הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב -

לפני כבוד השופט בכיר מנחם (מריו) קליין

התובעת:

ט. א .

נגד

הנתבעים:

1.חברת קדישא גחש"א-נחלת יצחק
2.הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת על עוולת הרשלנות.

התובעת, ילידת 1950, טוענת שביום 19.02.12, פסעה בבית הקברות שמנוהל על ידי הנתבעת 1, המבוטחת ע"י נתבעת 2, עד שנתקלה בצינור אשר הונח על שביל ההליכה ונפלה אפיים ארצה וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקי גוף. הצדדים חלוקים הן בעניין החבות והן בעניין הנזק.
הליכי הגישור בתיק לא צלחו והתיק נקבע להוכחות. הוגשו תצהירים והתקיימו דיוני הוכחות בימים 10.12.17 ו- 03.01.18 בהן נחקרו התובעת והעד מר עומרי אקוניס. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ בתום הבאת הראיות.

לטענת ב"כ התובעת המלומד עדותה של התובעת לא נסתרה ואף נתמכה בעדותו של העד אשר עדותו לא נסתרה אף היא. הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה כמו למשל עובד התחזוקה במקום והדבר צריך לשמש לרעתה ולעניין חישוב הנזק מפנה ב"כ התובעת לתחשיבי הנזק מטעמה.
ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי בע"א 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' המועצה האזורית גני תקוה (30.12.07) נקבע כי בליטה נקודתית של 1.5 ס"מ אינה מפגע. התובעת העידה כי הבליטה הייתה בגובה של כחצי ס"מ בלבד ולכן אין כאן מפגע ואין חבות ולחלופין אם ייפסק כי הוכחה חבות אזי יש להטיל אשם תורם בשיעור של 50% על התובעת.

עוד טוען ב"כ הנתבעת כי לא ניתן להפנות לתחשיבי הנזק וזאת משום שהתובעת עצמה הודתה בעדותה כי מה שנרשם בסעיף 17 לתחשיב הינו טעות. משכך התובעת לא יכולה לטעון שגובה שכרה "יכול היה להיות" 35,000 ₪ לולא הייתה נפגעת. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי התובעת עברה ניתוח בגב בגין בעיות גב תחתון שאינן קשורות לתאונה וכי הניתוח נערך כחודשיים לפני הבחירות כך שנראה כי אין קשר בין התאונה לעובדת אי הצלחתה בבחירות. משכך, באם בית המשפט ימצא שהנתבעת התרשלה ניתן יהיה לפצות את התובעת בגין ראש נזק של כאב וסבל בלבד.

טוען ב"כ התובעת בסיכומי התשובה כי התובעת אכן העידה כי מדובר בבליטה של כחצי ס"מ אך זו הערכה שלה בלבד וכי בהגינותה הודתה כי בתצהירה נפלה טעות בענין הבחירות אך הוא הבהיר כי לולא התאונה הייתה התובעת יכולה לזכות בשני מנדטים ולא באחד וכך לזכות בשכר שנטען.

בתאריך 13.01.08 נתתי פסק דין בתובענה ( להלן: "פסק הדין המקורי") בו דחיתי את טענות התובעת. על פס"ד הוגש ערעור שנשמע בתיק ע"א 3724-03-18 בפני הרכב השופטים הנכבד של סגנית הנשיא כב' השופטת יהודית שבח, כב' השופט שאול שוחט וכב' השופט יונה אטדגי. במהלך הדיון ציינה ערכאת מציעא כי פסק הדין המקורי דל ממצאים ועל פי הסדר דיוני שהגיעו אליו הצדדים הוחזר התיק אלי בכדי שאוציא פסק דין מנומק יותר.

