הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב -

התובעים:

  1. י.ג. (המנוח)
  2. ב.ג.
  3. י.ג.

נגד

הנתבעים:

  1. פלוני אלמוני
  2. פלוני אלמוני
  3. פלוני אלמוני
  4. מדינת ישראל

פסק דין

רקע
עד אנה מגיעה אחריות המשטרה על נזקו של נפגע ממעשי אלימות של מי שהפר את תנאי מעצר הבית ?
לפני תביעת נזיקין בגין נזקי גוף המבוססת על עוולת הרשלנות.
המנוח, יליד 24.01.91, מצא את מותו ביום 26.04.08 באזור התעשייה של ראשון לציון כשנדקר בידי נתבע 1 בסכין שסופקה על ידי נתבע 3 ונחנק בידי נתבע 2. נתבעים 1-3 הורשעו בהריגתו.
שלושה שבועות קודם לכן, ביום 05.04.08, נעצר נתבע 1 באזור התעשייה, הובא בפני שופטת נוער בחשד לתקיפת שוטר ואיומים על שוטר ושוחרר כנגד התחייבות עצמית, ערבות צד ג' של אמו והפקדת ערבות. למחרת, לאחר הפקדת הערובות, הוגש נגדו כתב אישום. בד בבד, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים ובגדרה הצעה לשחררו למעצר בית מלא ולהרחיקו מאזור התעשייה כנגד ערובות. בבקשה נכתב שריצה כבר מאסר בפועל ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה מיום 05.02.08. כב' השופט שוורץ שדן בבקשה, קבע שקיימת עילת מעצר של מסוכנות לציבור, על אף היותו קטין. כב' השופט שוורץ הורה על מעצר בית מלא בכתובתו כנגד אותן ערובות וקבע דיון נוסף בבקשה לאחר בחינת חומר הראיות.
בדיון מיום 17.04.08, קבע השופט שוורץ שקיימות ראיות לכאורה ונוכח מסוכנותו, על נתבע 1 להמשיך ולשהות במעצר בית מלא. עם זאת, לאור נסיבות חייו שאינן פשוטות ובהיעדר מסגרת לימודית, הורה לבחון אפשרות לשיקום ושילוב במסגרת תעסוקתית או לימודית. לכן קבע דיון ליום 29.04.08 בתקווה שיוצג לפניו מעסיק אשר יוכל לפקח על נתבע 1.
ביום 26.04.08, הפר נתבע 1 את מעצר הבית, הגיע לאזור התעשייה והסוף המר ידוע.
התובעים הגישו תביעת נזיקין בגין הריגת המנוח נגד נתבע 1 ושותפיו ונגד המדינה. למדינה ייחסו רשלנות בכך שלא דאגה למעצר נתבע 1 מאחורי סורג ובריח או למעצר בית תחת פיקוח אפקטיבי או באמצעות איזוק אלקטרוני ובכך שלא פעלה לאכיפת מעצר הבית.
ביום 13.07.16 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבעים 1,2.
נתבעים 3,4 הגישו כתב הגנה. נתבעת 4 מתכחשת לחבות והגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף ובהחלטתה מיום 29.03.17 קיבלה כב' השופטת יעל הניג את הבקשה בשל חיסיון מעשה שיפוטי והעדר עילה כנגד המשטרה.
התובעים ערערו על ההחלטה ובע"א 13745-05-17, נדחה הערעור בכל הנוגע לטענות בדבר חיסיון השיפוטי אך התקבל הערעור בכל הנוגע לרשלנות המשטרה מבלי לחוות דעה לגופן של הטענות.
לאחר שנערכו שישה דיוני קדם משפט, ביום 11.10.20 הועבר התיק לטיפולי בהחלטת סגן הנשיא, כב' השופט ישי קורן. ביום 09.11.20 התקיים קדם משפט מסכם בפני שבמהלכו טענו הצדדים בדבר בקשת התובעים להגיש תסקיר של נתבע 1. בהתאם להחלטתי מפרוטוקול הדיון הגישה הנתבעת את התסקיר ולאחר שעיינתי בו דחיתי את בקשת התובעים להעבירו לעיונם וקבעתי את התיק להוכחות.
דיון ההוכחות התקיים ביום 31.05.21 בו העידו הורי המנוח, וביום 05.07.21 בו העידו נתבע 3 ושוטר ממשטרת ישראל, רנ"ג מרדכי אברהמי.
הצדדים ביקשו והגישו סיכומיהם בכתב. התובעים ביום 18.10.21 , נתבע 3 ביום 19.10.21 ו נתבעת 4 ביום 08.12.21.
פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018, שנכנסו לתוקף ביום 1.1.21.

