הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד פ"ל 4411-07-20

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי

מאשימה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מיכל אסולין

נגד

נאשם
אלון אבן חן (בהעדר – בשל בידוד)
ע"י ב"כ עו"ד כפיר דור

החלטה

האם יחוס עבירת קלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה לצידה של עבירת השימוש בטלפון (בניגוד לתקנה 28( ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, על בסיס אותו יסוד עובדתי, מהווה פגם בכתב האישום?

האם לתובע יש סמכות להגיש כתב אישום מכח סעיף 228 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי כנגד נהג שמבצע בסמיכות זמנים 2 עבירות של אחיזת טלפון ביד בעת נהיגה, עבירות שהן מסוג "ברירת משפט"?

רקע

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל 3 אישומים.

באישום הראשון יוחסו לנאשם עבירה של שימוש בטלפון בעת שהרכב בתנועה, שלא באמצעות דיבורית בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 (להלן – "התקנות") ועבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961 (להלן – "הפקודה").
על פי עובדות האישום הראשון, ביום 28.6.20 בשעה 9:26 נהג הנאשם ברכב פרטי ברחוב משה דיין באשדוד, ובעת שהרכב היה בתנועה אחז בטלפון נייד, בידו השמאלית, במקביל לפניו ושפתותיו נעו, במעשיו אלו נהג בקלות ראש.

באישום השני יוחסה לנאשם עבירה של אי ציות לתמרור 815 נסיעה על פני אי תנועה שמצויר על הכביש בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות.
על פי עובדות האישום השני ביום 28.6.20 , בשעה 10:00, ברחוב האצ"ל באשדוד, נהג הנאשם ברכב וביצע פניית פרסה תוך שהוא עובר על פני אי התנועה המסומן על הכביש.

באישום השלישי יוחסו לנאשם עבירה של שימוש בטלפון בעת שהרכב בתנועה, שלא באמצעות דיבורית בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות ועבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודה.
על פי עובדות האישום השלישי ביום 28.6.20 בשעה 11:39 נהג הנאשם במתחם "סטאר סנטר" באשדוד ובעת שהרכב היה בתנועה אחז בטלפון נייד בידו השמאלית, בגובה פניו, ובכך נהג בקלות ראש.

טיעוני הצדדים

בדיון שהתקיים ביום 26.7.20 כפר ב"כ הנאשם במיוחס לנאשם, תוך שהעלה שתי טענות מקדמיות.

הטענה הראשונה:
ב"כ הנאשם טען כי באישומים 1 ו- 3 שבכתב האישום יש כפל אישום. שכן על בסיס אותו יסוד עובדתי של אחיזת הטלפון ביד בעת שהרכב בתנועה, יוחסו לנאשם גם עבירה של שימוש בטלפון בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות, עבירה מסוג אחריות קפידה וגם עבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודה, עבירה לגביה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית בכח. לפיכך לדבריו מדובר בכפל אישום, תוך חריגה מבחינת היסוד הנפשי ועל כן, לשיטתו, יש לבטל את האישום הכפול.

הטענה השניה:
ב"כ הנאשם טען כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות, בניגוד לחוק ובניגוד לנהלי המשטרה. ב"כ הנאשם הפנה בעניין זה להוראות 29 לפקודה וכן להוראות סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 (להלן – החסד"פ).

לדבריו, סעיף 228 לחסד"פ מאפשר לשוטר לתת לנאשם הזמנה לדין במקום דוח ברירת משפט, רק אם העבירה נעברה בנסיבות מחמירות כמפורט בסעיף 29 לפקודה. בסעיף 29 לפקודה לא נקבעו נסיבות מחמירות בכל הנוגע לעבירת השימוש בטלפון תוך כדי נהיגה.

עוד הפנה לכך שהשוטר היה רשאי ליתן לנאשם הזמנה לדין אם היה לו יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט. לדבריו בעניינו של הנאשם התובע לא הודיע מראש על קיומן של נסיבות בנוגע לעבירה המחייבות בירור המשפט.

ב"כ הנאשם תמך טיעוניו בפסיקה שהוצגה לעיוני, כמו גם בנהלי המשטרה הרלוונטיים.

לטענת ב"כ הנאשם, המשטרה מנהלת מאגר של נהגים רצדביסטים בניגוד לחוק הגנת הפרטיות ושלא כדין, עוקבת משך יום שלם אחר אותם נהגים, ובסוף היום מעכבת אותם לתחנת המשטרה וחוקרת אותם. לדבריו במקום לאפשר לאותו נהג לשלם את הדוח או לבקש לבטלו, המאשימה מאלצת אותו, בחוסר סמכות, להתייצב להליך משפטי בעניינו.

לשיטתו אין למאשימה סמכות להגיש כתבי אישום על עבירות שהוגדרו מסוג ברירות משפט, אלא אך ורק על פי המתווה שנקבע בסעיף 228 (ד) לחוק.
לדבריו, הסיבה היחידה שיוחסה לנאשם עבירה של נהיגה בקלות ראש, היא כדי להכשיר הגשת כתב אישום במקום דוח ברירת משפט.
לטענתו על פי הנוהל המשטרתי, כשמבוצעות עבירות של הזמנה לדין וברירת משפט, יש לפצל וליתן לו ביד דוח שכולל רק את ברירת המשפט, כך שיכול לשלם את הדוח, ובנפרד הזמנה לדין.

לטענת המאשימה, אין מדובר בכפל אישום, לדבריה מותר להרשיע נאשם בגין מספר עבירות שביצע, ובלבד שלא יורשע פעמיים בגין אותו מעשה.

ב"כ המאשימה אישרה כי קיימת ברשותה רשימה של נהגים רצדביסטים אשר לגביהם מבוצעות פעולות אכיפה יזומות, לשיטתה אין בכך כל פסול.

לדבריה, למאשימה קיימת סמכות להגיש כתב אישום בגין עבירות ברירות משפט, לטענתה ריבוי עבירות באותו יום בסמיכות זמנים, אלו נסיבות שקשורות בביצוע העבירה, המצדיקות הגשת כתב אישום.

דיון והכרעה

הסמכות להגיש כתב אישום ולבחור את סעיפי האישום

סמכותו של תובע להעמיד אדם לדין נקבעה בסעיף 62 לחסד"פ. סמכות זו הוגבלה בסעיף 228(ד) לחסד"פ כשהעבירות בגינן מועמד אדם לדין הן מסוג ברירת משפט, ועל כך עוד ארחיב בהמשך.

