הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד המ"ש 7880-12-20

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי

מבקש

איסמאעיל אב גאנם

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 30500341059 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

על פי האמור בדוח, רכבו של המבקש צולם ביום 2.6.20 כשנהגו מבצע עבירה שעניינה שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, בעת שהרכב היה בתנועה וזאת בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 27.10.20, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.

לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט משום שלא ידע על קיומו של הדוח. לדבריו, הדוח לא נשלח לכתובתו העדכנית והוא ידע על קיומו לראשונה עת נעצר לביקורת ע"י משטרת ישראל. המבקש טען כי לא ביצע את העבירה, לדבריו מדובר ברכב משפחתי בו משתמשים בני משפחה רבים ועל אף שערך בירור, טרם עלה בידו לאתר את הנהג שביצע את העבירה בפועל. המבקש צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה .

המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, המשיבה הפנתה לחזקת המסירה שלא נסתרה ו טענה כי אין בבקשת המבקש כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

בהחלטה מיום 31.1.21 הוריתי למבקש לפנות אל המשיבה על מנת לעיין בצילום בו תועד מצבע העבירה, וככל שלא הוא המצולם, אלא אחר, הנחתיו לצרף תצהיר של האחר, אשר מאשר כי נהג ברכב באותה עת.

ביום 10.2.21 הגיש ב"כ המבקש השלמת טיעון. לדבריו המבקש צפה בתמונה ולא יכול לקבוע אם הוא נהג ברכב או אחד משני אחיו אשר מאוד דומים לו וכי " אין לזהות הנהג במקרה זה משמעות". ב"כ המבקש חזר על כך כי לא ניתן למבקש יומו וכי אינו מודה בביצוע העבירה.

דיון

השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:
האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.
השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:
"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).

בחנתי את טענותיו של המבקש:

בנוגע לטענה כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר

המשיבה צירפה לתגובתה אישור מסירה כי הדוח נשלח למבקש בדואר רשום, ומשהוכח שהדוח נשלח בדואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (רע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל (20.1.15)).

על פי אישור המסירה שצורף לבקשת המשיבה, הודעת הקנס נשלחה לכתובת המבקש כפי שמופיעה בלשכת האוכלוסין וחזרה בציון ההערה "לא נדרש". על אישור המסירה מוטבעים התאריכים 26.7.20 ו-20.8.20. כמו כן, קיימת חתימה של הדוור.

אם דבר הדואר לא נדרש ע"י המבקש דהיינו, ההודעה לסור לסניף הדואר ליטול את דבר הדואר נשלחה למבקש אך הוא לא ניגש לקבלה, יחשב כמי שההודעה הומצאה לו כדין ועליו הנטל להוכיח כי לא קיבל את הדואר מסיבות שאינן תלויות בו (רע"פ 3698/17 יוספוב נ' מדינת ישראל (7.5.17)).
משהוכיחה המשיבה כי ההודעה נשלחה כדין, עובר הנטל לפתחו של המבקש להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

המבקש לא הציג כל הסבר לאי קבלת הדואר, בוודאי לא הסבר שיש בו כדי לסתור את חזקת המסירה הקבועה בחוק.

לפיכך אני קובעת כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להפריך את חזקת המסירה.

בעניין זה אין לי אלא להפנות גם לרע"פ 8427/ 17 רע"פ סאלם:

"כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. "

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:
"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

טענתו של המבקש כי אולי אחד מבני משפחתו נהג ברכבו נטענה בעלמא, ועל אף שהוריתי למשיבה להעמיד לעיונו של המבקש את התמונה המתעדת את ביצוע העבירה, לא היה בידי המבקש לזהות את הנהג (כך לדברי בא כוחו – שכן המבקש עצמו לא צירף תצהיר בעניין זה).

אם המבקש, לאחר בירור שערך בקרב בני משפחתו , ואף לאחר צפייה בתמונה שתיעדה את העבירה, לא עלה בידו לזהות את פני הנוהג ברכב, לא ברור מה תועיל לו הארכת מועד להישפט לצורך זיהוי הנהג.
הנטל להפריך את החזקה ברכב מוטל כידוע על המבקש.
משאין ביכולתו של המבקש להוכיח את זהות הנוהג ברכב, לא שוכנעתי כי יגרם לו עיוות דין, בשל כך שההרשעה תישאר על שמו, ולו מכח חזקת הבעלות ברכב. (וכאמור על פי תגובת בא כוחו מבצע העבירה המצולם דומה למבקש עצמו – הגם שדומה גם לשניים מאחיו).

מעבר לטענה לפיה אינו יודע את זהות הנוהג ברכב, לא העלה המבקש כל טענת הגנה אחרת. בוודאי לא כזו שיש בה פוטנציאל של ממש להביא לשינוי התוצאה.

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):
" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' אדר תשפ"א, 15 פברואר 2021 , בהעדר הצדדים.