דיון והכרעה
נתבע 3
לטענת התביעה משניתן פסק דין בהעדר הגנה על סך של 1,800,000 ₪ כנגד נתבעים 1,2 ונתבע 3 לא ביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין בהליך הפלילי הרי שהוא נחשב כמבצע במשותף ועליו לשאת בחבות ביחד ולחוד עם נתבעים 1,2.
לטענת ב"כ נתבע 3 המלומד, על פי מה שנקבע בהליך הפלילי, חלקו של נתבע 3 פחות מחלקם של נתבעים 1,2 ומשכך תמוה טענת התובעים לחייבו לפחות כמותם.
לטענת ההגנה נתבע 3 סיים לרצות 8 שנים בגין הרשעתו והוא מנסה להשתקם ולחזור למוטב ולפיכך מבקש לא להטיל עליו סכום גבוה כדי שיוכל להמשיך ולתפקד כאזרח נורמטיבי.
לטענת ב"כ נתבע 3 המלומד, לפי העולה מפסק הדין הפלילי 3722-05-08 מ.י. נ' זאפי זאידו מי שדקר את המנוח היה נתבע 1 בעזרת נתבע 2 ובעזרת סכין שקיבלו מנתבע 3, וזאת ללא סיוע מנתבע 3 ותוך כדי שנתבע 3 מבקש מנתבע 1 שלא יעשה שטויות. כן עולה מפסק הדין בתפ"ח 3723-05-08 מ.י. נ' דסלין ואח' שחלקם של נתבעים 1-2 ברצח, גדול מחלקו של נתבע3.
משעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכי ההליך הפלילי אני סבור כי עם כל הרצון להקל על נתבע 3 לשקם את חייו, הוא היה שותף להריגת המנוח במסירת כלי הרצח בידי נתבע 1 ביודעו שקיים סיכון רב בכך לאור היכרותו עם נתבע 1 ומשכך חייב בנזיקין כלפי יורשיו של המנוח.
יחד עם זאת משהוגש כתב הגנה מטעם נתבע 3, אני סבור ש לא ניתן לחייבו בסך שחוייבו נתבעים 1,2 בהעדר התגוננות.
מבחינה נזיקית לא ניתן לראות את נתבע 3, שלא השתתף אקטיבית באירוע כ"מעוול במשותף" אלא כגורם שסיפק את כלי הרצח. משכך חלקו צריך להיות קטן מחלקם של הנתבעים 1,2 בפיצוי, ובכדי שסיכויי הגבייה יהיו ריאליים, הנני מעמידו על סך 180,000 ₪ נטו, דהיינו לאחר קיזוז כל סכום שהתקבל בהליך הפלילי ובתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.
נתבעת 4
לטענת התביעה התרשלה המשטרה בכך שבהעדר המשמורן של נתבע 1 הייתה צריכה היא להיות המשמורן. המשטרה ידעה על בעיית אלימות וסכינאות בני נוער באזור התעשייה של ראשון לציון, לא נערכה כיאות להתמודד עם התופעה, נתבע 1 נעצר קודם לכן באזור תעשיה זה ובבקשת המעצר ביקשה כי הנתבע יורחק מאזור התעשייה של ראשון לציון תוך כדי תיאור מסוכנותו של הנתבע.
לטענת ב"כ התביעה המלומד, בהעדר התקנת הנחיות לענין פיקוח ואכיפה של מעצרי בית יצרה הנתבעת העדר סטנדרט ופרצה דרכה יכולים העצורים להפר את תנאי המעצר ואי קביעת הסטנדרט מהווה התרשלות.
כן טוען ב"כ התביעה כי בידי הנתבעת כל המידע בדבר הפיקוח והאכיפה, והנתבעת לא הביאה ראיה לכך ולא הביאה כל תיעוד על ביעור מסודר של החומר ולפיכך בשל הנזק הראייתי שגרמה לתביעה, עובר נטל השכנוע אל הנתבעת.
לטענת ב"כ נתבעת 4 בית המשפט הוא שקבע את תנאי המעצר של הנתבע, המשטרה לא הונחתה על ידי בית המשפט להציב שוטר בפתח ביתו של הנתבע, המשטרה מורשית לבצע ביקורי פתע אך אינה מחויבת בכך, וממילא אין ביכולתה למנוע מאדם השוהה במעצר בית, להפר את תנאי מעצרו ולבצע עבירות.
המשטרה הציבה נוכחות משטרתית מרובה באזור התעשייה של ראשון לציון, כפי שהעיד עד הנתבעת כך שהמשטרה לא התרשלה.
כן טוען ב"כ הנתבעת כי לא הוכח קשר סיבתי בין פעולותיה של המשטרה לבין הנזק.
הנתבעת טענה עוד בכתב ההגנה וחזרה על כך בסיכומים, כי התובעים השתה ו בהגשת תביעת ם במשך כמעט שבע שנים וגר מו בכך לנזק ראיי תי לנתבעת, וזאת למרות שהיה בידיהם כל החומר הדרוש כבר מעת סיום ההליך הפלילי ולא נתן כל הסבר לשיהוי בהגשת התביעה.
ב"כ הנתבעת טוענים כי בכך שהתובעים הגיש ו את תביעת ם לאחר שנים רבות, נגרם לנתבעת נזק ראייתי.
טענת השיהוי
טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה מורכבת. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, והיא עשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. קבלת טענה זו מונעת את הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות הגישה לערכאות, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם ( ע"א 99/ 6805 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז (5) 433, עמוד 433-434 ; 445 ד – ה ; להלן: "עניין תלמוד תורה").
מאחר שמקורו של השיהוי בדיני היושר, לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו שומה על בית המשפט לאזן בין מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי.
קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי, המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת ויכולה לחסום תובע מלהוכיח את זכותו לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיו. נוכח האמור לעיל התנאים לקבלת טענת השיהוי הם מטבע הדברי ם מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות וכפי שנפסק בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433 (ע מ' 446א):
"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. קיים תנאי חלופי נוסף שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע"
יודגש כי השתהות בהגשת התביעה לא מהווה, כשלעצמה, שיהוי במובנה המשפטי. בכדי שטענת שיהוי תתקבל יש להוכיח כי בנסיבות העניין התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או כי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה (ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, 810). נטל הוכחת טענת השיהוי מוטל על הנתבע המעלה את הטענה (ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1).

