הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב -

התובעים:
אורנה ארבל ואח'

נגד

הנתבעים:
שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

"מנהג חדש בא למדינה, שלאחר שניתן פסק הדין, הצד שהפסיד טוען לגופו של שופט במקום לגופו של תיק"
( השופט י' עמית ב ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ (15.2.2011)).

בתיק זה התבררו מספר תביעות נזיקין שהוגשו בהתאם ל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). ביום 23.01.13 בשעה 16:30 לערך נסע מר פואד דבורה, במונית מס' רישוי 82-549-25 (להלן: המונית") המבוטחת ע"י חב' הביטוח "שומרה" (להלן: " הנתבעת 2"), מתחנת הדלק סונול ברחוב המלאכה בתל אביב, מכיוון מערב למזרח בכביש דו סטרי. הוא ניסה לעקוף מימין רכב מסוג ניסאן מס' רישוי 41-350-68 (להלן: "הניסאן") הנהוג בידי מר יואב צברי ומבוטח ע"י חב' ביטוח הפניקס (להלן: "נתבעת 4") שנסע לפניו. תוך כדי כך פגעה המונית בחלקו האחורי ימני של הניסאן, ומיד לאחר מכן בטנדר שחנה בצד ימין של הרחוב (להלן : "הטנדר"). כתוצאה מהתנגשות זו נמחץ למוות מר כפיר ארבל ז"ל, שעמד אותה שעה בין המונית לטנדר. מעצמת הפגיעה נהדף הטנדר קדימה והתנגש במשאית מס' רישוי 11-635-00 (להלן: "המשאית") שבוטחה בידי חברת הביטוח "כלל" (להלן:" נתבעת 5"). מר חג'מא עובדיה ז"ל עמד אותה שעה בין הטנדר למשאית נמחץ ונפגע קשות. תובע מס' 5, מר שמעון ארבל , אשר עמד בסמוך לטנדר, נפגע נפשית כתוצאה מהתאונה. יוסף ארבל הוא אביו של המנוח כפיר ארבל ז"ל (להלן: "תובע מס' 2"), הגברת שושנה ארבל היא אמו של כפיר ארבל ז"ל (להלן : "תובעת מס 3") ואורנה ארבל היא אלמנתו של כפיר ארבל ז"ל (להלן: "תובעת מס' 4"). עדינה כהן חג'מא היא גרושתו של תובע 6, אשר טוענת שלאחר הגירושין הפכה לידועה בציבור שלו (להלן : "תובעת 7"). יעקב חג'מא הוא בנם של תובעים 6, ו-7 (להלן: "תובע 8"). נעמה דרימר היא בתם של תובעים 6 ו-7 (להלן : "תובעת 9").

