במשטרה עם הבוחן המשטרתי פיטר שחקר תאונה זו, הוא היה נוכח בחקירת הנאשמת בתחנת המשטרה ביום 15.8.17 (חקירה שצולמה ותועדה בדיסק ת/15) ואף שאל אותה מספר שאלות במהלך חקירתה.
עד זה נחקר חקירה נגדית קצרה על ידי ההגנה ולא מצאתי כי חקירה זו תרמה להבנת מנגנון התאונה או שאלת אחריות הנאשמת בפרשה זו.
ב"כ הנאשמת ניסה לעמת את העד עם תשובה שלכאורה מסרה הנאשמת בחקירתה וממנה ניתן היה להבין כי היא מתארת עקיפה של רכב במהלך התאונה.
כפי שיובהר בהמשך הכרעת הדין עת אנתח לעומק את עדות הנאשמת במשטרה, היא לא העלתה כל תרחיש כזה כעדות שלה למה שהתרחש בתאונה וחזרה פעם אחר פעם על גרסתה כי היא אינה זוכרת מה קרה בתאונה עצמה או בדקות שקדמו לה.
טענות ההגנה כלפי עד זה כאילו קו חקירה לגיטימי שהעלתה הנאשמת בחקירתה לא נחקר, נדחה על ידי שכן בחינת עומק של חקירת הנאשמת בדיסק ת/15 מראה חד משמעית כי הנאשמת לא מסרה כל גרסה ממשית באשר להתרחשות התאונה עצמה.

עדותו של רפאל ליפקין –
עד זה היה מי שנהג ברכב היונדאי בתאונה זו ואין חולק כי היה מעורב בתאונה הראשונה (אימפקט 1) עם רכב הגולף בו נהגה הנאשמת.
ביום בו אמורה הייתה להישמע עדותו של עד זה, שוחח העד לפני הדיון עם הפרקליט עו"ד דרור שטורך, ובמהלך אותה שיחה נודע לפרקליט מהעד כי במכשיר הטלפון שלו יש אפליקציה המקליטה את כל שיחות הטלפון המבוצעות ממכשיר זה.
מאחר והעד ביצע מספר שיחות לאחר התאונה מעבר לשיחה הראשונית עם מוקד 100 שם דיווח לראשונה למשטרת ישראל על התרחשות התאונה (הכוונה בעיקר לשיחות עם קצין המשטרה רפ"ק חיים ריבה ועם ראש מדור הבוחנים של נגב רפ"ק יניב), נפתח הדיון בהודעה של הפרקליט להגנה על קיומה של אפליקציה כזו בטלפון של העד עליה לא ידעה התביעה מראש.
לאחר דיון ארוך בפני בית המשפט בשאלות הקשורות לזכות עיון ההגנה בחומרים נוספים שככל הנראה מצויים במכשיר הטלפון של העד, ולאחר שהעד עצמו הביע הסכמתו המידית למסור את מכשיר הטלפון שלו למשטרה על מנת שההקלטות של שיחות הטלפון שבו "יורדו" ויישמרו, ניתן על ידי צו המאפשר חדירה לטלפון של העד ותהליך זה התרחש מידית בעוד בית המשפט עורך הפסקה בדיון לצורך כך.
כמו כן אפשר בית המשפט להגנה קבלת צו לפיו תוכל לדעת האם היו יותר שיחות מעבר לאלה שמצויות ברגע זה במכשיר הטלפון, זאת כדי להסיר כל חשש לפיו מחק העד שיחות ממכשירו.
דיסק הכולל שיחות נוספות ש"הורדו" ממכשיר הטלפון של רפאל נמסר לתביעה ולהגנה טרם החלה להישמע עדותו של העד.
בית המשפט הבהיר כי ככל שתבקש ההגנה לזמן עד זה שוב לחקירה מאוחרת על חומרים חדשים אלה, בקשתה תתקבל (וכך אכן קרה בהמשך).

בעדותו הראשית כך תאר רפאל ליפקין את מהלך התאונה עצמה:

" כן. אז יצאנו מירוחם. כשעברנו את הכביש של ביסל"ח עברנו עולים עליה ואז יורדים ירידה לכיוון צומת הנגב. ירידה מתונה לא ירידה ממש תלולה. באמצע הירידה פחות או יותר זה היה כביש ישר אבל כביש שאין בו עיקולים אבל יש ירידה. באמצע שאני יורד מגיע רכב מולי ואני רואה אותו מתחיל לסטות באלכסונית כלפי. הוא מגיע, הוא עולה בעליה ואני יורד בירידה. אני צופר, אני רואה שאין שום תגובה, אני תוך כדי צפירה גם סוטה ימינה לשול כמה שאפשר, השוליים שמה לא כל כך רחבים כדי להתחמק מפגיעה ישירה. הרכב פוגע בי בצד השמאלי של הרכב, כלומר בצד של הנהג, מגלח את כל החצי האחורי של הרכב מאמצע הרכב עד החלק האחורי כולל הוא הוריד את הפגוש האחורי גם מפגיעה בצד השמאלי האחורי של הרכב. מיד אחרי זה אני עוצר את הרכב בשול. בשלב הזה אני לא, חשבתי שאולי זה אפילו פגיעה וברח ממני או משהו כזה. תוך כדי, מיד כשעצרתי אני מתקשר למשטרה, אשתי יוצאת החוצה. אשתי מתחילה, המשטרה עונים לי אמרתי רכב פוגע בי, זה גם ככה מופיע בהקלטה שהשמעת לי של המשטרה, השיחה של למוקד מאה. תוך כדי אנחנו בעצם מגלים שמאחורינו יש רכב שנמצא באמצע הכביש עם פגיעת חזית רצינית. אני אומר את זה למוקדנית במשטרה. אשתי עולה במעלה העלייה לכיוון הרכב לנסות לראות מה אפשר לעשות שמה. היא מגלה שיש עוד רכב פגוע בתעלה מצד שמאל, תעלה לא גבוהה אבל תעלה של איזה חצי מטר, משהו כזה. רכב שגם כן פגוע חזית ואז בעצם המוקדנית אמרה שהיא שולחת מד"א וקבה ויצרו איתי קשר גם דרך מד"א והייתי צריך. צילמתי שם את התמונות בשביל מד"א וכל הדברים האלה. בשלב הזה כבר הגיעו עוד כוחות, עוד אזרחים שהיו שמה במקום ולאחר מכן הגיעו משטרה, כיבוי אש, ניידת טיפול נמרץ."
(כך בעמוד 328 החל משורה 7 של הפרוטוקול.)

וביחס למה שהתרחש מיד לאחר התאונה, כך תאר רפאל את הדברים:

"אז אמרתי כבר מיד אחרי, קודם הזכרתי. כמה רגעים אחרי רגע הפגיעה עצרתי את הרכב בצד. השארנו שם את הילדים הגדולים עם הילדים הקטנים. אשתי הייתה למעלה ואני עליתי למעלה זה היה שמה תוך כדי שיחה שלי עם המשטרה לאחר מכן גם עם מד"א. הגיעו לשם אנשים, אמרתי את זה מקודם, הגיעו אזרחים חובשים או אזרחים משהו כזה. התחילו לנסות לחלץ או להוציא את האנשים מהרכבים. כשאני הגעתי כבר למעלה אז היה, הילד, היה ילד קטן באחד הרכבים, ברכב שהיה בתעלה שהוציאו אותו אזרחים כדי, הוא לא היה פגוע כמדומני, הוציאו אותו כדי להרחיק אותו מהמקום. אחרי זה הגיעו לשם כוחות, אמרתי, כוחות מד"א, כיבוי אש, משטרה. וזהו.
ש. אוקי. אחרי שמגיעים, אחרים שמגיעים הכוחות, מה עוד אתה עושה בזירה?
ת. אז אמרתי. הייתי בשיחת טלפון כל הזמן עם מד"א. הם ביקשו ממני לשאול על כמות הנפגעים, אם לכודים או לא לכודים. לנסות לראות כמה שיותר המצב שלהם. לשלוח להם תמונות. ובעצם ברגע שהגיעו לשמה כוחות ההצלה אני פשוט לקחתי חצי צעד אחורה, נתתי לכוחות ההצלה שמה לפעול בזירה.
ש. אוקי. עם מי אתה דיברת בשטח?
ת. בשטח דיברתי עם בעצם עם שוטר שכנראה בדיעבד הוא לא היה, עם אחר השוטרים שכנראה אני לא יודע את שמו, כנראה הוא מתחנת דימונה או מתחנת ירוחם משהו כזה שהגיע ראשון לאירוע. בהתחלה בכלל כשהוא היה שמה עדיין לפני שהגיעו כל הבוחני תנועה וכולי, כשהוא היה שמה אני ניגשתי אליו ואמרתי לו תשמע, הוא היה בטוח ששמעתי אותו מדבר, הוא היה בטוח שיש רק שני רכבים שהיו מעורבים. אמרתי לו תשמע, יש עוד רכב, הרכב שלי. הוא נמצא שמה, קודם כל הוא נפגע ורק לאחר מכן הייתה את הפגיעה פה. אמרתי לו את הנקודה הזאתי. זה היה ממש סמוך לשבת. שאלתי אותו אם אני יכול, אם אני יכול לנסוע לשבת, לנסוע כדי להגיע לאשקלון לפני כניסת השבת. הוא אמר לי שכרגע שהבוחני תנועה יגיעו אז אני יכול לנסוע. השארתי את הטלפון, את מספר הטלפון שלי אצל אותו שוטר."
(עמוד 331 בפרוטוקול)

ובעמוד 332 של הפרוטוקול כך העיד:

"רציתי לשאול אם אני יכול לעזוב את המקום. שאלתי את השוטר מי שהיה שמה אין היה בן אדם לשאול. השוטר שהיה במקום. השוטר אמר לי שאני יכול ללכת ולנסוע. ברגע שיגיעו בוחני תנועה, אני אמסור, שאני אמסור לשוטר הזה ספציפית את המספר טלפון שלי. זה מה שעשיתי, נתתי לו את המספר טלפון שלי. ברגע שבוחני התנועה יגיעו וירצו לראות, במידה וירצו ליצור איתי קשר יצרו איתי קשר. ולכן אמרתי שבעוד אני נוסע, כנראה, אני מעריך, שוב פעם, קשה לי לזכור זה היה לפני שנה וחצי, כשהייתי באזור צומת פלוגות התקשר אלי ראש לשכת תנועה של מרחב נגב, חיים משהו, לא זוכר את שמו ושאל אותי והתעניין. שאל, דיבר איתי, אם הייתי עד. הוא אמר לי אני מבין שהיית עד, מעורב בתאונה. אמרתי לו מה ראיתי. מה שראיתי אמרתי. אחרי זה היו דברים שאמרתי שהם באותה שיחה שהם אני יכול רק לשער מה קרה אבל זה כבר בגדר פרשנות, אבל אמרתי לו בדיוק מה ראיתי, שאלתי אותו שאלות כיוון הלאה, מה אני צריך מבחינה פרוצדורלית, מה אני אמור לעשות וכולי. הוא אמר לי לא לגעת ברכב וכולי וכיוצא בזה. לא לתקן את הרכב זה מה שהוא אמר לי ולהגיע מיד ביום ראשון לקצין, לבוחני התנועה. בפועל, כבר שהגעתי לאשקלון התקשר אלי קצין הבוחנים, יניב לא זוכר שם משפחה, קצין הבוחנים. ממש זה היה כמה דקות לפני, ממש לפני כניסת שבת, ביקש למצוא את האפשרות ליצור קשר, איך אפשר להגיע. הוא הגיע אלי לאשקלון בשבת עצמה, בליל שבת."

בעמוד 336 של הפרוטוקול אישר העד כי הפגיעות המצולמות ברכבו (ביונדאי) בתמונה 4 של ת/7 כולן נגרמו בתאונה.
כאשר צפה לבקשת התובע בתמונה 6 של ת/7 אישר כי ידית הרכב שלו אכן "הועפה" מהרכב בזמן התאונה. (שורה 12 בעמוד 337).

בחקירתו הנגדית של העד ניסה ב"כ הנאשמת לבסס אצל העד הערכות מרחקים מהם יוכל להסיק מסקנות באשר לאופן התרחשות התאונה.
בדומה לחקירתו הראשית, חזר העד פעם אחר פעם על עמדתו כי קשה לו מאד להעריך מרחקים ולאמוד נתונים הקשורים למרחק הרכבים זה מזה עובר להתרחשות התאונה:

"עו"ד מרקו ברקוביץ: בהודאה שלך במשטרה בשורות 4, 5. אתה אומר ככה. אתה מסביר שראית את הרכב מולך מתקרב כשהיה סמוך אליך ראית אותו מתחיל לסטות שמאלה, ובהמשך אתה מציין שהמרחק שלך מהרכב כשזיהית את הסטיה, היה 10, 20 מטר בשורה 27. אני מבקש ממך לנסות לדייק יותר במרחקים. אלה המרחקים?
מר רפאל איליה ליפקין: גם בעדות במשטרה וגם לפני שבועיים בחקירה הראשית, אמרתי שהיה לי קשה מאד לשער את המרחקים המדויקים, אני לא יכול לשער את המרחקים המדויקים."
(עמוד 366 בפרוטוקול)

ובעמוד 376 כך מבהיר את הדברים רפאל איליה ליפקין:

"אני אומר שוב פעם, אני הייתי עסוק שלא יפגעו בי. הרכב שלי להערכתי שוב פעם היה בחלק הימני של הנתיב שלי, אולי אפילו לקראת השול, אני לא יודע בדיוק שוב פעם, אני הייתי עסוק בזה שלא יפגעו בי. כאילו לשאול את השאלות על מטרים מדויקים וזמנים מדויקים זה דברים שאני רק יכול להעריך ולא יותר מזה."
המשך חקירתו הנגדית של רפאל לא הייתה קלה, על גבול האגרסיבית.
ב"כ הנאשמת הטיח בעד פעם אחר פעם כי הוא משקר, כי הוא מחפה בעדות שקר על בריחה שלו מהזירה וכי אין זה סביר כי לא שמע ולא ראה את הפגיעה הקשה שבין הגולף לטויוטה שלפי חוות דעת הבוחן התרחשה במרחק קצר מאחוריו.
למרות טענות קשות אלה שהטיח הסנגור בעד פעם אחר פעם הוא דבק בגרסתו, לא התבלבל בתשובותיו ולא שינה אותן נוכח הלחץ הכבד שהופעל עליו על ידי ההגנה.
למען האמת לא הצלחתי להבין מדוע מציג ב"כ הנאשמת בפני העד מצג כאילו לא יתכן שלא ראה ולא שמע את התאונה מאחוריו.
ככל שהמדובר לפי סימן 3 בת/4 בפער של 16.2 מטר בין אימפקט 1 לאימפקט 2, הרי שהמדובר באירועים המתרחשים מבחינת הפרשי זמנים כמעט יחד.
בהינתן שלפי עדותו של רפאל ליפקין הוא הבחין בתחילה בגולף נוסעת בנתיבה, ואז לפתע מתחילה לסטות לכיוונו ואילו הוא מנסה לצפור לה, לבלום ולברוח ימינה עד שמרחשת איתו פגיעת הצד (המתועדת בתמונות במסמך ת/7), הרי בעוד שאחרי פגיעת הצד ממשיכה ברצף מידי הגולף לתאונה השנייה עם הטויוטה, עסוק בשניות אלה רפאל בייצוב רכבו ועצירתו באופן בטוח בשול הדרך.
פעולות אלה של רפאל מבוצעות כאשר פניו לכיוון צומת הנגב ואילו התאונה השנייה בין הגולף לטויוטה מתרחשת מאחוריו.
ב"כ הנאשמת התקשה להבין כיצד בזמן זה לא הביט רפאל במראות כדי לראות מה קורה לגולף שפגע בו.
הרבה יותר סביר בעיני כי רפאל יביט בשניות אלה בדרך שלפניו ובשול הדרך כדי לייצב את רכבו בו הסיע את ששת ילדיו זאת לאחר שבשניות האחרונות הצליח לחמוק לפי עדותו בשלום יחסי מתאונה קשה עם הגולף.
לו היה מעיד רפאל כי בזמן שנפגע מהגולף היה זמן או אפשרות בידו לראות את התאונה מאחוריו עם הטויוטה, או אז עדותו לא הייתה סבירה בעיני ורחוקה מלהיות אמינה.
עדותו לפיה לא ראה כלל את התאונה השנייה, מתיישבת עם טענת הבוחן לפיה המדובר בשתי תאונות עוקבות, עם הפרש זמנים אפסי המתרחשות במרחק קצר זו מזו, כאשר השנייה מתרחשת מאחורי רכבו של רפאל ובעוד הוא עצמו מנסה להאט ולעצור רכבו באופן בטוח בשול הדרך.
בסיכומי ההגנה נטען על ידי ב"כ הנאשמת כי גרסתו של רפאל אינה מיישבת עם גרסת הבוחן להתרחשות התאונה. נטען כי רפאל טען לפגיעה זוויתית באחורי רכבו בלבד בעוד הבוחן טוען לפגיעה "שטוחה" ברכב שהובילה גם לפגיעה בידית הרכב ולנפילתה.
טענת ההגנה בעניין זה נדחית על ידי:
ראשית גם רפאל עצמו טען כי במהלך הפגיעה בו "גילח" הגולף את דופן רכבו. המונח בו בחר רפאל להשתמש ("גילח") ממחיש באופן הטוב ביותר את אופי הפגיעה שאינה פגיעת צד (זווית ישרה או קרובה לכך) עם חזית הרכב המעורב, אלא שפשוף הדופן עם מכת צד.
בנוסף, אישר רפאל כי ידית הרכב שלו אכן נשברה ונפלה בתאונה וכתוצאה ממנה. באישור זה מאשרר רפאל את קביעת הבוחן למפגש צד שטוח שפגע באזור ידית הרכב והמשיך עם פגיעה מאסיבית יותר בחלקו האחורי של היונדאי כפי שניתן לראות בבירור בת/7 ובניסוי שחזור הנזקים שביצע הבוחן.
שנית, יש להבין כי רפאל חווה תאונה מהירה אגב ניסיון שלו להציל את משפחתו מפגיעת הגולף. שני המומחים (הבוחן ומומחה ההגנה) מסכימים כי המדובר באירוע מהיר מאד וכפועל יוצא מכך, נדרש רפאל להגיב לסכנה תוך ביצוע פעולות שיסיטו את היונדאי ממצב של תאונה עם הגולף (זאת גם בתרחיש התביעה וגם בתרחיש ההגנה). דרישת הסנגור מרפאל להבהיר בשניות אלה מה הייתה זווית הפגיעה של הגולף בו, או הדרישה שיהיה מסוגל להעריך במדויק את המרחק שלו ממנה, היא דרישה בלתי סבירה, ותלויה אינדיוידואלית בכושר איסוף הנתונים ברגעי "לחץ" של כל אדם ואדם.
רפאל העיד על עצמו כי הוא מתקשה מאד להעריך באירוע זה מרחקים ואין אני מוצא כל סיבה שלא לקבל את עדותו בעניין זה כאמת.
הוא הצליח לתאר בצורה טובה מאד את מהלך התאונה מבחינת מיקומו על הכביש, מי פגע בו, ואזור הפגיעה באופן גס.
רפאל הכחיש באופן חד משמעי את הטענה לפיה יצא לעקיפה של הטויוטה לפני התאונה עם הגולף:
"בשום פנים ואופן לא, אני אחזור שוב פעם, לא ביצעתי שום עקיפה, לא היה שום רכב לפני, ומה שתיארתי מקודם לבית המשפט זה מה שהיה"
כך בעמוד 429 שורה 12 בפרוטוקול.
רפאל גם הצליח לתאר את הקורות אותו ואשתו בזמן שלאחר התאונה ולא מצאתי כי הוא מנסה לחמוק בעדותו מתשובות, לא מצאתי כי הוא מנסה "לשפץ" גרסאות כפי שטענה ההגנה, ולא מצאתי כל סתירה מהותית בעדותו בפני גם אם ניסח פעמיים דברים בצורה שאינה זהה לחלוטין.
ההגנה ניסתה לטעון במהלך עדותו של העד וכן בסיכומיה כי קיים פער מהותי בין תיאור התאונה על ידי עד זה ובין תיאורה על ידי אשתו.
במהלך הדיון בפני בעמוד 434-435 של הפרוטוקול הטיח הסנגור בעד כי אשתו תיארה את הגולף כמי ש "השתוללה" ימינה ושמאלה טרם הפגיעה ברכבם בעוד הוא מתאר סטייה לכיוונו ללא "השתוללות".
כאשר התבקש ב"כ הנאשמת להפנות היכן מתארת אשת העד את הגולף "משתוללת" בכביש, התברר כי התיאור היה כי הרכב "שט" ולא משתולל ימינה ושמאלה כפי שטען הסנגור בפני העד.
מכל מקום מצאתי כי עד זה מתאר את התאונה באופן דומה מאד לתיאור אותו מסרה הגב' חגית ליפקין, וגם אם קיים הבדל מסוים הנובע מדרך תיאורית שונה בין שני אנשים לאותו אירוע, אין המדובר בפער אותו ניתן להגדיר כסתירה מהותית בין העדויות.
כך גם לא מצאתי כל סתירה מהותית בין עדותו של העד בבית המשפט ובין הגרסה שמסר במשטרה ובכלל זה הגרסה הספונטאנית הראשונית שמסר לשיחה עם מוקד 100 או בשיחה עם רפ"ק חיים ריבה.
אני קובע כי עדותו של רפאל היא עדות אמינה, המתארת בצורה ברורה וישרה את מה שחווה בתאונה קשה זו.

עדותה של הגב' ליפקין חגית (להלן:חגית) –
עדותה של חגית מתחילה בעמוד 452 בפרוטוקול מיום 4.2.19 וכך היא מתארת את מהלך התאונה כפי שראתה אותה בעודה יושבת במושב הנוסע הקדמי ברכב היונדאי:
"בסדר. זה היה יום שישי. אני לא זוכרת את השעה המדויקת שיצאנו אבל יצאנו בערך שעתיים לפני כניסת שבת. שבת קיץ. יצאנו מירוחם כל המשפחה, כלומר אנחנו ועוד שישה ילדים ברכב כשהבת הגדולה יושבת בינינו במושב הקדמי. בעלי נוהג. אני צמודה לחלון והגדולה איתנו וחמישה ילדים מאחור. נסענו, עברנו קצת אחרי ביסלח, יש ירידה. נסענו בה וראינו רכב מולנו. רכב לבן שקצת מזגזג כזה על הכביש, סוטה לכיוונינו, חזרה לנתיב שלו, חזרה לכיוונינו חזרה לנתיב שלו. קצת אחרי איזה שני זגזוגים לדעתי הוא ממש, ראינו אותו נוסע לכיוונינו בתוך הנתיב שלנו. אמרתי לאליה שיזהר, הוא צפר, לא ראינו שום תזוזה ואז הוא פשוט לקח לתוך השוליים. ניסינו לברוח מהרכב שנוסע ממש מולנו, בתוך הנתיב שלנו. הוא סטה לשוליים. הרגשנו התנגשות בצד של הרכב, איזה שהוא שפשוף. אני הסתובבתי אחורה לראות שהילדים בסדר. עצרנו את הרכב מיד. התחושה הראשונה שלנו הייתה שמישהו פגע בנו אולי בכוונה או, כי לא ראינו שום דבר על הכביש בעצם ועצרנו את הרכב לראות שכולם בסדר וגם לראות מה קרה. כשעצרנו את הרכב, הסתובבתי אחורה לילדים אז ראיתי בשמשה האחורית רכב לבן באמצע הכביש, מונח כזה אלכסונית, קצת נראה מעוך, אז אמרתי לאליה שנרד רגע לראות אם צריך עזרה ושבינתיים יתקשר למשטרה או למד"א או למי שצריך ורק כשירדתי מהאוטו אז ראינו למעשה שיש עוד רכב שהיה מונח בתעלה שם בצד, גם לבן. אנחנו לא הבנו מה מי, ניסינו לתת עזרה כמה שיכולנו כשהיינו שמה. דיברנו עם מד"א, עם המשטרה. באותו שלב הגיעו גם עוד אנשים גם מהכיוון הנגדי שיצאו לעזור. הוציאו ילד שישב מאחורה. הוציאו אותו והעבירו אותו לרכב אחר. ניסינו ככה לתת, דיברנו גם עם הרכב שהיה על הכביש שבהם ראינו אישה וילדה וברכב השני ראינו אישה מקדימה וגבר ומאחורה עוד אישה, קצת יותר מבוגרת עם ילד קטן שאותו לקחו אותו לרכב אחר. זהו. ניסינו לעזור כמה שיכולנו במה שיכולנו, בעיקר בלתת דיווח של מה אנחנו רואים. ברגע שהגיעה משטרה ואליה שאל אם אנחנו יכולים לצאת בעצם כי אנחנו שומרים שבת, רצינו להגיע לשבת. נסענו לאשקלון לשבת עם חברים. שחררו אותנו. נסענו לשבת. הגענו קצת אחרי הדלקת נרות. במהלך השבת הגיע בוחן. אני בנסיעה הייתי מאד, מאד עסוקה בילדים. הייתי גם בתחילת הריון והיה גם קצת חששות סביב זה. כאילו היה שמה קצת רגישות. אליה היה בטלפון עם הבוחן תנועה לדעתי או עם מישהו שהסביר לנו איפה אנחנו נמצאים בשבת כי הוא רצה שנביא את הרכב ובמהלך השבת הגיע בוחן תנועה או שוטר. דפק. אליה ירד איתו למטה. בערב, ירד איתו, לקח צילומים של הרכב. הלכנו לעדות במהלך השבוע. אני חושבת שאני הייתי ביום שני אם אני לא טועה למשטרה וזהו בגדול. זה הסיפור שלנו של התאונה."