נזק ראייתי נגרם, בין היתר, כאשר מחמת התנהגות בעל דין, נגרעת מן הבעל דין שכנגד ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה מטעמו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו של בעל דין שללה מן הצד שכנגד את היכולת להוכיח את גרסתו, יועבר נטל השכנוע באותו עניין לכתפי הצד שכנגד, דבר שהוא חיוני ובעל חשיבות של ממש באם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות (ראו ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי": ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא, 191, 249 (1998). אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה להוכיח את הטעון הוכחה על פי דין. השימוש בדוקטרינה מוגבל בדרך-כלל למקרים של 'תיקו ראייתי', קרי כאשר לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין (ראו ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 19 (7.2.2005).

בנסיבות העניין, איני רואה לנכון לקבל את טענת הנתבעת בדבר דחיית התביעה אך מחמת השיהוי, משלא הוכח ששיהוי זה גרם לשינוי מצב לרעה או לנזק ראייתי כה מהותי שיצדיק נעילת שערי בית המשפט והזכות לגישת לערכאות המוגנת כזכות יסוד בשיטה המשפטית שלנו.
יתירה מזו, לנוכח התקיימותו של ההליך הפלילי, ופערי הנגישות לחומרים ולמידע שבין הצדדים ושיקולי מדיניות שציינו לעיל מביאים אותי לדחות טענה זו.

העברת נטל ההוכחה

לטעמי, טענת העברת נטל ההוכחה שבסעיפים 79-94 לסיכומי התביעה, דינה להידחות.

סעיף 38 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי, מט(1) 045 (1995) נקבע שהרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי הבעלים, או הממונה על דבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל.

בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, נח(2) 279 (2003) נקבע כי על מנת להעביר את נטל הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע על-פי סעיף 38 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: ראשית, אירוע נזק; שנית, גרימתו על-ידי דבר מסוכן; שלישית, הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה. שלא בדומה לחובת הראיה ברשלנות כש"הדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראיה לגבי דברים מסוכנים, עובדות האירוע מצויות בדרך-כלל בידיעתו של הנפגע. עליו לפרוס עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38, בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו. עמד התובע בנטל להוכיח את היסודות האמורים, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שגרם לנזק. כמו כן נקבע בפסק הדין הנ"ל כי קיימת חובת הוכחת קשר ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם לתובע הוא ביסודו קשר המוסדר על-ידי חוקי הטבע.