בנסיבות המיוחדות של תיק מאוחד זה, הוריתי בתאריך 18.05.16 על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק. לאחר ששמעתי את העדויות בעניין החבות קבעתי שנסיבות התרחשות התאונה היו כדלהלן: המונית יצאה מתחנת הדלק והאיצה את מהירותה במהלך 50 המטרים עד מקום התאונה והגיעה למהירות של כ-60 קמ"ש עובר לתאונה. מדובר בכביש דו נתיבי, נתיב אחד לכל כיוון, כאשר שפת המדרכה מימין צבועה באדום לבן. תחילה פגעה חזית המונית בדופן אחורי ימני של רכב הניסאן שהחל בעקיפה של הטנדר והמשאית שחנו מימין ומיד לאחר מכן התנגשה המונית מאחור בטנדר תוך שהיא מוחצת למוות את המנוח כפיר ארבל ז"ל בשעה שהלה עסק בפריקה וטעינה. קבעתי שאין משמעות לשאלה האם השתנה נתיב התקדמותה של המונית בעקבות הפגיעה עם רכב הניסאן לאור נסיעתה המהירה. קבעתי עוד, כי יש קשר סיבתי בין נזקם של המנוח כפיר ארבל ז"ל והמנוח עובדיה חג'מא ז"ל למשאית לאור החזקה המרבה "חניה אסורה" . כמו כן שוכנעתי כי רכב הניסאן קשור לתאונה. משכך הוא רכב המעורב בתאונה וישתתף בנזקי המנוח כפיר ארבל ז"ל, נזקי המנוח עובדיה חג'מא ז"ל ונזקיו של מר שמעון ארבל.
קבעתי שתובע 5 שעמד ליד הטנדר ועסק בפריקה וטעינה יחד עם המנוח כפיר ארבל ז"ל, נפגע כהולך רגל בתאונה בה היו מעורבים המונית, הניסאן והטנדר. בנוסף קבעתי כי המנוח כפיר ארבל ז"ל לא היה "משתמש ברכב", ומאחר ובתאונה מעורבים מספר כלי רכב מבוטחים דחיתי את התביעה נגד קרנית.
נתבעת מס' 2 שלחה הודעת צד ג' לתובע מס' 1 עזבון המנוח כפיר ארבל ז"ל ויורשיו בטענה שבמידה ובית המשפט יקבע כי תחויב לשלם תשלום כלשהו, כי אז היא זכאית לפיצוי ו/או לשיפוי ו/או להשתתפות בסכומים אשר תחויב בהם.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי חנייתם במקום האסור של הטנדר והמשאית אינה חוסה תחת הגדרת ה"שימוש", וזאת משום שמקור הגדרתם כרכבים "מעורבים" הוא סעיף 1 לחוק הפיצויים, ובעניינינו יש להימנע מתוצאה לפיה "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ראו ירמיהו, ל"א, כ"ח, יחזקאל, י"ח, ב'). משכך הוריתי על דחיית הודעות צד ג'.
לאור האמור לעיל קבעתי בפסק דין חלקי שניתן ביום 27.5.17 שבנזקיהם של המנוח כפיר ארבל ז"ל ושל המנוח עובדיה חג'מא ז"ל יישאו באופן שווה "שומרה" מבטחת המונית, "הפניקס" מבטחת הניסאן, ו"כלל" מבטחת המשאית. בנזקיו של תובע 5, מר שמעון ארבל, יישאו באופן שווה "שומרה" מבטחת המונית ו"הפניקס" מבטחת הניסאן.
על פסק דין החלקי הוגשו מספר ערעורים שנדונו בתיק ע"א 25984-07-17. ביום 14.5.18 ניתן פס"ד בהסכמה לפיו הליכי הערעור יעוכבו, והתיק הוחזר אלי להכרעה בעניין הנזק. משכך קבעתי את התיק להוכחות בעניין הנזק והעדויות בעניין זה נשמעו בימים 12.5.19, 10.4.19, 8.4.19, 1.4.19.
ביום 6.2.020 נתתי, סוף סוף, פסק דין בעניין הנזק (ובכך סברתי שתמה מלאכתי בתיק זה).
לפי פסק הדין פסקתי פיצוי בגין מותו של המנוח כפיר ארבל ז"ל, לעיזבון שהתחלק מחציתו ל אלמנה - גב' אורנה ארבל (בת.א. 46677-06-13) ומחציתו להורי המנוח ה"ה יוסף ושושנה ארבל (בת.א. 7936-03-14), כאשר דחיתי הן את טענות האלמנה והן את טענות הורי המנוח שהם היו "תלויים" במנוח. משכך קבעתי שהסכומים להם זכאים התובעים 1-4 הם כדלקמן:

180,000 ₪ בגין אובדן שירותי בן.
90,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל.
בנוסף, זכאים התובעים כיורשים לסכומים כדלהלן:
אובדן ההכנסות ב"שנים האבודות" 1,800,000 ₪
הוצאות קבורה 15,000 ₪ כאב וסבל 47,000 ₪

סה"כ 1,862,000 ₪

בעניין תיק 29747-03-13, המתייחס למנוח מר עובדיה חג'מא ז"ל, פסקתי את הסכומים שלהלן:

א. אובדן הכנסות בשנים אבודות 700,000 ₪
ג. אובדן שירותי אב וסב 75,000 ₪
ד. נזק לא ממוני 47,000 ₪
ה. הוצאות רפואיות קבורה ומצבה 25,000 ₪
סה"כ 847,000 ₪

בתיק 25814-08-14 פסקתי פיצוי בסכום של 311,000 ₪, עבור נזקי מר שמעון ארבל.