ובחקירתה הנגדית בעמוד 465 כך העידה:
"עו"ד מרקו ברקוביץ: עכשיו בהודעה שלך ציינת בשו' 4-5 את אומרת ככה: "ראיתי רכב לבן פרטי מתקרב אלינו בכיוון הנגדי ועובר לנתיב שלנו. בעלי צפר לו פעם אחת.
כב' השופט אלון אופיר: יותר מפעם אחת.
עו"ד מרקו ברקוביץ: יותר מפעם אחת. זה נכון?
העדה חגית ליפקין: כך אני זוכרת את הדברים, כן שצפרנו יותר מפעם אחת. ראינו את הרכב. ניסינו לעורר, חשבנו שאולי לא יודעת,
עו"ד מרקו ברקוביץ: אני שואל לפני שהוא עבר למסלול שלכם הוא נסע באופן רגיל?
העדה חגית ליפקין: אמרתי שוב, אנחנו, כמו ששרטטתי. ראינו אותו טיפה שט על הכביש עד שממש נשאר בנתיב שלנו."

ובעמוד 473 של הפרוטוקול:
"העדה חגית ליפקין: זו נקודה שבה אנחנו מבחינים שהיא כבר נשארת אצלנו, כשהרכב בא מולנו, כשהוא בדוך נסיעה מולנו? אז כבר אין פה, אין פה שיטוט או סטייה, כאילו בכל השלב הזה שהרגשתי שיטוט או סטייה לא, עבר לנו בראש שכאילו, אתה יודע? אנשים לא תמיד מפוקסים לגמרי ועוד שנייה זה, בסדר, הוא יחזור למסלול שלו, אנחנו למסלול שלנו והכל יהיה בסדר, פה אנחנו בעצם מבינים שהרכב הלבן ממש נוסע מולנו. שוב, להגיש מרחק בנינו לבין הרכב הזה? אני באמת חוטאת פה, כאילו אין לי שום יכולת לאמוד את זה בקיצור."

ובעמוד 474 של הפרוטוקול:
"עו"ד מרקו ברקוביץ: אני מבין ממה שאת אומרת, שבזמן שאת ראית ובעלך בטח גם ראה את אותה התמונה, את האוטו שט כמו שאת אומרת, בזגזוג, הוא שט וזגזג, ובעלך בעלך המשיך בנסיעה לכיוון פרט לזה שהוא צפר וחוץ מזה הוא לא עשה כלום, צפר והמשיך?
העדה חגית ליפקין: הוא צפר והמשכנו לנסוע עד שראינו שהרכב נוסע ממש מולנו, ואז הבנו שאף אחד לא מרחף, כאילו שיש פה משהו שהוא קצת יותר מורכב.
עו"ד מרקו ברקוביץ: את אמרת שלא ראית שום דבר על הכביש? זאת אומרת לא אבן או, שיכול לגרום משהו? מהמורה בכביש היתה יכולה לגרום לרכב לסטות שמאלה, נכון?
העדה חגית ליפקין: נכון.
עו"ד מרקו ברקוביץ: את יודעת, אתמול, את לא יודעת מה הסיבה של הסטייה, נכון? או שיש לך איזה שהוא,
העדה חגית ליפקין: אין לי מושג.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אין לך מושג. וזה בעצם הגרסה שלך, היה שיוט כזה ואחר כך הוא המשיך ישר חלק מהזמן ואנחנו ברחנו ימינה, זו בעצם הגרסה?
העדה חגית ליפקין: נכון."

לאחר ניסיונות חוזרים פעם אחר פעם של ב"כ הנאשמת לערער את גרסת העדה ללא כל הצלחה, הוא הציג לה את השרטוט ת/20 ומולו את ת/17 אותו שרטט בעלה, טען להבדלים מהותיים בין השרטוטים ולכן גם טען כי תיאור התאונה של שניהם שונה מהותית האחד מול השני.
העדה חגית עמדה על תיאור התאונה כפי שהיא זוכרת אותה והסבירה כי גם אם קיים הבדל כזה או אחר בתיאור שלה, אין המדובר בהבדל מהותי והוא נובע מהדרך בה כל אחד מהם חווה את התאונה.
בשלב זה הטיח הסנגור בפני העדה את גרסתו לפיה היה זה בעלה שיצא לעקיפה במהלכה התרחשה התאונה.
כך הגיבה העדה לטענה זו שהושמעה בפניה:
"עו"ד מרקו ברקוביץ: אני מבין. אני אומר לך שאת מנסה לכפות, להגן על בעלך שיצא לעקיפה מסוכנת, ולפני שהוא הספיק לסיים את העקיפה פתאום הוא הבחין ברכב שבא מולו ולכן, וגם את אבחנת ברכב שבא מולו, שניכם אבחנתם ואת דחקת בו שיזוז ימינה כדי להספיק להשלים את העקיפה לפני שתתרחש התנגשות חזיתית. זה יכול להיות כזה דבר?
העדה חגית ליפקין: זו לא האמת.
עו"ד מרקו ברקוביץ: זו לא האמת?
העדה חגית ליפקין: לא.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אני אומר לך שנהג הרכב שעקפתם ראה שהולכת להתרחש תאונה.
העדה חגית ליפקין: לא עקפנו שום רכב.
עו"ד מרקו ברקוביץ: חזיתית, ולכן הוא בלם וירד ימינה, כדי לאפשר לך ולבעלך להספיק לחזור למסלול.
העדה חגית ליפקין: ואני חוזרת ואומרת,
עו"ד מרקו ברקוביץ: בזמן.
העדה חגית ליפקין: שלא עקפנו שום רכב.
עו"ד מרקו ברקוביץ: עוד לפני שהתרחשה ההתנגשות.
העדה חגית ליפקין: אז אני חוזרת ואומרת שלא עקפנו שום רכב, נסענו במסלול הנסיעה שלנו ולא סטינו לשום כיוון, הרכב שלו נסע בנתיב הנסיעה שלו, היה הרכב שבא מולנו מהכיוון הנגדי."
(עמ' 478 בפרוטוקול)

הסנגור החליט להמשיך ללחוץ על העדה וכך המשיכה חקירתה הנגדית:
"עו"ד מרקו ברקוביץ: אני אומר לך שהעקיפה שלכם גרמה לנהגת הגולף לסטות ולברוח שמאלה מהרכב שלכם, לנתיב שלכם, כי היא ראתה אתכם ממול ולכן באזור הזה כשהיא יצאה מהעקומה פתאום היא ראתה אתכם מולה, ושם יש מעקה בצד ימין ואין לה איך לברוח, היא ברחה שמאלה אתם חזרתם לנתיב וכך היתה תחילת התאונה.
העדה חגית ליפקין: אז אני חוזרת ואומרת, לא כך היו הדברים, לא יצאנו לעקיפה והיינו במסלול שלנו ולא סטינו ימינה או שמאלה, מי שנסע בנתיב הלא נכון והלא שלו היה הרכב שבא מולנו.
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן. אני אומר לך שהרכב לא סטה ככה סתם וללא סיבה כפי שאתם מוסרים, הנאשמת לא סטתה סתם ולא היתה לה שום סיבה, הסיבה היה בעלך שגרם לה לסטות שמאלה, ומי שנתן לכם חיים זה דימטרי, זה נהג הטויוטה, אם נהג הטויוטה לא היה זז ימינה מהכביש? אז יש פה התנגשות חזיתית בינכם לבין הגולף.
העדה חגית ליפקין: אנחנו בכלל,
עו"ד מרקו ברקוביץ: והאיש הזה התנהג ממש בצורה של רוחב לב ולצערי, ולצער כולנו תראי מה קרה.
העדה חגית ליפקין: מותר לי לענות כאילו?
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן, בוודאי.
העדה חגית ליפקין: מעמקי ליבי על הסיפור הזה.
כב' השופט אלון אופיר: בשביל זה את כאן.
העדה חגית ליפקין: מצוין.
עו"ד מרקו ברקוביץ: סליחה, בשביל זה את פה.
העדה חגית ליפקין: אז אני חושבת שהדמגוגיה המאוד מאוד זולה שהפרקליט מנסה לעשות פה היא בזיון למשפחה שיושבת פה, שהקורבנות שלה יושבים פה מאחורה וזה מעורר בי דמעות, סליחה, כי זה פשוט כל כך מבזה.
דובר : היא צודקת, היא צודקת, היא צודקת.
העדה חגית ליפקין: ובתור מי שהיתה בתאונה וטיפלה שם בנפגעים,
דובר : הוא לא מתבייש, הוא לא מתבייש.
העדה חגית ליפקין: זה היה פשוט מראה נורא, באמת נורא.
עו"ד מרקו ברקוביץ: סליחה? לא הבנתי.
העדה חגית ליפקין: זה היה פשוט מראה נורא נורא קשה בתור מי שהיתה שם.
כב' השופט אלון אופיר: כן?
העדה חגית ליפקין: ואני חושבת שהדמגוגיה לנסות להציל את כל הסיפור הזה, לעוות אותו ממה שקרה שם? הוא ממש מעורר כעס, אמתי מעורר כעס, וכואב לי הלב באמת על המשפחה הזאת.
דובר מהאולם: (קללה). (תוכן במקור – הערה שלי א.א)
העדה חגית ליפקין: צודק, תכלס. וזהו, ואני חוזרת ואומרת שזו האמת שלנו, זה מה שקרה שם בכביש ואנחנו בכלל לא ראינו עוד רכב עד השנייה האחרונה שירדנו וראינו בעצם עוד רכב בתוך התעלה, מבחינתנו זה היה אנחנו והרכב הלבן שנסע מולנו עד שהסתובבנו אחורה.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אמרת לי שהיו מראות קשים שמה, ומאוד את מתרגשת היום מהמראות הקשים האלה, במצב כזה שאת טוענת למראות קשים, אתם עוזבים את כל המראות הקשים,
עו"ד מרקו ברקוביץ: לא עזבתי שום דבר עד שהגיעו כל כוחות ההצלה.
העדה חגית ליפקין: כן,
עו"ד מרקו ברקוביץ: למרות שאנחנו שומרי שבת וידענו שאנחנו ניכנס אחרי כניסת השבת למקום, היה ברור לנו שאנחנו נשארים שם כיוון שפיקוח נפש דוחה הכל, הילדים שלנו ברכב מחכים ובוכים, הם היסטריים כי גם הם חוו משהו מאוד לא פשוט, ואנחנו נשארנו שם לעשות כל מה שאנחנו יכולים עד שהמשטרה הגיעה, עד ש - מד"א הגיע,"

ניתן היה להתרשם מתשובותיה הכנות של העדה לסדרת השאלות הקשות שהפנה אליה הסנגור אגב הטחת אישומים קשים בה ובבעלה.
ניכר היה כי העדה נפגעת מאד מדברי הסנגור, היא לא העידה כמתגוננת אלא כמי שמאד נעלבת ונפגעת מדבריו. ניתן היה להתרשם כי אינה מתבלבלת בתשובותיה, אין היא משנה את גרסתה, אין היא מועדת בלשונה ולא נראתה כמי שמרגישה אשמה או מחפה על התנהגות בלתי תקינה שלה או של בעלה.
לקראת סוף חקירתה ניסה הסנגור לטעון כי עדות העדה לפיה שמעה את המנוח ברכב הטויוטה מדבר בזירה ומביע רצון לצאת מרכבו אינה אפשרית זאת לפי עדות הפרמדיק שטען כי המנוח במצבו הרפואי לא יכול היה לדבר.
לטענה זו של הסנגור כך השיבה העדה:
" העדה חגית ליפקין: אני חושבת שהם הגיעו הרבה אחרי, מה זה הרבה? שוב, זה אמדן של זמן. הם לא היו שמה כשאנחנו עלינו בפעם הראשונה ואני זוכרת שאנחנו בעצמנו קצת הופתענו מ, כאילו שזה היה נראה לנו שזה לוקח הרבה זמן, כנראה שזה לא באמת היה הרבה זמן אבל החוויה היתה שם היתה שזה לוקח זמן. הוא לא היה שמה ב - 60 שניות אחרי שהוציאו אותו ורחוק מאוד מזה, לפחות רבע שעה לדעתי ואולי יותר.
עו"ד מרקו ברקוביץ: את אומרת שאת ראית אותו במצב, ואת שמעת אותו אומר,
העדה חגית ליפקין: הוא רצה לצאת.
עו"ד מרקו ברקוביץ: מדבר?
העדה חגית ליפקין: את המילים המדויקות אני לא זוכרת.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אבל כשהוא ביקש מים?
העדה חגית ליפקין: אבל הוא ביקש לצאת.
עו"ד מרקו ברקוביץ: יכול להיות,
העדה חגית ליפקין: לא, הוא לא ביקש מים, אני שאלתי אותו אם הוא רוצה מים. הוא ביקש לצאת,
עו"ד מרקו ברקוביץ: והוא אמר לא?
העדה חגית ליפקין: נכון. הוא ביקש לצאת,"

חקירתו הנגדית של הסנגור בכיוון זה אינה מתיישבת עם מערך הראיות שהיה בעת החקירה בידי ההגנה ואסביר את עמדתי:
בדיון שהתקיים ביום 20.2.19 הסכימה ההגנה להגשת עדותה של הגב' אלה אישוטקין (עדת תביעה מספר 7) תוך שהיא ויתרה על חקירתה הנגדית.
עם ויתור זה, הסכימה למעשה ההגנה לאמיתות תוכן עדותה כפי שנמסרה במשטרה בשתי הזדמנויות , וכך הפכו עדויות אלה שסומנו ת/21 ות/22 לראיות או לעדויות שאין לגביהן מחלוקת בין הצדדים.
בעדות שמסרה עדה זו שישבה ברכב הטויוטה מאחורי הנהג המנוח, ולמעשה זו העדות היחידה המגיעה מרכב הטויוטה, מספרת היא כיצד מיד לאחר התאונה אותה היא לא ראתה במו עיניה, שמעה את נהג הרכב (אותו היא מכנה דימה ז"ל) צועק ואז היא מתארת את פעולות הנהג הפצוע כך:
"הוא ניסה לצאת דרך הדלת שלו אבל לא הצליח לפתוח אותה. ואז הוא זחל לכיוון דניאל בין המושבים קדמיים והצליח לפתוח את הדלת אחורית מימין וממנה הוא נפל על הריצפה. אחרי כמה דקות הגיעו אנשים. אחרי עוד כמה דקות הוציאו אותו מהרכב והכניסו לאמבולנס. מאז אני לא זוכרת שום דבר."
כך מפורשות בת/21 שורות 17 עד 24.
עדות זו סותרת לחלוטין את טענת ההגנה לפיה מיד לאחר התאונה היה המנוח במצב שאינו יכול להגיב או אינו יכול לדבר. לפי עדות זו מיד לאחר התאונה הצליח המנוח לצעוק, העביר עצמו בין מושבי הרכב לספסל האחורי ואף פתח בעצמו את הדלת האחורית. רק לאחר מכן כאשר היה מחוץ לרכב החל מצבו הרפואי להתדרדר זאת כאשר הצוות הרפואי הגיע אליו. עדות זו של הנוסעת בטויוטה מחזקת מאד את אמיתות הדברים שמסרה חגית ליפקין כפי שהעידה בפני. עדות זו סותרת את קו החקירה שהעלה הסנגור בפני העדה כאילו עדותה לפיה שמעה את המנוח מדבר טרם החל הטיפול הרפואי בו היא עדות שקרית שלא תיתכן. על פניו ידעה העדה לתאר מצב של הפצוע (טרם הפך למנוח) שמתיישב עם התיאור של הגב' אלה, ואלמלא הייתה במקום ורואה זאת במו עיניה, לא הייתה יודעת לספר זאת בעדותה.

התרשמתי מאד מכנות עדותה של הגב' חגית ליפקין. לא מצאתי שמץ של חוסר אמת בתיאור העובדתי של מהלך התאונה או האירועים שהתרחשו לאחר התאונה.
גם כאשר ניסה הסנגור לברר האם העדה קיבלה אישור משוטר לעזוב את הזירה, השיבה בכנות מלאה כי היא לא קיבלה אישור וגם לא ראתה שבעלה קיבל כזה, אך בעלה הגיע לרכב והסביר לה כי נתן את מספר הטלפון שלו לשוטר והוא אישר לו לעזוב את המקום, רק אז הם נסעו. (עמ' 484 למטה). בקלות הייתה יכולה העדה לבדות תיאור לפיו ראתה את בעלה מקבל את אישור השוטר, ובכך לחזק את גרסתו. אולם, העדה דבקה באמת גם כאשר היא פחות נוחה לה ותיארה את שהיה.
אף שההגנה ניסתה למצוא כל בדל של אי התאמה בין עדות חגית ליפקין לעדות רפאל ליפקין, לא מצאתי כי "אי התאמות" אלה מובילות למסקנה של שקרים מפי מי מבני הזוג, אלא ההפך הוא הנכון. התרשמתי כי הם לא תיאמו עדויות באופן מכוון לפני שהעידו. שוכנעתי כי ההבדלים הקלים נובעים ממבט על אותו אירוע של שני בני אדם כאשר כל אחד שם לב לפרטים אחרת מהשני ומתאר את שולי האירוע מנקודת מבטו.
ליבת האירוע והדברים המרכזיים שבו מתוארים בעיני באופן דומה מאד ואף זהה.
התרשמות של עד לתאונה האם הסטייה של הגולף היא חדה או מתונה, היא עניין סובייקטיבי ולא מוחלט.
גם רפאל וגם חגית מתארים בדיוק את אותו אירוע הסטייה של הגולף לכיוונם, מתארים כיצד מפגש הצד מתרחש בעוד הם מנסים לברוח לשול הימני, ולאחר מפגש הצד שניהם מתארים באופן זהה כיצד נשארו בזירה, התקשרו לכוחות ההצלה, ניסו לעשות כמיטב יכולתם, ורק כאשר הבינו שהם על סף חילול שבת, קיבל רפאל אישור מאיש משטרה לעזוב המקום. פעולה זו מבוצעת לאחר שמספר הנייד הושאר להמשך יצירת קשר, והם עזבו את הזירה כדי לנסות ולהגיע לאשקלון מבלי לחלל שבת.
אני מקבל את גרסת העדה חגית כפי שנמסרה לבית המשפט כגרסה אמינה המתארת את התרחשות התאונה והאירועים לאחריה כפי שהתרחשו וכפי שנראו על ידה.

שאלת ההפקרה לכאורה של הזוג ליפקין את הפצועים בזירה ועזיבת מקום התאונה על ידם:
ההגנה ניסתה לשכנע את בית המשפט בכל דרך כי כל עדויותיהם של רפאל ואשתו שקריות שכן מעבר לגרימת התאונה הם גם ביצעו לכאורה עבירה של הפקרה שכן הם "ברחו" מהזירה.
כחיזוק לטענה זו העלתה ההגנה מספר טענות שאחת מהן היא כי לא נמצא השוטר שלכאורה נתן רשות לרפאל לעזוב את הזירה טרם הסתיימה החקירה. לטענת ההגנה השוטר שהגיע ראשון לזירה (כך תיאר איליה את השוטר שנתן לו אישור לעזוב אותה) הוא השוטר רוני שרייבמן (עד הגנה בתיק זה) ולאחר שהוא מסר עדות בבית המשפט אין הוא מאשר כי קיבל מרפאל טלפון או אישר לו לעזוב את הזירה.
אלא כפי שיוסבר להלן, מדברי השוטר שרייבמן עצמו לא מובן כלל כי הוא בהכרח השוטר הראשון שהגיע לזירת התאונה. הוא בוודאות היה בזירה וסביר שהיה בין השוטרים שהקדימו להגיע, אך אין כל ראייה המבססת את ההנחה כי רפאל שוחח עם שרייבמן וממנו לכאורה קיבל את האישור לעזוב את הזירה:
" ש. ואני מבין שאתה לא השוטר היחידי שהגיע לשטח.
ת. כן היו עוד שוטרים.
כ"ה אלון אופיר: אני לא שמעתי את הסיומת של מה שאמרת.
העד, רוני שריידמן: אחר כך היו עוד שוטרים נוספים שהגיעו קצינים בניידות
כ"ה אלון אופיר: לא שאל אותך עו"ד שטורך האם אתה השוטר הראשון שהגיע למקום לא הבנתי.
העד, רוני שריידמן: אני לא זוכר אם אני הייתי ראשון או לא ראשון או לא ראשון, הוא שאל אותי אם אני היחיד שהגיע ראשון.
ש. היחיד והראשון אתה לא זוכר?
ת. אני לא זוכר אם אני הייתי הראשון, זה שאני הייתי לא יחיד זה בטוח."