ניתן, אפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק כאותו חפץ שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לידי הנזק על-פי חוקי הטבע. כלל הסיבתיות החל לעניין זה הוא הקשר העובדתי, שלרוב יהיה הקשר הסיבתי "הפיזיקלי". לצורך עמידה בהוכחת קשר הגרימה כאמור, אין מקום להחלת עקרונות סעיף 64 ל פקודת הנזיקין, החל במפורש על הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק, אלא יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גרסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת "הסיבה" לנזק שאירע. החובה בעניין זה איננה אבסולוטית אלא חובה בשים-לב לאָפיו המסוכן של הדבר, לייצרו ולספקו לפי שיטה שתכליתה למנוע בדרך סבירה כל סכנה לביטחון אדם הבא עמו במגע, סכנה אשר יצרן וספק בעל כושר סביר היה צופה אותה מראש. (ראו גם ע"א 1531/04 משה סידי נ' דוד מלכה (19.02.2007), דנ"א 4798/14 מדינת ישראל נ' לוטפי חסן עואודה (24.08.2014)).

לדידי, התובע לא הצליח להוכיח את התנאים להעברת נטל הראיה אל הנתבעת לפי הפסיקה דלעיל. אני סבור שהצדק בענין זה עם הנתבעת, וטענותיה בסעיפים 124-127 לסיכומי ם מקובלים עלי ומשכך נראה שחזקת הדבר מסוכן מסעיף 38 ל פקודת הנזיקין אינה מתקיימת בענייננו.

כמו כן גם דינה של טענת ב"כ התובע המלומדת (סעיפים 95-103 לסיכומי התביעה) להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], להידחות.

להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" שלושה תנאים מצטברים:

  1. נגרם נזק על ידי נכס שבשליטת הנתבע.
  2. התובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק.
  3. הנסיבות שבהן נגרם הנזק הן כאלו שהמסקנה המתבקשת היא שמדובר ברשלנותו של הנתבע (ניסיון החיים מלמד שלולא רשלנותו, לא היה נגרם נזק).

גם אם נצא מנקודת הנחה שהעציר בשליטת הנתבעת למרות שלא כך הוא, קשה יהיה לומר שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת כיצד נגרם הנזק, שכן היה מודע לתקיפת הנתבע וחבריו, וודאי שלא מתקיים התנאי השלישי ומשכך לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו".

עוולה היברידית – מנהלתית ונזיקית

בסעיפים 23, 37 לסיכומי התביעה, הועלתה הטענה שהתנהלות המשטרה בענין העדר נהלים לפיקוח על מעצרי בית וכן טיפול המשטרה באכיפת חוקי האלכוהול על קטינים באזור התעשיה בראשון לציון מהווה התרשלות. נשאלת השאלה האם ניתן לחייב את הנתבעת בנזיקין, בגין כך.
בעשור האחרון התרחבה המגמה של חיוב המדינה ברשלנות) ראו דברי השופט מלצר
בע"א 8650/08 בנימין רפאלוב נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (17.7.2013). יתירה מזו, מתפתחת גם הבנה שיש מקום לחייב את המדינה בגין מה שמכונה "עוולה היברידית" – דהיינו עוולה מנהלית/חוקתית שמקימה עילה גם לתבוע פיצוי בנזיקין תוך הטלת חובת פיצוי בגין הפרה מתחום המשפט המנהלי (ראו ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע”מ נ’ מדינת ישראל (17.01.05), וכן ת"א (י-ם) כץ שרה נ’ מדינת ישראל (14.9.09)). בנוסף מתרחבת תופעת החלת מבחני המידתיות שבמשפט המנהלי-חוקתי בעוולת הרשלנות (ראו ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מדינת ישראל (19.03.07)). עם זאת ברור שאין שוויון מתמטי בין העילה המנהלית לבין העילה הנזקית (ראו ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי (15.12.2011) וכן דנ"א 441/12 סעידי ואח' נ' מדינת ישראל (22.8.2012 ) וע"א 8835/07 רם-שן שירותים והשקעות בע”מ נ' עיריית ירושלים)). עם זאת קשה לקבוע מה היחס המתאים בין אי סבירות מנהלית לאי סבירות נזיקית (רע"א 8286/13 נטו מ.ע. סחר מזון בע”מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (25.12.2013) ומתי בדיוק ניתן להסתמך על העוולה ההיברידית ולתבוע בנזיקין בגין הפרה מהמשפט המנהלי ) ראו רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) ודנ"א 1523/17 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (27.07.17)).
מהפסיקה ומהספרות שדנה בעניין עולה שברגע שבית המשפט מוצא לנכון, ניתן במקרים המתאימים לכך להטיל אחריות על המדינה ולפסוק פיצוי גם ללא אשם (ע"א 7703/10 גיא יהושע נ' מדינת ישראל (18.6.2014 ) וראו גם ד. ברק - ארז "אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית” משפט וממשל א 275 תשנ”ג עמ ,287-289. יפעת ביטון ההגנה על עקרון שיוויון בדיני הנזיקין והאחריות ברשלנות במסגרת יחסי-כוח משפטים, רונן פוליאק, הזכות המנהלית והסעד הכספי במשפט המקובל המנהלי, עיוני משפט לח 2 תשע”ו 2016 , 271. , רונן פוליאק פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות ) תשע”ז2017 (.
אני בעצמי קיבלתי בעבר תביעות נזיקין נגד המדינה בגין עוולות היברידיות (ראו ת"א 15013-07-15 ד"ר פנחס פיינמסר נ' משרד הבריאות מדינת ישראל (27.11.17) ות"א (תל אביב-יפו) 59471-01-17 רפי ר ותם נ' מדינת ישראל (09/09/20).