ביום 9.2.020 הוגשה בקשה מטעם ב"כ חברת שומרה, בה ציין, בין היתר ש:

" 8. צר לח"מ אבל נראה שביהמ"ש אינו יכול לדון בתיקים שהח"מ שותף להם.
נראה שהעובדה שהח"מ הגיש תלונה כנגד ביהמ"ש, תלונה שזכתה לתגובה בה האשים ביהמ"ש את הח"מ כמי שלמעשה לא אמר אמת בתלונה תוך שימוש במילים הבאות: "שופטים כמוני הם כצנינים בעיני עורכי דין דוגמת המתלונן"; תוך האשמת הח"מ כמי שמגיש ערעורים רבים ומכתיר את הח"מ במילים "עורכי דין דוגמת המתלונן" וכי "המתלונן משתמש בכלי זה לעיתים קרובות, אפילו בתיק פלת"ד ללא הכחשת נכות וללא נכות צמיתה בו נפסק סכום של 4,000 ₪ " כאילו יש איסור להגיש ערעורים.
שלא לדבר על קורותיו של ת.א. 52368-06-13 ששני ערעורים שהוגשו על ידי הח"מ אכן התקבלו, מובילה למסקנה די ברורה והיא כי בימ"ש נכבד זה לא יכול לדון בתיקים שהח"מ מעורב בהם ".

טענות פסלות של מותב על משוא פנים לאחר שכבר ניתן פסק דין בתובענה , הן דבר נדיר ביותר, אך קיימת (ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (פורסם בנבו, 07.09.2015) ‏‏ואף יכולה להביא לביטול פסק הדין שניתן .

כך היה ב ע"א 9032-06-14 ורקשטל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'. שם במסגרת הודעת הערעור הועלתה מצד המערער, טענה לפסלות כבוד השופטת (כתוארה אז) סיגל רסלר-זכאי על כי דחיית התביעה שהוגשה כנגד בנק דיסקונט קשורה בכך שאביה של כב' השופטת היה זקוק לחסדי אותו הבנק בהליך פש"ר בו היה מצוי . בית המשפט המחוזי (הרכב שופטים, סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט) החליט לדון בבקשת הפסלות והפנה לאמור בספרו של ד"ר יגאל מרזל דיני פסלות שופט 73–75 [מהדורת 2006]. בית משפט בהחלטתו מיום 28 במאי 2015, העביר לבית המשפט השלום בהרצליה את העתק הערעור תוך בקשת תגובתה של כב' השופטת רסלר לטענותיו של המערער ו קבע תזכורת פנימית ליום 25.06.15.
בפסק דין שניתן ביום 12 יולי 2015, קבע בית המשפט המחוזי ש אין לו כל סיבה לפקפק בהסבריה של כבוד השופטת קמא לפיהם לא הייתה מעורבת בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין אביה לבין בנק דיסקונט, כי לא ידעה עליהם וכי אביה הסתיר ממנה את קיומם. עם זאת הקשיבו לטענת המערער על כי השופטת קמא צריכה הייתה לדעת על ההליכים שהתנהלו בין אביה לבין בנק דיסקונט, משהייתה צריכה, כך לגישת המערער, ליזום בירור משל עצמה, לאור העובדה שבטרם מינויה לשופטת ייצגה את אביה בתביעת שיפוי שהגיש נגד בעלי השליטה בחברה שמכרה לו את מבנה המשרדים המדובר, בגין מחצית מתשלומי החזר ההלוואה ששולמו על ידו לבנק דיסקונט שנסמכה על כתבי שיפוי שחתמו לטובתו. לאחר שקלא וטריא, הגיעו שופטי הרכב המחוזי למסקנה שמשיקולי מראית פני הצדק וגם לאור החלטת השופטת קמא לדחות את בקשת המערער להשמעת עדים נוספים בטרם מתן פסק הדין, בניגוד להחלטת כבוד השופט שנהב, ששמע את הראיות, שאין מנוס מקבלת הערעור ולהורות על ביטולו של פסק הדין, מבלי שהדבר יהווה הבעת עמדה באשר לטענות לגופו של ערעור. על פי החלטת המחוזי, התיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שייקבע בפני מותב אחר.

המשיבים 1, 2 ו- 6-4 הגישו בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון (הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט נ' הנדל) קיבל ביום 19.11.2015 את בקשות רשות הערעור, דן בהן כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וקיבל את הערעורים. בית המשפט קבע כי " הפגיעה במראית פני הצדק במקרה דנא, ככל שהיא מועלית כרכיב סובייקטיבי של תחושת אי נוחות, אינה מגיעה לרמה המצדיקה ביטול פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי" ( רע"א 5539/15 לנדה נ' ורקשטל, [פורסם בנבו] פסקה מ' (19.11.2015), והתיק הוחזר אפוא לבית משפט המחוזי ע ל מנת שידון בטענות הערעור לגופן (להלן: " עניין רסלר").