כך מעיד השוטר שריבמן רוני בחקירתו הנגדית בעמוד 357 של הפרוטוקול
כלומר, עד ההגנה עצמו טוען שהוא בטוח כי לא היה השוטר היחיד שהגיע לזירה ואין הוא זוכר כי היה הראשון שהגיע אליה.
בנסיבות אלה, ניסיון ההגנה להראות באמצעות עד זה כי רפאל ליפקין בהכרח משקר כאשר קיבל אישור מהשוטר ה"ראשון" שהגיע לזירה, אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של השוטר שרייבמן.
כאמור, ההגנה הקדישה חלקים נרחבים בסיכומיה לטענת ההפקרה לכאורה שביצעו הזוג ליפקין כחיזוק לטענה המרכזית לפיה רצו הם לנטוש את זירת התאונה מאחר והם אשר גרמו לה, ולכן היה להם אינטרס אישי לשבש את החקירה.
בחנתי ושקלתי לעומק את טענות ההגנה בעניין זה, בחנתי את כל הראיות להן הפנתה ההגנה כחיזוק לטענה זו שלה כלפי הזוג ליפקין, והחלטתי לדחות את הטענה באופן מוחלט מנימוקים שיפורטו על ידי להלן:
טענת ההפקרה כלפי הזוג ליפקין אינה מתיישבת עם שיחת הטלפון הראשונית שביצע רפאל למשטרה מיד עם התרחשות התאונה.
וכי אדם המעוניין לברוח מזירת תאונה בה היה מעורב יתקשר למשטרה מיוזמתו, ראשון המתקשרים המודיע על התרחשות התאונה, ובאותה השיחה גם ימסור למשטרה את שמו המלא?
רפאל נשמע בהקלטה שבת/19 מדווח למשטרה בעצמו על התאונה בה היה מעורב, מסביר במדויק את מיקומה ומוסר את שמו המדויק.
אין אני סבור כי השכל הישר מוביל למסקנה לפיה אדם הנוהג כך יברח מיד לאחר מכן מהזירה מתוך חשש כי הוא אשר גרם לתאונה. בריחה מידית מהזירה (כפי שטוענת ההגנה בהתבסס על עדותו של מר בצלאל שליו) טרם הגיעו כוחות משטרה למקום, אינה סבירה בהינתן שרפאל נשמע בקולו מדווח למשטרת ישראל מה שמו וכיצד התרחשה התאונה עוד לפני שהוא יודע על קיומה של הטויוטה המעורבת (ניתן לשמוע את הרגע בהקלטה בו נודע לו על הרכב הנוסף בזירה – גילוי ספונטאני במהלך השיחה עם מוקד 100).
האם אדם ה"מפקיר" לכאורה פצועים בתאונה ובורח ממנה יטרח ויעביר תמונות ללינק ששולח לו מד"א כדי לסייע לו (למד"א) בהבנת הזירה?
רפאל טען פעמיים במהלך עדותו כי צילם ושלח ממכשיר הטלפון שלו או של אשתו תמונות למוקד מד"א:
" עו"ד מרקו ברקוביץ: האם ניגשת לרכב השני, טויוטה שהיה בתעלה לסייע לאנשים?
רפאל אליה ליפקין: אמרתי, כשהגעתי לשמה כבר היו אנשים שסייעו שמה. הייתי, אני שלחו לי איזה לינק ממד"א, לא יודע איך זה בדיוק עובד, שהם ביקשו ממני לצלם את הרכב זה מה שהעברתי.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אני אומר לך שלנו אין בחומר החקירה שום תמונות או שום אישור שעשית כזה דבר.
רפאל אליה ליפקין: לא יודע מה האישור, אני יודע מה אני עשיתי. אני יודע שהיו איתי בקשר ושלחו לינק וצילמתי תמונות. זה מה שאני יודע.
עו"ד מרקו ברקוביץ: אמרת שהיו שמה כלי רכב שעצרו ונתנו סייע.
רפאל אליה ליפקין: נכון.
עו"ד מרקו ברקוביץ: מה היה, מה, מה היה, אתה לא סייעת בשום צורה?
רפאל אליה ליפקין: אני הייתי למיטב זכרוני מה שקרה זה הדבר הזה. אני בהתחלה הייתי בטלפון עם המשטרה. לדעתי, אני לא זוכר עכשיו דרך איזה טלפון, או מהטלפון שלי או מהטלפון של אשתי. אחרי זה יצרו איתי קשר ממד"א והם תפסו אותי על הקו למיטב זכרוני והם שלחו את הלינק והטלפון ודרכו צילמתי את התמונות. אני חוזר ואומר, אני לא איש רפואה. אני לא יודע לטפל באנשים. אני עשיתי את מה שיכולתי לעשות, במיוחד לאור העובדה שהיו שם אזרחים שהם נתנו את הרושם שהם כן יודעים לעשות אז אני עשיתי את מה שיכולתי לסייע. בין אם זה יצירת קשר עם המשטרה ובין אם זה השיחה עם מד"א."
כך בעמוד 403 של הפרוטוקול.
תמונות אלה אכן לא הובאו כראייה מטעם המדינה לשלילת טענת ההפקרה של ההגנה, שכן משלבי החקירה הראשונים לא חשדו הבוחנים כי בוצעה על ידו עבירת הפקרה וגם הפרקליטות לא סברה כי יש דופי בהתנהגותו שלו או של רעייתו לאחר שהחקירה הסתיימה. בנסיבות אלה סביר כי לא מצאה לנכון המדינה להשלים פרט חקירה זה במערך הראיות שהוגש.
אולם, ההגנה שנחשפה למידע זה פעמיים במהלך עדותו של רפאל ליפקין (פעם בחקירה ראשית ופעם בחקירתו הנגדית) , לא באה בדרישה לקבלת צו להוצאת התמונות ממד"א, לא טרחה לחפש ראייה כזו כדי לשלול את טענת ליפקין כי צילם את הרכבים בזירה והעביר התמונות בלינק למד"א. וגם אם הצליחה להגיע לתמונות במד"א או לקבלת אישור של מד"א כי טענה זו של רפאל לא הייתה ולא נבראה, הרי ששום ראייה כזו לא הוטחה בעד ולא הוגשה לבית המשפט כהוכחה לכך שהעד משקר.
יותר מכך, ההגנה קיבלה לידיה בעקבות צו שביקשה מבית המשפט את פלט השיחות היוצאות של העד רפאל ליפקין (המדובר במסמך נ-9 שהוגש כראייה).
לפי מסמך זה ביום 21.7.2017 בשעות 18:24, 18:54, 19:24 נשלחו קובצי נתונים (להבדיל מקיום שיחה המדובר בקבצים המאפיינים תמונות) ממכשיר הטלפון של ליפקין במשקלים של 1741Kb (קובץ כבד המתאים על פניו למספר תמונות) , 6 KB, ו- 924KB.
אף שמידע זה היה בידי ההגנה כל הזמן, בחרה היא שלא לברר למי הועברו קבצים אלה והאם אכן המדובר בתמונות ששלח ליפקין מהזירה עצמה למד"א בשעות המופיעות בנ-9 עם דגש על הקובץ ה"כבד" בשעה 18:24.
חזקה כי לו היה מתברר שליפקין משקר בנקודה זו, הייתה מעוניינת ההגנה להראות זאת לבית המשפט, אך בנקודה זו נשמעה קול דממה דקה מצד ההגנה, כך שיש לקבל בעיני כנכונה את טענת העד (שלא נסתרה) כי נכח בזירה לאחר התאונה, צילם את הרכבים ושלח התמונות למד"א באמצעות לינק ממכשיר הטלפון שלו או של אשתו (גם לגביו קיבלה ההגנה צו חדירה אך ממצאי חדירה זו לא הוגשו מעולם לבית המשפט).
עוד בטרם הגיע ליפקין ליעדו באשקלון (יעד אליו מיהר להגיע עם ילדיו לפני כניסת שבת שכן מר ליפקין (ומשפחתו) אדם דתי השומר שבת, מה שמסביר הגיונית את רצונו לעזוב הזירה ולהגיע ליעדו טרם כניסת השבת) כבר התקשר אליו קצין המשטרה רפ"ק חיים ריבה בשיחה שתועדה בדיסק ת/19 ובמהלך שיחה זו הבהיר לו כי ביום ראשון עליו יהיה להגיע לחקירה אצל הבוחנים.
גם בשיחה זו קשר עצמו רפאל לתאונה, לא הכחיש כל קשר אליה ואף מסר תיאור ראשוני של אופן התרחשות התאונה, תיאור שאינו שונה מעדויותיו האחרות בהמשך ובבית המשפט בפני.
אשאל: כיצד ידע הקצין חיים ריבה להתקשר לרפאל זמן קצר לאחר התאונה אם רפאל בעצמו לא היה מוסר את מספר הטלפון שלו לשוטר בזירה כפי שטען בעדותו ?
עובדתית ידע חיים ריבה להתקשר לנייד האישי של רפאל זמן קצר מאד לאחר שעזב את הזירה ולטענתו לאחר שמסר את מספר הנייד שלו לשוטר במקום.
אותו שוטר תואר בעדותו של רפאל ולדברי יניב (קצין הבוחנים) בשיחה עם ליפקין באשקלון כשוטר "שמנמן":
"מר רפאל איליה ליפקין: לא, אני עונה, עוד לא סיימתי. הנכון הוא שאמנם הייתי משפחה עם 6 ילדים והיינו באמצע הדרך, אבל לפני כן פניתי לשוטר וביקשתי ממנו את האפשרות לעזוב את המקום. אפילו אני אגיד יותר מזה, כשהגיע יניב קצין הבוחנים בליל שבת, הגיע אלי וירדנו במדרגות מ הקומה העליונה אל החניון, הוא שאל אותי מי נתן לך את האישור ואז הוא אמר לי, הוא תיאר את השוטר, אני מצטער על התיאור, הוא אמר השוטר השמנמן כאילו וזה היה השוטר שאישר לי ו השארתי לו את מספר הטלפון."
כך בפרוטוקול בעמוד 367.
נכון שריבה יכול היה לדעת על מספרו של רפאל גם דרך מוקד 100 אליו התקשר ראשון מזירת התאונה, אך גם אפשרות זו אינה מחזקת את טענת ה"בריחה" של ההגנה כפי שהיא מופנית כלפי הזוג ליפקין ומתוכן השיחה שבין ריבה לליפקין כפי שהיא נשמעת בת/19 עולה כי ריבה כבר יודע שרפאל ליפקין היה מעורב בתאונה ולא רק דיווח עליה ל-100. ככל שהיה חשוב להגנה לדעת כיצד ידע ריבה להתקשר לרפאל (כדי להוכיח כי טענת השארת המספר שלו בזירה היא שקרית) יכלה היא לזמן אותו לעדות בבית המשפט כפי שידעה לזמן את השוטר שרייבמן. משום מה, בחרה ההגנה להימנע ממהלך מתבקש זה.
בנפרד מרפ"ק ריבה, גם ראש מדור הבוחנים רפ"ק יניב התקשר לרפאל ואף הגיע למיקומו באשקלון עוד באותו ערב.
טענות כרימון הייתה להגנה כנגד התנהלות המשטרה והפרקליטות בכך שעצם קיומן של שיחות אלה "הועלמו" מההגנה וכי הסתרת התמונות שצילם קצין הבוחנים יניב (תמונות היונדאי) היא הסתרה מכוונת שכן הפרקליטות "בוודאי" שמעה על צילומים אלה מרפאל עת הכינה אותו לעדות (סעיפים 221-229 בסיכומי ההגנה).
עובדתית הפרקליטות לא הביאה לעדות כעדי תביעה בכתב האישום את רפ"ק חיים ריבה או את קצין הבוחנים יניב.
הנחתי היא כי עדים אלה לא הובאו לעדות מאחר ובחומר החקירה עת הוכן והוגש כתב האישום לא נמצאו מסמכים שערכו עדים אלה ולכן לא הייתה להם רלוונטיות לחקר הזירה או מנגנון התאונה.
חד משמעית אין זה תקין כי חיים ריבה וקצין הבוחנים לא תעדו במזכרים את פעולות החקירה שביצעו ואין זה תקין שלא העבירו תוצרים אלה לבוחן כדי שיהיו חלק מחומר החקירה. בנקודה זו אני מסכים לחלוטין עם טענות ההגנה.
אולם, ברגע שנודע לתביעה מרפאל כי נערכו איתו שיחות נוספות על ידי רפ"ק ריבה וקצין הבוחנים יניב, מסרה הפרקליטות מידית מידע זה להגנה ואף הסכימה באופן מלא להשלמה מידית של החקירה על ידי הוצאת תוכן שיחות הטלפון של קצינים אלה עם העד רפאל.
לא התרשמתי מכל ניסיון של הפרקליטות "להעלים" ראיות מההגנה, ולכל היותר לא ידעה הפרקליטות עובר להגשת כתב האישום על קיומן של ראיות אלה.
לעומת התנהלות תקינה זו של הפרקליטות, הייתה זו כאמור ההגנה שבחרה שלא לזמן כעדים מטעמה את רפ"ק ריבה או את רפ"ק יניב.
הרי טרם עדותו של רפאל ובמהלכה, כתוצאה מהחקירה הנגדית של העד נודעו לתביעה פרטים הקשורים לצילומים שלכאורה ביצע רפאל בזירה, על צילומים שלכאורה ביצע יניב ביום האירוע באשקלון ליונדאי, על שיחה בין רפאל ליניב שם מתאר יניב חיצונית את השוטר לו נמסר מספר הטלפון בזירה ועל שיחה שבוצעה בין רפאל למד"א מזירת התאונה ממכשיר הנייד שלו או של אשתו.
ככל שעדות שני קצינים אלה הייתה כה חיונית להגנת הנאשמת, ככל שחיים ריבה קיים שיחה נוספת עם רפאל (כפי שסבורה ההגנה בסיכומיה), ככל שתמונות שצילם יניב באשקלון חיוניות להגנת הנאשמת והן "הועלמו" במזיד מההגנה, ככל שרצתה ההגנה להבין מיניב מי הוא אותו "שוטר שמנמן" לו נמסר מספר הטלפון על ידי רפאל, מדוע לא ביקשה ההגנה לזמן עדים אלה לעדות ולחשוף בכך את אותה "קנוניה" נטענת של העלמת ראיות ממנה?
אדגיש כי עצם אי הגעת ראיות כגון צילומים שצילם לכאורה רפ"ק יניב לתיק החקירה או אי הגעת מזכר של חיים ריבה ובו תיאור השיחה עם רפאל לידי הבוחן, הוא כשל של הגוף החוקר ותקלה בחקירת התיק.
יחד עם זאת, לא הבנתי מדוע לא ביקשה ההגנה לדעת כיצד ידע חיים ריבה להתקשר לנייד של רפאל אם זה "ברח" מהזירה ו"הפקיר" פצועים בתאונה לה לכאורה גרם?
אין המדובר בעיסוק שרלוונטי לתביעה אשר הגיעה למסקנה שאין מצדם של הזוג ליפקין כל עבירת הפקרה או נטישת זירה ללא רשות.
המדובר בטענה שמבקשת להוכיח ההגנה לפיה היה גם היה לזוג ליפקין אינטרס לשקר בחקירה ולהסתיר את אחריותם להתרחשות התאונה עקב עקיפה לה יצאו. והנה, על מגש של כסף מוגשת להגנה הזדמנות לחשוף את "שקריו" לכאורה של רפאל לפיהם לא צילם בזירה, כי ברח ממנה ולא מסר מספר טלפון לשוטר ה"שמנמן" ולא התקיימה שיחה כזו עם יניב קצין הבוחנים.
אולם, תחת חתירה לבירור האמת כפי שהתלוננה ההגנה כלפי התביעה, בחרה ההגנה משיקוליה שלא לבדוק נושאים אלה, למרות עדותו של רפאל בנקודות שהן קריטיות להוכחת טענות ההגנה.

בע"פ 437/82 אבו נגד מד"י, לז (2) 97 נקבע:

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה."

עדות נוספת שהובאה על ידי ההגנה מחזקת לכאורה את תאוריית ההפקרה של הזוג ליפקין, וכוונתי לעדותו של
מר בצלאל שליו, עד הגנה מספר 3.

עד זה הופיע כעד הגנה לראשונה בפרשת ההגנה מבלי שלתביעה או למשטרה היה מושג על קיומו טרם עדותו בפני.
לפי עדותו של עד זה, ביום התאונה הוא נהג מבאר-שבע לעיר ירוחם שם הוא מתגורר והסיע ברכבו את ילדיו.
במהלך הנסיעה הבחין ברכב פגוע במרכז הכביש ונעצר עם רכבו מקביל וקרוב לרכב הפגוע שם הבחין לדבריו באישה פצועה ומדממת. מאחר וילדיו הגיבו בהיסטריה למראות, הוא התקשר למד"א ועזב את המקום מבלי שיצא כלל מרכבו לא לפני שראה בצד הדרך משמאלו רכב לבן ארוך שחונה בצד הדרך ואדם החובש כיפה נכנס לאותו הרכב ונוסע מהמקום.
זו תמצית העדות שמסר מר בצלאל אשר הסביר כי הוא רב בישוב ירוחם.
מאחר והתביעה לא הצליחה להבין מהיכן הגיע לפתע עדות ראייה זו מבלי שבוחן המשטרה ידע על קיומה, חקר ב"כ המדינה את העד בכיוון זה.
לדברי העד הוא מיוזמתו החליט לברר מי האישה שראה פצועה ברכבה בתאונה וגילה כי היא מאושפזת בבית החולים והחליט ללכת לבקרה.

" ש. ובבית החולים אתה סיפרת את מה שראית.
ת. לא. בבית החולים אני באתי רק לדרוש לשלומה.
ש. כן.
ת. ובאותו זמן שאני נכנסתי, יצאו משם איזה חוקרים מהמשטרה והתעניינתי מה קרה.
ש. אוקיי. ואז החוקרים סיפרו לך מה קרה?
ת. לא, אז שאלו אותי האם אני ראיתי. סיפרתי שהגעתי אחריו.
ש. למי סיפרת את זה?
ת. למי ששאלה אותי.
ש. מי שאלה אותך?
ת. אינני זוכר.
ש. אתה לא זוכר מי שאל אותך.
ת. משפחה או משהו.
ש. משפחה?! ואז מתי שאלו אותך את זה, באותו יום?
ת. בבית החולים. ואז אני אמרתי שאת מה שאני סיפרתי להם, אם ירצו אני אבוא ואספר את כל מה שצריך."

כך בפרוטוקול בעמוד 687 ובהמשך:
"ש. רגע... אבל, אתה אומר, אם הבנתי אותך נכון, הרכב שעמד בצד ועזב את המקום באותו רגע לא ייחסת לו חשיבות, נכון?!
ת. אמת.
ש. אז למה מצאת לנכון לספר את זה בבית החולים?
ת. שאלו אותי מה ראיתי וציינתי את מה שראיתי.
ש. אוקיי ומאז אף אחד לא אמר לך ללכת למשטרה ולספר את זה.
ת. נכון.
ש. ולמה אתה רואה צורך היום לספר את זה?
ת. ביקשו ממני, העורך דין ברקוביץ' התקשר אליי, ביקש שאני אספר את מה שראיתי ואם יש צורך בזה, אם זה עוזר, אני מספר".

כך ממשיך העד בעמוד 688 של הפרוטוקול.

לאחר שהסתיימה חקירתו הנגדית של עד זה שאל בית המשפט שאלת הבהרה לעדות שנשמעה:

"בצלאל שליו: אני אחזור שוב, אני לא ציינתי מיקום מדויק: כשאני עולה בעלייה ובעלייה אני רואה את הרכב הלבן הפגוע, אני אישית עצרתי מאוד סמוך; חלון-ליד-חלון. כשאני עולה לפני הרכב, בצד שמאל הרכב שציינתי, לא אוכל לקבוע מקום מדויק, ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול, זה היה כשאני עולה כבר אחרי הסיבוב אני עולה ובצד שמאל, היה רכב קרוב לאזור, לא ממש קרוב למקום הרכב הפגוע.
כ"ה אלון אופיר: באיזה מרחק?
בצלאל שליו: יכול להיות 10 מטרים, אז לא אוכל... לא קבוע בזיכרוני המיקום המדויק, לא אוכל לציין מיקום מדויק. מה שציינתי בהתחלה.
כ"ה אלון אופיר: אז אם בעצם אני מבין נכון את העדות של אדוני, בעצם הרכב הלבן הארוך הזה שאני מדבר עליו, הוא נמצא בכלל מאחורייך בזמן שאתה עוצר במקביל לרכב הפצוע. אם הוא נמצא מאחורייך, איך אדוני רואה מי נכנס לרכב ברגל? האירוע מתרחש בכלל במרחק, לפי הערכתך, של כעשרה מטרים מאחורייך, אז איך?
בצלאל שליו: הגעתי למקום, עמדתי וראיתי את מה שקורה וזה מה שראיתי.
כ"ה אלון אופיר: טוב."

בהמשך לשאלות אלה ביקש התובע להשלים עוד מספר שאלות בנושא וכך הגיב העד:
" ש. אתה מתקדם, מסתכל תחילה אל תוך הרכב של הנאשמת – רואה אותה פגועה.
ת. נכון.
ש. אוקיי. אחר כך אתה מסתכל לעשרה מטר האלה ורואה...
ת. מה עשרה מטר? זה היה לפני...
ש. אז תסביר לי, זה מה שאני רוצה.
ת. אני אחזור שוב: כשאני עולה למקום, אני רואה באמצע הכביש רכב פגוע ולצידו לכיוון שלי עומד רכב. תוך כדי כשאני מגיע, אז הוא עולה לרכב ונוסע.
ש. מה זה תוך כדי שאתה מגיע? לנאשמת?
ת. למקום, לאוטו.
ש. היית בעצירה, היית בנסיעה, מה? תדבר למיקרופון, אנחנו צריכים שזה יהיה כתוב.
ת. אתה שואל פרטים שלאחר שנתיים להיזכר בהם, הם... זה לא קל. אתה רוצה שאני אגיד דברים שנראה לי ואחר כך יהיה כל מיני...
ש. אתה אמרת שמה שאתה ראית, אתה יכול להעיד על זה בהחלטיות.
ת. מה שאמרתי, אמרתי ואני לא יודע מעבר, אתה רוצה עוד פרטים מדי לרדת לפרטים. אם אני הייתי בנסיעה או שעמדתי... ברצינות?! מה? אני לא יכול לזכור כזה דבר.
ש. אז אני גם יכול להגיד לך שראית את הרכב הזה 20 דקות אחרי. אז מה? את זה אתה יכול לזכור, אם זה היה 20 דקות או..? "

ניתוח עומק של עדות זו מחייב זהירות רבה שכן על פניו מביאה ההגנה ראייה המחזקת לכאורה את טענתה לפיה רפאל נטש או ברח מהזירה מיד לאחר שהתרחשה התאונה וטרם הגיעו כוחות משטרה או כוחות הצלה למקום.
אלא שבחינה מעמיקה של עדות זו מציבה אותה בעיני עם משקל ראייתי זעיר ואסביר את עמדתי:
ראשית תמוהה מאד הופעתו של עד זה ביום 5.6.19 בבית המשפט, שנתיים (!) לאחר התרחשות התאונה בעוד לפי עדותו כבר שהייתה הנאשמת מאושפזת בבית החולים לאחר התאונה הוא הגיע למקום אשפוזה מיוזמתו, מסר את גרסתו למשפחתה והודיע כי יהיה מוכן להעיד בעניין.
משמעות הדבר כי לפחות משפחת הנאשמת ידעה מרגע אשפוזה על קיומו של עד זה ועל תוכן עדותו לפיה ראה אדם חובש כיפה עוזב את הזירה מיד לאחר התאונה, ובכל זאת לא נמסר מידע זה למשטרה, לא על ידי משפחת הנאשמת ולא על ידי הנאשמת עצמה בחקירתה במשטרה או לאחריה.
על פניו המדובר בהתנהלות מוזרה (אם כי אפשרית) לפיה בחרה משפחת הנאשמת לשמור מידע זה לעצמה במשך שנתיים.

למרות המצב המתואר לעיל, לא אקבע את משקל העדות בשל התנהלות משפחת הנאשמת שקיבלה את המידע, ומשקלה ייקבע להלן על בסיס מידת האמון שניתן לתת בעדות עצמה ומידת הסבירות כי מה שמתאר העד בעדותו אכן התרחש ואכן קשור לנהג היונדאי רפאל ליפקין.

מבחן אמינות העדות –
העד בצלאל מתאר בתחילת עדותו סיטואציה ממנה ניתן היה להבין כי לאחר שהגיע בסמוך לרכב הנאשמת ("חלון ליד חלון" לדבריו)או בדרכו לרכב הנאשמת כפי שהעיד בהמשך עדותו, הוא רואה משמאלו רכב לבן ארוך אליו נכנס אדם חובש כיפה שעוזב את המקום.
במקביל בתחילת חקירתו הראשית עמד העד על עמדתו לפיה לא קרא את כתב האישום, וסירב לעבור כל "הכנה" או לקבל ידע מוקדם לפני עדותו. העד העיד כי הוא הגיע לבקשת הסנגור של הנאשמת כדי לספר את האמת על מה שראה.
בנסיבות אלה, תמוהה בעיני עדותו שהדגישה גם בבית החולים (לדבריו) וגם בבית המשפט בפני את העובדה כי ראה רכב לבן בצד השני של הכביש שעוזב את המקום לאחר שאדם דתי נכנס אליו.
אסביר את התמיהה בעיני:
ככל שעד זה לא עבר הכנה לעדותו ,לא קרא את כתב האישום, לא ידע דבר על טענה של "בריחת" נהג מעורב מהזירה, וכל שעשה הוא לתאר מה שראה, אמור היה אירוע הרכב הלבן להיות בלתי רלוונטי לעדות בדיוק כמו שלא העיד מיוזמתו (אלא בעקבות שאלה ספציפית) על קיומו של רכב נוסף בזירה שעמד בצידי הדרך לפנים (רכב סיטרואן קטן עם כיתוב של "קיטרינג").
על פניו ציין העד כי הבחין ברכב פגוע במרכז הכביש ורכב נוסף "זרוק" בצד הדרך מחוץ לכביש ולא ציין כי ראה פגיעה כזו או אחרת ברכב הלבן הארוך שבשול הכביש הנגדי.
מנקודת ראותו כמי שהגיע לזירה, אין כל קשר של הרכב הלבן לתאונה ולכן לא ברור מדוע מי שלא מכיר את האירוע מבחינת תרחיש התאונה יציין בעדותו הראשית אירוע זה כרלוונטי לעדותו.
מר בצלאל מגיע לפי עדותו לרכב שלפני זמן קצר מאד היה מעורב בתאונה קשה ובתוכו לדבריו אישה מדממת וילדה לצידה.
בתו הקטינה שברכבו וילדיו האחרים נכנסים להיסטריה וללחץ עד כדי כך שהוא מחליט לעזוב את המקום מבלי שיצא כלל מרכבו.
לטענתו הוא מרוכז בלהתקשר למד"א, וכאשר ראה רכב נוסף מגיע למקום מכיוון ירוחם הוא נוסע מהמקום.
אשאל – כיצד בסיטואציה קשה זו המתוארת לעיל היה נתון מוחו ומחשבותיו לרכב שחונה בצד הדרך, למראה הנהג של אותו רכב, ומדוע אירוע זה דווקא נחרט בזיכרונו כרלוונטי? מדוע מציין הוא רכב לבן עליו לא ראה כל פגיעה כרלוונטי לתיאור הזירה כבר בבית החולים, עד כדי מצב בו הוא מודיע למשפחה בבית החולים כי הוא יהיה מוכן לבוא ולהעיד על כך בהמשך? על פניו אם לא עבר "הכנה" לעדותו, לא אמור היה העד לתת כל חשיבות לרכב כזה.
האם לא סביר יותר כי יתאר את מראה רכב הטויוטה בו היו לדבריו נפגעים נוספים אם בחר להביט שמאלה?
אני סבור כי קיים קושי רב לקבל עדות זו כפי שנמסרה כאמינה וסבירה בנסיבות, אלא שלא בכך מסתיימות הבעיות והקשיים בעדות זו:

בתחילה ניתן היה להבין מהעד כי הוא עצר חלון ליד חלון עם הגולף ואילו הרכב הלבן היה משמאלו.
אלא שבשאלת הבהרה ששאלתי את העד בעניין זה הוא שינה את גרסתו ואמר:

"אני אישית עצרתי מאוד סמוך; חלון-ליד-חלון. כשאני עולה לפני הרכב, בצד שמאל הרכב שציינתי, לא אוכל לקבוע מקום מדויק, ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול, זה היה כשאני עולה כבר אחרי הסיבוב אני עולה ובצד שמאל, היה רכב קרוב לאזור, לא ממש קרוב למקום הרכב הפגוע."

