הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב -

התובעים:
1.עיזבון רוני סלים עזרא ז"ל
2.מירב לוי
3.דרורה טובה ברקאי
4.יעקב עזרא
5.נאוה עזרא
6.כרמית דגן
7.כתרה שובלי

נגד

הנתבעים:
1.עידו שוורץ
2.ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים
בפני תביעת נזיקין, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 של עזבון ויורשי המנוח רוני סלים עזרא ז"ל (להלן: "התובע"), יליד 1.1.1929 בעקבות פגיעתו כהולך רגל בתאונת דרכים (להלן: "התאונה/האירוע").
התביעה נפתחה ביום 24.1.2012 כאשר התובע עודו בחיים, והוא נפטר בהיותו כבן 88, ביום 13.2.2017.
ביום 26.10.16 נשמעו הראיות בתיק, ובתום שמיעת העדים הורתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב.

מאחר ולא הוגשו הסיכומים על פי ההחלטה דלעיל, לאחר מספר תזכורות על אי פעילות בתיק, הוריתי ביום 1.10.2017 על מחיקת התביעה מפאת חוסר מעש. אולם לאור בקשת הצדדים (בהסכמה) שהוגשה ביום 20.1.19 ומששוכנעתי כי הטיפול בתיק נזנח לא מתוך זלזול בהליכים הוריתי על ביטול מחיקת התביעה ועל קידום ההליכים בהתאם.
התביעה הגישה סיכומיה ביום 4.3.19 וההגנה ביום 10.7.19.

רקע עובדתי
ביום 29.12.2010 , עת חצה התובע את הכביש ברחוב וייצמן בנס ציונה, נפגע מרכבו של נתבע 1, מר עידו שוורץ (להלן: "הנתבע") מ.ר. 22-998-65 (להלן: "הרכב") וכתוצאה מכך נגרמו לתובע (כבן 82 בעת התאונה) נזקי גוף קשים ובעיקר חבלת ראש ושבר בארובת העין. נתבעת 2 – ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "המבטחת"), הייתה המבטחת של הרכב בזמנים הרלבנטיים לתאונה בפוליסה תקפה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 ו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.
ממקום התאונה פונה התובע באמצעות ניידת טיפול נמרץ לבית החולים "שיבא" בתל השומר. שם אושפז במחלקה נוירוכירורגית עד ליום 9.1.2011 ולאחר מכן הועבר למחלקה גריאטרית שיקומית עד ליום 3.3.2011, אז שוחרר מבית החולים להמשך מעקב רופא בקהילה.
בית המשפט מינה מומחים להערכת נזקי התובע בגין התאונה וממצאי המומחים היו כדלהלן:
מומחה בתחום נוירוכירורגיה/נוירולוגיה – ד"ר חנוך אלרן, סיכם את ממצאיו בחוות הדעת שהגיש ביום 6.10.2014:
"… התרשמתי מאפקט ספק דיכאוני, ספק היפומימי) מיעוט קולי ומיעוט מימיקה) נעזר במקל הליכה", כשהתבקש לספר על מצבו הרפואי והנפשי שבעקבות התאונה - ציטוט " קמתי חי שבור" – כך לדבריו של מר סלים, בעקבות התאונה הוא מרגיש שהוא הזדקן בכ 10 שנים בבת אחת. ממצאים נוספים: הליכה - לא יציבה , עם חולשה בצד ימין, פגיעה בעין ימין שהובילה לראיה כפול, התדרדרות בראיה עד שכמעט ואינו רואה באותה העין. יש לציין, שטרם התאונה, לאחר שהוא עבר ניתוח בשתי עיניו - גלאוקומה וקטרקט - הוא ראה בעיניו.

לסיכום: מר סלים עזרא היה כבן - 82 כשנפגע כהולך רגל בתאונת דרכים. עד לתאונה , הוא סבל ממחלות כרוניות, שלא פגעו במצב הקוגניטיבי ובמוטוריקה שלו, מדובר באיש שהיה עצמאי ופעיל עד לתאונה המדוברת אשר פגעה במר סלים בצורה קשה. עיקר הפגיעה הייתה במוח, כתוצאה ממנה מר סלים כיום נכה.
מר סלים עבר טיפול שיקומי ממושך.
כיום, לאחר 5 - שנים ניתן לקבוע כי מצבו בעקבות התאונה לא ישתנה בעתיד.

ד"ר אלרן סיכם את חוות דעתו וקבע כי התובע סובל מאנצפלופטיה פוסט טראומתית , הגורם להפרעות נוירולוגיות ולנכויות שלהלן:
נכות צמיתה בשיעור 30% לפי סעיף 34(ב)(4) בגין אנצפלופטיה – הפרעות של חרדה בעתית- פוביה.
נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 29(1)(א) I חלקי, בגין המיפלגיה חלקית – תסמונות מוחיות.