לגופו של עניין חשוב להדגיש, לחזור ולומר שבניהול המשפט חייב השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. על ליבו להיות נכון ופתוח לשמוע את טענות הצדדים. בניהול המשפט על השופט לפעול מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה י' שמגר, "על פסול שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע, גבורות לשמעון אגרנט 87 (התשמ"ז) וכן ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2), 599, עמ' 613-614).

קולמוסים רבים כבר נש ברו על דבר פרשנותו של ס' 77א לחוק בתי המשפט הקובע את דינו של שופט אשר מגעיו, היכרותו, כוונותיו ומניעיו יפסלוהו מלשבת בכס השיפוט כל אימת שנדרש לכך על ידי ב"כ אחד הצדדים לתובענה.
הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה "REAL LIKELIHOOD" ( בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462, 459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375), היינו שמן הנסיבות החיצוניות מתרשמים שקיימת אפשרות סבירה מאוד שנבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.

ההתרשמות ממשוא פנים על פי הפסיקה איננה ההתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא ההערכה האובייקטיבית של בית המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים. (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), 854, עמ' 856-857).

כב' הנשיא השופט גרוניס דן בצמצום היכולת של השופט בערכאה הדיונית להחליט על פסילה עצמית, בהעדר עילת פסילה שבחוק ופסק בע"א 9202/12 דוק השקעות (1988) בע"מ נ' צבי תום צבעוני ש:

"במקרה של פסילה עצמית, בו יש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי אין זה מן הראוי שידון בתיק. על כן, ההתערבות של בית משפט זה בהחלטת בית משפט לפסול עצמו מלדון בהליך מסוים תהא נדירה יותר מאשר במקרה ההפוך, של דחיית בקשת פסלות. עם זאת, המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר בפסילה עצמית ובין אם מדובר בסירוב
לפסילה, הוא אובייקטיבי, ולפיכך, להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות."

ד"ר לימור זר – גוטמן במאמרה ("ניגוד עניינים אצל שופטים: בין דיון פסלות שופט לאתיקה") הציגה את הגישה המבקשת להבחין בין ניגוד העניינים המשפטי, מכוח דיני פסלות השופט, לבין ניגוד העניינים האתי, מכוח חזקת הנאמנות האתית.
במצב שבו הכלל המשפטי מוביל למסקנה שאין לחייב פסילה, על השופט להמשיך וליישם גם את המבחן לקביעת ניגוד עניינים אתי. מבחן "הפגיעה במראית הצדק", המוצע על ידה, קובע שניגוד עניינים אתי נוצר במקום שבו יש בהמשך ישיבת השופט בדין פגיעה במראית פני הצדק מנקודת מבט כללית – קולקטיבית של כלל הציבור שאת אמונו מבקשת מערכת השפיטה.

אמון הציבור המוסדי במערכת השפיטה מורכב משתי נקודות מבט שמשתקפות בסוגיית ניגוד העניינים. הראשונה, האישית פרטנית, זו של הצדדים לדיון המבקשים שבעניינם ידון שופט ניטרלי. נקודת המבט השנייה היא הכללית – קולקטיבית של כלל הציבור המבקש לבחון אם נשמרת האובייקטיביות השיפוטית בבתי המשפט. המבחן האתי בדבר פגיעה במראית פני הצדק משקף רק את נקודת המבט הכללית – קולקטיבית, ואילו המבחן בדיני הפסלות משקף בעיקר את נקודת המבט האישית – פרטנית.

חשוב להבין כי אמון הציבור אינו מטרה, אלא תוצאה – אם תפעל מערכת השפיטה כמתחייב לפי החוק והאתיקה, היא תזכה באמון הציבור (זר גוטמן, 'מישורי הביקורת על התנהלות שופטים בישראל' , משפט וממשל ט, 329, בעמ' 335-333 ראו גם חשין, 'אמון הציבור בבית המשפט, המשפט ט 491 (2004) ).