ככל שעדות זו מדויקת, אותו "רכב לבן ארוך" שראה מר בצלאל היה בצד שמאל של הדרך שעה שהתקדם לכיוון הגולף ולא משמאל לה או במקביל לה משמאל.
העד אומר מפורשות – "ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול".
אזכיר כי במהלך הביקור במקום שבוצע בתיק זה נמצא מרחק של 326 מטרים מעיקול הדרך ועד למקום האימפקט בו התרחשה התאונה.
למרות נתונים אלה מעריך העד את מיקומו של הרכב הלבן כ-10 מטרים מהמקום בו היה אך נמנע מלתת הערכה מבוססת או מדויקת.
גם אם הערכת העד ל- 10 מטרים היא נכונה וגם אם מרחק הרכב הלבן היה יותר מ-10 מטרים מהמקום (ואין אני נשען על הערכות אלה כמדויקות), בשתי החלופות מצוי הרכב ביחס אליו כאשר פניו ורכבו לכיוון ירוחם מאחוריו.
לא הבנתי כיצד בסיטואציה שתוארה על ידי העד עצמו – הוא מגיע לפתע לזירת תאונה קשה מאד, לפניו נהגת פצועה וילדה איתה, משמאלו רכב נוסף פגוע מחוץ לכביש, ילדיו בהיסטריה והוא מנסה להתקשר למד"א מבלי שיצא כלל מהרכב, איך בסיטואציה כזו הוא יודע לספר על אדם דתי שנכנס מאחוריו לרכב לבן ארוך שעוזב את המקום ונוסע ממנו.
עדות זו היא בלתי סבירה בעיני ואינה מסתדרת עם השכל הישר.
יחד עם זאת, ולמרות קביעתי כי עדותו של מר בצלאל אינה סבירה כפי שמסר אותה, אין אני קובע כי היא בלתי אפשרית.
כדי להוכיח שהמדובר בעדות אמיתית ונכונה, יכולה הייתה בנקל ההגנה לבסס את אמינות העדות על ידי הבאת הקלטה של השיחה שבוצעה בין העד למד"א בזמן אמת, או לחליפין להביא תדפיס שיחות של העד מיום האירוע לפיו ממכשיר הטלפון שלו אכן בוצעה שיחה למד"א כפי שידעה היטב ההגנה לבקש ולקבל תדפיס שיחות של העד רפאל ליפקין (ראה נ/9 בתיק מוצגי ההגנה).
שעת השיחה למד"א הייתה יכולה "לקבע" את העד בזירה ולהפוך את משקל העדות למשמעותי הרבה יותר.
השארת העדות ללא כל חיזוק ראייתי כאשר אנו בסיטואציה בה עדות כזו "מופיעה" שנתיים לאחר התאונה, מפחיתה מאד את משקלה בעיני.
גם אם אצא מנקודת הנחה כי כל שמסר מר בצלאל הוא אמת לאמיתה וכי הוא אכן נכח בזירה לזמן קצר, ראה את שראה, התקשר למד"א ועזב את המקום עם רכבו מבלי שיצא ממנו וזאת טרם הגיעו כוחות רפואה למקום, עדיין בכל הקשור לרכב הארוך הלבן אין כל וודאות כי המדובר ברכבו של רפאל ליפקין.
מר בצלאל לא מסר מה סוג הרכב הלבן שראה, לא מסר כל תיאור ממשי של הנהג למעט הטענה כי היה אדם עם כיפה, הוא לא מסר כי הרכב שראה היה פגוע גם כן בצדו (והצד שפנה לכיוון העד היה הצד שנפגע בתאונה זו כפי שניתן לראות בברור בתמונה 4 של ת/7) ולמעשה לא מסר כל תיאור ממשי הקושר בוודאות מספיקה את ליפקין רפאל לדמות שלכאורה ראה.
בעדותה מסרה חגית ליפקין כי יצאה ראשונה מהיונדאי ורצה במעלה הכביש כדי לבדוק מה קרה לנפגעים ברכבים האחרים, היא זו שמעדכנת את בעלה כי יש רכב נוסף שנפגע עליו לא ידע כלל בזמן התאונה (ראה עדותו של רפאל בעניין זה ואת ההקלטה של השיחה עם המשטרה בת/19 שם בזמן שיחה 00:59 שניות מגלה ליפקין על קיומו של הרכב הנוסף מאשתו) . עדה זו מתארת כיצד היא עדה לתחילת הטיפול של צוותי הרפואה בנהג הטויוטה המנוח ומכך ניתן ללמוד כי הזוג לפקין שהה בזירה לפחות עד שצוותי מד"א הגיעו אליה. כמתואר בניתוח עדותה, יודעת חגית לספר כי נהג הטויוטה המנוח ניסה או רצה בעצמו לצאת מהרכב ואף דיבר, פרט שאושר על ידי הגב' אלה בעדותה ומחזק מאד את עדותה של חגית.
מאחר ומר בצלאל הגיע לזירה ממש בסמוך להתרחשות התאונה ועזב את זירת התאונה בסמוך להגעתו אליה, ולפני שמד"א הגיעה לזירה או כיבוי אש(זאת לפי עדותו שלו עצמו), לא יתכן כי הזוג ליפקין עזבו את המקום שעה שהוא היה עדיין בזירה.
ככל שעדותה של חגית ליפקין היא עדות אמינה בכל הקשור לנוכחותה בזירה עת צוותי הרפואה היו שם, הרי שלא יתכן כי היה זה ליפקין רפאל שעזב את המקום עת ראה העד בצלאל אדם נכנס לרכב לבן ועוזב את הזירה בנקודת זמן הסמוכה להתרחשות התאונה.
כפי שיוסבר להלן, מצאתי את עדותה של חגית ליפקין עדות אמינה מתחילתה ועד סופה.
לסיכום ניתוח עדותו של מר בצלאל שליו, המדובר בעדות שאמינותה נמוכה מאד בעיני, משקלה כראייה התומכת בתזה של התביעה לפיה הזוג ליפקין ברחו מהזירה לאחר התאונה נמוך מאד, ואין אני סבור כי יש בעדות זו כדי לשנות במשהו את קביעות בית המשפט באשר למנגנון התרחשות התאונה.
חיזוק נוסף לקביעתי לפיה הזוג ליפקין לא נטש את הזירה אלא עזב אותה ברשותו של איש משטרה ולאחר שמסר לו רפאל את מספר הטלפון שלו, יש בעדותו של רפאל עצמו לפיה ידע פרטים על הזירה אותם לא יכול היה לדעת אלא אם היה נשאר בה.
למשל, ידע רפאל לספר כי רכב כיבוי אש הגיע לרכב ה"גולף" כדי לחלץ ממנה (עמ' 447 שורה 24).
עוד ידע לספר רפאל בתשובה לשאלה האם היה הכביש סגור או פתוח, כי הכביש נסגר על ידי המשטרה בזמן בו היה בזירה ואף ציין כי רכבים שהגיעו מכיוון ירוחם נאלצו להשתמש בציר של דימונה. (ראה עמוד 448 לפרוטוקול החל משורה 1).
לו לא היה רפאל בזירה בנקודות זמן אלה שלאחר הגעת הכוחות לשטח, כיצד ידע לתאר אותן?
חזקה כי ההגנה הייתה מטיחה בעד כי הכביש לא נסגר, או כי מכבה אש לא פעל לחילוץ הנאשמת מהגולף ככל שאירועים אלה לא התרחשו כפי שמתאר רפאל. (אגב גם עדי ההגנה, הזוג שס שעדותם תבחן להלן, וגם הפרמדיקים שעדותם תבחן להלן מאשרים כי חילוץ כזה התרחש).
עובדתית ידע העד לספר פרטים שהתרחשו לנגד עיניו, אותם ראה בעצמו ולא יכול היה לתארם אלא אם היה נוכח בזירה הרבה אחרי שמר בצלאל עזב אותה במהירות (לדבריו).
אני דוחה לכן את "תאוריית ההפקרה או הבריחה" מהזירה של הזוג ליפקין כפי שטענה לה ההגנה בתיק זה, ומקבל באופן מלא את עדות הזוג ליפקין כי היו בזירה בזמן הסיוע הרפואי לפצועים ועזבו אותה ברשות איש משטרה.

עדותו של רפ"ק אריאל כהן (מהנדס) –
עד זה הינו קצין משטרה בדרגת רפ"ק המשמש בתפקיד מהנדס מחוז הדרום.
עד זה ערך חוות דעת ביחס לתאונה נשוא פרשה זו והיא הוגשה באמצעותו וסומנה ת/23.
בהתאם לעדותו ונתוני חוות דעתו הגיע העד לזירת התאונה הקטלנית בשעה 18:45.
שלושה ממצאים מרכזיים עולים מבדיקת הזירה על ידי המהנדס המשטרתי כפי שבאו לידי ביטוי בת/23:
מימין לגולף בנתיב נסיעתה שול דרך ברוחב 2.9 מטר (סלול + גרנולרי) ואילו לנתיב הנגדי שול ברוחב 2.8 מטר (סלול + גרנולרי).
מימין לשול הימני מעקה W עם עמודים כל 4 מטרים (צולם בתמונה בת/23).
פרק סיכום והמלצות נחתם במילים – "לא נמצאו ליקויי תשתית שגרמו להתרחשות התאונה".
במהלך חקירתו הנגדית הבהיר העד כי תפקידו באירוע היה לבדוק את התשתית, את הכביש וסביבתו בזירת התאונה.
במהלך חקירתו הנגדית טען הסנגור בפני העד כי לשיטת ההגנה האירוע התאונתי הראשון התרחש "מאות מטרים" לפני התאונה השנייה בין הגולף לטויוטה. לא מצאתי כל אחיזה בראיות לטענה זו שכן גם בחוות דעת מומחה ההגנה טוען הוא להופעת סימן 3 באחור אך בפועל אין לו מושג, למומחה ההגנה, היכן הייתה נקודת האימפקט הראשונה. המומחה אמנם טוען כי היא אינה בנקודה 14 (שבת/4) אך להצביע על נקודה ברורה אחרת הוא אינו יכול בנתונים שבידיו.
תאוריה חדשה זו שהוצגה לעד פשוט אינה עולה מחוות דעת מומחה ההגנה ואינה נתמכת בכל ראייה אחרת שהציגה ההגנה בתיק זה.
בהמשך חקירתו הנגדית טען הסנגור בפני העד כי במעבר שבין השול הסלול לשול הגרנולי (שול כורכר מהודק) יש מדרגה גבוהה והפרש גבהים ניכר.
העד הכחיש טענה זו ועמד על כך שאין מדרגה במקום.
ב"כ הנאשמת שאל האם הימצאות מדרגה היא ליקוי משמעותי, והעד הסכים כי מדרגה של מעל 10ס"מ היא ליקוי תשתית שכן רכב שירד ממדרגה כזו וינסה לחזור לכביש תהיה סכנה שיתהפך. (ראה עמוד 547 בפרוטוקול).
"העד מר אריאל כהן: מדרגה בגובה שמונה עשר היא ליקוי תעבורתי מהטעם הפשוט שאם רכב סוטה,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן?
העד מר אריאל כהן: ימינה,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן.
העד מר אריאל כהן: ואחר כך מנסה לחזור, במדרגה של עשר ופלוס,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן?
העד מר אריאל כהן: אז יש סכנה שהוא פשוט יתהפך ."

אני מסכים בנקודה זו עם טענת ההגנה כי לפחות בסמוך לנקודת אימפקט 2 נצפתה במהלך הביקור במקום שביצע בית המשפט מדרגה בין שול האספלט לשטח הגרנולי בכיוון הנסיעה שמירוחם לבאר-שבע.
אני מסכים כי חוות דעתו של עד זה בנקודה זו אינה מדויקת אך שתי הערות בעניין זה.
בית המשפט לא בחן את כל אורך תפר השול עם השטח הגרנולי, אלא צפה בקטע הדרך הקצר שליד נקודת האימפקט שם אכן נצפתה מדרגה שעולה על 10 ס"מ. מהנדס המחוז לא ראה ממצא זה או לא מצא אותו וזה אכן ליקוי בחוות דעתו, אך מאחר ואין לדעת את נקודת הירידה המדויקת של היונדאי מהכביש לשול במהלך ניסיון החמיקה שלה מהגולף, לא די בהצגת נקודה ספציפית של מדרגה, ונכון היה לו ההגנה הייתה מציגה כי אותו אזור עם מדרגה הסמוך לנקודת אימפקט 2 ממשיך גם בהמשך הדרך היכן שהזוג ליפקין טענו שעצרו ומשם רצו במעלה הכביש לעבר הרכבים הפגועים לאחר התאונה.

גם אם המדרגה קיימת בהמשך הדרך בעומק זהה לזה שהוכח כי מצוי ליד אימפקט 2, לא ברורה חשיבותו של ממצא זה בהינתן שרפאל ליפקין מעולם לא טען כי "ירד" מהכביש לשול ומיד ניסה לחזור לכביש. הן בעדותו והן בעדות חגית בת זוגו, נטען כי הם "ברחו" לשול הימני ובמהלך סטייה זו פגע בהם הגולף פגיעת צד ומרגע זה עסק רפאל בבלימה ועצירה של רכבו בשול מבלי שצוין כל ניסיון שלו לחזור בנסיעה לכביש. בנסיבות אלה ולפי עדות המהנדס רפ"ק אריאל כהן, אין כל סיבה שהיונדאי יתהפך עקב ליקוי תשתיתי זה ואין באי התהפכות היונדאי כל ראייה לכך שהיונדאי לא ירד לשול בניסיון החמיקה שלו מהגולף.
בהמשך עדותו, הציג הסנגור לעד דיסק עם תמונות שצילם העד בזירה וביקש כי ינסה לזהות חלק מהשוטרים שהיו בזירה וצולמו בתמונות אלה.
ראייה זו הוגשה על ידי ההגנה וסומנה כנ/7.
לא מצאתי כיצד תרמה ראייה זו להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות, גם ההגנה בסיכומיה בפרק המתייחס לעד זה (עמ' 45 בסיכומים) לא העלתה כל טענה מהותית המתייחסת לנ/7 ולא ביקשה להעיד איש מהשוטרים שזיהה העד.
לסיכום עדות זו, מקבע העד את מיקום התאונה כפי שצפה בזירה בקילומטר 3.5 בכביש 224.
עד זה תרם להבנת מצב השוליים במקום, רוחבם הכללי מעבר לרוחב הנתיבים עצמם שזהה לרוחב אותו קבע הבוחן (3.6 מטר כל נתיב).
אני כאמור מקבל את טענת ההגנה באשר לטעות של העד במציאת מדרגה בשול באזור הסמוך למקום אימפקט 2 , אך אין אני מוצא כל נפקות של הימצאות מדרגה זו במקום לשאלת התהפכות אפשרית של רכב היונדאי זאת בהעדר כל טענה של ניסיון לחזור לכביש ובהעדר כל ראייה לכך שבהמשך הדרך נמצאת מדרגה זהה לזו שיש בסמוך לנקודת האימפקט (ואין אני מתעלם מהתמונות שצרף מומחה ההגנה בעניין זה לחוות דעתו שכן לא ניתן מזווית הצילום לדעת כי המדידה הבודדת של 13 ס"מ במדרגה נתונה אכן נמשכת לכל אורך הקטע המצולם).
אני מקבל בהעדר כל חוות דעת נגדית לאיכות התשתית במקום, את מסקנת העד (המאשררת את מסקנת הבוחן המשטרתי) כי לא היו ליקויי תשתית בזירה שגרמו להתרחשות תאונה זו.

עדותו של מומחה הצמיגים – מר אסף אלפסי –
באמצעות עד זה הגישה המדינה את חוות הדעת ת/24 ואת הדיסק המתעד בתמונות את הממצאים ת/25.
מומחה הצמיגים בחן את צמיג הגולף הקדמי שמאלי שהתנתק מהגולף במהלך התאונה.
בעמוד 18 של חוות דעת זו קובע מומחה הצמיגים את הקביעות הבאות:
בהתאם לממצאים שנמצאו באופן (כפי שהוא מכונה בחוות הדעת) "כל 3 מוקדי הפגיעה באופן התרחשו במהלך התאונה שבנדון".
"בבדיקה חזותית של הדפנות החיצוניות של הצמיג נמצאו מקטעי שפשוף, התקלפות, חתכים ותלישות גומי חודרות ושאינן חודרות את דפנות הצמיג, אשר התרחשו במהלך התאונה שבנדון" (ההדגשה שלי א.א.).
לא נמצאו ממצאים לבלאי בדפנות.
"לא נמצאו ממצאים להתחממות הדפנות או כאלו היכולים להעיד על נסיעה ללא אויר בצמיג טרם התאונה שבנדון".

במילים אחרות קובע מומחה זה כי הנזקים לצמיג הגולף נגרמו עקב ובמהלך התאונה ואין המדובר בסיטואציה בה כשל בצמיג הוא אשר גרם לאבדן השליטה ברכב או לסטייה שלו מנתיב הנסיעה.

ההגנה לא חלקה בחוות דעת נגדית משלה על ממצאי מומחה התביעה ולא הציגה חוות דעת נגדית של מומחה צמיגים מטעמה.
בנסיבות אלה ולאור עומק חוות הדעת שהוגשה, הניתוח המקיף שבה ותמיכת הממצאים בתמונות והסברים בהם אני מוצא היגיון רב, אני מקבל את קביעות מומחה הצמיגים, מר אסף אלפסי כעובדות מוכחות בפרשה זו.

במהלך חקירתו הנגדית של העד ביקש הסנגור לברר את מנגנון היווצרות הנזקים בצמיג, ומומחה הצמיגים אישר כי אין הוא יכול לבצע אבחנה בין הפגיעות בצמיג ובאופן שנגרמו בתאונה הראשונה עם היונדאי לבין אלה שנגרמו בתאונה השנייה עם הטויוטה.
המומחה יודע לקבוע שכל הפגיעות נגרמו בשתי תאונות אלה ולא קדמה פגיעה מהותית בצמיג שקדמה לתאונה 1.
כפועל יוצא מאמירה זו של מר אלפסי, טענה ההגנה בסיכומיה את הדברים הבאים:
מעצם העדר יכולת המומחה למיין את הנזקים בצמיג בין האימפקט הראשון לשני, "לא ניתן לשלול שנקודת האימפקט הראשונה הייתה לפני המקום בכביש אותו קבע בוחן התנועה כנקודת האימפקט".
בוחן התנועה קבע כי צמיג הגולף איבד אויר במהלך האימפקט הראשון וכי תחילת הסימן שהשאיר היה בנתיב הנגדי.
ההגנה מסכימה בסיכומיה: "ניתן לקבוע כי בנקודה זו אמנם החל הצמיג להותיר מריחת גומי על האספלט" אך ממשיכה וטוענת " אולם ניתן לקבוע כי בנקודה זו לא נוצר הכשל שגרם לאיבוד האוויר. מכאן שנקודת תחילת הסימן אינה נקודת האימפקט הראשונה שקבע הבוחן".
אתייחס לשתי טענות אלה בסיכומי ההגנה אחת לאחת:
ביחס לטענה בסעיף א' לעיל, מומחה הצמיגים בסך הכל קובע כי אינו יודע לחלק את הנזקים שבצמיג לתאונה 1 או לתאונה 2 אך כלל הנזקים נגרמו יחד בשתי התאונות ולא נוצרו לפני תאונה 1.
בנסיבות אלה, לא ברורה לי המסקנה הנגזרת של ההגנה לפיה נקודת האימפקט הראשונה הייתה לפני המקום אותו קבע הבוחן.
לא מצאתי כל קשר בין היעדר יכולת מיון הנזקים למיקומה של נקודת האימפקט הראשונה בזירה.
המדובר במסקנה של ההגנה שאין לה כל הסבר בסיכומים, ולחלוטין לא ברור לי על מה היא נשענת.
ביחס לטענה שבסעיף ב' לעיל, קובע מומחה הצמיגים מפורשות בחוות דעתו כי
"לא נמצאו ממצאים להתחממות הדפנות או כאלו היכולים להעיד על נסיעה ללא אויר בצמיג טרם התאונה שבנדון" , יחד עם זאת לא שלל הבוחן המשטרתי אפשרות של יציאת אויר חלקית מצמיג הגולף עקב המפגש הראשון עם היונדאי, וקביעה זו אינה סותרת את קביעת מומחה הצמיגים.
כלומר, הוכח כי עקב המפגש הראשוני בין הגולף ליונדאי לא היה אבדן מוחלט של אויר בצמיג הקדמי שמאלי של הגולף, אך יתכן שהיה אבדן אויר חלקי בצמיג זה.
ממסקנה זו מבקשת ההגנה לגזור הוכחה כי נקודת האימפקט הראשונה (נקודה 14 ובהמשכה סימן 3 בת/4) אינה נכונה שכן ה"כשל בצמיג" נגרם בהכרח במיקום אחר שלא השאיר כל סימן על הכביש.
עמדת ההגנה בטענה זו אינה מתמודדת שוב עם התרחבותו של סימן 3 בנקודה 14 המעידה על תחילת יצירת הסימן כפי שהסביר הבוחן המשטרתי.
לו מפגש הרכבים גולף/יונדאי היה מתרחש בנקודה אחרת על נתיב הגולף (ובאופן מופלא לא הותיר שם שום סימן להתרחשותו), מדוע לאחר מפגש ראשוני זה והתנתקות הרכבים לאחריו, יחל לפתע צמיג הגולף שלכאורה איבד מעט אויר, להשאיר במיקום אחר את סימן 3 כאשר בתחילתו התרחבות בנקודה 14?
טענת ההגנה לפיה ניתן להיבנות מעדותו של מר אלפסי ביחס למצב הנטען על ידה, אינה מוסברת בכל דרך בסיכומיה ואינה נתמכת בכל הגיון בסיסי המתמודד עם הראיות שנמצאו בזירה.
לא די באמירה "סתמית" לפיה נקודה 14 היא ממצא ש"הומצא" על ידי הבוחן בלשכת התנועה.
חובה על ההגנה להתמודד עם הממצאים ולתת להם הסבר הגיוני בתרחיש שהיא מציגה.
הסבר כזה לא ניתן לטענות שהעלתה בהמשך לעדותו של מר אסף אלפסי.

בהמשך חקירתו הנגדית של מומחה הצמיגים, ניסה הסנגור להגיע אתו לתובנה או הסכמה לפיה מכת הצד של הגולף עם היונדאי ובריחה אפשרית של חלק מאויר הצמיג הקדמי השמאלי תחליש את אחיזת הצמיג עם הכביש ותגרור את הגולף לסטייה בלתי נשלטת שמאלה (מצב של תאונה בלתי נמנעת).
אביא בתמצית את מהלך החקירה של העד בעניין זה המדברת בעד עצמה:
"עורך דין מרקו ברקוביץ’: תאשר לי שלחץ אוויר נמוך בצמיג מקטין את כוחות האחיזה של לפתח אותו גלגל?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: לא?
אסף אלפסי: לא. לחץ אוויר נמוך בצמיג לצערי הרב מגדיל את אחיזת הצמיג על גבי הכביש. אבל הוא מאיץ את צורת אי היציבות של הצמיג. זאת אומרת שאם תיכנס לפנייה, הצמיג הזה אתה לא יודע איך הוא יתנהג, האם הוא יכנס למצב של "קורנרי" או האם לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: תאשר לי בבקשה שירידת אוויר פתאומית בגלגל קדמי שמאלי ברכב, תוריד את כוחות הצד של אותו הצמיג ומצב זה יכול לגרום לסטיית הרכב השמאלה?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: לא?
אסף אלפסי: אני לא יכול לאשר לך את זה, אני יכול לאשר לך בדיוק ההפך מזה.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: שהוא ילך ימינה?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: אלא?
אסף אלפסי: התנהגות לאיפה הוא ילך זה כבר תלוי בנהג. כי זה צמיג שיושב בסרן היגוי. שליטה מלאה של הנהג. זה דבר אחד. בנוגע לכוחות הצד, כוחות הצד הם פונקציה של מקדם החיכוך, גרביטציית כדור הארץ ומקרה הזה מכיוון שאני מניח, אם הייתה בלימה, של מעבר המסה לסרן הקדמי.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: הבנתי.
אסף אלפסי: כי מקדם החיכוך תלוי, מקדם החיכוך תלוי בכוח ובעומס שמופעל על הסרן. (לא ברור) חיכוך הוא לא קבוע.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: זאת אומרת אני לא יכול לדעת לאן הוא ילך?
אסף אלפסי: אני יכול להגיד לך שאין, שמה שאמרת לא נכון.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: אלא? אני אדע לאן הוא ילך?
אסף אלפסי: לא. אתה שאלת אותי על כוחות הצד.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: נכון ."