הכלל הוא, כי התביעה היא זו שבוחרת את הוראות החיקוק לפיהן יועמד אדם לדין.

ראו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה (בדעת רוב) בבג"ץ 5699/07, פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.02.08) (פיסקה 12)
"מתחם שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי ולגורמי הפרקליטות בעניין העמדה לדין פלילי של נאשם הוא רחב ביותר ... פועל יוצא מכך הוא, כי נתון לתביעה מִנעד רחב של אפשרויות פעולה בתחום ההעמדה לדין, שנקיטה בכל אחת מהן, אפילו הן שונות זו מזו, עשויה לעמוד במבחן הסבירות. בגדר מתחם שיקול דעת נרחב, נתונה בידי הגורם המחליט היכולת לבחור בין אופציות פעולה שונות, אפשריות, שכל אחת עשויה לקדם בדרכה את המטרות הטמונות בתכלית הפעולה. קבלת טענת המערער תביא למצב בו בית המשפט נוטל מרשויות האכיפה והתביעה את שיקול הדעת בנוגע לניסוח כתב האישום, דבר שבוודאי אינו עולה בקנה אחד עם הריסון המתחייב מקום בו מבוצעת ביקורת שיפוטית על-פי כללי המשפט המנהלי".

ראו גם ע"פ 42054-08-13, מדינת ישראל נ' קסטיאל (02.10.13) :
"הכלל הוא, כי התביעה היא "בעלת הבית" על כתבי האישום, וכפועל יוצא מכך הבחירה בהוראות החיקוק הרלוונטיות, שמורה לה. בית המשפט ככלל אינו מתערב בשיקול דעתה, גם אם הוא סבור כי ניתן היה להחליט החלטה אחרת...".
[החלטה זו אושרה גם ב רע"פ 6800/13, אסף קסטיאל נ' מדינת ישראל (26.11.13)].

ראו גם בש"פ 5284/91 דוד לויאן נ' מדינת ישראל (4.12.91); בג"ץ 7195/08 אבו רחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי (1.7.2009) ע"פ 4362-03-13 ברששט נ' מדינת ישראל (06.11.13); רע"פ 7213/14 רונן מאיר נ' מדינת ישראל (21.12.14); בג"ץ 4845/17 ראפת אמארה חמדאן נ היועץ המשפטי לממשלה (28.10.19).

הגם שבחירת הוראות החיקוק היא סמכות השמורה בידי התביעה, עליה להפעיל את סמכותה על פי אמות מידה ברורות, ענייניות ושוות.

ראו בעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 6328/12, מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.09.13):
"משעה שקבעה הרשות מדיניות אכיפה בהתייחס להוראותיו של חוק מסוים, עליה לדבוק בה כל עוד לא התריעה שבכוונתה לשנותה. הפעלת החוק באורח אקראי – שלא על דרך מדיניות קבועה, ברורה ומבוקרת מראש – משמיעה שרירות, ושרירות הינה אויבת שלטון החוק .... סטייה מן המדיניות הנוהגת על דרך העמדתו לדין של אדם בניגוד לאותה מדיניות, יכולה לחייב – במקרה מתאים – השוואת מצבו של אותו אדם למצבם של מי שהמדיניות כן הוחלה עליהם"

ראו גם בג"צ 6396/96, סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע (08.06.99), בג"צ 1719/11, פונדקי נ' בה"ד האזורי לעבודה (19.11.13).

יחוס עבירה של קלות ראש בנסיבות של נהיגה ברכב תוך אחיזה בטלפון נייד

כפי שעולה מכתב האישום שהוגש בתיק זה, גם באישום הראשון וגם באישום השלישי בחרה המאשימה בצד כל עבירה של אחיזה בטלפון נייד בעת שהרכב בתנועה, לייחס גם עבירה נוספת של נהיגה בקלות ראש, על בסיס אותו יסוד עובדתי עליו מושתתת עבירות השימוש בטלפון, קרי: אחיזת הטלפון ביד תוך כדי נהיגה, במקביל לפנים או בגובה הפנים, ובאחד האישומים גם תנועת שפתיים.
אין תיאור עובדתי נוסף, לצורך ביסוס עבירת קלות הראש.

נשאלת השאלה האם די בעובדות אלה כדי לייחס קלות ראש? האם קיימת הצדקה לייחס עבירה של קלות ראש בנוסף לעבירה של שימוש בטלפון?

למען ההמחשה, אניח שהחפץ שהחזיק הנאשם בידו השמאלית לא היה טלפון אלא למשל עט, חפיסת סיגריות, פחית קולה או בקבוק של תינוק. האם גם אז היתה מיוחסת לו עבירה של קלות ראש בנוסף לעבירה של אי החזקת ההגה בשתי ידיים (עבירה בניגוד לתקנה 28(א) לתקנות)?
נדמה שאם נשיב בהגינות על השאלה - התשובה לכך תהא שלילית.

עצם האחיזה בחפץ, בין אם החפץ הוא עט, חפיסת סיגריות, פחית קולה או בקבוק של תינוק ובין אם טלפון נייד, על פניו, אינה עולה כדי קלות ראש. (על מידת הרשלנות הדרושה כדי לייחס עבירה בניגוד לסעיף 62(2) לפקודה ארחיב בהמשך).

שונה המצב כמובן, אם הנאשם לא רק אחז בידו חפץ כזה או אחר, אלא גם התעסק עימו במהלך הנסיעה, הסיר את עיניו מהדרך ולא היה עירני לנעשה בדרך. אילו כך היו פני הדברים, בוודאי יכול שהתנהלותו היתה מלמדת על קלות ראש, רשלנות ואולי אף רשלנות פושעת, הכל תלוי בנסיבות שכמובן צריכות להיות מפורטות בכתב האישום.

בכתב האישום שבפני, הנסיבות המפורטות בכתב האישום המתארות את האחיזה בטלפון, בגובה הפנים או במקביל לפנים, לעניות דעתי אין בהן די כדי ללמד על קלות ראש, אפילו אם בעת האחיזה בטלפון נעו שפתותיו של הנאשם.

