הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד בפ"מ 6833-11-18

בפני
כבוד ה שופטת הגר אדרי

מבקש:

אלעד ביתן

נגד

משיבה:
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961.

ביום 25/10/2018, ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 60250535568, שעניינו נהיגה במהירות העולה על המותר.

הצדדים טענו לבקשה כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 19/11/18.

דיון והכרעה

דיון בטענה בדבר חוסר סמכות מקומית:

המדובר בעבירה אשר בוצעה במחוז שיפוט ירושלים ונאכפה על ידי יחידת אכיפה ירושלים.
ב"כ המבקש טענה לקיום סמכות מקומית לדון בבקשה זו בביהמ"ש באשדוד תוך שהיא מפנה למבחן "מירב הזיקות". עוד טענה, כי השימוע נערך למבקש בבית דגן, כי מקום מגוריו ומקום משרדה הינם באשדוד וכי מדובר בדו"ח שעדיין לא נפתח בבית משפט ולכן, הסמכות קנוייה לבימ"ש זה.

ב"כ המשיבה מצידה , ביקשה לדחות את הבקשה מהטעם של חוסר סמכות מקומית, תוך שהיא מפנה לסעיף 6 לחסד"פ וטענה כי האכיפה בוצעה על ידי יחידת ירושלים ומקום העבירה הוא בתחום שיפוט של בימ"ש בירושלים. ב"כ המשיבה טענה, כי סעיף 6 מאפשר לתביעה לבחור היכן להגיש את כתב האישום ולא כדי לתת לנאשם זכות בחירה היכן להגיש בקשותיו, הפנתה לפסיקה בעניין וביקשה למנוע ניצול לרעה של הסמכות המקומית.

לאחר שבחנתי את הבקשה ולאור טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש ממש בטענות המשיבה להיעדר סמכות מקומית של בימ"ש זה.

סעיף 6 (א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע סמכות מקומית על פי מקום ביצוע העבירה במקום הראשון או על פי מקום מגורי הנאשם כאופציה שניה . המבקש הגיש בקשתו לבית משפט השלום באשדוד, שהוא במחוז שיפוט של מקום מגוריו אולם, מקום ביצוע העבירה הוא בכביש 1, המצוי במחוז שיפוט ירושלים.
מפנה לדברי כב' השופט קדמי באשר לכללים לקביעת הסמכות המקומית:
"הכלל הוא שנאשם מובא לדין בפני בית משפט – בימ"ש שלום או בימ"ש מחוזי, בה תאם לסמכות העניינית – שבאזור שיפוטו נעברה העבירה נושא האישום, או שבאזור שיפוטו הוא מתגורר; ובפועל , נוהגים לפי סדר עדיפות זה: "מקום העבירה" ראשון; ורק אם יש נימוק מיוחד לכך – "מקום מגוריו" של הנאשם" . (קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, כרך א', עמ' 1242).

מפנה לעפ"ת 27124-06-10, בעניינו של לם נ' מדינת ישראל, שם נקבע שסעיף 6 לחסד"פ קובע את הסמכות של המאשימה לבחור היכן יוגש כתב אישום אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות בחירה לאיזה בית משפט יפנה בבקשה שמוגשת על ידו.

לבית המשפט מסור שיקול דעת, בין היתר, על מנת למנוע ניצול לרעה של כללי הסמכות המקומית.
מפנה בעניין זה לבפ"מ 7399-12-11 ארדן נ' מדינת ישראל , שם נקבע כי:

"לא יעלה על הדעת כי מבקש שביצע עבירה לכאורה בצפונה של ישראל, יפתח הליך המחייב את המדינה להציג בו ראיות לכאורה בדרומה של הארץ".

כך נקבע גם בהחלטת ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט עמית בבש"פ 3305/16 בעניינו של אמנון הלן:
"לתביעה הפלילית מסור אפוא שיקול דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם בנסיבות המצדיקות זאת. בדומה, ואף מקל וחומר, בסמכותו של בית המשפט להפנות בעל דין המבקש את ביטולה של פסילה מנהלית, אל בית המשפט בעל הזיקה המשמעותית יותר לעבירה או למבצעה, ולו משיקולי יעילות (השוו בג"ץ 1620/06 סיד נ' פרקליטות מחוז תל אביב (31.5.2006)) ".

שעה שהיחידה החוקרת היא במחוז ירושלים, מקום ביצוע העבירה הוא במחוז שיפוט ירושלים, הזמנה לדין וכתב האישום נמסרו למבקש בידו, כאשר בגוף כתב האישום נכתב כי הינו מוזמן לדיון בבימ"ש השלום לתעבורה בירושלים ביום 11/2/19, דהיינו המאשימה מסרה סמכות מקומית לבימ"ש בירושלים וזה האחרון קנה סמכות לדון בבקשות הקשורות בכתב אישום זה אזי, לטעמי , גם בהתאם לקבוע בבש"פ 3305/16 בעניינו של אמנון הלן, לבי המ"ש בירושלים "מירב הזיקות" לעבירה ולכן, הסמכות לדון בעניינו של המבקש נתונה לבימ"ש במחוז שיפוט ירושלים וזאת למרות שמקום מגוריי המבקש ומקום משרד ה של בא ת כוחו הינם באשדוד, שאין זה מהווה נימוק מיוחד.