יוצא מעדות מומחה הצמיגים כי ככל שהתרחש אבדן אויר בצמיג הקדמי של הגולף בעוד היא בנתיבה כתוצאה ממפגש עם היונדאי, אין המדובר ברכב המאבד אחיזה עם הכביש ואין כל מופע של היזרקות הרכב שמאלה (המדובר בצמיג המחובר לסרן בו יש היגוי).
לפי עדותו של עד זה, גם אם היה אבדן אויר מסוים בצמיג הקדמי השמאלי של הגולף, אין המדובר במצב בו בהכרח "ייזרק" הרכב שמאלה. לשיטת העד הדבר תלוי גם בנהג.
ההגנה לא הביאה כל עדות או חוות דעת נגדית לפיה קביעות אלה של מומחה הצמיגים אינן מדויקות ולכן אמור היה בית המשפט לאשר את קביעות המומחה בעניין זה כאמינות ובעלות משקל רב.
אלא, שמומחה זה הגיע לבית המשפט כמומחה לחקר צמיגים ולא כמומחה לדינמיקה של רכב בזמן תאונה. בנסיבות אלה, ואף שעדותו של מומחה זה מחזקת אף היא את עמדת המדינה ומחלישה את גרסת ההגנה, אתן לה בכל הקשור לדינמיקת הרכב משקל נמוך ולא מרכזי, לעומת משקל מלא אותו אתן לכל חוות הדעת שהוגשה ביחס לצמיג והאופן.

עדותו של יהושע וינשטיין (פרמדיק)-
עד זה טיפל לאחר התאונה בנאשמת וכן בטליה שץ.
באמצעותו הוגשו שני מסמכים רפואיים – ת/26 ו ת/27.
עד זה אישר כי הגיע לזירה לאחר שכוחות מד"א אחרים, כיבוי ומשטרה כבר היו בה.
עדותו של עד זה לא תרמה מהותית להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות בה.

עדותו של יונתן פופקין (פרמדיק) –
עד זה הוא פרמדיק שהגיע לזירה ובאמצעותו הגישה המדינה שני מסמכים רפואיים: ת/28 ו- ת/29.
ת/28 מתייחס לפעולות הרפואיות שבוצעו כלפי הקטין דניאל שהיה ברכב הטויוטה.
ת/29 מתייחס לפעולות הרפואיות שבוצעו כלפי נהג הטויוטה המנוח זילברמן דימיטרי ז"ל.
עד זה נחקר ותאר בעיקר את חלקו בניסיונות הטיפול במנוח.
לפי עדותו כאשר הגיע לזירה המנוח כבר היה מחוץ לרכבו וטופל לפניו על ידי איש רפואה אחר העונה לשם פרדי.
לפי עדותו של עד זה, כאשר הוא הגיע למנוח הוא לא היה במצב בו יכול היה לדבר.
ההגנה ניסתה להראות כי עדות זו מראה כי עדותה של חגית ליפקין שקרית אך כפי שהובהר כבר על ידי לעיל, עדותה של חגית ניתנה ביחס למצב המנוח שקדם להגעת עד זה, ולפי עדות הנוסעת שישבה מאחורי הנהג ברכב הטויוטה, הוא אף צעק לאחר התאונה, חילץ עצמו לספסל האחורי, פתח בעצמו את הדלת האחורית, ורק אז חולץ מהרכב על ידי נוכחים שהגיעו למקום.

עדותו של מר פרדי נחמיה (פרמדיק) –
באמצעות עד זה הוגשו שני דוחות רפואיים: ת/30 ו-ת/31.
ת/30 מתייחס למנוחה זילברמן ילנה ואילו ת/31 לפצועה אישוטקין אלה.
עד זה הוא הפרמדיק הראשון שהגיע לזירת התאונה לפי עדותו.
שני נתונים חשובים למדתי מעדותו של עד זה בחקירתו:
הראשון כי הנהג שלו באמבולנס סייע לחלץ את הנאשמת והילדה שלצידה מהרכב בו היו לכודות. (עמוד 625 שורה 5)
על פרט זה ידע להעיד רפאל ליפקין בעדותו. אלמלא נכח בזירה לא יכול היה לדעת על חילוץ זה.
השני מעיד על התעניינות ההגנה בתמונות שלכאורה צולמו בזירה והועברו למד"א, נתון עליו לא ידע העד להשיב.
דווקא עדותו של העד פחות מעניינת בנקודה זו, אך עצם השאלה ששאלה ההגנה מעידה כי היא שמה לב והייתה מודעת לעדות של רפאל ליפקין בעניין צילום התמונות שלו בזירה עבור מד"א אך בכל זאת לא הוגש כל מסמך מטעם ההגנה המוכיח או מנסה להוכיח כי עדות זו הקושרת את ליפקין לזירה אינה נכונה.

עדותו של מר רועי הבא (נהג חובש במד"א) -
באמצעות עד זה הגישה התביעה את המסמך ת/32.
עד זה לא זכר באופן סביר את פעולותיו בזירה ולמעשה נתן בעדותו הסברים למושגים שבת/32.
תרומתו בהסבר למסמך ת/32 כי שתי הפצועות חולצו מרכבן באמצעות צוות כיבוי.
מעבר לכך, לא מצאתי בעדות זו תרומה מהותית להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות לה בתיק זה.

עם סיום עדותו של עד זה הוגשו בהסכמת הצדדים המסמכים הבאים:
הודעת פטירה של המנוחה זילברמן אירנה התקבלה וסומנה ת/33.
הודעת פטירה של המנוח זילברמן דימיטרי התקבלה וסומנה ת/34.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסים לגברת ישוטקין אלה, אסופה הכוללת תשעה עמודים, התקבלה וסומנה ת/35.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסים למר ישוטקין דניאל, אסופה הכוללת 7 עמודים התקבלה וסומנה ת/36.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסת לגברת שץ טליה כוללת 5 עמודים, התקבלה וסומנה ת/37.
אסופת מסמכים רפואיים של הנאשמת הכוללת שישה עמודים התקבלה וסומנה ת/38.
עם תום הגשות אלה הכריזה המדינה "אלה עדי".
לאחר הכרזה זו הודיעה ההגנה כי מבקשת לנצל את זכותה לשוב ולחקור את העד רפאל ליפקין לאחר שצו הכולל יכולת לקבל את נתוני תקשורת של המכשיר הנייד שלו ניתן להגנה.
לחקירתו של רפאל ליפקין התייחסתי עת ניתחתי את עדותו לעיל.
לאחר עדות זו הכריזה שוב התביעה כי אלה עדיה בתיק.
כפי שציינתי בתחילת הכרעת הדין, טענה הכוללת בקשה של הנאשמת שלא להשיב לאשמה נדחתה על ידי בהחלטה נפרדת ומנומקת.

גרסת הנאשמת –
במהלך פרשת ההגנה בחרה הנאשמת שלא להעיד ולא להיחקר נגדית ביחס לגרסה שמסרה בשתי חקירותיה הקודמות בבית החולים ובמשטרה.
בקשת המדינה ליחס להחלטה זו של הנאשמת משום חיזוק לראיות התביעה בתיק, תוכרע על ידי בהמשך, אך ראשית אסקור את גרסת הנאשמת כפי שניתנה (ותועדה באמצעות וידאו) עת קיבלה טיפול בבית החולים לאחר התאונה ולאחר מכן במשטרת ישראל.
דיסק ובו תיעוד חקירות הנאשמת הוגש על ידי המדינה וסומן על ידי כת/15.
דיסק זה כולל שני סרטונים המתעדים את חקירת הנאשמת (שתי החקירות לפי עדותה שלה עצמה לאחר שקיבלה יעוץ משפטי).
ביום 26.7.19 בסמוך לשעה 19:30 נחקרה הנאשמת לראשונה בבית חולים סורוקה ולהלן עיקרי עדותה כפי שנצפו על ידי בסרטון ת/15:
בפתח חקירתה מבהירים השוטרים לנאשמת מה הן זכויותיה ומתנהלת כלפיה חקירה באזהרה כחשודה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
בדקה 05:00 של הסרטון מתארת הנאשמת את האירוע כך:
"צומת הנגב פניתי שמאלה, הכביש היה לא עמוס רגוע, פניתי שמאלה בצומת הנגב בעיר הבהדים לכיוון ירוחם וכמה דקות לאחר מכן זה קרה, מפה אני לא...כאילו נפל לי מסך אני לא זוכרת, לא יודעת מה היה, לא עולה לי אני מנסה לרענן את הזיכרון. אני רק זוכרת אותי ואתה שמוטות בתוך האוטו."
הנאשמת נשאלת על מצבו המכאני של רכבה ומעידה כי לא היה כל ליקוי ברכב מכאני או בטיחותי טרם הנסיעה או במהלכה למעט "סחיבת מנוע" חלשה מהרגיל לאחר שהרכב עבר טיפול במוסך.
אך שמצומת הנגב עד לרגע התאונה עצמה טוענת הנאשמת כי אינה זוכרת דבר, מרגע שהתרחשה התאונה עצמה, זוכרת הנאשמת הייטב את הדברים:
בדקה 15:29 של הסרטון מעידה הנאשמת:
"זוכרת שהכל היה פיח ורעש, את הרעש של המכה, וישר הסתכלתי לראות מה קרה, חשבתי פיגוע"
בשלב זה של העדות היא נפסקת והנאשמת מקבלת מאיש רפואה במקום תרופה אותה מזהה הנאשמת בקולה כ"ליריקה" (ראה התייחסות לנושא זה בהמשך).
הנאשמת ממשיכה בעדותה ומעידה כי היא מאד ערנית במהלך הנסיעה ולכן היא "לא יודעת איך זה קרה" (דקה 23:00 לעדות המוקלטת).
לשאלה האם יש סיבה להערכתך לתאונה השיבה: "אין לי תשובה לזה, ואם הייתי זוכרת יכול להיות שהייתה לי תשובה".
לשאלה כמה כלי רכב היו בתאונה, השיבה מיד "שלוש".
לשאלה בכמה כלי רכב פגעת? השיבה הנאשמת בשאלה "פגעתי? הוחלט שפגעתי?" ובהמשך חזרה על גרסתה כי אינה זוכרת:
"אני לא זוכרת כלום כאילו לקחו טיפקס ומחקו לי את זה".
הנאשמת שללה בתוקף אפשרות שנרדמה.
לשאלה האם עקפה מישהו ענתה:
"לא לא עקפתי ולא היה צורך לעקוף".
ביחס לשימוש בטלפון בזמן הנהיגה הכחישה הנאשמת בתחילה כל שימוש כזה אך בהמשך עדותה המוקלטת כך אמרה בדקה 41:00 של ההקלטה:
"אני לא זוכרת אם...אני כמעט בטוחה שלא גלשתי ולא שלחתי הודעות" ובהמשך אמרה:
"יכול להיות שרציתי להוציא שיחה".

ניתוח גרסת הנאשמת בבית החולים "סורוקה" -
עדות זו של הנאשמת אינה מספקת גרסה התורמת להבנת מנגנון התאונה עצמה.
הנאשמת טוענת כי אין לה כל זיכרון מרגע הגעתה לצומת הנגב ועד לרגע שלאחר ה"מכה" בתאונה.
הנאשמת זוכרת הכל זולת מספר דקות קריטיות לפני התאונה במהלכן התרחשה התאונה עצמה.
יחד עם זאת, ואף שאין לנאשמת כל זיכרון לכאורה מהדקות הקריטיות, היא יודעת לקבוע שלא נרדמה, שהי יתה ע רנית בדקות שלפני התאונה, ושלא יצאה לכל עקיפה.
נשאלת השאלה – אם אין לנאשמת כל זיכרון של מהלך האירועים בדקות אלה, כיצד יכולה היא להעיד על מצב ערנותה או שאלת היציאה שלה לעקיפה טרם התאונה עצמה?
יחד עם זאת, ניכר היה כי עדות זו של הנאשמת ניתנה כאשר היא סובלת מכאבים, לא התרשמתי מניסיון של הנאשמת לשבש את החקירה או למסור גרסה שקרית.
התרשמותי היא כי הנאשמת אכן לא זכרה עת נתנה עדות זו את האירוע ככל שהדבר קשור לדקות שקדמו לתאונה עצמה, אך אין להתעלם כי גם העידה כך באשר לאפשרות של שימוש בטלפון עת אמרה בקולה שלה – " יכול להיות שרציתי להוציא שיחה" והוסיפה שהיא "כמעט בטוחה" שלא גלשה ולא שלחה הודעות.

תמצית עדות הנאשמת במשטרת ישראל (צילום וידאו בת/15) –
לעדות זו הגיעה הנאשמת כאשר היא מלווה בעורכת דין יהודית ברקוביץ אשר המתינה מחוץ לחדר החקירות במהלך החקירה עצמה.
גם בחקירה זו נחקרה הנאשמת תחת אזהרה ובתחילת החקירה הוסברו לה זכויותיה.
החקירה עצמה עברה מנושא לנושא שלא בהתאם לסדר מובנה ולכן גם תקציר החקירה ישקף מעבר נושאים בהתאם להופעתם בחקירה עצמה:
הנאשמת מתארת את עצמה יוצאת מהעיר באר שבע בדרכה לבית הוריה בעיר ירוחם כאשר טליה (אחיינית שלה) יושבת לצידה במושב הנוסע של רכב הגולף.
בהתאם לגרסתה היא יצאה מביתה סביב השעה 17:00 כאשר נסיעתה עד לצומת הנגב הייתה לדבריה "רגילה" .
לפי עדותה המוקלטת, היא שוחחה במהלך הנסיעה עם אחייניתה על נסיעתם המשותפת הצפויה לתאילנד.
במהלך הנסיעה העידה הנאשמת כי אחייניתה הוציאה את הטלפון שלה (של הנאשמת) ממתקן הדיבורית והעבירה לה את מספר הנייד שלה (של האחיינית) כדי שאם תלך לאיבוד בתאילנד תוכל הנאשמת להתקשר אליה. לטענת הנאשמת נותר מכשיר הטלפון שלה בידי האחיינית טליה עד לצומת הנגב. במקביל טענה הנאשמת "לדעתי במהלך הנסיעה היא נרדמה" (ראה דקות 05:40 עד 06:45 בהקלטת הוידאו)
בדומה לעדותה בבית החולים, חזרה הנאשמת על גרסתה כי לאחר הפניה שמאלה בצומת הנגב אין היא זוכרת דבר ותיאורה את האירוע ממשיך לאחר התרחשות התאונה עצמה.
בחלק הראשון של עדותה (בדקה 11:15 ליתר דיוק) לא מעלה הנאשמת כל טענה ביחס לליקוי כזה או אחר ברכבה.
כשבוע לפני התאונה נשוא פרשה זו, הייתה מעורבת הנאשמת בתאונה אחרת בעיר באר שבע (ברחוב טרומפלדור) ולפי עדותה עבר רכבה תיקון שכלל תיקוני פח והחלפת גלגל קדמי ימני.
בין הדקות 12:00- 12:38 בעדותה, מתארת הנאשמת את התיאור הבא בהקשר לאחייניתה ברכב:
"לפני צומת הנגב היא פשוט אחזה בשני הניידים אצלה ביד היא כנראה שלחה לי את ההודעה ואז לקחה את הטלפון כדי לוודא שאכן התקבלה התקבל הטלפון הנייד שלה אצלי שלחה לי הודעה... היא שלחה לי את השם שלה יחד עם המספר שלה"
בתשובה לשאלות הבוחן על פגיעותיה הגופניות שלה עצמה בתאונה מתארת הנאשמת את השברים שנגרמו במקומות שונים בגופה, את הניתוח שנאלצה לעבור ואת החבטה שקיבלה בראשה במהלך התאונה מבלי שנגרמה לה פגיעה מוחית פנימית.
כאשר התבקשה להסביר מה לדעתה גרם לתאונה אמרה בדקה 15:30:
"זה לא תלוי בי זה משהו חיצוני שגרם לתאונה"
לשאלה האם בעבר סבלה מאבדן זיכרון השיבה הנאשמת:
"לא זכור לי" (16:40)
לשאלה האם היא נוטלת תרופות באופן קבוע השיבה הנאשמת כי היא נוטלת שתי תרופות במשך שנה ותשעה חודשים שקדמו לתאונה:
"סימבאלתה" – תרופה שלדבריה היא אנטי דיכאונית בשילוב עם נוגד כאב בשל דיכאון ממנו סבלה בעבר, וכן כדור בשם "ליריקה" (אותו כדור אותו קיבלה במהלך חקירתה בסורוקה – מתועד בוידאו) זאת עקב תאונה ביתית אותה עברה בעבר.
כאשר נשאלה הנאשמת האם לכדורים אלה יש תופעות לוואי כך השיבה:
"אני לוקחת אותם שנה ותשעה חודשים אז לא, זה הטיפול שהגענו לכדורים האלה כי הם מאזנים אותי"
הנאשמת טענה כי לא סבלה מתופעות לוואי במהלך הנהיגה אף שלקחה שתי תרופות אלה על בסיס יום יומי.
כאשר נשאלה האם קראה את רשימת תופעות הלוואי של התרופות טרם נטילתן ובזמן שקדם לתאונה, השיבה הנאשמת בחיוב.
כאשר נשאלה האם היא מודעת לכך שתרופות אלה גורמות לחוסר ריכוז, השיב הנאשמת כי היא אחראית, נוהגת באופן קבוע שנים ומביאה סחורה לעסק שלה, "קראתי על תופעות הלוואי לפני שנה ותשעה חודשים".
דקה 22:30 – "אם קראת אז את מודעת לתופעות הלוואי של התרופות"
כנגד אמירה זו של הבוחן השיבה הנאשמת כי לתרופות אלה הגיע לאחר החלפה של מספר סוגי תרופות ואלה התרופות שהתאימו לה ואזנו אותה.
בהמשך עדותה טענה הנאשמת להיכרות ארוכת שנים עם הכביש הספציפי בו התרחשה התאונה.
טענה כי מזג האויר היה תקין וכך גם הכביש שעבר לפני התאונה שיפוץ.
בתשובה לשאלה כמה זמן נסעה לאחר הפנייה בצומת הנגב עד למקום התאונה השיבה:
"שתים שלוש דקות" (26:30)
ביחס לשאלה מה הייתה מהירות נסיעתה השיבה:
"90 קמ"ש אולי מאה" (27:17)
לשאלה – מה הזיכרון האחרון שלך לפני התאונה? השיבה:
"שהילדה, אני חושבת שאני שאלתי אותה, אני אמרתי לה לשלוח לי את הטלפון או שהיא אמרה לי שהיא שולחת לי את המספר טלפון שלה על מנת שלא תלך לאיבוד בתאילנד... ואז היא שלחה לי את הטלפון היא החזיקה את הטלפון הילדה ונרדמה....צומת הנגב היה לי רמזור אדום, המתנתי, ברור שפניתי שמאלה ומה היה משם זה משהו שבאמת רואים בסרטים, נקטע לי מהשורש, התעוררתי לתוך הזירה הזו." (27:55-29:07).
בדקה 35:20 נשאלת הנאשמת מה גרם לסטייה לדעתה וכך היא מגיבה בשלב זה של החקירה:
"משהו שקרה עם הרכב, משהו שהיה שם תקול ברכב"
ובהמשך – "אני לא באה ואומרת שזה הגלגל" (39:40) "אם הייתי יודעת הייתי אומרת לך".
הבוחן מציע אפשרות: "אולי נרדמת?" והנאשמת משיבה: "הייתי מאד ערנית באותו יום" (40:25).
הבוחן עובר לשאול שאלה על התאונה האחרת בה הייתה מעורבת הנאשמת שבוע לפני תאונה זו, ועל כך משיבה הנאשמת כי "נלחצה" בגלל רכב אחר שסיכן אותה "לחצתי גז במקום ברקס מספר פעמים". (43:00)
בתום חקירתה נתנה הנאשמת הסכמה מלאה לביצוע חיפוש המכשיר הנייד שלה.
ובדקה 52:20 עת בדקה את הודעתה שהוקלדה על ידי הבוחן, ביקשה הנאשמת להדגיש כי קיבלה את ההודעה לטלפון מטליה (אחייניתה) בשעה 15:15 ולאחר מכן טליה נרדמה, מכך היא מסיקה שהתאונה התרחשה סביב 15:20.
בזאת תמה עדותה המוקלטת של הנאשמת וכאמור לעיל, בחרה היא שלא להעיד בבית המשפט ולא לאפשר למדינה חקירה נגדית שלה ביחס לעדות זו.

ניתוח עדות הנאשמת במשטרת ישראל:
בדומה לעדות הראשונית בסורוקה, גם עדות זו מאופיינת בכנות רבה בעיני ונעדרת היא כל ניסיון לחמוק ממתן תשובות לשאלות שנשאלה הנאשמת.
לא בוצע ניסיון של הנאשמת להסתיר תרופות שאותן נטלה טרם נהיגתה ברכב (תרופות אותן נטלה במשך שנה ותשעה חודשים לפני יום התאונה).
לא נעשה ניסיון של הנאשמת להכחיש את קריאת תופעות הלוואי של תרופות אלה טרם התחלת השימוש בהן.
לא התרשמתי מניסיון של הנאשמת "לבנות" גרסה מזכה על בסיס תקלה מסתורית ברכב טרם התאונה או הצבעה על גורם זר מתערב ספציפי שיכול להסביר את התאונה.
על פניו עדותה של הנאשמת נראית תמימה, ונעדרת מניפולציות.
בנקודה אחת בלבד, מצאתי פער אותו אני מגדיר כמהותי בין עדותה בבית החולים לעדות זו:
בבית החולים לא שללה הנאשמת אפשרות כי עובר לתאונה ביצעה ניסיון חיוג ממכשיר הטלפון שלה ("יכול להיות שרציתי להוציא שיחה") ולא אמרה בוודאות כי לא בוצע ניסיון גלישה בנייד.
שתי אמירות אלה נעלמו לחלוטין מעדות מאוחרת זו, ולראשונה העלתה הנאשמת גרסה לפיה אחייניתה היא ששלחה לה הודעה לנייד, לקחה את הנייד שלה לידיה וזאת כחמש דקות לפני התאונה עצמה, ואז נרדמה כאשר שני מכשירי הטלפון (של הנאשמת ושלה עצמה) ברשותה.
על פניו אני מוצא פער בין שתי אמירות אלה, אך בהינתן כי העדות הראשונה ניתנה על ידי הנאשמת כאשר היא תחת משככי כאבים, לאחר ניתוח, ועדיין תחת טיפול רפואי, אין אני סבור כי יש לתת לאמרה הראשונה של הנאשמת משקל רב לצורך הבנת הרגעים או השניות שקדמו לתאונה.

יוצא כי ככל שהמדובר בעדות הנאשמת בלבד, תרומה קטנה מאד יש לעדויות שמסרה לצורך קביעה עובדתית של מנגנון התאונה בפרשה זו.
אני מקבל את גרסת הנאשמת לפיה עת מסרה את עדותה במשטרה לא היה לה כל זיכרון של מהלך התאונה עצמה או הדקות שקדמו לה מהפנייה בצומת הנגב ועד לאימפקט עצמו בזירת התאונה.
אני מקבל כאמין את התיאור העובדתי שמסרה הנאשמת ביחס לתקינות רכבה עובר להתרחשות התאונה. אני מקבל את טענתה לפיה לא חשה בכל ליקוי בטיחותי או מכאני ברכבה טרם התרחשות התאונה.
אני מקבל את עדות הנאשמת לפיה הכביש היה תקין, מזג האוויר היה טוב והיא הכירה היטב את הכביש והזירה בה התרחשה התאונה.

נפקות החלטת הנאשמת שלא להעיד במהלך פרשת ההגנה -

השאלה המחייבת הכרעה בפרק זה היא: האם הימנעותה של הנאשמת מלהעיד מחזקת את ראיות המדינה כנגדה, זאת בשים לב למצבה הנפשי.
כאמור, הנאשמת בחרה שלא להעיד במשפטה.

טיעוני הצדדים ביחס להחלטת הנאשמת:
ב"כ המאשימה טענה כי הימנעות הנאשמת מלהעיד חייבת להיזקף לחובתה. לדבריה, ההגנה לא הציגה חוות מומחה ולא עמדה בתנאי סעיף 162(ב) לחסד"פ. לשיטתה, פנייתה של הנאשמת אל הפסיכיאטר הייתה מתוזמנת כדי לחמוק ממסירת עדות. עוד טענה המאשימה כי הפסיכיאטר עצמו לא שלל אפשרות למסירת עדות רק שתגבה באופן שונה מהמקובל כדי להימנע מהחמרת מצבה הנפשי של הנאשמת. זאת ועוד טענה המאשימה, כי הפסיכיאטר לא קבע כי הנאשמת אינה כשירה לעמוד לדין. ב"כ המאשימה הדגישה כי מדובר בעדותה של הנאשמת שלא אמורה להיות מורכבת, שכן ממילא הנאשמת מסרה שאינה זוכרת דבר, ועל כן לא הייתה כל הצדקה להימנע ממתן עדות.