ערה אני להחלטת בית המשפט בתיק בפ"ת (ב"ש) 6250-07-20 מדינת ישראל נ' ליאון שלומן (11.8.20) שם נקבע כי:
"רשאית המדינה לטעון ולנסות להוכיח, על סמך התנהגותו הכוללת של הנאשם באירוע כי מתקיימת עבירה של נהיגה בקלות ראש, הן ביחס ליסוד העובדתי הנדרש והן ביחס ליסוד הנפשי... עצם העובדה כי נהג פוגש פעם אחר פעם שוטר המזהיר אותו כי הוא מבצע עבירה על החוק אגב שימוש בטלפון ללא דיבורית, ותחת הפסקת התנהגות זו ממשיך אותו נהג בהתנהגותו כאילו לא הוזהר, יש בה כדי להצדיק הגשת כתב אישום שייחס לאותו אדם נהיגה בקלות ראש".

החלטה זו אושרה בבתי המשפט המחוזי והעליון [ע"ח (ב"ש) 29863-08-20 ליאור שלומן נ' מדינת ישראל (17.8.20); בש"פ 5927/20 ליאור שולמן נ' מדינת ישראל (26.8.20) ]

אף אני סבורה כי נהג אשר תוך שלוש שעות ביצע 4 עבירות של שימוש בטלפון, כשאחרי כל אחת מהעבירות עצר אותו שוטר והזהירו, אך הוא המשיך בשלו, יש בסיס מוצק לטענה כי ריבוי העבירות וסמיכותן, תוך התעלמות חוזרת ונשנית מאזהרות שוטרים עולה כדי קלות ראש.

חשוב להדגיש כי ככל שהמפגשים עם השוטרים ואזהרותיהם הם חלק מהנסיבות המלמדות על קלות הראש, צריכים אותם המפגשים להיות מפורטים בעובדות כתב האישום, שכן הם חלק מהנסיבות הרלוונטיות.

ראו בעניין זה את הוראת סעיף 40י(ד) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן – "חוק העונשין")

40י (ד) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ב)(2), הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. (ההדגשות שלי נ.ח.)

ראו גם ע"פ (עליון) 3667/13 חטיב נ' מדינת ישראל (14.10.14); ע"פ (עליון) 1548/17 ג'אמל זיינב נ' מדינת ישראל (9.8.17); רע"פ 8783/15 טרם נ' מדינת ישראל (19.10.17).

אלא שהמסד העובדתי בפרשה שבפני, כפי שנלמד מעובדות כתב האישום שונה מהמסד העובדתי המתואר בהחלטת בית המשפט בעניינו של שלומן שלעיל.
לנאשם שבפני לא יוחס אישום אחד הכולל 4 עבירות של אחיזת טלפון תוך כדי נהיגה, כאשר הצטברותן כפי שנטען מלמדת על קלות ראש. לשלומן ביחס לכל המכלול יוחסה עבירה יחידה של קלות ראש.

כפי שעולה מניסוח כתב האישום שבפני , קלות הראש אינה מיוחסת לנאשם בגין כל המכלול לאור ריבוי העבירות שבוצעו בסמיכות זמנים, כפי שטענה ב"כ המאשימה, אלא עבירת קלות הראש מיוחסת בנפרד, הן באישום מספר 1 והן באישום מספר 3, כל עבירת קלות ראש יוחסה בצמידות ובנפרד לכל עבירה של אחיזת טלפון ביד.

זאת ועוד, כתב האישום שבפני, לא מגלה, ולו ברמז, כי לאחר כל עבירה היה מפגש עם שוטר, והנאשם הוזהר, כפי שעולה מההחלטה בעניינו של שלומן.

קלות ראש כעבירת "סל"

למעשה, בכתב האישום נעשה שימוש בעבירת קלות הראש כמעיין סעיף "סל" אשר הצטרף לכל אחת מהעבירות של אחיזת הטלפון ביד בעת נהיגה.

בית המשפט העליון כבר קבע לא אחת כי הוספת אישומים ועבירות בכתב האישום שלא לצורך, הוא נוהג פסול.

ראו למשל בש"פ 5284/91 דוד לויאן נ' מדינת ישראל (4.12.91):
"בהגשת כתב-אישום צריכה התביעה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה. במסגרת זאת מותר לה, כמובן, לבחור את הסעיף המחמיר ביותר עם הנאשם. אם יש לתובעים ספקות כלשהם לגבי האפשרות להוכיח את כל האלמנטים של עבירה זו, ניתן לצרף אישום נוסף או אלטרנטיבי, ודבר זה גם מוצדק, אם הוא נחוץ כדי להאיר היבט מיוחד של הפרשה. אך אין להרבות בסעיפי אישום סתם, תוך מה שנקרא באנגלית:" throwing the book at The accused"..

ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א (2009) עמ' 926-931.

השימוש בעבירת הרשלנות כסעיף "סל" נהוג אצל המאשימה מזה שנים רבות, אלא שתמיד השימוש שנעשה בעבירת הרשלנות כסעיף "סל" הוא בהקשר של גרימת תאונת דרכים.

בעניין זה קיים חוזר תביעות 8/2000, מיום 27.6.00 שכותרתו "קביעת מדיניות בנוגע ליחוס עבירה של נהיגה בחוסר זהירות או נהיגה ברשלנות".

בסעיף 4 אותו מסמך נקבע:

"לפיכך, בכל מקרה שבו נעברה עבירה חמורה אשר פוטנציאל הסכנה הגלום בביצועה גבוה במיוחד, ואשר בגינה גרם נאשם לתאונת דרכים, יש מקום ליחס לנאשם שכזה עבירה של רשלנות, וזאת בנוסף לעבירות שביצע כפי שעולה מחומר החקירה". (ההדגשות שלי – נ.ח.)

על פי סעיף 5 באותו חוזר תביעות סעיף הרשלנות ייוחס לנאשם בעת גרימת תאונת דרכים כאשר הנאשם בנוסף לגרימת התאונה ביצע עבירה מהתוספות הראשונה, השניה או הרביעית לפקודה, או נהג בשכרות, או סטה לנתיב הנגדי או נהג כשבכיוון נסיעתו דלק ברמזור אור אדום.

ויודגש, מקום בו מיוחסת עבירת רשלנות אשר בגינה נגרמה תאונת דרכים, קיימת על פי חוק חובת פסילת מינימום של רישיון הנהיגה לתקופה ששל 3 חודשים (מכח סעיף 38(2) לפקודה), כך שלעצם הוספת סעיף הרשלנות לכתב האישום יש השלכות משמעותיות לגבי העונש.

