הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד המ"ש 48-08-20

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי

מבקשת

אורן ביטון
ע"י ב"כ עו"ד שלפשטיין

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספר 8120870258 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

ביום 16.11.19 נרשם למבקש דו"ח בגין עבירה של נהיגה ללא חגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83 ב (א) לתקנות התעבורה.

על פי הרשום בדו"ח, על המבקש היה לשלם את הדו"ח עד ליום 14.11.19 או להגיש בקשה להישפט עד למועד זה. הדוח נמסר למבקש במקום על ידי השוטר.

המבקש טוען, בפנייתו לבית המשפט, כי לא הגיש את בקשתו להישפט במועד, בשל נסיבות אישיות קשות ומורכבות אותן פירט בהרחבה בבקשתו.
עוד ציין המבקש כי אינו מודה בביצוע העבירה ומבקש מבית המשפט ליתן לבקש את יומו.

המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק א אי עמידתו במועדים שנקבעו בחוק ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש. עוד טענה המשיבה, כי מדובר בדוח ששולם ולפיכך, נחשב כמי שמודה בביצוע העבירה וזאת עפ"י סעיף 220 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982.

דיון
השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:
האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.
השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:
"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.
ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):
"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"
ובהמשך:
"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).

בחנתי את טענותיו של המבקש:

המבקש קיבל לידיו את הדו"ח כאמור בחודש נובמבר 2019, והיה עליו להגיש בקשה להישפט בתוך המועדים הנקובים בדוח. המבקש הגיש בקשתו ביום 1.8.20 , קרי, בחלוף 6 חודשים מהמועד האחרון להגשת הבקשה.

על אף נסיבות חייו הקשות, לא מצאתי כי יש בדבריו כדי להצדיק את השיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:
"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

בעניינו, המבקש לא העלה טענת הגנה משמעותית בבקשתו, בוודאי לא כזו שיש בה פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.
עיון בדוח עצמו מלמד כי כבר במקום ביצוע העבירה נטל המבקש אחריות על מעשיו ובתגובתו לדוח נרשם: "אני מתנצל. לא יקרה שוב".

לא זו אף זו, המבקש כבר שילם את הדוח.
בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

בתשלום הדו"ח המבקש למעשה, הודה בעבירה וקיבל על עצמו את הדין.

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):
" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

לאור האמור, בהעדר סיבה מוצדקת לשיהוי הממושך בהגשת הבקשה, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומששולם הדוח לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום , מוצאי שבת כ"ה אב תש"פ, 15.8.2020 בהעדר הצדדים.