ב"כ הנאשמת טענו, כי הימנעותה של הנאשמת מלהעיד אינה יכולה להוות חיזוק למשקל ראיות התביעה שכן הנאשמת לא העידה בשל מצבה הנפשי הרעוע ובשל החשש כי מתן העדות תביא להחמרה ניכרת במצבה וזאת בהסתמך על עדותו של הפסיכיאטר ד"ר ברוך שי נוישטטר. לדבריהם, החוק אינו מחייב הגשת חוות דעת מומחה בכתב ודי בחקירת המומחה בחקירה נגדית בכדי לראות בעדותו עדות מומחה. לצורך כך הפנו את בית המשפט לסעיף 20 בפקודת הראיות.

הראיות בנוגע למצבה הנפשי של הנאשמת מבוססות על עדותו של עד ההגנה, ד"ר ברוך שי נוישטטר.
ד"ר נוישטטר הינו רופא פסיכיאטר, אחראי על מרפאת טראומה בבית החולים "סורוקה" ומטפל בנאשמת עוד משנת 2016.
לדבריו הנאשמת הגיעה אליו לטיפול לאחר תאונה שהתרחשה בביתה שבעקבותיה סבלה מהפרעת הסתגלות והפרעה פוסט טראומתית. ד"ר נוישטטר העיד כי מצבה הנפשי של הנאשמת החמיר כתוצאה מהתאונה בתיק דנן. לדבריו, לאחר התאונה ההפרעה שאובחנה אצלה הוחמרה, והמצב הנפשי שלה התדרדר כך שפיתחה תסמינים דיכאוניים משמעותיים כולל מחשבות אובדניות. (ע"מ 708 לפרוטוקול שורות 9-10).
לדבריו, הנאשמת סובלת מחרדה בעוצמה גבוהה וחריגה ולפיכך מטופלת בטיפול תרופתי משולב לצד טיפול שיחתי. עוד העיד, כי מצבה הנפשי של הנאשמת מצריך אשפוז פסיכיאטרי ואף המליץ לנאשמת להתאשפז באשפוז פסיכיאטרי מלא אך היא סירבה.
לדבריו, הנאשמת אינה במצב "פסיכוטי", היא כשירה לעמוד לדין ואין מניעה שתעיד, אך המליץ שתימנע ממתן עדות בצורה הפורמלית הרגילה אלא שעדותה תיגבה בתנאים מותאמים למצבה וזאת על מנת למנוע החמרה משמעותית במצבה הנפשי שעלולה להיגרם כתוצאה מגביית העדות באופן המקובל (ע"מ 724 לפרוטקול שורות 23-25). עוד ציין, כי יש חשש שמסירת העדות בצורה הפורמלית הרגילה עלולה לפגוע בקוהרנטיות של העדות.

גם מהמסמך שערך המומחה והוגש במסגרת מתן עדותו (ת/39) עולה, כי אין מניעה שהנאשמת תעיד אך בתנאים המותאמים למצבה הנפשי.

יאמר כבר עתה, עדותו של ד"ר נוישטטר, זכתה לאמוני המלא, ומקובלת עלי התרשמותו של ד"ר נוישטטר בדבר מצבה הנפשי של הנאשמת, בדבר החשש שהעדתה בדרך הרגילה עלולה להחמיר את מצבה הנפשי וכי ראוי להעידה בצורה מותאמת. אף מקובלת עלי התרשמותו כי הנאשמת כשירה לעמוד לדין ואינה מצויה במצב פסיכוטי.

המטריה המשפטית
סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 קובע:

(א)"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..."

(ב)"הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מלהעיד".

סעיף 1 לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו 2005 מגדיר "אדם עם מוגבלות נפשית כדלקמן:

"אדם עם מוגבלות נפשית" – אדם עם לקות נפשית שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות".

הרציונל הטמון ביסוד המשקל הראייתי שניתן לשתיקת נאשם במשפטו מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך הכלל, מהצגת גרסתו. ראו ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל (23.6.05). ראו גם ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 818; ע"פ 597/88 שמעיה אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221; י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (2003), ע"מ 266-269).

באשר לתחולתו של סעיף 162(ב) לחסד"פ, אין לי אלא להפנות לפסיקה בית המשפט העליון בע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מ"י (2.7.07):

" אכן, המערער הוא חולה נפש; אך אדם הנאבק על חוסר אחריותו למעשי עבירה, ואין חולק באשר לכשירותו לעמוד לדין – השיקולים שבדין באשר להערכת הימנעותו מעדות לפי סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 יפה כוחם. באותו סעיף נקבע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". אכן, אין הדבר חל אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה המדובר (לענייננו) בבעל מוגבלות נפשית כמוגדר בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים של אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005 ובשל מוגבלות כזאת נמנע מהעיד. באותו חוק (סעיף 1, מוגדר "אדם עם מוגבלות נפשית" כ"אדם עם לקות נפשית בשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות". משנקבע בענייננו כי המערער כשר לעמוד לדין, אין הסייג חל, ולכן לא היתה סיבה שהמערער לא יסביר, מנקודת ראותו שלו, את מצבו, ולא יסתתר מאחורי טענת אי זכירה בשעה שהכל מודים כי היה כשיר לעמוד לדין..." (ההדגשות לא במקור – א.א.).

בעניינו, כפי שהעיד ד"ר נוישטטר, הנאשמת כשירה לעמוד לדין. ד"ר נוישטטר עצמו לא ציין כי מצבה הנפשי של הנאשמת מגיע עד כדי "לקות נפשית" כפי שנקבע בחוק הליכי חקירה והעדה, ובכל מקרה, לא קבע כי בשל לקותה הנפשית מוגבלת יכולתה של הנאשמת למסור עדות. ההיפך הוא הנכון, ד"ר נוישטטר קבע כי הנאשמת יכולה למסור עדות אך המליץ כי מסירת העדות תיעשה בתנאים המותאמים למצבה הנפשי.
עובדתית לא באה כל בקשה של ההגנה לאפשר לנאשמת להעיד בתנאים מותאמים ולהיחקר נגדית באופן שיתאם את המלצות הרופא שלה.
לא נעלמה מעיניי ההתמודדות הרגשית הקשה אתה נאלצה הנאשמת להתמודד באולם כשברקע נשמעו הערות פוגעניות כלפיה ועם זאת , ניתן היה לאפשר את העדת הנאשמת בתנאים מותאמים.
החלטת הנאשמת שלא להעיד בסופו של יום, לא אפשרה לתביעה כל ניסיון לנסות ולרענן את זיכרונה באשר לדקות שקדמו לתאונה וביחס לתאונה עצמה. לא פעם זיכרונות צפים מאוחר יותר, ואירועים שוקעים ומגיעים לתודעה באופן בו אדם נזכר באירוע שהתרחש. אם מהלך כזה התרחש אצל הנאשמת, ואין לבית המשפט כל מידע על כך, הרי שהמדינה לא קיבלה כל אפשרות ממנה לבחון זאת (גם אם שוכנעתי כי עת השיבה לשאלות החוקרים, אכן לא זכרה פרטים מהותיים הקשורים לתאונה).
החלטת הנאשמת שלא להעיד גם לא אפשרה להגנה פיתוח של קו חקירה לגיטימי הקשור לתרופות שנטלה הנאשמת תקופה ארוכה לפני שנהגה ברכבה (הן לפי עדותה שלה עצמה במשטרה והן לפי עדות הרופא שלה), ולא עמדה למבחן ממשי שאלת השפעה אפשרית של תרופות אלה על התנהגותה בזמן התאונה, זולת התשובות שנתנה לחוקרים בחקירתה.
זו כמובן זכותה המלאה של הנאשמת להימנע מלתת עדות בתיקה שלה וזכותה להימנע מחקירה נגדית של המדינה. יחד עם זאת, להחלטה כזו יש השלכות משפטיות, והן חלות במקרה זה.
סיכומו של דבר, נוכח המפורט לעיל, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הגעתי לכלל מסקנה כי לא חל בעניינה של הנאשמת הסייג הקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 והימנעותה מלהעיד יש בה לחזק את הראיות נגדה.

משאלו הם פני הדברים לא מצאתי להידרש לשאלה אם עדותו של ד"ר נוישטטר, עונה להגדרת חוות דעת מומחה ודי בה כדי לעמוד בנטל הראייתי הדרוש לצורך הוכחת הסייג הקבוע בסעיף 162 (ב). שכן, גם אם אקבע שדי בעדותו של ד"ר נוישטטר בפני, מן ההיבט הראייתי, הרי שאין בתוכן עדותו כדי להקים את הסייג.

עדותו של עד ההגנה רוני שרייבמן (שוטר תנועה):
באמצעות עד זה הגישה ההגנה את המזכר שערך נ/11.
בחקירתו ביקשה ההגנה להראות כי לפי נהלי עבודת המשטרה, לא יעזוב נהג זירת תאונה בה היה מעורב אלא בתום חקירת התאונה.
כמו כן ביקשה ההגנה להראות כי אסור להזיז רכבים שהיו מעורבים בתאונה.
למען האמת לא הצלחתי להבין את קו חקירת העד בנקודות אלה, שכן מאמצי הסנגור לחלץ הסכמה של העד בנקודות אלה מעוגנים בחוק.
בהתאם לחוק נהג המעורב בתאונה עם נפגעים ידווח עליה למשטרה, יזעיק כוחות הצלה ולא יזיז את רכבו לאחריה כל זמן שמתנהלת חקירת התאונה.
אלא שבפרשה זו פעלו הזוג ליפקין על פניו בהתאם לחוק.
הם אצרו מיד לאחר התאונה, רפאל התקשר מיד משטרה, הם ניגשו לפצועים ועשו כל שביכולתם לסייע, ורק לאחר ששוטר אפשר להם לעזוב את הזירה הם עשו כך, לא לפני שהשאירו בידיו את מספר הטלפון של רפאל, אליו זמן קצר לאחר מכן התקשרו רפ"ק חיים ריבה ורפ"ק יניב לצורך תאום פגישה עימם באשקלון על מנת לראות את הרכב המעורב.
מאחר ורפאל אמר בעדותו כי מסר את הטלפון לשוטר הראשון שהגיע לזירה, ביקשה ההגנה לקבע את היותו של עד זה בפוזיציה של "השוטר הראשון שהגיע לזירה", שכן בוודאות עד זה לא היה מי שקיבל את מספר הטלפון של רפאל ולא היה הוא אשר אפשר לו לעזוב את הזירה.
אלא שעדותו של השוטר שרייבמן לא אישרה כמצופה על ידי ההגנה כי הוא היה השוטר הראשון שהגיע לזירה.
לפי עדותו:
"העד, רוני שריידמן: אני לא זוכר אם אני הייתי ראשון או לא ראשון או לא ראשון, הוא שאל אותי אם אני היחיד שהגיע ראשון.
ש. היחיד והראשון אתה לא זוכר?
ת. אני לא זוכר אם אני הייתי הראשון, זה שאני הייתי לא יחיד זה בטוח."

במהלך חקירתו הראשית ניסתה ההגנה להראות כי עת הגיע השוטר שרייבמן לזירה היו בה רק שני רכבים (הגולף והטויוטה) שכן לשיטת ההגנה היונדאי ובה הזוג ליפקין וילדיהם נמלטו מהמקום.
אלא שחקירתו הראשית של השוטר לא הניבה קביעה כזו:
"ש. עכשיו נחזור לשטח כשהגעת כמה מכוניות ראית במקום?
ת. אני לא זוכר בדיוק כמה רכבים שהיו במקום. מה שציינתי בדו"ח פעולה זה הרכבים שהיו מעורבים בתאונה הרכבים שנפגעו. אני חושב זה לא הרכבי היחידים ומטבע הדברים שהיו שם במקום.
ש. למה אתה חושב ככה?
ת. כי ברגע שמגיעים לתאונה עוד פעם התאונה כשקורת יש עוד רכבים נוספים במקום שמגיעים אז כשאני סוגר את הכביש אז אני מפנה אותם.
על פניו מצאתי את עדותו של השוטר שרייבמן אמינה.
שוטר זה לא ראה את התאונה עצמה ולמעשה תרומתו הייתה מסירת פרטים על שראה בזירה לאחר התרחשות התאונה.
לא מצאתי כי עדותו מחזקת את טענת ההגנה בעניין עזיבת זירת התאונה על ידי הזוג ליפקין. אני מקבל את עדות השוטר לפיה לא היה זה הוא אשר אישר לרפאל לפקין לעזוב את הזירה ולא היה זה הוא השוטר שקיבל מרפאל את מספר הטלפון. אני גם מקבל את עדות השוטר כי בוודאות לא היה השוטר היחיד שהגיע לזירה וגם את העובדה כי אינו זוכר שהיה הראשון שהגיע אליה.

עדותה של הגב' אסנת שס (אחות הנאשמת ואמא של הקטינה הנוסעת ברכב הנאשמת)–
אחותה של הנאשמת מתארת שיחת טלפון שהיא מקבלת מאדם שאת זהותו אין היא יודעת, והוא זה שאומר לה כי אחותה לימור הייתה מעורבת בתאונה וכי עליה להגיע לזירה.
לדבריה היא חוברת לבעלה, אוספת את אימה מביתה הסמוך ויחד כולם נוסעים מירוחם לכיוון מיקום התאונה.
וכך מעידה עדה זו:
"הגעתי לזירה, ואז הבנתי בעצם שמדובר בתאונה של לימור. האוטו היה עם הקדימה של האטו היה
מופנה לצד שני של הכביש ולכן לא הצלחתי להבין מה קורה בפנים, אבל ראיתי שזאת תאונה קשה. קפאתי במקום, פחדתי להתקרב, כי לא ידעתי מה אני בעצם לראות. בזמן שבעלי כבר התקדם והיה לו את האומץ ללכת ולראות וראיתי שיש לו שיח עם הבת שלנו טליה, כבר העזתי להתקרב. הזמן שהיא דיבר איתה אני הלכתי ללימור, לימור הייתה מאוד מאוד מעורפלת כולה מלאה בדם, במצב של ON ו OFF. שאלתי אותה: מה קרה? מה קרה? היא כל הזמן מלמלה: ''הייתה עקיפה, הייתה עקיפה,
עקיפה, עקיפה, עקיפה'' ואז לקחנו את טליה, הגיעו לשם אמבולנסים..."

בחקירתה הנגדית ביקש הפרקליט לדעת כיצד מתארת העדה את הנאשמת כמדממת שעה שהפרמדיק בזירה שטיפל בה כתב במסמך ת/26 כי היא אינה מדממת.
למרות הכיתוב שהוצג לעדה בת/26 טענה העדה בתוקף כי "נפתחה לה השפה" והיא ראתה את אחותה מדממת.
אגב, וכבר בשלב זה, אציין כי מאחר ועל כרית האויר של הנהגת ברכב הגולף נמצאו כתמים הנחזים לדם, אין אני פוסל על הסף אפשרות שהנאשמת דיממה במידה כזו או אחרת מפניה לאחר התאונה, וסביר כי דימום מהשפה, כפי שמתארת העדה יהיה לפרק זמן מסוים כך שאין בהכרח אי אמירת אמת מפי העדה הטוענת כי ראתה את הנאשמת מדממת מפניה כמו שאין בהכרח שקר ממי שלא ראה זאת בברור (הפרמדיק שבדק אותה ורפאל ליפקין שלא זכר כי ראה דימום).
בהמשך חקירתה הנגדית של העדה ביקש הפרקליט להבין מדוע ככל ששמעה העדה את הנאשמת מדברת על "עקיפה" ובהמשך דבריה אמרה כי "הייתה עקיפה" לא הביאה היא נתון חשוב זה לידיעת המשטרה? מדוע שמרה מידע כה חשוב זה למשפט עצמו?
העדה הסבירה כי עורכי הדין של הנאשמת לא אמרו לה למסור עדות זו במשטרה ובקשו ממנה להגיע למשפט ולהעיד.
כאשר התבקשה להסביר, האם לא התכוונה הנאשמת שהיא עצמה יצאה לעקיפה, השיבה כי אין היא יודעת דבר על התאונה, והיא באה להעיד רק על מה ששמעה וראתה בזירה אליה הגיעה.
אודה כי ניתוח עדות זו מעורר אי נוחות רבה אף מעבר להיות העדה אחותה של הנאשמת ומטבע הדברים יש לה אינטרס במתן עדות שתסייע לאחותה.
ניכר היה כבר בתחילת העדות כי חשוב לעדה להבהיר כי הנאשמת בעודה המומה לחלוטין מהתאונה הקשה שעברה ובעודה לדברי העדה במצב של ON OFF, מלמלה מספר פעמים את המילה "עקיפה, עקיפה עקיפה".
לא "כואב לי בפנים", לא "מה קרה לילדה שלידי", לא מבקשת הסברים למה שהגדירה מאוחר יותר כ"פיגוע" בו היא חשבה שהייתה מעורבת, אלא רק דבר אחד היה חשוב לנאשמת להגיד – "עקיפה, עקיפה , עקיפה".
לו הייתה בוחרת הנאשמת להעיד, או לו הייתה העדה מוסרת מידע זה למשטרה בזמן, ניתן היה לחקור את הנאשמת בנקודה זו ולברר למה התכוונה ככל שאכן אמרה מילים אלה במהלך ערפולה בזירה.
אלא שאיש מאנשי מד"א שטיפלו בנאשמת לא מסרו דיווח דומה, הנאשמת בשתי חקירות שלה, בבית החולים ובמשטרה לא מסרה עדות ברורה לפיה יצאה היא לעקיפה או רכב אחר יצא לעקיפה מולה מה שגרם לה להחליט לסטות שמאלה דווקא ולא ימינה.
המדובר בעדות שעל פניו אינה מעוררת תחושת אמינות וזאת אקבע בזהירות רבה, שכן ברור על פניו כי עדה זו חוותה טראומה שאינה פשוטה בזירה אליה הגיעה עת מצאה את בתה פצועה ונזקקת לטיפול רפואי.
אני קובע כי גם אם שמעה העדה את הנאשמת ממלמלת את המילה "עקיפה" , (ואין אני סבור כי סביר שזו תהיה המילה שחשוב היה לנאשמת לומר בדקות אלה בהן היא פצועה בעצמה באופן משמעותי), אין בכך דבר כדי להבהיר את שהתרחש בדקה שקדמה לתאונה, שכן בשום שלב אחר לא מסרה הנאשמת כי היא זוכרת את התאונה, ובשום שלב לא מסרה היא גרסה ולו עמומה של התרחשות התאונה, כך גם בחרה שלא להעיד במסגרת פרשת ההגנה.
עדה זו עשתה רושם כי נלחצה מאד במהלך עדותה עת ביקש התובע לקבל הסבר למילים שלכאורה שמעה מהנאשמת. העדה לא הגיבה כך כאשר תארה את מצב הבת שלה שנפצעה קשות בתאונה, וניכר היה שיש לה קושי להחקר על חלק זה של עדותה.
אני מחליט לתת לעדות זו משקל נמוך עד מזערי, בכל הקשור למילים שלכאורה אמרה הנאשמת לאחר התאונה.

עדותו של מר אורן שס – (גיסה של הנאשמת, בעלה של העדה אסנת שס) –
בן זוגה של אסנת שס העיד אף הוא בפני כמי שהגיע לזירת התאונה לאחר התרחשותה.
כך תאר עד זה את שראה בזירת התאונה אליה הגיע ואת שהתרחש בבית החולים סורוקה אליו הגיע יחד עם פינוי בתו לשם:
"רצתי מהר לאוטו הגעתי לחלון של ליד הנוסעת איפה שהבת שלי ישבה וראיתי שהבת שלי באופן כללי ביחס למה שככה ראיתי בשנייה הראשונה בזירה. המצב של הבת שלי יחסית היה נראה לי בסדר, היה לה כמה פגיעות בפנים בצוואר אבל לא ראיתי איזה משהו, אתה יודע כזה שהיה צריך להיבהל ממנו. כשקצת נרגעתי הסתכלתי על גיסתי ראיתי שגיסתי לכודה בתוך הרכב והיא כזה ממלמלת טליה, טליה, טליה. זה פחות או יותר מה שהיה בזירה לכיוון הרכב השני אני רק הסתכלתי, אתה יודע אפילו לא התקרבתי לא רציתי אפילו להתקרב לשמה, היינו שמה לא זוכר כמה זמן אני חושב 10 דקות או רבע שעה עד שהוציאו את הבת שלי מהרכב. כשהעלו אתה לאמבולנס אז ישר חזרתי לרכב שלי ונסענו אחרי האמבולנס לסורוקה. פינו לנו את הדרך כי הייתי צריך לעבור ממש דרך כל השדה קרב הזה, פינו אותנו המשטרה כי אמרנו שהבת שלנו באמבולנס והגענו לסורוקה.
אם אני זוכר נכון האמבולנסים הגיעו לפנינו לסורוקה אם אני זוכר נכון או שלפחות שאני נכנסתי לחדר טראומה כבר הבת שלי ולימור כבר היו בחדר טראומה בסורוקה. אני בנקודת זמן הזאתי הבנתי שהבת שלי ככה זה היה נראה לי שהבת שלי במצב די טוב ולימור הייתה במצב הרבה יותר גרוע הפנים שלה היו חתוכות, הרגליים שלה היו ממש פגועות קשה וקשה. קצת נרגעתי הלכתי ללימור לשאול אותה מה קרה אם היא זוכרת מה בדיוק קרה בתמונה והדברים היחידים שהיא מלמלה כל הזמן זה מה עם טליה הבת שלנו ושהייתה עקיפה הייתה עקיפה. זאת אומרת הדברים האלה כאילו חקוקים לי בזיכרון כמו... יאפשר לשכוח את זה את מה שעברתי ברגעים האלה, ביחוד בשבוע הראשון שאחרי התאונה. כל הזמן היא מלמלה בחדר טראומה, זה המקום היחידי ששמעתי את לימור אומרת על נושא העקיפה. ז"א היא חזרה על זה לפחות פעמיים שלוש על נושא העקיפה וכל הזמן שאלה מה עם טליה מה עם טליה."
בשונה מעדות אשתו, הגב' אוסנת שס, מתאר עד זה את הנאשמת כמי שבזירה אומרת את המילים "טליה, טליה, טליה" ולא "עקיפה, עקיפה, עקיפה" אך בבית החולים שם הלך לברר עם הנאשמת מה קרה בתאונה, כאן אומרת הנאשמת את המילה "עקיפה" שלוש פעמים כפי שתיארה אשתו אסנת, רק שמיקום אמירת הדברים על ידי הנאשמת השתנה. בין עדויות הזוג שס.
לטענתו הנאשמת לא הפסיקה בחדר הטראומה לומר כי הייתה עקיפה.
לטענתו הנאשמת חזרה לפחות שלוש פעמים על נושא העקיפה.
ביחס למצבה של הנאשמת בזירה, כך העיד העד:
"אני ראיתי שהיא סובלת מאוד, הייתה בהלם מוחלט, ירד לה דם מפנים, אני ראיתי שהרגליים שלה כנראה פגועות מאוד קשה כי אי אפשר היה להוציא אותה מהרכב. תך כדי שאני עומד ליד הבת שלי אני ראיתי שמכבי-אש שמה מנסים לחתוך את הרכב בשביל להוציא את לימור אני ראיתי שהמצב שלה לא טוב."
בהמשך עדותו שהתאפיינה בכעס רב ובטענות ביחס להליך שעוברת הנאשמת גיסתו כך העיד עד זה:
"ש - תראה בסוף העדות שלך אתה אמרת שהגעת לכאן היום בגלל שאתה רואה את כל מה שמתנהל כאן כמה חודשים. מה מתנהל פה כמה חודשים למעשה?
ת. עינוי עדים.
ש. מה? עינוי עדים?
ת. כן.
ש. למה עינוי עדים?
ת. כי אם הייתי חושב שלימור אשמה בתאונה הזאתי לא הייתי טורח להגיע לכאן היום.
ש. כן. אני חושב....
ת. סליחה אל תפריע לי. הבת שלי ב-48 השעות הראשונות הייתה בסכנת חיים ממשית ורגעית, אני חושב שגם לבת שלי וגם לי מגיע לדעת את האמת כמו משפחה. אבל לפי דעתי מה שקורה פה זה מחפשים את מי לתלות ולא מחפשים את מי גרם לתאונה. זה שאולי האוטו של גיסתי היה איפה שהיה, אף אחד לא מנסה לראות מה התוצאה של למה הוא הגיע לאן שהוא הגיע. אבל אם גיסתי אמרה לי בחדר טראומה, שהיא נמצאת במצב שכל הגוף שלה שבור והיא מדברת איתי על הייתה עקיפה הייתה עקיפה. אני לא רואה שמישהו תובע את הייתה עקיפה, על העקיפה הזאתי אף-אחד לא מדבר על העקיפה הזאתי ולי מגיע לא פחות מהמשפחה של ההרוגים, לדעת מה קרה בזירה הזאתי.
ש. אז בוא נברר את זה, תגיד לי משהו: על סמך מה אתה חושב שהיא לא אשמה? ז"א מה התרחש?
ת. אם הייתה עקיפה, איפה הרכב הזה, למה הוא לא היה בזירה. אני רק שבועיים אחרי זה הבנתי שבאמת
יש איזה רכב שכנראה עצרו אותו, מישהו שברח מהזירה. "

ניכר כי עד זה הגיע לעדות מתוך תחושה כי הנאשמת אינה אחראית לתאונה, הוא חש כי נגרם לה עוול ומשוכנע כי רכב אחר שברח מזירת התאונה הוא שגרם להתרחשותה. אין המדובר בעדות "ניטראלית" בלתי מעורבת המדווחת לבית המשפט על שראה ושמע העד מתוך רצון למסור עדות ישרה ואמינה כדי להגיע לחקר האמת, אלא המדובר בעדות שרוצה להטיב עם הנאשמת מתוך תחושה של העד כי נגרם לה עוול בהליך זה בו ה"עבריין" האמיתי לא נתפס, לא נחקר ולא הועמד לדין.
כאשר לחץ הפרקליט את העד והטיח בו כי לדעתו הוא משקר ולא שמע את הנאשמת אומרת "הייתה עקיפה" ולמעשה התבקש להגיע לומר זאת הגיב העד:
"תשמע אתה לא תוכל להכניס לי דברים לפה אני אומר לך הבת שלי הייתה בסכנת חיים זה לא יעזור שום דבר. אם הייתי חושב שלימור כמעט הרגה את הבת שלי לא הייתי יושב פה ומנסה להגן פה על אף אחד. לי חשוב יותר מכל אחד אחר פה לדעת מה קרה, לי לא הסתדר עם מה שומע מהצד את הדיונים מתנהלים ולאיפה זה הולך לא מסתדר. "
עד זה למעשה מעיד על עצמו כי מאחר והוא חושב שהנאשמת אינה אשמה הוא מגיע ומנסה להגן עליה. כלומר אין המדובר בעדות נעדרת אינטרס אלא בעדות שכוונתה לסייע לנאשמת מתוך אמונה כי היא אינה אשמה.
אני סבור כי מעבר לפער שיש בין עדות זו לעדות של אסנת באשר למיקום אמירת הדברים (הזירה של התאונה לפי אסנת וחדר הטראומה בסורוקה לפי עדות זו) משקלה של עדות זו נמוך מאד שכן היא עדות שמאחוריה כוונה "לעזור" לנאשמת כפי שהעיד העד עצמו בדבריו.