בתי המשפט נדרשו לא אחת לדון בשאלה מהי מידת קלות הראש המצדיקה ליחס לנאשמים את עבירת הרשלנות מכח סעיף 62(2) לפקודה , ולא להסתפק בעבירה של חוסר זהירות מכח תקנה 21(ג) לתקנות.

ראו למשל תד (באר שבע) 2518/97 מדינת ישראל נ. משה קקון (16.4.00).

"על פי מידת העונשים ניתן ללמוד כי המחוקק קבע 3 דרגות של רשלנות בדיני התעבורה: א. הדרגה הנמוכה- נהיגה ללא זהירות או ללא תשומת לב מספקת. ב. הדרגה הבינונית – נהיגת רכב בקלות ראש. ג.- הדרגה הגבוהה – נהיגת רכב ברשלנות. ולתביעה ניתן שיקול הדעת אם קלות ראש תיכלל בדרגה הגבוהה או הנמוכה".

ראו גם ת"ד (תל אביב) 6625-12-14 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (26.1.16), ת"ד (ירושלים) 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי (5.4.05), רע"פ 7195/15 טשסלי נ' מדינת ישראל (29.10.15); עפ"ת (תל אביב) 44918-12-16 מדינת ישראל נ' נאור גבאי (23.3.17).

חוזר תביעות 8/2000 אינו מסדיר את האפשרות להוספת עבירות של נהיגה בחוסר זהירות או עבירת רשלנות, במקום בו כתב האישום אינו מייחס גרימת תאונת דרכים, ובוודאי אינו מסדיר את האפשרות להוספת עבירה של קלות ראש כאשר מיוחסת עבירה מסוג ברירת משפט.

כפי שציין ב"כ הנאשם, להבדיל מעבירת קלות הראש, הרי שהעבירה של אחיזת טלפון ביד בעת שהרכב בתנועה הינה עבירה מסוג אחריות קפידה. (תקנה 28(ב) לתקנות נכנסה לתוקף ביום 7.8.94 כשבועיים לפני שנכנס לתוקפו תיקון 39 לחוק העונשין. ראו בעניין זה רע"פ 2929/04 מדינת ישראל נ' רפאל אוחנה (25.6.07) הקובע כי ככל שאין כוונה אחרת, יש לראות את עבירות התעבורה, כעבירות של אחריות קפידה).

ההבדל ביסוד הנפשי מדגיש עוד יותר את הקושי הנובע מייחוס עבירת קלות הראש המצריכה דרגה לפחות בינונית של רשלנות לעובדות המבססות עבירה של אחיזת טלפון ביד שבבסיסה הינה עבירה מסוג אחריות קפידה.

כפי שציינתי לעיל, לעניות דעתי, הנסיבות המפורטות באישומים 1 ו- 3 בכתב האישום, אינן מלמדות על קלות ראש בדרגה בינונית או גבוהה המצדיקה יחוס עבירה מכח סעיף 62(2) לפקודה.

פגם בכתב האישום- סעיף 149 (3) לחסד"פ

לאור כל המפורט לעיל, משמצאתי כי סעיף 62(2) לפקודה הוסף ללא כל ביסוס עובדתי מעבר לזה המבסס את העבירה של אחיזת טלפון ביד, משמצאתי כי עובדות כתב האישום אינן מלמדות על רשלנות בדרגה בינונית לפחות המצדיקות הוספת 2 עבירות של קלות ראש, ומשמצאתי כי סעיף 62(2) הוסף כסעיף "סל", מבלי שהדבר הוסדר בחוזר התביעות, הגעתי כלל מסקנה כי נפל פגם בכתב האישום, כמפורט בסעיף 149(3) לחסד"פ. (יכול ואף היה מקום לבחון בנסיבות שבפני אם מתקיימת הוראת סעיף 149 (4) לחסד"פ, אך משלא נדרשתי לכך – לא אבחן זאת).

סעיף 150 לחסד"פ קובע כי משנטענה טענה מקדמית, בית המשפט רשאי לדחות הטענה או לקבלה, ואם יקבלה רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטלו.

בפסיקת בתי המשפט אומצה דוקטורינת "הבטלות היחסית".

ראו בעניין זה רע"פ 2413/99 טוראי רחמים גיספאן נ' התובע צבאי הראשי (26.6.2001):
"המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה שבו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות. אשר-על-כן אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר."

ראו גם ספרו של יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך ב'(2009) עמ' 1817-1822.

בנסיבות שבפני, אני סבורה שהסעד המתאים לצורך ריפוי הפגם שנפל בכתב האישום הנובע מהוספת 2 עבירות של קלות ראש ללא הצדקה כמפורט לעיל, הוא ביטול הוראות החיקוק המייחסות קלות ראש.

כפי שציין ב"כ הנאשם, הוספת סעיף קלות הראש כסעיף "סל" לעבירה מסוג ברירת משפט, כופה על הנאשם את ההליך הפלילי במקום ההליך המנהלי.

ביני לביני, יכול והתנהלות זו כשהיא נעשית ללא אמות מידה ברורות, אף מקימה טענת הגנה מן הצדק, שכן אמנם לרשות המנהלית עומדת חזקת התקינות המנהלית, אך משאין נוהל המסדיר את ההתנהלות של הוספת עבירת קלות ראש כסעיף "סל" לעבירות מסוג ברירת משפט, עומד הנאשם בנטל הדרוש לצורך הפרכת חזקת התקינות והנטל חזר את כתפי המאשימה. ראו עפ"ת (תל אביב) 44918-12-16 מדינת ישראל נ' נאור גבאי (23.3.17).
כיוון שטענה זו לא נטענה בפני, ולא נבחנה במעמד הדיון, לא מצאתי להידרש לה.

הסמכות להגיש כתב אישום בעבירות מסוג ברירות משפט

משהגעתי לתוצאה לפיה יש לבטל את הוראות החיקוק המייחסות לנאשם קלות ראש, יש לבחון עתה, אם קיימת סמכות להגיש כנגד הנאשם כתב אישום בגין שלוש עבירות מסוג ברירת משפט או שנכון הוא לרשום לו 3 דוחות ברירת משפט בגין העבירות הללו.