עוולת הרשלנות

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).
לעניין אחריות המדינה בפיצוי בגין רשלנות עובדיה קבעה השופטת פרוקצ'ה בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (21.03.2011) עמ' 30 כי:

"המדינה ועובדי ציבור אחראים בעוולת הרשלנות. בשנת 1952 זנח המשפט הישראלי את תפיסת החסינות של השלטון, שהורתה במשפט האנגלי, והשווה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 את מעמדה של המדינה למעמדו של כל גוף מאוגד אחר לצורך אחריות בנזיקין, בכפוף לחריגים האמורים בחוק (סעיף 2 לחוק); עוד קובע החוק כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום-לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה (סעיף 3)."

מעבר לעובדה שעל כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית נשאלת השאלה האם על הנתבעת מוטלת חובת זהירות ספציפית על אדם שנרצח כאשר האחריות המיוחסת למשטרה היא לתוצאת מעשיו של נתבע 1 שהפר את תנאי מעצר הבית בהם היה נתון אותה עת.

ומן הכלל אל הפרט:
לענין פעילות המשטרה בנוגע לפיקוח על ביצוע תנאי מעצר הבית של הנתבע 1 אני מקבל את טענת הנתבעת כי בהחלטת בית המשפט לא ניתנו כל הנחיות למשטרה כדוגמת הצבת שוטר בפתח הבית או כל הנחיה אחרת.
טוענת התביעה כי בכך שלא ניתנו הנחיות ולא נקבעו סטנדרטים לדרכי ביצוע פיקוח על מעצרי בית נוצרה עילת תביעה . איני יכול לקבל טענה זו. אני מקבל את גרסת עד ההגנה מר אברהמי שהעיד כי ביקורי בית היו ממשימות הברזל של הסיורים והם נעשו כדבר שבשגרה ובאופן שוטף.
אני דוחה את טענת התביעה שבכך שלא הוכח ביצוע נוהל ביעור מסודר של מסמכים, יש להצביע על אי ביצוע ביקורי בית אצל נתבע 1 במהלך מעצר הבית, וזאת בשל העובדה שהתביעה הוגשה זמן רב לאחר סיום ההליך הפלילי ואני סבור שגם אם יש בכך פגם אין בכוח עובדה זו לבדה להוכיח כי הנתבעת התרשלה.
לענין פעילות המשטרה במאבק כנגד תופעת ארועי אלימות ואלכוהול באזור התעשיה בראשון לציון ונוכחות המשטרה בשטח העיד נתבע 3 עד התביעה (עמ' 20 ש' 10 לפרוט' מיום 05.07.21):
"עו"ד קייקוב: הבנתי. וכשאתם רכשתם אלכוהול וכשאתם הסתובבתם שם, ראיתם בכלל שוטרים?
העד, מר זאידו: כן, זה אזור תעשייה, תמיד יש שם שוטרים.
עו"ד קייקוב: אתה יודע להגיד האם היו הרבה שוטרים או מעט?
העד, מר זאידו: הרבה, הרבה.
עו"ד קייקוב: היו הרבה שוטרים שם?
העד, מר זאידו: זה אזור יחסית, כן, גם באותה תקופה, גם היה, היום אין את זה, אבל באותה תקופה גם היה מג"ב.
עו"ד קייקוב: הבנתי. ולא חששתם מתוך הנוכחות המשטרתית הזאת, בעצם לא חששתם לא לרכוש אלכוהול ולא לעשות שום דבר שהוא לא חוקי?
העד, מר זאידו: לא, חשבתי זה חלק, אני ילד, לא חשבתי אני, לא חושב כמו היום. באותו רגע חשבתי אחרת, לצאת ליהנות, לחזור הביתה.
עו"ד קייקוב: ואתה ראית שם מקרים של אלימות באותו יום?
העד, מר זאידו: לא, באותו יום לא.
עו"ד קייקוב: באותו יום לא ראית? אבל אלימות קיימת שם? אתה מסתובב שם בדרך כלל, היית מסתובב שם בדרך כלל?
העד, מר זאידו: הייתי מסתובב, אולי ראיתי פעם אחת.
עו"ד קייקוב: אוקיי.
העד, מר זאידו: לא אלימות - אלימות, אבל דחיפות. באו משטרה עצרו את האירוע,"