פרופ' ענת לבנשטיין - מומחית עיניים, שמונתה מטעם בית המשפט, קבעה כי לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה.

טענות התביעה
עובר לתאונה, היה המנוח אדם עצמאי ומתפקד אשר סייעה בטיפול ברעייתו הנכה הסיעודית, ועבד כיועץ מס בהתנדבות.

כתוצאה מהתאונה סבל התובע מכאבים עזים ברגלו, קשיים בהליכה ואי יציבות, חולשה קיצונית, אי שקט נפשי ומצב רוח ירוד אשר השפיעו והגבילו אותו בחיי היום – יום. המנוח נותר נכה וסיעודי מלא.

מאדם פעיל ודינאמי, החל המנוח לסבול מירידה בזיכרון, נאלץ ליטול תרופות שונות המותירות אחריהן תופעות לוואי קשות, היה תלותי ומתוסכל.

ראשי הנזק והפיצוי הנדרש ע"י התביעה:
עזרת הזולת לעבר ולעתיד (כולל פיצוי על עזרת בני המשפחה): 555,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר לעתיד: 91,000 ₪.
כאב וסבל: 83,000 ₪.
סה"כ: 729,000 ₪ .

טענות ההגנה
לטענת ההגנה, מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה ד"ר אלרן ביסס את מסקנותיו על התרשמותו מהמנוח וללא ביצוע בדיקות רפואיות שונות, המחויבות בנסיבות העניין: בדיקות נוירופסיכולוגיות ומבחני הערכה לבחינת מצבו הנוירופסיכולוגי.
בהעדר בדיקות אובייקטיביות והעדר קורלציה בין קביעותיו של המומחה למצבו של התובע –אין לקבל את קביעותיו וזאת בהעדר ביסוס מתאים.
בתיקו של התובע תועדו מחלות נוספות מהן סבל עובר לתאונה כולל תלונות על כאבים בחזה וסחרחורת משנת 1977, חולשה, קושי בהליכה, עייפות וירידה בתאבון ובמשקל בין השנים 1982-93 וקוצר נשימה ועליה בלחץ דם בשנת 2001.
ד"ר אלרן אישר בחקירתו, כי התרופות שהתובע נטל וצירף קבלות על רכישתן, אינן קשורות לתאונה. (פרוטוקול מיום 26.10.16 עמוד 28 שורות 28-32, עמוד 29 שורות 1-32, עמוד 30 שורה 1).
במועד התאונה, היה התובע אדם מבוגר מאוד ולא בריא. בהעדר קביעה של המומחה הרפואי לגבי הקשר הסיבתי הישיר בין השימוש בתרופות לתאונה, אין מקום לפסוק בגין ראש נזק זה דבר .

תחשיב הנזק מטעם הנתבעות
עזרת הזולת – סכום גלובאלי בהעדר הוכחה : 70,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות : 10,000 ₪
כאב וסבל: 50,000 ₪
סה"כ: 130,000 ₪

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל, אשר עפ"י חוות דעת אקטוארית מיום 13.3.19 (פרוטוקול הדיון מיום 26.10.16 , עמ' 49 ש' 20-23) בגין גמלאות סיעוד ע"ס 171,963 ₪ בצירוף ריבית על תשלומי עבר בסך 8,155 ₪ ובסה"כ: 180,811 ₪ וככל שתיוותר יתרה לאחר ניכוי המל"ל , יהיה מקום לנכות את הסכום התכוף ששולם לתובע מכל פיצוי שייפסק.