סדרי הדין בעבירות מסוג ברירת משפט

בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב 2002, (להלן- "הצו") נקבע כי העבירה של החזקה של טלפון או שימוש בטלפון בניגוד לתקנה 28 (ב) היא עבירת קנס כאשר הקנס שנקבע בצידה הוא בדרגה ה' – קרי 1000 ₪. עוד נקבע כי העבירה של אי ציות לתמרור 815 בניגוד לתקנה 22(א) היא עבירת קנס כאשר הקנס שנקבע בצידה הוא בדרגה ב' – קרי 250.

בגוף הצו, בתקנה 1 נקבע במפורש כי כל עבירה על הוראה חוק או תקנה שפורטו בתוספת לצו, מוכרזים כעבירת קנס.

עם זאת בסעיף 2 בצו, נקבע במפורש כי "על אף האמור בסעיף 1 לא תהיה עבירה לפי החיקוקים המפורשים בו עבירת קנס, כאשר כתוצאה ממנה או בקשר עמה נגרמה תאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש או כאשר חלים עליה סעיפים 37 עד 39 לפקודה."

קרי, המחוקק מצא לנכון ליטול את מעמדה של עבירה מסוג ברירת משפט ככזו, אם כתוצאה ממנה או בקשר עמה נגרמה תאונת דרכים.

המחוקק קבע סדרי דין מיוחדים בכל הנוגע לטיפול בעבירות מסוג ברירת משפט, והסמיך את השוטרים להיות אלו שמוסרים לאזרחים את הדוחות, ללא מעורבות תובע.

סדרי הדין העוסקים במתן דוח, הזמנה לדין או הגשת כתב אישום נקבעו בתקנות 228- 229 לחסד"פ כדלקמן:
228. (א) עבירת קנס היא עבירה של ברירת משפט ויחולו עליה הוראות סעיף זה וסעיפים 229 עד 230.

(ב) היה לשוטר או למי שהשר לביטחון הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך, או לעובד רשות מקומית שראש הרשות המקומית הסמיכו לכך, לפי העניין, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט, רשאי הוא למסור לו הודעת תשלום קנס; ההודעה תהיה בטופס שנקבע ויפורטו בה העבירה ושיעור הקנס שנקבע לה.

(ג) היה למי שרשאי למסור הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף קטן (ב) יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט, לא ימסור הודעת תשלום קנס, אלא הזמנה למשפט.
היתה העבירה עבירת תעבורה והיה למי שהוסמך למסור הודעת תשלום קנס יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 29 לפקודת התעבורה, לא ימסור הודעת תשלום קנס אלא הזמנה למשפט.

(ד) קביעת עבירה כעבירת קנס, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב).

229. (א) היה לשוטר יסוד להניח כי אדם עבר עבירת קנס וכי התקיימו נסיבות מחמירות הקשורות באותו אדם או בביצוע העבירה, יודיע לו כי יוגש נגדו אישום ותימסר לו הזמנה למשפט לפי חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965.

(ב) "נסיבות מחמירות", לענין סעיף זה – כפי שנקבעו בהוראות מאת ראש מחלקת תנועה של משטרת ישראל בהסכמת שר המשפטים ושר התחבורה ופורסמו ברשומות, בשלושה עיתונים יומיים שאחד מהם מתפרסם בשפה הערבית, ובאתר האינטרנט של משטרת ישראל.

ערה אני לטיעוני ב"כ הנאשם שלא היתה לשוטר סמכות למסור לנאשם הזמנה לדין שכן אין כל אינדיקציה לכך שהעבירות נעברו בנסיבות שהתובע הודיע כי הן מחייבות בירור.
ערה אני אף לטענתו, ואף אין מחלוקת שהעבירה לא נעברה בנסיבות מחמירות המפורטות בסעיף 29 לפקודה, שכן בסעיף זה לא מפורטות נסיבות מחמירות רלוונטיות לעבירות המיוחסות בכתב האישום.
זאת ועוד, שוטר מוסמך ליתן הזמנה לדין גם לפי סעיף 229(א) לחסד"פ בשל נסיבות מחמירות הקשורות באותו אדם, אך הנסיבות המחמירות הללו חייבות להיקבע ולהתפרסם כמפורט בסעיף 229 (ב).

לא מצאתי לדון בטענות אלה, שכן בפרשה שבפני ההזמנה לדין לא נמסרה לנאשם על ידי השוטר, כך שאין מקום לבחון אם השוטר חרג מסמכותו, שעה שכלל לא הפעיל את סמכותו.

מאותה סיבה, אף לא מצאתי להידרש להוראת הנוהל המנחה את השוטרים כיצד יש לפעול כשיש שילוב של עבירות מסוג ברירת משפט ומסוג הזמנה לדין.

כאמור, במקרה שבפני, לא נמסרו לנאשם דוח או דוחות מכל סוג על השוטרים, אלא הוגש נגדו כתב אישום על ידי תובע.

סמכות תובע להגיש כתב אישום בגין עבירות מסוג ברירת משפט

הסמכות הכללית שניתנה לתובע להגשת כתב אישום כמפורט בסעיף 62 לחסד"פ, צומצמה כאמור ביחס לעבירות מסוג ברירת משפט, זאת כפי שעולה מסעיף 228 (ד) לחסד"פ.

מנוסח סעיף 228 (ד) עולה כי קיימים שני תנאים מצטברים לכך שניתן יהיה להגיש כתב אישום על עבירה מסוג ברירת משפט. האחד: אם התובע סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, והשני אם טרם נמסרה הודעת תשלום קנס.

ראו בעניין זה עפ"ת (ת"א) 14912-07-12 יאסר אלוקילי נ' מדינת ישראל (27.9.12):
"מלשונו של סעיף 228(ד) נמצאנו למדים כי בפני תובע עומדת הברירה לשלוח הודעת תשלום קנס, אך אם סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט, עליו להגיש כתב אישום בדרך הרגילה. אך בפירוש אין התובע יכול לעשות את השניים גם יחד. סמכותו להגיש כתב אישום מסוייגת, למעשה פוקעת, במקרה שבו נשלחה הודעת תשלום קנס לנאשם. בדברים אלו טמון היגיון רב המלמד על תכליתו של סעיף 228 לחסד"פ. משעה שבחרה המאשימה לשלוח הודעת תשלום קנס אין היא רשאית למנוע מן הנאשם לסיים את ההליכים בדרך מקוצרת של תשלום הקנס. קיומן של נסיבות מחמירות או היעדרן, צריך שתוכרע טרם מסירת הודעת תשלום הקנס."
ראו גם עפ"א (ת"א) 80002/06 מדינת ישראל נ' בלינקס רן משה (3.7.2006).