העד פבל ירצב – מתמלל -
באמצעות עד זה הגישה ההגנה את תמליל חקירת הנאשמת במשטרת ישראל.
תמליל זה הוגש וסומן נ/12.
על בסיס תמליל זה טוענת ההגנה כי הנאשמת העלתה בחקירתה גרסה לפיה בשל עקיפה של רכב מולה התרחשה התאונה.
עלי להבהיר חד משמעית כי צפייה בסרט החקירה של הנאשמת במשטרה וגם קריאת התמליל שלו נ/12 שנערך על ידי ההגנה מבהירים חד משמעית כי אין לנאשמת כל גרסה עליה היא מעידה כי רכב אחר יצא לעקיפה מולה.
הנאשמת טוענת פעם אחר פעם לאורך כל חקירתה כי אין היא זוכרת כלל את התאונה והיא אף אומרת מפורשות כי היא מייחלת ליום בו תיזכר או תחלום על מה שקרה בתאונה.
כאשר מתבקשת הנאשמת בסוף החקירה לחתום על עדותה והיא מקבלת את תמליל העדות לידיה, ולאחר שהיא קוראת את החלק שמתאר במה היא חשודה לפי גרסת המשטרה לאירוע, שואלת הנאשמת (להבדיל ממעידה על משהו שהתרחש) האם יתכן שפגיעת הרכב שלה התרחשה כתוצאה מרכב שיצא לעקיפה מולה? הנאשמת אינה מעידה שכך התרחש, אלא לפי מה שמסבירים לה שחושדת המשטרה, היא שואלת האם יתכן תרחיש אחר שהתרחש, תרחיש חליפי לזה שלו טוענת המשטרה.
אגב, במהלך החקירה העלתה הנאשמת עוד אפשרות שלדעתה יכולה הייתה לגרום לתאונה – כשל טכני ברכבה. הנאשמת מציינת אפשרות זו מפורשות גם כן. היא לא נותנת גרסה לפיה כשל כזה או אחר גרם לסטייה ולתאונה, אלא מעלה השערה שכן אין היא יודעת דבר על התאונה עצמה והיא מנסה לנחש מה יכול היה לגרום לתאונה זו, מתוך עמדה כי היא עצמה אינה אשמה, בדיוק כפי שהיא מנסה לנחש את אפשרות העקיפה מול הבוחנים. המדובר בשאלות וניחושים ולא בגרסה שהיא מוסרת.
ניסיון ההגנה להציג שאלה זו של הנאשמת את החוקרים כגרסה שהיא מסרה, נדחית על ידי בשתי ידיים.
המדובר בעיני בניסיון להציג מצג כאילו הנאשמת מסרה גרסה שלא נחקרה כלל על ידי המשטרה.
אני קובע כי הנאשמת לא מסרה מעולם כל גרסה שלה להתרחשות התאונה.

טענה של "הגנה מן הצדק"
בסוף סיכומיה טענה ההגנה גם טענה של הגנה מן הצדק שיש להפעיל לטובת הנאשמת בפרשה זו.
בנימוקיה טענה ההגנה כי כתוצאה מדרך חקירת זירת התאונה, החקירות שבוצעו, ניהול הליך החקירה, קבלת והעברת המוצגים, וההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד הזוג ליפקין, יש הצדקה להורות על זיכוי הנאשמת מחמת הגנה מן הצדק.

בטיעוניה הפנתה ההגנה לפרשת בורוביץ (4855/02 מד"י נגד בורוביץ) וכן לפרשת ורדי (1611/16 מד"י נגד ורדי) תוך שטענה כי יש ליישם ביחס לנאשמת את ההלכות שניתנו בין היתר בשל אכיפה בררנית כלפיה.

טענות ההגנה בעניין זה נדחות על ידי ואסביר בקצרה מדוע:

בית המשפט העליון ניתח את המבחן הראוי לקבלת טענת הגנה מן הצדק בע"פ 2910/94 יפת נגד מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (להלן פרשת יפת) וכך נקבע על ידו מפורשות –

"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות הינה התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. "

לאחר מכן חזר בית המשפט העליון ו"עדכן" את המבחן בפרשת בורוביץ' (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד דר' בורוביץ איתמר , נט (6) 776 שם נקבע מבחן מסודר בן שלושה שלבים להחלת ההגנה:

בחינת הפגמים העולים מן ההליך שננקט נגד הנאשם במנותק משאלת האשמה או החפות.
שאלה – האם ניתן לקיים ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף הפגמים.
אם ההליך אכן היה פגום ביחס לנאשם, יש לבחון טרם ביטול כתב האישום האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מביטולו על מנת לרפא את הפגמים.

מן האמור לעיל ומן הפסיקה שפורסמה אף לאחר התיקון בחוק שעיגן את ההגנה בסעיף 149 (10) לעיל, עולה כי על הנאשם להראות "פגיעה ממשית" בו וביכולתו לזכות בהליך הוגן בבית המשפט כתוצאה מהפגמים להם הוא מפנה.

בעמודים 90 עד 95 של סיכומיה הציגה ההגנה את רשימת ליקויי החקירה, הכשלים לכאורה בהתנהלות החוקרים/הפרקליטות, וטענות לפיהן "הוסתרו" ממנה חומרי חקירה עד לרגע זה.
בחנתי הן לאורך הכרעת הדין לעיל והן בסיכומי ההגנה את כל הטענות שהעלתה ובכלל זה את הטענה לאכיפה בררנית כלפי הנאשמת.
מסקנתי היא כי יש לדחות את טענת הנאשמת להגנה מן הצדק, ואסביר את עמדתי:
ביחס לשלב הראשון במבחן שנקבע בפרשת בורוביץ', הרי שאין בפגמים שהציגה ההגנה פגמים מהותיים אשר שוללים מבית המשפט יכולת להבין את התמונה הראייתית המלאה:
הנחת הבוחן עת הגיע לזירה כי רק שני רכבים היו מעורבים בתאונה, התבהרה מהר מאד על ידו ולא מצאתי כי חקירתו הייתה צריכה שונה לו הרכב השלישי, היונדאי היה נמצא לידו בזירה. לכל היותר היה מבין מהר יותר את משמעות נקודה 14, וסימן 3 והשברים ת/11 ששייכים היו לרכב לא מוכר מבחינתו.
הטענה המועלית על ידי ההגנה בסעיף 540 של סיכומיה היא כללית מאד, ולא מראה באופן ספציפי כיצד נוכחות היונדאי בזירה הייתה יכולה או צריכה לשנות מהותית את החקירה או תוצריה, שכן כל פעולות החקירה עם היונדאי (למשל התאמת נזקים עם הגולף) בוצעו ותועדו זמן קצר לאחר סיום חקר הזירה.
טענה לפיה לא נמדד רוחבו של סימן 14 היא עובדה נכונה, אך אין לה נפקות ממשית לעצם העובדה כי אובחן סימן רחב וכהה יותר (לפי תיאור הבוחן בחוות דעתו) אל מול המשכו – סימן 3 שהוא דק וארוך עד לנקודת האימפקט. אורכו של סימן 14 נמדד (13 ס"מ) והוא תועד בוידאו ובתמונות (ת/9). בנסיבות אלה ה"כשל" שבאי מתן נתון מספרי מדויק על רוחבו, אינו מהותי ואינו משנה את עצם תיעודו כראייה מרכזית בתאונה זו.
הטענה לפיה הבוחן לא התייחס לסימן הבלימה בכיוון נסיעה הטויוטה אינה נכונה עובדתית (ראה ת/3) וזאת גם אם התייחסות זו באה בשלב מאוחר יותר במסגרת בקשת השלמה של הפרקליטות. עובדתית ראה הבוחן את סימן הבלימה בזירה עצמה, צילם אותו, ובחר שלא להכניסו לת/4 שכן הכניס למסמך זה כל סימן אותו מצא קשור לתאונה. אין בכך כל פגם מהותי כי לבקשת הפרקליטות הבהיר הבוחן את מסקנתו בת/3 ואף צרף להבהרה זו תמונה שהוא עצמו צילם בזירה, קל וחומר כאשר גם אם סימן זה היה מייצג קשר לטויוטה, לא היה בכך כדי להשפיע דבר על מסקנות התנהלות הגולף, שכן אין מחלוקת בין הצדדים באשר לדרך התרחשות אימפקט 2 בתאונה זו.
טענות ההגנה להיעדר בחינה של שברי הפלסטיק במעבדה שתבחן את התאמתן ליונדאי אינה מעידה על כשל מהותי. ראשית, לפי מבחן התאמה מצולם הוברר כי חלקים אלה שייכים ליונדאי. שנית מומחה ההגנה (שבדק חלקים אלה בעצמו) לא חלק על הטענה כי אלה שברים של היונדאי, ושלישית, איש לא מנע מההגנה שקיבלה לידיה את השברים ת/11 לבדיקה שלה, להראות בבדיקה עצמאית משלה כי עמדת הבוחן שגוייה ולא נכונה. חוות דעת בעניין כזה לא הוגשה על ידי ההגנה.
טענות להיעדר שחזור עם הרכבים בזירה ולביצוע ניסוי התאמת הנזקים באופן לקוי לכאורה זכו להתייחסותי במהלך הכרעת הדין. טענות אלה נדחו שכן מצאתי את התנהלות הבוחן תקינה לחלוטין וסבירה.
אכן היה ליקוי בדרך תפיסת הצמיג על ידי הבוחן, אך בסופו של יום סומן הצמיג וצולם עוד בזירה, כך שגם אם היה פגם ב"ניירת" שליוותה את העברת הצמיג עצמו, לא היה צל צלו של ספק כי הצמיג שנבחן על ידי מומחה הצמיגים הוא צמיג הגולף של הנאשמת וזה גם הצמיג שהובא לאולם בית המשפט כמוצג.
כפי שקבעתי בהרחבה בהכרעת הדין לעיל, לא מצאתי כל פגם בהתנהלות מומחה הצמיגים ומסקנותיו כך שאני דוחה את טענות ההגנה בסעיף 559 של הסיכומים.
בוחן התנועה הסביר מדוע בחר לחקור את הקטינה ברכב הנאשמת ומדוע לא נחקרה הקטינה ברכב של הזוג ליפקין. הסברו סביר ועל פניו לא מנע מההגנה זימון של אותה קטינה לעדות מטעם ההגנה לו מצאה חשיבות קריטית בעדות זו.
כך גם לא נמנעה מההגנה היכולת לזמן לעדות את רפ"ק חיים ריבה, רפ"ק יניב, וכל שוטר אחר שהיה בזירה (למשל רפ"ק אורן מוניטין אותו זיהה מהנדס התנועה בתמונה שהוצגה לו בחקירתו). ההגנה בחרה משיקוליה שלא לזמן עדים פוטנציאלים אלה כעדי הגנה ובכל זאת העלתה טענות לנזק ראייתי שנגרם לה כתוצאה מאי העדתם על ידי התביעה בתיק זה.
גם הטענה לכשל מהותי שנגרם לנאשמת מאי חקירת תאוריית העקיפה מולה לאחר שהעלתה זאת מפורשות בחקירתה נדחתה על ידי בהכרעת הדין לעיל, ואין אני מוצא צורך לחזור על נימוקים אלה שוב.
צודקת ההגנה כי לא כל הראיות נמסרו לה בתחילת המשפט, אך עובדה זו נובעת מכך שחלק מהראיות (ההקלטות בטלפון של העד ליפקין) התבררו כקיימות רק בבוקר בו אמור היה להתחיל את עדותו. התנהלות התביעה עת העבירה מיד הקלטות אלה להגנה תקינה ולא מצאתי בה כל פגם.
מנגד, אף שקיבלה ההגנה מבית המשפט צו המתיר לה חדירה לניידים של רפאל ליפקין וחגית ליפקין (קבלת שיחות יוצאות ונכנסות), הוגש תדפיס השיחות של רפאל בלבד מבלי שהתבקש צו ממותב זה לקבלת התמונות שנשלחו לכאורה מאחד מטלפונים אלה למד"א שכן כך טען העד רפאל .
ההגנה טענה בסיכומיה כי לא קיבלה מידע על שיחות שלכאורה נמחקו ממכשיר הנייד של רפאל, אך עד לרגע זה לא באה בכל בקשה נוספת לבית המשפט לפיה לא מולאו הוראות הצו הראשוני שניתן.
גם כאן "חוסר ראייתי" לו טוענת ההגנה יכול היה להיות מושלם על ידה לו סברה כי פעולה זו תפעל לטובת הנאשמת, והיא אשר בחרה שלא לעשות שימוש ביכולת זו.
"בלתי יאומן" מגדירה ההגנה את המצב בו תמונות שצילם לכאורה רפ"ק יניב, קצין הבוחנים, לא הגיעו לידי הבוחן או ההגנה.
ככל שיניב אכן צילם תמונות של היונדאי (וסביר כי כך אכן קרה) נכון היה כי אלה יגיעו לידי הבוחן ותיק החקירה.
יחד עם זאת, אין חולק כי היונדאי צולמה על ידי הבוחן מכל הכיוונים (ראה ת/7) , בוצע עמה ניסוי התאמת נזקים עם רכב גולף שגם הוא צולם, ואין כל חסר ראייתי בתיק הקשור לצילומי רכב זה.
המדובר בפגם אותו בנקל יכולה הייתה ההגנה לתקן לו רצתה על ידי זימון העד יניב לעדות או בקשה לקבלת צו מבית המשפט כי יעביר התמונות שלכאורה צילם לידי ההגנה. בסופו של יום נמנעה ההגנה גם ממהלך זה.
לסיכום בחינת השלב הראשון במבחן בורוביץ', לא מצאתי כי הפגמים שהעלתה ההגנה נוצרו במזיד או בכוונת מכוון, לא מצאתי כי המדובר בפגמים מהותיים שמנעו מבית המשפט יכולת להבין את התמונה הראייתית הכוללת או פגמים שאלמלא התרחשו היה נוצר מצב בו עשויה הייתה להתקבל תמונה ראייתית שונה מהותית בפרשה זו.
התנהלות המשטרה והתביעה בוודאי שאינה מגיעה לכדי "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות היינה התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" כפי שנקבע בפרשת יפת לעיל.
ביחס לשלב השני במבחן בורוביץ', לא מצאתי כי נוכחות הפגמים לעיל מנעה מבית המשפט יכולת לנהל את ההליך הפלילי בצורה צודקת והוגנת חרף הפגמים.
ההגנה קיבלה כל צו שביקשה להשלמת הראיות החסרות, בית המשפט יצא לביקור בזירה ובחן בעיניו את טענות ההגנה באשר למבנה הזירה (קיומה של ירידה במקום, בחינת המדרגה באספלט ובחינת שולי הדרך אגב מדידה פיזית נוספת של שדה הראייה במקום בנוכחות שני הצדדים).
מאחר ולא מצאתי ברשימת הפגמים שהציגה ההגנה משום עיוות דין שנגרם לנאשמת, אין אני מוצא הצדקה לביטול כתב האישום שהוגש ואין אני מוצא הצדקה להפעלת אמצעי אחר בשל ההגנה מן הצדק.
מאחר ומצאתי את עדות הזוג ליפקין אמינה לחלוטין, ומאחר והצבעתי על ראיות נוספות המחזקות בעיני את אמיתות עדותם, ומאחר ודחיתי את "תאוריית הבריחה" מהזירה כפי שטענה ההגנה, אין אני מוצא כי הגשת כתב האישום כנגד הנאשמת בלבד היא בבחינת אכיפה בררנית בפרשה זו.
אני מוצא את עמדת הפרקליטות בעניין זה סבירה לחלוטין ותואמת את עובדות המקרה כפי שקבעתי אותן בפרשה זו.
לאור בחינתי את הליקויים שהעלתה ההגנה בפרק ההגנה מן הצדק, אני דוחה גם את טענות הנאשמת ל"נזק ראייתי" שלכאורה נגרם לה ואשר מצדיק לשיטת ההגנה את זיכויה מטעם זה בלבד.
רק לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעפ"ת 31938-09-19 מדינת ישראל נגד אלפקיר (כבוד השופטת ג.שליו) את הדברים הבאים:

"על פי הפסיקה, מחדל חקירה הינו מחדלה של המאשימה בהשגת ראיות הדרושות לנאשם להתמודדות הוגנת עם ראיות התביעה, או מחדלה בהשגת הראיות שבכוחן להקים ספק סביר לזכותו. נקבע לא אחת בפסיקה, כי מחדלי חקירה עשויים להוביל לזיכויו של נאשם, אך לא כל מחדל, או אף הצטברות של מספר מחדלים, יביאו בהכרח לזיכוי. למעשה, השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו, היא האם המחדלים מגיעים לכדי הותרת ספק סביר באשמתו של הנאשם, או האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם, באופן שהוא התקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו (י.קדמי, על הראיות, חלק רביעי (2009), עמ' 1979-1986 והפסיקה שהובאה שם).

וכך נקבע בע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (21.5.07):
"בחינת טענה לקיומם של מחדלי חקירה אינה מבקשת לבחון האם ניתן היה לנהל את החקירה בדרך אחרת, טובה יותר, יעילה יותר, אלא האם קופחו זכויותיו של החשוד, האם בחקירתו לא נשמרו הכללים וההנחיות שגובשו על מנת לאפשר לו להתגונן כראוי ולאפשר לבית המשפט לבצע מלאכתו בגילוי האמת. כידוע, מקום בו לא קופחה הגנת הנאשם לא די במחדל החקירה עצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם... משקלו של המחדל החקירתי ייקבע הן מתוך בחינת המחדל עצמו, טיבו ומהותו, הן - ובעיקר, מתוך בחינתו על רקע מכלול הראיות... בחינתם של מחדלי חקירה צריכה להיעשות מתוך הכרה בחומרתה של אי ההקפדה על נהלי חקירה וביצוע פעולות חקירה חיוניות מחד גיסא, ומאידך גיסא תוך הכרה בכך כי בחכמה שבדיעבד ניתן לעולם להצביע על סוגיות שניתן היה להעמיק בהן או על פעולות שלגביהן ניתן היה לפעול אחרת.
בענייננו, גם אם אתעלם מהסבריו של הבוחן בדבר אי היכולת לבצע את הבדיקה בצדו השמאלי של הרכב, מפאת מצבו; ומכך שעל פי מכלול הממצאים שמצא בשטח, מראה עיניו ומומחיותו (נתונים שעד מומחה רשאי בהחלט להסתמך עליהם, ובכך אף יש לו יתרון על מומחה ההגנה שלא ראה את הממצאים בזמן אמת), הוא לא מצא לנכון לערוך בדיקה לצדו הימני של הרכב, שנראה בעיניו ללא פגע; הרי שהיה על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות שהובאו בפניו, ורק באספקלריה זו לבחון את נפקותו של מחדל החקירה. "
בחינת הליקויים שהציגה ההגנה מובילה אותי למסקנה חד משמעית כי המחדלים שהוצגו אינם מגיעים לכדי הותרת ספק סביר באשמתה של הנאשמת, ואין מדובר במחדלים כה חמורים עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתה של הנאשמת, באופן שהיא התקשתה להתמודד עם חומר הראיות שמפליל אותה.
אשר על כן, גם הטענה ל"נזק ראייתי" המצדיק את זיכוי הנאשמת, נדחית על ידי.

סיכום מסקנותי הסופיות לאחר שמיעת כלל הראיות בפרשה זו:
כאשר בחקר תאונות דרכים עסקינן, משקל שונה יש לראיות המתקבלות מחקר זירת התאונה אל מול הראיות המתקבלות כתוצאה מחקירת עדי הראייה או המעורבים עצמם בתאונה.
למעורבים עשויים להיות אינטרסים כאלה ואחרים עת מוסרים הם עדות.
משקל הראיות הנובעות מעדות מעורבים יהיה על פי רוב נמוך ממשקלה של עדות הניתנת על ידי עד ראייה בלתי מעורב.
מול שני סוגי הראיות לעיל, ניצבות ראיות חפציות, תמונות וסרטונים שתועדו ונאספו בזירת התאונה עצמה בדרך כלל על ידי בוחן התנועה שחקר את הזירה.
אסופת ראיות זו מספקת על פי רוב את הראיות האיכותיות ביותר בעלות המשקל הרב ביותר להבנת מנגנון תאונה.
לא פעם עדים לא ידייקו בתיאור תאונה שראו, גם אם תיאור זה ניתן בתום לב מוחלט.
לא פעם עד יעיד על מהירות, מרחק, צבע, או מצב שראה לנגד עיניו, וביחס לאותו אירוע ממש, יספק עד ראייה אחר (אף הוא בתום לב מוחלט) תיאור עובדתי סובייקטיבי אחר לחלוטין.
חקירת בוחן תנועה המגיע לזירה בסמיכות להתרחשות תאונה ומתעד בתמונות וסרטונים את הזירה כפי שמצא אותה, הופכת את הזירה בחלק מהמקרים למקור הראיות בעלות המשקל הרב ביותר לצורך הבנת מנגנון התאונה.
זירה שצולמה ותועדה היטב יכולה במקרים רבים, ללא כל קשר לעדויות המעורבים או עדי הראייה לאירוע התאונה , לספק ראיות בעלות משקל רב מאד המאפשרות קביעות עובדתית מעבר לכל ספק סביר באשר למנגנון התרחשות התאונה.
כפי שיוסבר להלן הזירה של התאונה בתיק זה היא זירה כזו ה"מספרת" את סיפור התאונה בראיות חד משמעיות:
בוחן התנועה (ע.ת 1) שהגיע לזירת התאונה זמן קצר יחסית לאחר התרחשות התאונה, שעה שהשמש עדיין זרחה וסיפקה תאורה טובה לצורך צילומה, הצליח לתעד בוידאו ובתמונות את המקום זאת אף טרם החל בחקר הזירה עצמה על ידי מדידות.
מסתבר כי צילומים ראשוניים אלה (שבוצעו באמצעות מצלמה דיגיטאלית) ניתנים להגדלה ברזולוציה טובה מאד בכל מחשב, זאת לאחר שהמדינה גישה אותם בפורמט של דיסק. באופן זה ניתנה גם לבית המשפט היכולת לבחון כל צילום בהגדלה ובכך לראות בפרטי פרטים את הזירה זמן קצר לאחר שהתאונה התרחשה.
הסתבר כי ליכולת זו חשיבות רבה מאד, שכן באמצעות הגדלה של תמונ ות 33 ו- 15 מתוך דיסק ת/9 ובחינה של סרטון הוידאו שביצע הבוחן ניתן להבין את מנגנון התאונה גם אם לא הייתה מובאת עדות ראייה כזו או אחרת של התאונה עצמה.
כמובן שיש בעדויות כדי לחזק או להחליש ממצאים כאלה ואחרים, אך בסופו של דבר המדובר בחיזוק לראיות המרכזיות המתקבלות מהזירה עצמה.
כפי שיוסבר להלן, ניתוח הזירה במקרה זה על בסיס הראיות הראשוניות המצולמות שסיפק הבוחן, מאפשר הבנה טובה באשר לדרך התרחשות התאונה בפרשה זו, ואסביר את דברי:
עם הגעתו של הבוחן ע.ת 1 לזירת התאונה, הוא ביצע צילום וידאו של המקום (קובץ וידאו בדיסק ת/9) וצילם תמונות דיגיטאליות של הזירה (גם הן הוגשו על גבי הדיסק ת/9).
במהלך ניהול פרשת התביעה וחקירתו של ע.ת 1 עלתה סוגיה מרכזית לדיון והיא שאלת מיקומו של ה"אימפקט" הראשון (המפגש הראשוני) בין הגולף בו נהגה הנאשמת ובין רכב היונדאי בו נהג ליפקין.
הצדדים אינם חלוקים כי הגולף היה מעורב בשתי תאונות עוקבות כאשר הראשונה הייתה עם היונדאי והשנייה מיד לאחריה עם הטויטה (שם גם נגרמה התוצאה הקטלנית).