דיון והכרעה
המנוח רוני סלים עזרא ז"ל, נפגע בתאונת דרכים בהיותו כבן 82 שנים. לטענת מקורביו עובר לתאונה היה המנוח אדם עצמאי שתיפקד באופן עצמאי ועל אף גילו המתקדם עבד כיועץ מס במסגרת העסק המשפחתי.
מחוות דעתו של ד"ר אלרן – מומחה לנוירוכירורגיה, עולה כי חבלת הראש שנגרמה בעטיה של התאונה היא שהביאה להתדרדרות במצבו הנוירולוגי והקוגניטיבי של המנוח ולקביעתו חשיבות רבה (ראו ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ( 28.11.2007) .
כפי שהתרשמתי מעדותו של המומחה, חוות הדעת מטעמו אובייקטיבית ומקצועית. ניסיונות הנתבעים בחקירתם הארוכה להטיל בעדותו דופי או בחוות הדעת איזה שהוא פגם או למצער להפחית ממשקלה, לא צלחו. כפי שעולה מחקירתו הנגדית, המומחה אף היה שמרן בעת קביעת אחוזי הנכות ועשה זאת במשורה (ראו פרוטוקול דיון מיום 26.10.16 עמוד 9 שורות 14-32,עמוד 10 שורות 1-23):
"ש: כן אבל, תסכים איתי או אולי לא, אבל אני אומר לך שאם למשל פסיכיאטר היה בודק אותו,
ת: יכול להיות שהוא היה נותן יותר אחוזי נכות.
ש: לא, יכול להיות שיותר ויכול להיות שפחות אבל הוא היה עושה יותר בדיקות אולי. אולי הוא היה מפנה אותו לבדיקה נוירו פסיכולוגית?
ת: חד משמעית כן ויכול להיות שכל בדיקה נוספת, גם על ידי נוירו פסיכולוג, שאני חושב שבעתיד גם זה יקרה בבתי המשפט, שנוירו פסיכולוג יהיה חלק בלתי נפרד מפגיעות ראש, ובדרך הכלל הבדיקות הנוירו פסיכולוגיות הן מאוד מאוד ספציפיות לגבי אזורי הפגיעה השונים, זאת אומרת אזור פרונטלי, אזור טמפורלי. הם יכולים לקבוע, בסופו של תהליך, אחוזי נכות יותר גבוהים מאשר אנחנו, כנותני תמונה כללית ומנסים לעשות כבר בתוך המנגנון הפנימי שלנו את הסומציה של אחוזי הנכות.
ש: כן אבל,
ת: וגם זה מתבטא בעניין של איך שזה מסודר בסעיף 34א', 34ב'.
ש: טוב. אז שנינו מסכימים שבדיקה נוירו פסיכולוגית הייתה יכולה לגלות לנו הרבה יותר על התובע מאשר ההתרשמות הסובייקטיבית שלך ממספר הדקות שבדקתי אותך?
ת: חד משמעית.
ש: חד משמעית. אז למה לא הפנית אותו לבדיקה נוירו פסיכולוגית?
ת: אני אגיד לך למה. אני חושב ש, אני בדרך כלל, אם אתה היית מכיר את חוות דעתי, אני מאוד מפנה לנוירו פסיכולוג.
ש: או קיי.
ת: בגלל שעמד בפניי גם העניין הזה של חוות הדעת והסיכום מחלה של השיקום וגם הציון שאם לפני המצב של השיקום הוא היה, כמו שנכתב במהלך הבדיקות הפרה קליניות, פרה מורבידיות שלו, למצב הזה, אני הרשיתי לעצמי לתת את, בוא נגיד את האופטימום אבל לא את המקסימום שחשבתי שמגיע לאדם. גם עצם זה שאני דיברתי, חשבתי על זה שמדובר בבן אדם בן 82 שהוא כבר יצא ממעגל ההשתכרות והעבודה וכו', וגם בנושא הזה גם מצוין העניין הזה של סעיף 34ב', כך שאני חשבתי שאני הייתי כאן הוגן ואולי, אולי היה לי איזה נטייה תמימה לקצר תהליכים.
ש: הבנתי. בוא, אני לא מדבר אפילו על אחוזים אם, אם הפרזת או לא הפרזת כרגע. אני מדבר על העיקרון. האם שנינו מסכימים בעצם שבדיקה נוירו פסיכולוגית הייתה עוזרת לך להגיע להחלטה?
ת: חד משמעית. לא להגיע החלטה אלא אם אנחנו חושבים על להעניק לו יותר אחוזי נכות זה מה שהייתי עושה.
ש: או פחות.
ת: לא, יותר. זה בדרך כלל יותר.
ש: בדרך כלל יותר?
ת: כן, אני אסביר למה יותר. ככל שאתה בודק יותר פרמטרים, אתה תקבל, כשאתה מסתכל על חלוקה של נניח תתי סעיפים ועל כל תת סעיף אתה נותן עוד אחוז נכות, אתה בסך הכל מקבל יותר אחוזי נכות ממה שאתה, באופן כללי, רואה את התוצאה הזאת."

ובהמשך (פרוטוקול מיום 26.10.16 עמוד 13 שורות:12-32, עמוד 14 שורות: 1-2):