בענייננו, אין מחלוקת כי התנאי השני התקיים, קרי – טרם נמסרה לנאשם הודעת תשלום קנס, ועל כן לא מצאתי להעמיק בעניין זה.

המחלוקת בה יש להכריע בפרשה שבפני הינה האם מתקיים התנאי לפיו התובע סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט.

יכול ובפרשה שבפני, התובע לא נדרש לשאלה זו בטרם הגשת כתב האישום, שכן בחר ליחס לנאשם כתב אישום גם בעבירות שאינן מסוג ברירת משפט, ומשכך ממילא לא התעוררה השאלה הנ"ל.

עם זאת, ולאחר שמצאתי להורות על ביטול האישום בעבירות קלות הראש שיוחסו לנאשם, נותרו בכתב האישום אך ורק עבירות מסוג ברירת משפט. ועל כן שאלה זו מתעוררת.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 26.7.20, נשאלה ב"כ המאשימה במפורש מהן הנסיבות המחייבות בירור המשפט, ומתשובתה עלה כי בירור המשפט מתחייב לאור ריבוי העבירות שנעברו באותו יום.

ב"כ המאשימה אף ניסתה להצביע על כך כי בכל אחד מהאישומים יש נסיבות המצדיקות את בירור המשפט – קרי שהנאשם ביצע פרסה במקום אסור והחזיק את הטלפון מול פניו במהלך נהיגה, אלא שנסיבות אלו כלל לא מפורטות בכתב האישום. לא יוחסה לנאשם עבירה של פניית פרסה במקום אסור, ואף לא נטען בכתב האישום שהחזיק הטלפון מול פניו.

עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי עד כה לא נקבעה הלכה מפורשת באשר לאותן נסיבות עבירה המחייבות את בירור המשפט. עם זאת, ניתן למצוא התייחסויות לכך בפסיקת הערכאות השונות.

כך למשל בע"פ (נצרת) 40319-07-18 איברהים ניקולא נ' מדינת ישראל הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (4.3.19). קבע בית המשפט כי:
"החלטתה של המשיבה, שלא להסתפק במסירת הודעת קנס, מתוך מחשבה כי נסיבות המקרה מחייבות בירור המשפט, נסמכת על הנסיבות המחמירות ויוצאות הדופן בענייננו. המערערים הורשעו אמנם, בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת, ולא בעבירת ציד, אך לא ניתן להתעלם מן הכמות של החוגלות שנתפסו במקפיא ביתם ומן הנסיבות הכוללות בהן הוחזקו, כשהן ירויות, ומכילות כדוריות מתכתיות. בנסיבות אלה, אין פגם בהחלטה להעמיד את המערערים לדין ולברר את משפטם, מה גם שלגורמי התביעה נתון שיקול הדעת בהקשר זה, ובוודאי לא ניתן לטעון כי הפעילו אותו בדרך לא סבירה או בלתי ראויה." (ההדגשות לא במקור – נ.ח.).

לאחרונה, עלתה הסוגיה בבש"פ 5927/20 ליאור שלומן נ' מדינת ישראל (26.8.20). בעניינו של שלומן הוגש כאמור כתב אישום כנגד המבקש בגין 4 עבירות של שימוש בטלפון שנעברו באותו היום בסמיכות זמנים, בנוסף יוחסה לו עבירה של נהיגה בקלות ראש. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לפסילה עד לתום ההליכים. בדיון בבפ"ת (ב"ש) 6250-07-20 מדינת ישראל נ' ליאור שלומן ( 2.8.20) קבע בית משפט קמא שקיימת סמכות להגיש כתב אישום תוך שציין כי:
"הדיון בשאלה האם שיקול הדעת של התובע מוצדק או לא יכול שתתברר במסגרת טענות מקדמיות בתיקו העיקרי של המשיב, אך לצורך הדיון בבקשת המדינה, אני דוחה את טענת ב"כ המשיב לפיו הייתה נעדרת המדינה סמכות להגיש כתב אישום כנגדו. אני קובע כי המדינה פעלה מכח סמכותה הנתונה לה בסעיף 228(ד) בחסד"פ ולא מצאתי (לצורך בקשה זו) פגם מהותי בהחלטת המדינה".

בקשת רשות ערר שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה תוך שבית המשפט העליון התייחס במפורש לסמכות התביעה להגיש כתב אישום לפי סעיף 228 (ד) וציין:
"ההסתייגות של הסניגור מיישום האפשרות של הגשת כתב אישום במקרה זה, הואיל ומדובר בעבירות ולא בעבירה יחידה, נדמה כי לוקה בחוסר פרשנות תכליתית ומעשית של הסעיף הרלוונטי. התוצאה של פרשנות זו תהא כי שיקול העת של התביעה יהא דק עד דק, באופן שאינו מאפשר לתביעה לבחון את מכלול הנסיבות. באשר לפרשנות הלשונית לסעיף 228(ד) לחוק, נראה סביר יותר לפרש את המונח עבירה ככולל גם עבירות." (ההדגשות שלי – נ.ח.).

ראו גם עפ"א (ת"א) 80002/06 מדינת ישראל נ' בלינקס רן משה (3.7.06): שם דובר במי שקיבלו 176 דוחות בגין פתיחת עסק בשבת. בגין כל הדוחות הנ"ל הוגשה בקשה להישפט על מנת להסב הדוחות מהעובדים השונים על שמם נרשמו הדוחות אל בעל העסק. משעתרה המאשימה להטיל עונש מחמיר על בעל העסק (מעבר לסכום המצטבר של ברירות המשפט) קבעה ערכאת הערעור את הדברים הבאים:
"צדק בית משפט קמא, אף באומרו כי לו היתה סבורה המערערת, שבשל הרשעות קודמות באותן עבירות, או נסיבות מחמירות של ביצוע העבירות, או מטעמים אחרים, שראוי שיוטל על המשיבים עונש מחמיר, היה עליה לנקוט בדרכים החוקיות העומדות לרשותה לצורך כך, כמו למשל ניצול זכותה שבסעיף 228(ד) לחסד"פ ולהגיש כתב אישום כנגד המשיבים"

ראו גם תת"ע (ת"א) 16757-11-16 מדינת ישראל נ' אנרי שימשילשווילי (8.1.18):
"בנוסף, מציינת המדינה כי מסורה לתובע סמכות שבחוק להחליט על הגשת כתבי אישום בעבירות מסוג ברירת משפט (סעיף 228(ד) לחסד"פ), אולם, על פי אותו החוק, בסייפא, על התובע להפעיל סמכות זו במשורה ובמידתיות ותוך ציון נסיבות מיוחדות שיפורטו, שיש צורך בבירורן בבית המשפט ושיש בהן עילה לחריגה מן הכלל"

על פניו, מלשונו הברורה של החוק, עולה כי הצידוק להגשת כתב אישום, מכח הסמכות הקבועה בסעיף 228(ד) לחסד"פ, נעוץ ב חומרת נסיבות העבירה.