שתי שאלות נמצאות במחלוקת עקרונית בין הצדדים:
מה התרחש על הכביש לפני האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי?
היכן ביחס לכביש התרחש האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי?

בעוד התביעה טוענת כי מסיבה שאינה ברורה הנובעת מרשלנות של הנאשמת סטתה הנאשמת לנתיב השמאלי ושם התרחש האימפקט הראשון שהוביל לתאונה השנייה אף היא בשול הנתיב השמאלי, טוענת ההגנה לתרחיש אחר לחלוטין:
לשיטת ההגנה יצא רפאל ליפקין לעקיפה של הטויוטה, חסם את נתיבה של הגולף, ובמהלך ניסיונו של ליפקין לשוב במהירות לנתיבו המקורי מתרחשת התאונה הקלה (האימפקט הראשון) עם הגולף בעודו הנתיב הימני, מהלך שיוצר סבסוב שמאלה של הגולף, ופגיעה שלו בטויוטה.
כפי שיוסבר להלן, בחינת צילומי הזירה מספקת תשובה לשאלות לעיל:
ע.ת 1 תעד בתמונה מספר 33 (ת/9) את הזירה מכיוון צומת הנגב לכיוון ירוחם.
על פניו המדובר בתמונה המצולמת ממרחק שיכולה לספק מבט כללי בלבד על הזירה, אך מתברר כי תמונה זו כוללת בתוכה את הסימנים שתעד הבוחן בסקיצה של זירת התאונה (ת/4), ובכלל זה סימן 14 בת/4 המעיד לשיטת הבוחן על נקודת האימפקט הראשונה ובהמשכה סימן צמיג 3.

תמונה 33 מתוך ת/9

ובהגדלה של תמונה 33 מתוך ת/9
ניתן לראות את החץ המצביע על נקודה 14 שהיא רחבה יותר בסימן 3 המצולם לכל אורכו עד לנקודת אימפקט 2.

הגדלה של תמונה 15 מת/9 בה ניתן לראות בבירור בזירה את נקודה (סימן) 14 כפי שתועד בת/4 (חץ קטן) ואת סימן 3 אותו יצר צמיג קדמי שמאלי של רכב הגולף לטענת הבוחן (חץ גדול) (החיצים סומנו להדגשה על ידי – א.א).
מבט נוסף על אותה ראייה ממש (סימנים 3+ חלק מ- 14 כפי שסומנו על ידי הבוחן במקרא הסקיצה ת/4) ניתן לראות בראיות שהגישה המדינה בת/2 תמונה מספר 18 שם בצילום צבע יחד עם הסברי חיצים של הבוחן ניתן לראות בבירור את סימן 3 ומיקומו ביחס לכביש:

חשיבותו של סימן 3 (יחד עם נקודה 14) גדולה מאד להבנת הזירה ומנגנון התאונה.
כפי שהסביר בעדתו ע.ת1 כאשר הגיע לזירה הוא הבחין ותעד באמצעות וידאו חלקי פלסטיק שלא ידע בשעת הצילום לאיזה רכב הם שייכים, וגם הבחין בסימן 3 כסימן שלא הצליח להבין איך הוא קשור לתאונה ןלאחר מכן גם מדד את אורכה של נקודה 14 ומדד את מרחקה מהשול.

הבוחן תעד סימנים אלה גם בסקיצה ת/4 של זירת התאונה:

(חץ צהוב ועיגול צהוב סומנו על ידי בית המשפט כדי להבהיר את מיקומן של סימנים 14 ו- 3 בסקיצה יחד עם הסבר הבוחן בעיגול למשמעות הסימן)

על פניו רכב שלא פוגע בדבר והוא מצוי בדרכו למפגש עם רכב אחר לא אמור להשאיר כל סימן עד לנקודת האימפקט.
מאחר וסימן 14 ובהמשכו 3 הוביל עד לנקודה בה מצא הבוחן את סימן האימפקט בין הגולף לטויוטה (ראה סימן 8 בת/4 – חריץ האימפקט המלמד על מיקום האימפקט השני), ובהעדר מידע סובייקטיבי אצל הבוחן באשר לקיומו של היונדאי עת צילם את הזירה, הבין הבוחן בהמשך החקירה כי סימן 14 קשור גם קשור לתאונה, ורכב שלישי מעורב בה.
בחינת ההגדלות של תמונ ות 33+ 15 יחד עם סרטון הוידאו בת/9 כפי שהגישה המדינה יחד עם תמונה 18 בת/2 , יחד עם הסקיצה ת/4 מלמדים מעבר לכל ספק סביר על הנתונים הבאים:
רכב הטויוטה לא יכול היה ליצר את סימן 14 בת/4 שכן הוא נפגע חזיתית על ידי הגולף בנקודה 8 (חריצי האימפקט באספלט מעבר לשול הצהוב מקבעים באופן חד משמעי את נקודת המפגש בין הגולף לטויוטה) ומשם "נזרק" מהכביש לשדה הסמוך לשול הכביש.

רכב היונדאי לא יכול היה ליצר את סימן 14 ובהמשכו 3 שכן בשום שלב לא היה מעורב בתאונה שבין הגולף לטויוטה באופן ישיר (לא היה מפגש פח בין הטויוטה ליונדאי בשום שלב). מאחר והמדובר בסימן המוביל עד לאימפקט 2 (נקודה 8) ברור לחלוטין שלא היונדאי יצרה אותו.

רכב הגולף הוא הרכב היחיד שהגיע מכיוון צומת הנגב והגיע למפגש בנקודה 8 עם רכב הטויוטה.
בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי כפי שקבע בצדק רב ע.ת 1, סימן 14 (וסימן 3 בהמשכו) נוצרו על ידי הגולף שכן זה הרכב היחיד שהגיע למפגש עם הטויוטה בנקודה 8.

סימן על כביש (שאינו נוזלים) לא נוצר בכביש "יש מאין". הוא נוצר כמעט תמיד כתוצאה מחיכוך של חפץ (מתכת, גומי, או חומר קשה אחר) עם הכביש (ראה ספר "חקירת תאונות דרכים" מדור תאונות דרכים אגף התנועה, סנ"ץ מאיר אור, עמודים 25-31)
בפרשה זו בחן בעיניו ממקור ראשון ע.ת 1 את סימן 14 וקבע כי הוא נוצר על ידי הצמיג (הקדמי שמאלי) של רכב הגולף עת פגע עם הדופן השמאלי בדופן שמאל של היונדאי. המדובר הן באפיון הסימן ככזה שנוצר על ידי צמיג והן בשיוך שלו לרכב ולגלגל ספציפי באירוע התאונתי. (ראה עדותו של הבוחן ע.ת1 בעמוד 13 החל משורה 7 בפרוטוקול מיום 5.7.18 וכן צילום 11 בת/2 בו מצביע הבוחן עם חיצים אדומים על סימן 14 וכותב ע"ג התמונה "סימן צמיג המוביל לנקודת פגיעה פרטית א' בפרטית ג'")
בוחן התנועה אף נחקר על ידי ההגנה באשר למנגנון יצירת סימן 3 בתאונה זו והשיב תשובות הגיוניות העולות בקנה אחד עם השכל הישר באשר לדרך בה גלגל הגולף (ת/12) יצר את הסימן אגב מפגש צד עם רכב היונדאי בו נהג ליפקין, השפעות מאסה בין הרכבים, יצירת קושי בסבסוב הצמיג עקב המפגש הקל עם היונדאי, ויצירת סימן חיכוך דק (לא של סוליה מלאה) עד למפגש עם הטויוטה באימפקט השני. (ראה את הסבר הבוחן באופן מפורט בעמודים 177-179 בפרוטוקול הכוללים גם הסבר לאי השארת הסימן על ידי היונדאי).
אין אני סבור כי למומחה ההגנה שלא בחן את הזירה בזמן אמת יש יתרון על פני קביעה זו של הבוחן המשטרתי. ההפך הוא הנכון. קביעתו של הבוחן שחקר את הזירה ממקור ראשון כשעה לאחר התרחשות התאונה (ראה עמוד 41 בפרוטוקול החל משורה 8) יכולה לאפיין סימנים בצורה הרבה יותר מדויקת מאשר בחינת אותם הממצאים על ידי מי שלא היה פיזית בזירה.
מומחה ההגנה הסכים באופן מלא עם הבוחן כי הגולף היא אשר יצרה עם גלגל קדמי שמאלי את סימן 3, אך סרב לקבל את קיומה של נקודה 14 במציאות, טען כי זו "הומצאה" על ידי הבוחן, וניסה לשכנע כי נקודת האימפקט הייתה במקום אחר למרות שלא נמצאה בזירה כל ראייה ממשית התומכת בתאוריה לפיה התרחש האימפקט במיקום אחר. כפי שהסברתי לעיל בהכרעת הדין, טענות אלה של מומחה ההגנה נדחו על ידי.
תיעוד הסימנים 14 ו- 3 בתמונות ובוידאו מחזק מאד את קביעות הבוחן ביחס לסימנים אלה ובמיוחד התרחבות סימן 14 והובלת סימן 3 עד לנקודת האימפקט של הגולף עם הטויוטה:
לטענת ע.ת 1 נוצר מפגש בין האופן (הגלגל) הקדמי שמאלי של הגולף ל אזור גלגל האחורי שמאלי של היונדאי מה שגרר הפרש עומס ואף נעילה רגעית של הגלגל בגולף, פעולה שיצרה את התרחבות סימן 14 (כפי שניתן לראות בחץ התחתון בהגדלה של תמונה 15) ובהמשך ההתרחבות המשך סימן צר שיצר הצמיג עד למפגש (האימפקט) עם הטויוטה (סימן 3). הסבר זה גובר על היעדר ההסבר שנתן מומחה ההגנה לנקודה 14 אגב טענה לפיה נקודה זו לא הייתה בזירה ו"הומצאה" על ידי הבוחן המשטרתי.
ע.ת 1 אף טרח וביצע ניסוי התאמת נזקים בין רכב גולף זהה (מאותו שנתון - 2016) עם רכב היונדאי והוכיח כי סימני השפשוף ברכב היונדאי נגרמו על ידי הגולף עם דגש על גובה המראה בגולף שיצרה סימן בהתאמה מושלמת על מכסה מיכל הדלק של היונדאי (ראה תמונות 27 עד 40 בלוח תצלומים 1 המדברות בעד עצמן (ת/2)).
בעניין התאמת הנזקים שבוצעה והראייה לכך שהיה מפגש צד בין הגולף ליונדאי כמתואר על ידי הבוחן ראה עדותו בעמוד 25 לפרוטוקול החל משורה 15 ובהתאמה את צילומי הניסוי שבוצע בת/8 (דיסק).
למעשה, נקודה 14 מלמדת בנקודת ההתרחבות על נקודת ה"אימפקט" הראשונה בין הגולף ליונדאי ומשם ניתן לעקוב אחר סימן 3 עד לנקודת ה"אימפקט" השנייה בנקודה 8. מסלול זה הוא המסלול שעבר הגלגל הקדמי שמאלי של הגולף בין המפגש עם היונדאי למפגש עם הטויוטה.
(ראה את עדות הבוחן בעניין התרחבות סימן 14 כתוצאה ממפגש הצמיגים בעמוד 22 החל משורה 28 בפרוטוקול מיום 5.7.18 וכן בעמוד 23 שורה 3 ובהמשך בעמודים 177-179 בפרוטוקול)

כפועל יוצא מהנתון לעיל שמספקת ה"זירה המדברת" ניתן ללמוד כי עת פגע הגולף ביונדאי פגיעת צד, היה הוא ממוקם בנתיב השמאלי של הכביש.
זו גם הסיבה שבצילום הוידאו ת/9 נראים כמעט כל חלקי הפלסטיק (ת/11) שנתלשו אגב מפגש הצד מהיונדאי בנתיב השמאלי.
בנוסף נמצאו שברי זכוכית לאורך ומימין לסימן 3 (ראה סימון מספר 6 בסקיצה ת/4).
לעומת זאת, נתיב הגולף נמצא ואף מצולם למרחק רב נקי מכל סימן או שברים. אין בו כל עדות למפגש של רכבים. לא עדות מהזירה, ולא עדות ראייה.
תיעוד הזירה משקף באופן חד משמעי "אימפקט" ראשון בין הגולף ליונדאי בתאונה המתרחשת בנתיב בו לא אמור להימצא כלל הגולף שכן המדובר בנתיב הנגדי לכיוון נסיעת הגולף.
מסקנות הבוחן המשטרתי נתמכות בעדות אמינה בעיני של הזוג ליפקין ומקבלות חיזוק נוסף בהתאם לחוק מהחלטת הנאשמת שלא להעיד.
עצם נוכחות הגולף בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו, מקים כלפי נהגת הגולף (הנאשמת) את "כלל הדרך" המעביר את הנטל אל כתפיה להסביר ולהוכיח מדוע הגיעה לנקודה זו בכביש. עצם נוכחות הנאשמת בנתיב הנגדי וגרימת תאונה שם מקימה כלפיה חזקת רשלנות.
ברע"פ 1713/93 משה בוקובזה נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
" נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2 בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי, פד"י ד', 504, 523). הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים."

החלטה דומה התקבלה גם ברע"פ 489/93 דרעי שלמה נגד מדינת ישראל שם קבע בית המשפט העליון:
"המבקש הלין על כך שהוטל עליו הנטל להוכיח שהמדובר בתאונה בלתי נמנעת. לענין זה מקובלת עלי ההנמקה של בית משפט השלום שהסתמך לעניין זה על ע"פ 28/49 זרקא נ. מדינת ישראל פד"י ד 404, .527 יש להוסיף בהקשר זה כי הנטל להוכיח את אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר רובץ לעולם על התביעה, אולם משהוכח שהרכב בו נהג המערער סטה לפתע ללא הסבר לצידו השמאלי של הכביש הרס תחנת נוסעים וחלף ועבר לתוך השטח משמאלו של הכביש, הרי על הנאשם הנטל להסביר מה היו הסיבות המיוחדות שהביאו אותו לנהוג ברכב באופן המתואר שהיא לכאורה רשלנית, ומה גם שבידיו מירב הידיעות על הסיבות הביא אותו לסטיה המפתיעה ממסלול נסיעתו."

גם ברע"פ 6368/02 יצחק אלקיים נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון:
"אין מנוס מן המסקנה כי המבקש לא עמד בנטל להפריך את "כלל הדרך" שעל פיו חזקה על נהג הסוטה ממסלול נסיעתו כי עשה כן מתוך התרשלות."
ההגנה אשר הבינה כי טענת הבוחן לפיה נקודת האימפקט הראשונה מתרחשת בנתיב הנגדי מציבה אותה בליבת "כלל הדרך" העלתה תרחיש לפיו האימפקט הראשון מתרחש לאחר השלמת ניסיון עקיפה של ליפקין ובעוד הגולף עדיין על הנתיב הימני.
ביחס לטענת העקיפה לכאורה של ליפקין את רכב הטויוטה, למעט העלאת תרחיש כזה על ידי ב"כ הנאשמת, לא נמצאה ולא הוצגה על ידי ההגנה או על ידי התביעה כל ראייה או בדל ראייה התומכת באפשרות כזו.
לא הוצגה עדות ראייה לתרחיש כזה, לא נטענה טענה כזו בגרסה על ידי הנאשמת (ראה לעיל ניתוח עדותה במשטרה והתייחסותי לתמליל חקירתה) , לא עלתה עדות כזו על ידי המעורבים בתאונה ולא הוצגה כל ראייה חפצית אחרת התומכת בהתרחשות אירוע כזה מתוך ממצאי הזירה.
ביחס לטענה לפיה המפגש בין היונדאי לגולף התרחש כאשר הגולף הייתה עדיין על הנתיב הימני, הרי שגם כאן אין כל ראייה התומכת באפשרות זו (נתיב ימני נמצא נקי לחלוטין ממצאים) וגם אם הייתה מתקבלת אפשרות כזו, יכולת הנאשמת להסיט רכבה לשול הימני ובכך למנוע תאונה חזיתית עם היונדאי, עמדה לרשותה והוכחה כאפשרית וסבירה במהלך הביקור שביצע בית המשפט במקום בו התרחשה התאונה.
חלקי הפלסטיק שזוהו על ידי ע.ת 1 כשייכים ליונדאי (חלקי הידית – ת/11 שנבחנו גם על ידי ההגנה ולא נשללה על ידי ההגנה הטענה של המדינה כי חלקים אלה שייכים ליונדאי ונפלו ממנו) נמצאו כמעט כולם על הנתיב השמאלי של היונדאי.
סימן 14 מתחיל להיווצר עם התרחבות הצמיג 1.2 מטר מהפס הצהוב השמאלי בנתיב השמאלי (ראה מדידה של ע.ת 1 בת/4) מה שמעיד כי המפגש בין הגלגלים (קדמי שמאלי בגולף עם אזור גלגל אחורי שמאלי ביונדאי) מתרחש כולו בנתיב השמאלי בדיוק כפי שהעידו בני הזוג ליפקין בעדותם.
עדות הזוג ליפקין למעשה אינה קריטית בעיני כאשר הזירה "מדברת" כפי שהיא "מדברת" בפרשה זו, אך ללא ספק בעיני, הזירה מוכיחה כי עדות הזוג ליפקין באשר לנקודת האימפקט עם הגולף עדות אמת היא שכן המפגש עם רכבם היה בנתיב בו נסעו ובעודם מנסים לחמוק לשול הדרך שמימינם.
אני דוחה באופן מוחלט את טענות מומחה ההגנה באשר ל"הוספת" סימן 14 בשלב מאוחר יותר אגב רמיזה על שיבוש החקירה בעניין זה על ידי הבוחן .
כפי שטענה התביעה בסיכומיה, ניתן לראות ולשמוע בוידאו ת/9 כיצד מתייחס הבוחן ע.ת 1 בקולו תוך כדי צילום לחלקי הפלסטיק שעל הכביש (אותם בשלב זה לא ידע לקשור לתאונה) ולסימן הצמיג אותו תעד, אף שלגביו לא ידע עדיין את זיקתו לתאונה. כאשר תמונת הרכבים המעורבים התבהרה, הסתדר ה"פאזל" לבוחן והוא ידע להסביר את משמעות הסימנים שתעד וצילם ומדד בזירה ובכלל זה נקודה 14 וסימן 3 שתועדו בסקיצה בזירה ובתמונות שצולמו בה.
אין בהבנה מאוחרת של חשיבות הסימנים שתועדו בזמן אמת משום כשל חקירתי. לא תמיד יכול בוחן להבין את התמונה המלאה של הזירה בזמן תיעודה , לכן החלטתו לתעד את הזירה, לצלם את הסימנים ואף למדוד אותם, היא אשר הובילה לפתרון ולהבנת מנגנון התאונה כפי שהתרחשה.
ראייה נוספת לפיה ניתן לדעת בוודאות כי הבוחן התייחס וחקר את נקודה 14 עוד בזירה ניתן ללמוד ממדידת המרחק שבין תחילת נקודה 14 לפס הצהוב שבשול הכביש אגב רישום ערך מספרי – 1.2 מטרים, ומדידת אורך הנקודה (13 ס"מ).
נתון כזה יכול להיכנס לסקיצה ת/4 רק אגב מדידה של הסימן בשטח ולכן הטענה לפיה סימן זה לא נחקר כלל בזירה ו"הוכנס" לסקיצה רק לאחר שנודע לבוחן על רכב היונדאי, נדחית על ידי.
נתון נוסף אליו מוצא אני צורך להתייחס היא העובדה כי למרות שבית המשפט חזר פעם אחר פעם בפני ההגנה על הטענה כי לב ליבו של התיק מצוי בתחקור של חקירת מנגנון התאונה ונקודה 14 כפי שתעד אותה הבוחן, לא מצאתי כי ההגנה הצליחה להתמודד עם קביעה זו של הבוחן ולא הצליחה בחקירתו הנגדית להפריך את קביעותיו ביחס לנקודת האימפקט הראשונה בין הגולף ליונדאי כאשר היא ממוקמת במרכזו של הנתיב השמאלי מבלי שהנאשמת נותנת הסבר מניח את הדעת להימצאותה שם.

קבעתי כי חוות דעת מומחה הצמיגים מתקבלת על מסקנותיה ולא כשל בצמיג גרם להתרחשות התאונה.

קיבלתי את קביעות הבוחן ועדות הנאשמת עצמה לפיהם לא כשל מכני בגולף גרם לסטייתו לנתיב הנגדי.

קיבלתי את קביעת מהנדס התנועה כי לא מצב התשתית (הכביש או זירת התאונה) הם שגרמו לסטיית הגולף ולתאונה הקטלנית.

הנאשמת לא טענה בשום שלב במהלך ניהול התיק או במפורש בסיכומיה כנגד הקשר הסיבתי שבין התאונה למוות שנגרם או לחבלות הגוף שנגרמו בתאונה.
לאור המסמכים הרפואיים שהגישה התביעה (ת/26 עד ת/38) ועדויות הפרמדיקים בפני, ולאור קביעות סיבות המוות במסמכים אלה (במיוחד ת/33+ת/34) אני קובע כי מתקיים קשר סיבתי ישיר בין התאונה למוות ולחבלות הגוף שנגרמו למעורבים בה.

דחיתי את טענות הגנה מן הצדק ודוקטרינת נזק ראייתי ככאלה המשחררות את הנאשמת מאחריות או ככאלה המצדיקות את ביטול כתב האישום.

קבעתי כי החלטת הנאשמת שלא להעיד מחזקת את ראיות התביעה בנסיבות של קבלת החלטתה וזאת לאחר שבית המשפט הסביר בהתאם לחוק לנאשמת את משמעות החלטתה שלא להעיד.

בהכרעת הדין סקרתי בהרחבה את כל העדויות שהושמעו וניתחתי ביחס לכל עדות את משקלה, אמינות מוסר העדות, ותרומתה הראייתית לקבלת המסקנות הסופיות. מצאתי כי העדויות שרף אמינות העדים בהן הוא הגבוה ביותר בעיני (עדות הזוג ליפקין) הן גם העדויות המשתלבות במסקנות מחקר הזירה עצמה.

אני קובע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת סטתה במהלך נהיגתה בכביש 224 באזור קילומטר 3.5 מנתיב נסיעתה שמאלה לנתיב הנגדי וזאת ללא כל סיבה המצדיקה סטייה כזו.

המדינה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי במהלך סטייה זו פגעה הנאשמת פגיעה ראשונה ברכב מסוג יונדאי בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתה, ולאחר מכן המשיכה ופגעה ברכב הטויטה אף הוא בשול הנתיב הנגדי לכיוון נסיעתה .

בהתאם ל"כלל הדרך" ומאחר וההגנה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי סטיית הנאשמת מנתיבה לא התרחשה בשל רשלנותה, אני קובע כי התרשלות הנאשמת היא אשר גרמה לסטיית רכבה מנתיבה ולגרימת התאונה כתוצאה ישירה ממנה מצאו את מותם שני בני אדם ברכב הטויוטה ונפצעו נוסעים בגולף ובטויוטה כמתואר בכתב האישום.

אני מרשיע לכן את הנאשמת וקובע שהיא ביצעה את העבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

ניתנה היום, ל' תשרי תשפ"א, 18 אוקטובר 2020, במעמד הצדדים