"ש: תסכים איתי שכאשר אתה בעצם קובע, וזאת הקביעה היחידה שהוא סובל, התרשמת מאפקט ספק דיכאוני, תסכים איתי שנוירו כירורג הוא לא מומחה להערכת מצב דיכאוני, נכון?
ת: שוב,
ש: זאת לא המומחיות שלך.
ת: שוב, אתה מדבר על המומחיות שלי כנוירו כירורג?
ש: כנוירו כירורג.
ת: כנוירו כירורג בהחלט יש לנו את האפשרות להריך, מבחינת האפקט, דווקא כן את היכולות שלנו להיות בעניין הזה שאנחנו לפעמים רואים את הבעיה של האפקט כפונקציה של איזושהי בעיה אנטומית במוח, זאת אומרת שאנחנו מאוד סומטותופיים מבחינת היכולת שלנו לזהות קוגניציה, אפילו יותר מהנוירולוגים, כי יש לנו את הרצון להבין מה במוח עשה לו את הדבר הזה, וכפי שאנחנו יודעים אצלו, אנחנו רואים פגיעה של אנצפלופתיה פוסט טראומטית.
ש: כן, אבל מה במוח עשה לו את הדבר הזה, את זה, את זה אתה יכול לדעת לגבי מה הפגיעה המוחית אבל ההערכה של המצב הדיכאוני וחומרת המצב הדיכאוני ודרכי טיפול במצב הדיכאוני ותגובה פוסט טראומטית בכלל, פסיכיאטר היה מעריך את זה,
ת: שוב אני אומר,
ש: טוב יותר. יש לו יותר כלים להעריך את זה.
ת: שוב אני אומר לך. גם נוירו פסיכולוגים וגם פסיכיאטר היו נכנסים לתיק הזה ואיכשהו, בסופו של תהליך, כל ההערכה של אחוזי הנכות היו עולים. אם אתה מעוניין ואתה רוצה לעזור לאיש, כנראה שאתה רוצה שיהיה פסיכיאטר ויהיה נוירו פסיכולוג ואז הוא יקבל יותר אחוזי נכות."
(הקווים אינם במקור- מ.ק.)
לאורך כל עדותו, נשאל ד"ר אלרן שוב ושוב לגבי סוגיית קביעת אחוזי הנכות. ניתן לראות
שתשובתיו של ד"ר אלרן, החלטיות וקוהרנטיות. לשאלת חוקריו מה תרומתה של בדיקה נוירופסיכולוגית באם היתה נעשית תשובתו לכך, נחרצת וחוזרת על עצמה: תוצאותיה היו מביאות לשיעור נכות גבוה יותר ממה שנקבע ללא בדיקה זו.
מסקנתי, כי הערכת שיעור הנכות אשר בוצעה ע"י המומחה הנוירוכירורג הינה הערכה ריאלית ואף נמוכה מזו שיכלה להתקבל בפועל ע"י חוות דעת נוספות מטעם פסיכיאטר ונוירופסיכולוג אשר להבנתי יכלו לתרום את חלקם רק בהעלאת שיעור הנכות ולא בהפחתתו.
כידוע הסמכות הסופית לקביעת נכותו של התובע נתונה בידי בית המשפט, כאשר המומחים הרפואיים משמשים כזרועו הארוכה של בית המשפט ומשמשים כיועציו בתחום (ראו ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי , פ"ד לט(1), 477; ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5), 170; ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]; יוסף שפירא ודוד נהיר "שיקולים במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט" רפואה ומשפט 38 (2008) ע' 31).

אי לכך ולאור כל האמור לעיל , אני סומך על חוות דעתו של ד"ר אלרן מומחה בית המשפט שעדותו הייתה מהימנה בעיני, תשובותיו היו קוהרנטיות ואמינות בעיני ועל כן שיעור הנכות הרפואית שנקבע למנוח יעמוד על 37% נכות צמיתה - כפי שנקבע ע"י מומחה בית המשפט.

כיוון שבין היתר הועלתה סוגיית התאמתו של המומחה לסוג הפגיעה הנדונה, ראיתי לנכון להביא קצת מהדברים שפורסמו במאמרו של ד"ר חנן דוד (להלן: "ד"ר חנן") - "חוות-דעת נוירופסיכולוגית כנוהל חיוני בהילך המשפטי הנוגע לתביעות נזיקין אצל נפגעי-מוח" רפואה ומשפט 39, ע' 67 (דצמבר 2008). ד"ר חנן חוקר את השונות בין פגיעות מוח כתוצאה מחבלות ראש, סוגיית האבחון וחוות דעת משפטית בעקבותיו ומציין :

"ניתן לחלק את נפגעי-המוח לשתי קבוצות נוסולוגיות, הנבדלות ביסודן ובאורח מהותי:

  1. נפגעי-מוח, שעקב הפגיעה המוחית נגרם להם ליקוי [impairment] גופני כלשהו, ועקב כך יש להם מוגבלות [disability] כלשהי, - אך אין אצלם שום הפרעה נוירופסיכולוגית [neuropsychological disturbance]. [יש לדייק: 'הפרעה' נאמר, ולא - מופרעות]. כנגד זאת -
  2. נפגעי-מוח, שהפגיעה המוחית לא גרמה אצלם למגבלה גופנית, ואולי אף מצומצמים אצלם הממצאים הנוירופתולוגיים (כגון בבדיקות דימות מוחית [ה- neuroimaging]) או שכלל אין ממצאים כאלה, ובכל זאת, בגלל הפגיעה המוחית, הם לוקים בהפרעה נוירופסיכולוגית , כלומר בקשיים בתפקודיות הקוגניטיבית ו/או בהתנהגות. עקב כך יכולה להיות להם מגבלה תפקודית ניכרת - עד כי אף אם הם "נראים בריאים", משתבשים אצלם מאוד התפקודיות הקוגניטיבית ו/או התהליכים הפסיכולוגיים - ההתנהגותיים הנוגעים להסתגלות האישית, החברתית והתעסוקתית, ומשום כך, ברוב המקרים הללו יימצאו גם קשיים מרובים בתהליך השיקום של אותם נפגעים.

מאליו מובן שקביעות המשפטיות, הנוגעות לטיבו ו-'למידתו' של הנזק התיפקודי, שנגרם לנפגע בכל מקרה כזה, יהיו נבדלות לחלוטין...השאלה לאיזו קבוצה מן השתיים (שתוארו לעיל) משתייך התובע. לכך יכולה להיות חשיבות מכרעת לגבי הקביעה העקרונית מי יהיה המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט. בהחלט יש מקום לשקול, האם דרך משל, יש למנות לשם כך גם נוירופסיכולוג, בנוסף על רופא נוירולוג או רופא שמומחיותו בתחום השיקום." (שם, 69).

תחום התמחותו של ד"ר אלרן – נוירוכירורגיה, הינו נכון וראוי למתן חוות הדעת בסוג פגיעה – נשוא התביעה דנן. דעתי זו מתחזקת, אף לנוכח התאמת סוג הפגיעה לקריטריונים לקביעת נכות בפגיעות מסוג זה (שהוזכרו במאמרו של ד"ר חנן), שעל פי הם המנוח משתייך לקבוצה הראשונה: " 1. נפגעי-מוח, שעקב הפגיעה המוחית נגרם להם ליקוי [impairment] גופני כלשהו ", ועל כן עריכת מבחנים נוירופסיכולוגיים אינה הערכה נחוצה שבילתה לא, כדרך להערכת מצבו במצב הפגיעה דנן.
וחיזוק נוסף לטענה זו נמצאת, בהמשך מאמרו של ד"ר חנן, בהתייחסו ל"המיפלגיה" :
"אם יש לנפגע מגבלות גופניות, כי אז - 'אין בעיה'. במקרה כזה קביעתו של המומחה תתבסס, מן הסתם, על סעיף 29 מתוך קובץ התקנות, שהוא סעיף המתייחס ל"תסמונות נוירולוגיות והפרעות פרכוסיות", - כגון המיפלגיה (שיתוק בפלג הגוף הימני או השמאלי), או תדירותם של התקפים אפילפטיים וכיוצא באלו..."

אך מה אם לנפגע-המוח אין כל מגבלה גופנית, ואפילו ממצאים נוירופתולוגיים אחרים אפשריים אין אצלו, אלא "רק" גילויים של הפרעה נוירופסיכולוגית? במקרה כזה, בלא ספק, יזדקק בית-המשפט לחוות-דעת, אשר תושתת על אבחון נוירופסיכולוגי ראוי."

כלומר גם בהמלצת ד"ר חנן, במקרה דנן, מאחר והמנוח אובחן ב"המיפלגיה " חלקית הרי שלא חובה להידרש לאבחון נוירופסיכולוגי – וזאת מאחר והמנוח אובחן כבעל מגבלה גופני.
בסוף מאמרו של ד"ר חנן, מועלות הערותיו של פרופ' אברהם סהר- נוירוכירורג, בין היתר הוא סוקר את תפקידם של המומחים השונים בטיפול ריפוי ושיקום בשלבי הפגיעה השונים:

"...אין ספק כי כיום, עם התפתחות תחום זה, יש חשיבות רבה לכלי זה – ההערכה הנוירופסיכולוגית. אך היא עדיין מחייבת הכרה לא רק במישור הרפואי-משפטי, אלא אף בעולם הרפואה עצמו. יש רבים שלדאבון הלב עדיין אינם מודעים לקיומו של תחום יחסית חדש, אך מיוחד וחשוב זה, העוסק בליקויים ב- mind מושג שאין לו מקבילה מתאימה בלשון העברית( של האדם, באבחונם ובטיפול בהם.
חשיבות ההיעזרות במומחים בתחום זה בעיקרה מכוונת לאבחון ולטיפול בנפגעים. יחד עם זאת ההערכה או חוות-הדעת
הנוירופסיכולוגית היא כלי חיוני בבירור קיומה, שלילתה וקביעת "מידתה" של פגיעה בת-פיצוי כתוצאה מפגיעה מוחית.
יש לחזור ולהבהיר ולהזכיר לעוסקים בתחום הערכת נזקי גוף, ובראשם לבתי המשפט, כי הרופא המטפל בפגוע ראש בשלב החד ("חריף" – acute stage) הוא הנוירוכירורג. הנוירולוג אינו נקרא לנפגעים אלה והפצועים אינם מאושפזים במחלקות לנוירולוגיה. הנוירולוג, בתקופת הכשרתו גם אינו חייב לעבוד (בתקופת רוטציה) במחלקה לנוירוכירורגיה. מכאן שלנוירולוג אין כל ניסיון ממגע אישי בתחום חבלות הראש. מסיבות אלה אין כל היגיון בהפניית חבול ראש, אשר משום מה לא אושפז במחלקה לנוירוכירורגיה, למעקב מרפאתי על ידי מומחה בנוירולוגיה. מאותן סיבות עצמן, ועל פי כל קנה מידה, אין בידי הנוירולוג גם הכישורים להגיש חוות-דעת לבית המשפט בכל הנוגע לנפגע בחבלת ראש, שהרי העד המומחה, אינו מתבקש להעיד על דברים שקרא בספר, אלא על דברים שאכן למד אך גם רכש בהם ניסיון אישי. הנוירולוג אמנם כשיר לקבוע את הליקוי הגופני, אך אינו מיומן כל צרכו לשקול את הקשר הסיבתי בן החבלה לנזק.
טעות נפוצה נוספת, הן בין רופאים והן בקרב משפטנים, היא הפנית נפגעי ראש להערכה אל פסיכולוגים או פסיכיאטרים. הכשרתם של אלה אינה מתאימה לא לאבחון, ולא כל שכן לטיפול בנפגעי מוח – נפגעי חבלות ראש אינם לוקים בהפרעה נפשית.
בשלב הטיפול המאוחר יותר מטפל בנפגע בחבלת ראש המומחה השיקומי, בדרך כלל ביחידות אשפוז מיוחדות לנפגעי מוח, כשעמו הנוירופסיכולוג שתפקידו ההערכה, עיצוב דרך השיקום ועריכת חוות-הדעת. רק אלה יכולים לחוות-דעתם על 'התוצר הסופי'. לעניין העובדה כי חוות-דעת בעניין רפואי חייבת להיות מוגשת על ידי רופא בלבד, נעיר כי יש בתי משפט לא מעטים שאינם מקפידים בנקודה 'טכנית' זאת, ובלבד שהמומחה אכן הוא מומחה מוסמך וראוי בתחום. עם זאת נראה כי יש לתקן את תקנות סדר הדין האזרחי בנקודה ספציפית זאת." (שם, עמוד 72).

סבורני שיש לשקול את הדברים דלעיל בכובד ראש.

שיעור הנכות והקשר הסיבתי
כאמור מומחה בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור % 37 כתוצאה מהתאונה המדוברת, כאשר עיקר הפגיעה הייתה במוח, וכתוצאה מכך הפך התובע לנכה.
המומחה גם העריך כי ישנו קשר סיבתי בין התאונה למצבו הרפואי של המנוח, ואת קיומן של המגבלות תפקודיות שבעטיין נאלץ התובע להזדקק לעזרתו של מטפל סיעודי.
ההגנה כאמור חולקת על קביעותיו של המומחה וטוענת כי הן נעדרות בדיקות אובייקטיביות וקורלציה בין מצבו של המנוח לקביעותיו של המומחה, וזאת עקב, בין היתר, אי התייחסותו למצבו הרפואי הקודם של התובע עובר לתאונה.

בענין זה, ראוי להפנות לעדותו של מר נתי אברהם (פרוטוקול מיום 26.10.16 עמוד:5 שורה:11-30):

"ש: ואתה משוחרר. אני שואל, בסעיף 6 אתה אומר דברים שאתה שמעת מהבן שלו? זה לא דברים שאתה יודע באופן אישי, נכון?
ת: למה? אני יודע, כי אני לא רואה אותו במשרד.
ש: אתה לא רואה אותו במשרד? בסדר.
ת: נכון, כי הוא, עבדתי איתו כל השנים.
ש: עבדת איתו. עכשיו, אתה לא מגיע כל יום למשרד שלו, נכון? אתה כותב שהוא מגיע כל יום לעבודה. אתה לא יודע מה הוא היה עושה כל יום?
ת: כל יום שהייתי שמה, ראיתי אותו שם.
ש: כל יום שאתה היית,
ת: נכון.
ש: בימים האחרים אתה לא היית.
ת: נכון. זה כמעט, כמעט, בחודש, 3, 4, 5, 6 פעמים בחודש אני הולך לשמה והוא שם.
ש: כן.
ת: זה מה שהעבודה שלי איתו. זה לא, אני לא אשב איתו ו,
ש: בימים, זאת אומרת, בימים שאתה קבעת איתו ובאת, הוא היה?
ת: לא קבעתי. אני אף פעם לא קובע איתו.
ש: אתה לא קובע?
ת: אני אף פעם לא קובע איתו.
ש: בסדר.
ת: מתי שאני בא, יש לי חומר, הולך אליו."

