הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד המ"ש 972-04-21

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי

מבקש

ישראל מלול

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 90512179954, וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

על פי האמור בדוח, רכבו של המבקש צולם ביום 28.4.18 כשהוא מבצע עבירות תנועה (נהיגה במהירות של 112 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 80 קמ"ש). הדוח נרשם על שם המבקש מכח בעלותו ברכב שצולם.

בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 30.8.18, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.

לטענת המבקש לא ידע אודות הדוח אלא לאחר בירור שערך מקום עבודתו כחלק מהליך בקרה של החברה על רישיון העובדים. עוד טען המבקש כי בגין אי תשלום הקנס הוטל עיקול על חשבונו ולכן פעל לתשלומו. בנוסף, המבקש טען כי באם תיוותר ההרשעה על כנה, יידרש לרצות פסילה מטעם משרד הרישוי בגין עבירה שלא ביצע.

המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

דיון
השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהלן:
האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.
השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.
טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:
"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.
ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):
"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:
"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).

בחנתי את טענותיו של המבקש:
המשיבה הציגה רישום לפיו הדוח נשלח אל המבקש בדואר רשום לפני כ- 3 שנים. המבקש לא סיפק ולו הסבר ראשוני לאי קבלת הדוח כפי שטען, הגם שנשלח אליו בדואר רשום. לא זו אף זו, גם לאחר שכבר נודע לו על קיום הדוח, קרי לאחר שבמחצית חודש דצמבר הוטל עיקול על חשבונו, לא אצה למבקש הדרך ונדרשו למעלה מ 3.5 חודשים עד שהגיש הבקשה.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:
"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

המבקש אפילו לא טען כי כופר במיוחס לו. לא שלל את ביצוע העבירה. כל שטען זה כי אם היה מקבל את הדוח במועד היה "בודק". דבר לא מנע מהמבקש לבדוק את הדברים עתה, בטרם פנה בבקשה זו לבית המשפט. לא הוצגה כל טענה מכל סוג שיש בה פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

לא זו אף זו, המבקש כאמור כבר שילם את הדוח.
בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):
" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, מששולם הדוח ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג אייר תשפ"א, 25 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.