דיון והכרעה

מבחינה נורמאטיבית, עוולת הרשלנות מוסדרת, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש (09.11.82) ). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29.04.58). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פד לג(3), 649 (14.05.79) .
לדידי לא הרימה התובעת את הנטל הנדרש להוכחת קיום המפגע הנטען, כך למשל לא צירפה תמונה שמוכיחה שמדובר במפגע לפי הדין. גם העד האובייקטיבי בעדותו לא יכול לסייע לתובעת בעניין הוכחת יסודות עוולת הרשלנות. אומנם הוא ראה אותה נופלת אך מעבר לכך לא העיד על דבר שח יוני להוכחת רשלנותה של הנתבעת ( יצוין שזה העד בו התובעת שמה יהבה עליו ובגללו קבעתי דיון הוכחות נוסף על פי בקשת ב"כ התובעת). העד העיד שכולם הלכו ברווחים ויוכלו לראות לאן הולכים ופתאום ראה את התובעת משתטחת. העד לא נשאל כתוצאה ממה היא השתטחה, לא אמר שהתובעת נתקלה במשהו. יתירה מזו מדבריו עולה שכולם הלכו בשביל, אף אחד לא נפל, רק התובעת השתטחה.
עדותה של התובעת עצמה הייתה מלאת סתירות, לא קוהרנטית ולא אמינה בעיני (נמנעתי מהלבין את פניה של התובעת בפסק הדין המקורי, אך לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו ב"כ הצדדים, אין מנוס מכך בפסק דין זה) . כך למשל התובעת בסעיפים 17-20 לתצהירה, טוענת שלפני התאונה התמודדה לראשות עיריית גבעתיים וקיבלה רק מנדט וזאת בניגוד לכל הסקרים שניבאו לה הצלחה . בסע' 19 היא מספרת שאם הייתה מקבלת 2 מנדטים הייתה יכולה לקבל תפקיד עם שכר של 35,000 ₪ "בתוספת הוצאות רכב" .
התובעת נחקרה בעניין זה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 4- 17 ) והסתבר ש"לא דובים ולא יער"... הבחירות למעוצה היו בנובמבר אותה שנה , הניתוח בגב היה בספטמבר והיא הפסיקה לעבוד מכיוון ששכבה במיון בגלל הניתוח ( ניתוח שאינו קשור לתאונה דנן).
התאונה התרחשה בשנת 2012 אך התובעת מצאה לנכון לצרף תלושי שכר על שנים 2007-2008, כשעבדה בעיריית הוד השרון. כל הניסיונות לקבל תשובה מסודרת לשאלה פשוטה מדוע לא הגישה אישורי הכנסות עובר לתאונה, קרי שנים 2010- 2011 עלו בתוהו.
התובעת העידה שהשתטחה בגלל צינור מאוד דק ( עמוד 6 ש ורה 6 והילך) שהגובה שלו הוא חצי סנטימטר . זה איננו מפגע. סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת. ליבי ליבי עם התובעת אך מושכלות יסוד היא שלא לכל נזק יש אחראי בנזיקין. כבר נקבע בפסיקה ש בליטה נקודתית של 1.5 ס"מ אינו בגדר מפגע (ע"א 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה) על אחת כמה וכמ ה חצי סנטימטר לכן אין מדובר במפגע ודין התביעה להידחות.
בניגוד לרטוריקה המקובלת לפיה חברי מועצת רשות מקומית נבחרים בכדי לקדם עניינים ציבוריים שחשובים לתושבים, הותירה בי התובעת תחושה לפיה מטרת הבחירות מבחינתה (ומכאן השוני הגדול בין מנדט אחד לשניים....) הייתה לקבל תפקיד של סגן בשכר במועצה במסגרת הסכם קואליציוני עתידי ודבר זה אינו מוסיף לכבודה ולמהימנותה.

על אף שפטרנו את הנתבעת בשאלת החבות והרי שחופשיים אנו מלדון בשאלת הנזק, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה גם לסוגיה זו.
ביהמ"ש מינה כמומחה מטעמו את ד"ר פרידלנדר. ד"ר פרידלנדר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות. בנוסף, ד"ר פרידלנדר קבע בפסקה שלישית בסוף ח ו"ד, כי אין קשר בין כאבי גב תחתון לתאונה. כיוון שהמומחה לא זומן לחקירה, יש לצאת מנקודת הנחה שזו הנכות הרפואית הראויה. כמו כן בהיעדר סיבות טובות לכך, אין מקום לבצע הבחנה בין הנכות הרפואית והנכות התפקודית של התובעת ויש לאמץ את שיעורי הנכות הזמנית והצמיתה שנקבעה בתחום הרפואי גם לפן התפקודי.
התביעה טוענת בתחשיבי הנזק שמגיע לתובעת פיצוי בסך 1,198,038 ₪ בגין ראשי הנזק שלהלן: כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרה לזולת לעבר ולעתיד והוצאות.
עצם הדרישה לפיצוי מעל מיליון ₪ (?!?) בגין פציעה ללא כל נכות מצביעה על אופייה של התובעת, והותיר בי רושם שלילי ביותר בבחינת "תפסת מרובה – לא תפסת".

התובעת עברה ניתוח גב תחתון ב 9/13 שאינו קשור לתאונה משכך תמוה מדוע בגין הטיפולים שקיבלה התובעת בגלל הגב, היא מנסה לחייב את הנתבעת לפצות ה.
ההגנה טוענת שאם התביעה הייתה מתקבלת ראוי היה לפסוק לטובת התובעת פיצוי רק בגין כאב וסבל בלבד (סכום של 12,000 ₪ בתחשיב הנזק, על אף שבאותו תחשיב צוין גם סך של 7,000 ₪ בגין ראש נזק של הפסד השתכרות).
לדידי, באם הייתי מקבל את התביעה הייתי פוסק לטובת התובעת פיצוי גלובלי בסך כ - 75,000 ₪.
מהסך הנ"ל הייתי מוריד אשם תורם בשיעור 25% לאור העובדה שהתובעת נפלה באור יום ובתאורה מלאה ולא שמה לב לאן הולכת.

בנסיבות העניין, התובעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא פס"ד זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ט, 14 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.