מעיון מעמיק במוצגים ובעדויות, אני למד כי חרף היות המנוח בן 82 במועד התאונה, הוא תיפקד באופן עצמאי והיה צלול.
על כן, מסתבר יותר להניח כי יכולותיו הקוגניטיביות והתפקודיות נפגעו והתדרדרו בעקבות התאונה והחבלה בראשו, ואינני רואה ב"תג הגיל של המנוח" כגורם הסותר קביעה זו.
אי לכך, אני מעמיד את נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בשיעור 37% ומייחס אותה לתאונה הנדונה, כפי שקבע מומחה בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה, ד"ר אלרן.
כנגזרת מכך אקבע את שיעור הפיצוי בגין כל אחד מראשי הנזק, כמפורט להלן:

עזרת הזולת
מחוות דעתו של מומחה בית המשפט, עולה כי המנוח נזקק למטפל סיעודי בשל מגבלותיו התפקודיות בעקבות התאונה.
מהתאונה ועד צאתו מהשיקום הוכרה לו 100% נכות זמנית, ובשנה הראשונה שלאחר שחרורו מהשיקום- נכות זמנית בגובה 50% ולבסוף 37% נכות צמיתה משוקללת כאמור לעיל.
התביעה חישבה את הפיצוי בגין ראש נזק "עזרת הזולת" כך:
שכירת שירותיה של אחות/מטפלת בתקופת אשפוזו של המנוח: 37,740 ₪
(41,396 ₪ כולל ריבית מאמצע תקופת החישוב)
שכירת שירותיה של מטפלת סיעודית לאחר שחרורו מבית החולים: 80,000 ₪
ובהמשך, עד למועד פטירתו: 54 חודשים X 4,916 ₪ = 265,464 ₪.
(277,000 ₪ כולל ריבית מאמצע תקופת החישוב)

סה"כ הפיצוי בגין עזרת הזולת בשכר: 398,000 ₪
+
סה"כ פיצוי בגין עזרת בני משפחתו של המנוח:
10 שעות שבועיותX 50 ש"ח X 4.2 שבועות X 71 חודשים = 149,000 ₪
( 157,000 ₪ כולל ריבית מאמצע תקופת החישוב) 157,000 ₪

סה"כ פיצוי מבוקש בגין עזרת הזולת : 555,000 ₪.

לעומת זאת, לטענת ההגנה, לא הוכחו ההוצאות הנטענות עבור הסיעוד, כמו כן לא הובאה המטפלת לצורך מתן עדות. לטענתם, מאחר וצורפו חשבוניות מחברת נתן עד ל: 8/2012, ולנוכח העדר קבלות מ 8/2012 ואילך – אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה לתקופה שאינה מדווחת.
בהערכה גלובאלית, לתקופה שמיום קרות התאונה עד פטירת המנוח (6 שנים) – יחושב הפיצוי בסך 1,000 ₪ לחודש ומשכך סה"כ פיצוי המוצע עבור ראש נזק זה – בהעדר הוכחה עומד על סך 70,000 ₪ בלבד .