כפי שעולה מהפסיקה שנסקרה לעיל, יכול והחומרה נובעת מעבירה יחידה שנעברה בנסיבות מחמירות המחייבות בירור המשפט, ויכול וחומרת הנסיבות תילמד מריבוי עבירות, הגם שכל אחת בפני עצמה אינה בעלת נסיבות המצדיקה בירור משפט, הרי שרצף ביצוע עבירות שנעברות בסמיכות זמנים, מלמד על חומרה שיכול ותצדיק הגשת כתב אישום לצורך בירור המשפט.

עברו של נאשם, בכל מקרה אינו עונה לתיבה, "נסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט" ועל כן אינו בין השיקולים הבאים בגדרו של סעיף 228 (ד) לחסד"פ.

עברו של הנאשם יכול ויבוא לידי ביטוי עת יפעיל השוטר סמכותו מכח סעיף 229 (א) לחסד"פ,
שכן שם המחוקק קבע במפורש כי ניתן לשקול "נסיבות מחמירות הקשורות באותו אדם" כמובן, בכפוף לכך שאותן נסיבות מחמירות יקבעו, ויפורסמו הקריטריונים , כפי שנדרש על פי סעיף 229 (ב) לחסד"פ.

נהלי המשטרה

עיינתי בנוהל מחלקת התנועה במשטרת ישראל: נוהל מת"ן 02.231.01 – מדיניות האכיפה, הזרמת תנועה ומתווה תלתן 2020, נוהל שהוגש לעיוני על ידי ב"כ הנאשם. (נוהל מעודכן מיום 4.5.20).

סעיף 5(ב) לנוהל שכותרתו "מיצוי ההליכים בעבירות תלת"ן מצויין נועד, כפי שמפורט בו, לצורך יעול עבודת הסייר בשטח, מתוך הכרה בחשיבות חירותו של האזרח ועל מנת להביא למיצוי הדין עם העבריינים והבאתם לדין בהקדם האפשרי.

כדי לממש את מדיניות התלת"ן נקבעו דרכי הפעולה בנספח ג' לנוהל, שכותרתו "מתווה תלתן – 2020".

במסגרת הנוהל, ניתנה התוויה לשוטר התנועה באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת, ואם עליו לתת לנהג הזמינה רגילה לדין, הזמנה לדין בשיפוט מהיר או לעכבו לתחנה לצורך גביית הודעה.
כך למשל, בעבירות השכרות, נהיגה ללא רישיון, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה במהירות העולה על המותר, הובלת מטען יתר ועבירות עקיפה נקבע בנוהל כי ההבחנה בטיפול בנהגים השונים מבוססת בעיקר על מידת השכרות, מידת החריגה מהמהירות המותרת, מידת החריגה מהמשקל המותר, מידת המסוכנות הנשקפת מהנסיבות, מידת הרצדביזם, ועברו התעבורתי של הנהג. בנוהל עצמו נקבעו המידות הרלוונטיות ביחס כל עבירה על פיהן יקבע המסלול בו תיאכף העבירה.

הגם שהנוהל מאוד מפורט ביחס לעבירות המוגדרות תלת"ן, הנוהל שותק בכל הנוגע לעבירות הנוגעות לשימוש בטלפון, ושותק גם ביחס לאופן בו יופעל סעיף 228(ד) לחסד"פ.

קרי, הנוהל לא מסדיר את האפשרות ששוטר תנועה אשר הבחין בעבירה מסוג ברירת משפט, לא יתן דוח ברירת משפט ואף לא יתן דוח הזמנה לדין – אלא יעכב לחקירה – על מנת שתובע ישקול הגשת כתב אישום בשל חומרת הנסיבות. אפשרות זו כלל אינה קיימת בנוהל שלעיל.

האפשרות שבמקום דוח מסוג ברירת משפט יוגש לנהג כתב אישום אף לא הוסדר בנהלי מדינות העמדה לדין מטעם היועץ המשפטי לממשלה, או מדור תביעות במשטרת ישראל. (בכל מקרה לא הוצג בפני נוהל שכזה).

עניין דומה נדון בתפ (רמלה) 49259-02-15 מדינת ישראל – רשות הטבע והגנים נ' נעמי כרמל (16.5.16), פסק דין אליו הפנה ב"כ הנאשם. שם הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה של החזקת חיות בר מוגנות ללא היתר, עבירה שמוגדרת כעבירת קנס. בית המשפט החליט שם:

"להורות על ביטול כתב האישום מן הטעם שלא פורסמו הנחיות מנהליות ברורות על ידי המאשימה לגבי השאלה אימתי יש להעדיף את המסלול הפלילי על פני המסלול המנהלי. מטבע הדברים, העדר קיומן של הנחיות מנהליות רלבנטיות, מוביל למסקנה שהופרה חובת ההנמקה שחלה על התובע בהגשת כתב האישום. די בכך על מנת להורות על ביטול כתב האישום...".

שם בית המשפט הגיע למסקנה כי נוסח הוראות 228 (ג) ו- (ד) מלמד שחייבת חובה בחוק לפרסם הנחיות מנהליות ומכח חובה זו נובעת גם חובת ההנמקה של התובע בכל תיק ותיק. שאחרת:
"הכיצד ינחה התובע את הגורם המוסמך אימתי יועדף המסלול הפלילי על פני המסלול המנהלי, אם לא על ידי פרסום הנחיות מנהליות רלבנטיות?"

כפי שציין בית המשפט:
"כאשר תובע מפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 228 (ד) ומגיע למסקנה "שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט", כיצד ידע אותו תובע מה הן אותן נסיבות שמחייבות את בירור המשפט ולא להסתפק בהודעת קנס, אם אין הנחיות מנהליות שישמשו כמורה דרך לכלל התובעים ברמה כלל ארצית כיצד להבחין בין נסיבות שמחייבות הודעת תשלום קנס לבין נסיבות שמחייבות את בירור המשפט?"