חובתו של השופט לפעול באופן עצמאי ובלתי תלוי, בשומרו על שוויון בין הצדדים ואיזון בין זכויותיהם, כאשר ליבו יהא נכון ופתוח לשמוע את טענות הצדדים, כאשר עמדתו הסופית בעניינם תתגבש רק בתום המשפט. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2), 599 ,עמ' 613-614).

בענייננו, טוען המבקש כי הנני מתנכל לו על כי הגיש תלונה נגדי אצל נציב תלונות הציבור על השופטים (תלונה שנדחתה מזמן ומאז הופיע המבקש פעמים רבות באולמי, ללא טרוניה או הסתייגות ולא טען מעולם שדעתי ננעלה וכי גיבשתי לעצמי דעה קדומה אודות לקוחותיו) והוא אינו מעוניין שאדון בשום תיק בו הוא מייצג.
אני סבור שתופעה של SHOPPING" " של מותב שיישב בדין אין לה מקום במחוזותינו (וראו דבריו של כב' השופט זמיר בע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3), 608, בפיסקה 10 לפסק-הדין). חזקה ששופט אינו נגוע במשוא פנים ולא דבר קל הוא לסתור חזקה זאת, ולהוכיח כי דעה קודמת הפכה לדעה קדומה, שיש בה כדי לפסול את השופט.

בעבר, לא נמנעתי מלפסול עצמי מלדון בתיק אם סברתי שהדבר צודק בנסיבות העניין. כך למשל בת"א (שלום ת"א) 46277-10-11 חגי בניג'י נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (16.02.2013), בו החלטתי לפסול עצמי מלישב בתיק בשל הכרותי האישית עם הישיבה בה ארע האירוע – מושא התביעה, בה התחנך אחד מילדיי. לעומת זאת לא קיבלתי תחושה אישית של בעל דין, גם אם סבר שמדובר ב"משחק מכור" אם לא היתה הצדקה לפסילתי העצמית, למשל בת"א (שלום ת"א) 15473/08 קומע סנא נ' כהן אתי (27.01.2009), שם נטען כי עלי לפסול עצמי מלדון בתיק משום שהעיסוק "בקריאת קפה" בה עוסקת הנתבעת הוא אסור על פי ההלכה ו"דין מכשפה לפי התורה לשרפה", כך שבטוח שיש לביהמ"ש דעה קדומה כלפי עיסוקה, בהיותו אדם המנהל אורח חיים דתי.

במקרה דנן, יכולים הצדדים לסמוך ולבטוח בכך שאין דעתי "נעולה", ואין לי כל דעה קדומה אשר יש בכוחה להסיט מחשבתי מן העיקר לטפל או אף לחשש שאינו ממשי למשוא פנים אשר יתפרש בעין שאינה ראויה לעיני הציבור.
יש לציין, כי חרף טענותיו של המבקש פעלתי כלפיו לפנים משורת הדין ואף הענקתי לו ארכה להגיש את סיכומיו, במיוחד כשמדובר בתיקים משנת 2103 ו- 2014 וכל התחשבות נוספת הייתה גורמת לעוד סחבת בתיק, לעינוי דין לתובעים ולפגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפט (וראו מאמרי, ד"ר מנחם קליין וד"ר אביעד איגרה: " ירידת האמון בבתי המשפט ותופעת השפיטה המתגוננת" (פורסם בכתב עת קריית המשפט, כרך י"א).
כללי הפסילה מגדירים את מהותו של התפקיד השיפוטי בחברה וביסודם מונחת התפיסה כי השופט – הוא, ולא בעלי-הדין – מנהלים את המשפט, הוא שמנווט את אופן ניהול המשפט בעוד הצדדים אחראים להבאת הראיות.
יחד עם זאת על השופט לדאוג לכך שהמשפט יתנהל ביעילות. ומחובתו למנוע התארכות שלא לצורך של ההליך השיפוטי. אל לו לשופט לעמוד מהצד ובכך לאפשר קיומם של הליכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך.
משכך ולאחר שעיינתי עיון מעמיק בטענות המבקש ובחנתי את התנהלותי בתיק הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית, לא מצאתי שנפל בה כל פגם. הנני מקפיד לכבד את כל הבאים בשערי אולמי אם אלו צדדים להליך, העדים והמומחים שהוזמנו לדיון או עורכי דין. הדיונים אצלי מתנהלים על מי מנוחות והנני מגלה הקשבה לכל טענות עורכי דין או צדדים, תוך גילוי סובלנות וסבלנות רבה כפי שהורנו חז"ל. עם זאת, האחריות הניהולית לסיום התיק במהירות וביעילות מוטלת על כתפיי כשופט בערכאה הדיונית ועלי לעמוד במטלה זו.
הטענות על יחס מפלה כלפי המבקש חסרות בסיס. אינני מכיר את המתלונן אישית, מעולם לא פגשתי בו בעבר בנסיבות "לבר שיפוטיות" , אין לי כל אינטרס או קשר כלכלי, משפחתי או אחר ישיר או עקיף בתיק, בצדדים, בעורכי הדין או היכרות כלשהיא עם מי מהצדדים להליך. יתירה מזו, התלונה לנציב נדחתה ובקשר לערעורים שצוינו שהתקבלו על פסיקותיי, נראה לי שמספר הערעורים שנדחו עולים עשרות מונים על אלו השניים .
כל ההחלטות שניתנו על ידי מבוססות על החוק ועל הפסיקה ותו לאו. נהיר לי ואני פועל כך שבכל סוגיה המועלית בפניי, אפסוק אך ורק על פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורו לי, וללא מורא וחשש למשוא פנים כלל ועיקר תוך גילוי אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי כלפי הצדדים.
סוף דבר – אם בעניין רסלר לא היה מקום להטיל דופי כלשהו במותב שדן בתיק ונתן פסק דין, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר, שאין מקום לכך בתיק הנוכחי (וראו גם מה שנקבע בעניין בתיק רע"פ 9017/16 ‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (‏2.7.2018) ).