יחד עם זאת, המדובר בבקשה לביטול פסילה מנהלית שהושתה על המבקש ביום 25/10/18.
בשל העובדה כי הבקשה הוגשה ביום 13/11/18 והדיון נקבע ליום 19/11/18 ובשל כך שהצדדים טענו גם לגוף הבקשה , בכדי למנ וע עיוות דין ומעבר לנדרש, מצאתי מקום להידרש לבקשה גופא.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

באת כח המבקש טענה לכרסום משמעותי בראיות המשיבה, טע נה כי מדובר בכביש מהיר ברובו וכי השוטר לא ציין שמדובר בתמרור. עוד טענה כי המבקש עוכב 20 דקות ולא ידוע אם יש מזכר של שוטר בעניין. ב"כ המבקש טענה כי השוטר האוכף לא מציין את הנתיבים והרכבים בכביש או איך עצר את רכב המבקש, דבר חשוב לאור העובדה כי נאלץ לנסוע אחריו 2 קילומטר עד לעצירת הרכב.
עוד טענה ב"כ המבקש להיעדר מסוכנות הנשקפת מהמבקש, בכך שנוהג למעלה מ-15 שנה ולחובתו 4 הרשעות בלבד , הפנתה לנסיבותיו האישיות של המבקש ולכך שלא עובד כבר 3 שבועות ונאלץ לנסוע בתחבורה ציבורית.

באת כח המשיבה מצידה, טענה לקיום ראיות לכאורה, התנגדה לבקשה והפנתה לתגובתו הראשונית של המבקש המהווה ראשית הודייה, הפנתה למזכר בתיק ולנספח בדיקות התקינות. עוד הפנתה לעברו התעבורתי של המבקש שאוחז ברישיון משנת 2003, לחובתו 4 הרשעות קודמות – ביניהן אחת דומה משנת 2016.
ב"כ המשיבה טענה כי מדובר בשלב של בחינת ראיות לכאורה ודי בראיות גולמיות בכדי לאשר כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המבקש. עוד טענה למסוכנות המבקש ולכך שנדרשת תקופת צינון ראויה.

בבש"פ 96 / 5928 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל, נקבע על ידי בית המשפט העליון:

"תקופת הפסילה נקבעה ע"י המחוקק, על בסיס שקלול התכליות השונות של קידום השגתן ניתנה הסמכות לצוות עליה; וככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק במקום שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בשקלול התכליות העומדות בבסיסה".

בית המשפט אינו אמור, בשלב זה של ההליכים, לבדוק את איכות הראיות ודי אם מתרשם כי קיימות ראיות גולמיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת, בכדי לעבור לבחינת שאלת המסוכנות והכרעה בבקשה.

בבש"פ 02/ 8450 זינגר יהודה, עו"ד נ' מדינת ישראל, נקבע ע"י בית המשפט העליון:

"מסקנת המשטרה כי ראוי לפסול את העורר לנהיגה בפסילה מנהלית ל-30 יום הינה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. סמכות הפסילה מכח סעיף 47 לפקודה הינה סמכות בעלת אופי מנהלי שחלים עליה כללי המשפט המנהלי (בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, תק' על' 92(2) 2304). במקרה זה לא נמצא פסול במעשה המנהלי הנדון. ניסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה וניסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה."

בבש"פ 6732/10 מדינת ישראל נגד שגיב בן שלום נקבע ע"י בית המשפט העליון לעניין דיות הראיות לשלב משפטי זה:

"על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בה פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו".

בתיק שבפני יש יותר מראיות לכאורה כנגד המבקש. לא מצאתי בטענות ב"כ המבקש כדי להחליש, בשלב זה של המשפט, את משקלן הלכאורי של הראיות. השוטר ערך את כל הבדיקות הנחוצות לפני המדידה ולאחריה וכל יתר נתוני המדינה כולל מיקום השוטר וזהות הרכב הנאכף נראים על פניו תקינים כמו גם נרשם בנסיבות כי נשמר קשר עין רצוף עם רכב המבקש וסומן כי קטע המדידה היה מואר.

הנה כי גם לאור הפסיקה הרווחת, בשלב זה של הדיון, די בנסיבות הדו"ח, בנספח להפעלת ממל"ז ובמזכר שמצורף לתיק, כדי לקבוע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

מסוכנות:

מסוכנותו של המשיב בנהיגה, נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה, הן מהעבירה עצמה והן מהתנהגות המבקש בדרכים, אותה ניתן ללמוד מעברו התעבורתי.

המבקש נוהג משנת 2003 ולחובתו 4 הרשעות קודמות : עבירה דומה של נהיגה במהירות מופרזת, אי ציות לתמרור, נהיגה ברמזור אדום ונהיגה שלא בימין הקיצוני. עברו התעבורתי אינו מן המכבידים, אולם שילוב של עברו התעבורתי ביחד עם נסיבות המקרה, המעידות על נהיגה לכאורית במהירות חריגה של 147 קמ"ש במקום 90 קמ"ש , 57 קמ"ש מעל המהירות המותרת, מקימות כלפי המבקש רף מסוכנות גבוה.

מן המוסכמות, כי תקופת הפסילה המנהלית משמשת כמעין תקופת צינון, המונעת מהנהג המעורב בעבירה לחזור לנהיגה שגרתית בכביש מיד לאחר העבירה ומאפשרת התבוננות והפנמה של העבירה בכדי לחזור לנהיגה בטוחה.

לאחר שהאזנתי לטיעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שהוצג בפני, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, מצאתי כי החלטת הקצין הפוסל בדין יסודה ויש לכבדה.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

המזכירות תודיע טלפונית ותעביר העתק ההחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.