כך שגם לפי עדותו של עד התביעה הייתה נכרת נוכחות משטרתית במקום.
גם רכז הסיור רנ"ג מרדכי אברהמי העיד כי (עמ' 25 ש' 24 לפרוט' מיום 05.07.21):
"עו"ד קייקוב: שוטרים בעצם שנמצאים שם באזור, אזור תעשייה יכולים לעשות ביקור אצלו? כלומר זה לא כזה רחוק, זה חלק מהשטח?
העד, מר אברהמי: המרחק לא (מדברים ביחד),
עו"ד קייקוב: (מדברים ביחד),
העד, מר אברהמי: מי יעשה את הביקור. בדרך כלל באזור התעשייה אנחנו שמים איזה שהם צוותים גם קבועים שיהיו שם וימנעו כל מיני דברים אז"

ובהמשך (עמ' 29 ש' 19):

"העד, מר אברהמי: אזור תעשייה תמיד היינו דואגים שיש שם, בגלל אירועי האלימות שהיו שם בפאבים, היה פאבים היה זה, אז היו שם כוחות גדולים של משטרה."

משכך אינני סבור שהתביעה הצליחה להוכיח את טענתה בדבר הזנחת המשטרה את בעיות האלכוהול והאלימות באזור התעשייה ראשון לציון במועד הרצח.
אינני מקבל גם את טענת התביעה כי תשובותיו של מר אברהמי והעובדה שלא זכר מתי נכנס לתוקפו איסור מכירת אלכוהול - כשמדובר על תקופה מלפני למעלה מעשור שנים - מלמדות על חוסר מקצועיות או רצינות המשטרה בהתמודדות מול בעיית האלכוהול באזור התעשייה ראשון לציון.
לעניין ציוד השוטרים בתמונה של נתבע 1 אני סבור שדרישה שהמשטרה תזהה בכל רגע נתון את כל הנוכחים באזור התעשייה נראית לא מציאותית. יתרה מכך המזכר המתאר את בדיקתו של המנוח מלמד שהשוטרים לא רק נכחו במקום אלא אף נגשו ובדקו נוכחים ביוזמתם.
החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. אף אם העמדת שוטר בכל פינת רחוב ומעצרו של כל אדם שנשקף ממנו חשש כלשהו לאלימות יהא בהם כדי למנוע נזקים רבים מצד עבריינות אלימה, הרי שהמחיר החברתי שיהא על החברה לשלם לשם כך בזכויות אדם ובקיומה כחברה חופשית גבוהה מדיי. מנגד, אין לזהות בין ריסון משטרתי ושימוש זהיר בסמכויות האכיפה ובין אדישות ורתיעה מפני עימות הדורש שימוש באמצעים חריגים. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים שבהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים שבהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן העניין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המשטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקרטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו. (ראה רע"א 5277-08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (28.07.09).
לסיכום אני סבור שעם כל הצער שיש בי על אובדנם של הורי המנוח אני סבור שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר רשלנות המשטרה ולפיכך אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 4 .

סוף דבר

נתבע 3 ישלם לתובעים סך של 180,000 ₪ וכן הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

התביעה כנגד נתבעת 4 נדחית . לפנים משורת הדין איני מחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ב, 01 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.