בע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, נה(1) 817 (1998) נפסק כי:
"בקביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת צד שלישי יש לקחת בחשבון אפשרות של העסקת עובד זר וכן את העובדה שהעסקת חברת כוח אדם דרך קבע מייקרת בצורה משמעותית ביותר את העלות....תובע אשר יכול לקבל עזרה או תשלום חינם במסגרת זכויותיו החוקיות, ועל-ידי כך יוקטן נזקו, עליו לפעול לקבלתם של אלה. אין לפצות את התובע בגין הוצאות על טיפולים, אשר אותם, או את עלותם, הוא יכול לקבל חינם מהמוסד לביטוח לאומי על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, או מקופת חולים במסגרת סל הבריאות, על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994."
בע"א 3375/99 אריה אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, נד(4) 450 (2000) נפסק ש :
"במסגרת זו של חיים בבית נזקק התובע לסיעוד אשר יאפשר לו לתפקד על-אף נכותו הקשה. השאלה היא, מה צריך לכלול סיעוד זה מבחינת כוח אדם ומה עלותו. (ב) ביסוד הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיווידואליסטית. יש לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק, והמזיק אחראי לו במגמה להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו. החזרת המצב לקדמותו בעניין זה, פירושה מתן פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה לפני התאונה (ראו: פסק-דינו של השופט ברק בע"א 357/80 נעים נ' ברדה [4] וכן ע"א 2934/93 הנ"ל [3], בעמ' 688). עיקרון זה מחייב את בית-המשפט לבחון את מצבו של התובע אשר בפניו ואת פרטי הנזק שנגרמו לו במצבו המיוחד, ובהתאם לכך לפסוק לו פיצויים. (ג) במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר, וכפי שנאמר בע"א 2934/93 הנ"ל [3], "במסגרת קביעת סבירותן של ההוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו".
לאור הפסיקה שלעיל ולאחר עיון מעמיק בעדויות, תצהירים וחוות הדעת ובהסתמך על המוצגים בתיק, הריני פוסק כדלקמן:
דו"ח ריכוז הוצאות מטעם חברת "נתן-המרכז הישראלי לרפואה סיעודית בע"מ", על חיובים לתקופה ינואר 2011-יולי 2012 על סך כולל: 106,568 ₪.
הוצאה חודשית ממוצעת:4,916 ₪
(ללא חישוב חודשים ינואר – מרץ 2011 בהם התובע היה מאושפז בבית החולים ועלות הטיפול בו עקב כך היתה גבוהה מהממוצע ).

פנקס הוצאות – הכתוב בכתב יד ומגובה בחתימותיה של המטפלת לצד סכומי הכסף ששולמו בכל חודש, לתקופה 1/2011 – 9/2016.

לתקופה: ינואר 2011 - יולי 2012 : 106,568 ₪
לתקופה : אוגוסט 2012 - פברואר 2017 (מועד פטירת המנוח) :
55 חודשים X 4,916 ₪ לחודש = 270,380 ₪
סה"כ: 376,948 ₪

בנוסף הנני פוסק סכום גלובלי בגין סיוע בני משפחה בסך 50,000 ₪.
לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה
בסכום מעוגל ומשוערך: 430,0000 ₪ .

הוצאות רפואיות ונסיעות
אמנם התובע היה במועד התאונה אדם מבוגר מאוד ולא בריא, אך אינני מסכים עם טענת ההגנה על כי אין מקום לפיצוי כלשהו ברכיב זה מאחר וממילא נזקק לתרופות לפני ואחרי התאונה.
ההגנה הוסיפה וטענה כי בהעדר קביעה של מומחה רפואי לגבי היקף ההוצאה הכספית עבור תרופות הקשורות קשר סיבתי לתאונה אין לפסוק דבר (וראו פרוטוקול מיום 26.10.16 עמוד: 30 שורות: 2-4) ולחלופין הציעה פיצוי עבור ראש נזק זה – בהעדר הוכחה בסך 10,000 ₪.

מחד, רוב טיפולי המנוח בוצעו ע"י המערכת הציבורית, אולם בעקבות הטיפולים המרובים, נאלץ התובע להשתמש בשירותי הסעה פרטיים (מוניות), תרופות ויעוץ רפואי. התביעה טענה לסך הוצאות עבור ראש נזק זה ב סך 91,000 ₪.

בנסיבות העניין אני סבור שיש לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי על דרך האומדנה בסכום גלובאלי בסך 36,000 ₪

כאב וסבל
ההגנה כאמור, חולקת על קביעתו של מומחה בית המשפט וביססה את תחשיב הפיצוי על ראש נזק זה לפי נכות בשיעור 20% .
במקרה דנן, סבורני שראש נזק זה צריך להיקבע עפ"י שיעור נכות צמיתה כפי שנקבע ע"י המומחה –% 37 , אי לכך, אני מעמיד סכום ראש נזק זה בסך 83,000 ₪ כחישוב התביעה.

ניכויים
הנני מקבל את טענת ההגנה, לפיה מכל סכום שנפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל, כפי שנאמדו בחוות הדעת האקטוארית ובהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון מיום 26.10.16 עמוד 49, שורות 14-27.
עפ"י חוות הדעת האקטוארית מיום 13.3.19, שהוכנה ע"י מר שי ספיר ראוי לנכות גמלאות סיעוד בסך: 171,963 ₪ בצירוף ר יבית על תשלומי עבר בסך: 8,155 ₪.
כמו כן יש לנכות מהפיצוי התשלומים התכופים שהתקבלו.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, ולאחר חשיבה מעמיקה ועיון בטענות ובראיות הצדדים, הריני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים כדלהלן:
עזרת הזולת: 430 ,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות: 36,000 ₪
כאב וסבל: 83,000 ₪
מהסכומים הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל ותשלום תכוף ולהוסיף את ההוצאות המשפטיות ושכ"ט עו"ד בהתאם לחוק.

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.