לפיכך קבע בית המשפט שבהעדר קיומן של הנחיות מנהליות, הדבר מוביל בהכרח למסקנה שהופרה חובת ההנמקה להסביר מדוע הועדף המסלול הפלילי על פני המסלול המנהלי.

לחובת פרסום הנחיות, וביטול החלטות מנהליות בשל העדר הנחיות ראו גם רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל(27.7.09); בג"ץ 1719/11 פונדקי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (19.11.13); עע"מ 9187/07, אורי לוזון נ' משרד הפנים ומשטרת ישראל (24.07.08); בג"ץ 3648/97, סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 726, -767-169 (1999); בג"ץ 2271/98, עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה (5) 778, 789 (2001).

בעניינו של הנאשם שבפני, כפי שתואר לעיל, נסיבות כל אחת מהעבירות לכשעצמן, אינן מחייבות את בירור המשפט.

באשר להצטברותן של העבירות:
אילו עסקינן היה בהצטברות של 176 ברירות משפט כמו המקרה נשוא עפ"א (ת"א) 80002/06 מדינת ישראל נ' בלינקס רן משה (3.7.06), הרי שהדברים מדברים בעד עצמם.
אף אין מדובר בהצטברות של 4 עבירות של שימוש בטלפון כפי שהיה בעניינו של שלומן שנדון בבש"פ 5927/20 ליאור שולמן נ' מדינת ישראל (26.8.20) .
אלא בעניינו של הנאשם שבפני, ריבוי העבירות מסתכם בשתי עבירות של שימוש בטלפון, ועבירה אחרת, של אי ציות לתמרור 815 (עבירה שאף מלכתחילה לא יוחסה בצידה קלות ראש).

כשאלו הם פני הדברים, כשמדובר בהצטברות של 2 עבירות בלבד של שימוש בטלפון , כשביחס לכל אחת מהן בנפרד אין נסיבות מחמירות המצדיקות בירור משפט, ומשאין הנחיות ברורות באשר לאופן בו אמור תובע להפעיל שיקול דעתו בדבר השאלה אימתי יוגש כתב אישום בגין עבירות מסוג ברירת משפט - אינני סבורה כי קיימת הצדקה לנקוט הליך פלילי כנגד הנאשם תחת המסלול המנהלי.

בשולי הדברים מצאתי לציין כי לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנאשם לפיה המאשימה מחזיקה ברשותה מאגר הכולל רשימת של נהגים רצדביסטים, מאגר שלטענתו מתנהל בניגוד לחוק הגנת הפרטיות ושלא כדין. לא מצאתי כי ניתן לבחון טענה זו במסגרת הדיון בטענות המקדמיות, מבלי שיוצגו בפני נתונים רלוונטיים, לפיכך לא מצאתי להידרש לטענה במסגרת החלטה זו.

סוף דבר

העבירות של קלות הראש אשר יוחסו לנאשם באישומים 1 ו- 3 יוחסו לו על בסיס אותו יסוד עובדתי המבסס את העבירות של אחיזת טלפון ביד בעת נהיגה ברכב, עבירות שהן מסוג אחריות קפידה, להבדיל מעבירות קלות הראש.

עובדות כתב האישום אינן מלמדות על דרגה גבוהה או בינונית של רשלנות.

העבירות של קלות הראש לא הוספו לכאורה בשל ריבוי העבירות שעבר הנאשם, שכן לא הוספה עבירת קלות ראש לאירוע בכללותו, אלא הוספו 2 עבירות של קלות ראש, כל אחת בנפרד, לשני אישומים נפרדים בכתב האישום.

הוספת סעיף קלות הראש כסעיף "סל" לעבירות מסוג ברירת משפט, על יסוד אותו בסיס עובדתי, מבלי שלכאורה יש לכך הצדקה, ובהעדר נוהל המסדיר את העניין, מהווה פגם בכתב האישום, אשר מצדיק בנסיבות שבפני ביטול הוראות החיקוק של קלות הראש.

לפיכך, אני מורה על ביטול שתי הוראות החיקוק של נהיגה בקלות ראש.

תובע מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירות מסוג ברירת משפט, בהתאם לסעיף 228 (ד) לחסד"פ, רק אם נסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט. הנסיבות יכול וילמדו מעבירה יחידה שנסיבותיה חמורות דיין המצדיקות בירור המשפט, ויכול וילמדו מרצף של עבירות שבוצעו בסמיכות זמנים ומהתנהלות הנאשם. הנסיבות הרלוונטיות לעבירה, אשר מחייבות בירור משפט כאמור, חייבות להיות מפורטות בכתב האישום.

לאחר שמצאתי לבטל את עבירות קלות הראש, ומשנותרו לבדן בכתב האישום העבירות מסוג ברירת משפט, בדקתי אם בנסיבות שבפני היתה הצדקה להגיש כתב אישום בגין עבירות אלו, או שהיה מקום למסור לנאשם דוחות מסוג ברירת משפט.

שיקול דעתו של התובע באשר לנסיבות המצדיקות בירור משפט צריך להיות מופעל בהתאם לנוהל מוסדר ולא באופן שרירותי.

קיים נוהל המסדיר את התנהלות המשטרה והתביעה בכל הנוגע לאכיפת עבירות תנועה, אך הנוהל שותק בכל הנוגע להגשת כתב אישום על ידי תובע בעבירות מסוג ברירת משפט.

בנסיבות שבפני, כל עבירה בפני עצמה, אין בה נסיבות המצדיקות בירור משפט.

לא מצאתי כי די בהצטברותן של 2 עבירות טלפון, מבלי שהעניין הוסדר בנוהל אשר קובע קריטריונים ברורים להפעלת שיקול הדעת, כדי לשלול מהנאשם את המסלול המנהלי ולנקוט נגדו הליכים פליליים.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב האישום בכללותו.

המאשימה רשאית להגיש כנגד הנאשם 3 דוחות מסוג ברירת משפט בגין כל אחד מהאישומים המפורטים בכתב האישום.
ניתנה היום, י"ח אלול תש"פ , 7 ספטמבר 202007 ספטמבר 2020, במעמד הצדדים.