לא אוכל לסיים החלטתי זו מבלי להזכיר שדון שובב שהופיע מאי שם (אולי אותו שדון שהציק לנשיאה נאור בעתירה בעניין הספר "תורת המלך" או זה שהציק לסגן הנשיא ד"ר פינקלשטיין בעניין חקירת העדה זהבה טל בתיק הרוצח רענן קרני) ולחש באוזני – "מה פתאום אתה נלחם להמשיך לטפל בתיקים שלו?", "ועוד בתיקים כאלו מסובכים ומורכבים שעוד יכולים לחזור מהמחוזי להשלמות?", "אין לך כבר מלא עבודה גם ככה?", "98% מעורכי הדין הנזיקיסטים הם אנשים נחמדים וענייניים – תתעסק רק איתם!", "די כבר ...שילך קיב..." (כך בשפתו הקלוקלת של השדון).
דברי השדון השובב, זכו בלבי תחילה לאהדה לא מעטה. אולם, בסופו של יום צוויתי על השדון: לך מכאן, חזור למקום ממנו באת, ואל תשוב. אנו שופטים - אמרתי לאותו שדון. עלינו לשקול שיקולים עניינים, ושיקולים עניינים בלבד. לא ניתן החלטה רק בכדי שתהיה לנו חיים נוחים או בכדי לרצות עורכי דין מסוימים. נבחן את הדברים לגופם על פי הדין ועל פיו בלבד. אכן, שדון שובב זה, המשקף ומבטא אולי את נטיות הלב הראשוניות – אסור לו שיכתיב לשופט את התוצאה המשפטית עצמה, גם כאשר נטיות הלב מנסות לגרור אותנו למחוזות אחרים.
 
 ראוי גם להזכיר את הצעת הנשיא ברק בע"א 133/99 זייד סמיר נ' חאמד מוסטפא בע"מ (20.04.1999) לפסול את העו"ד מלייצג תחת פסילת השופט ("...דין הערעור להידחות. ניתן היה להגיע למסקנה זו גם על יסוד הקביעה, כי במצב בו קיימת עילת פסלות לעורך הדין - להבדיל מלקוחו - אין לפסול מלכתחילה את השופט היושב בדין אלא הסעד הינו, בשחרור עורך הדין מן הייצוג ...").

משהוכרע עניין זה ובהינתן שלא יוגש ערעור על החלטתי זו, הנני קובע את התיק לדיון בכל הבקשות שהוגשו לאחר פסק הדין ליום 8/3/020 שעה 8: 50. הצדדים ינסו לבוא בדברים ביניהם בכדי להגיע להסדר דיוני בעניינים שבמחלוקת שייתר את הצורך לקיים את הדיון האמור.
לפנים משורת הדין, בשלב זה, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים בדואר רשום .

ניתנה היום, כ"א שבט תש"פ, 16 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.