הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו 23

התובע
ירון סרור
ע"י בא כוחו עו"ד י.דוידוביץ ואח'

נגד

הנתבעות

צדדי ג'

צדדי ד'
1. עיריית רמת-גן
ע"י בא כוחה עו"ד חיים מאיר ואח'
2. מדינת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) עו"ד ניר גנצ'רסקי
3. מועדון כדורגל מכבי חיפה
4. חברת קשר ספורט כדור רגל בע"מ
נתבעים 3-4 ע"י עו"ד צ. רפפורט

נגד

  1. התאחדות לכדור רגל בישראל
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ

צדדי ג 1-2 ע"י עו"ד גיל עטר ואח'
3. מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט
4. מדינת ישראל - משרד הפנים
5. מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים
צדדי ג' 3-5 ע"י פרקליטות המדינה מחוז ת"א (אזרחי) עו"ד ניר גנצ 'רסקי
6. מועדון הכדורגל מכבי חיפה
7. חברת קשר ספורט כדור רגל בע"מ
צדדי ג' 6-7 ע"י בא כוחם עו"ד צ. רפפורט
8. משטרת ישראל - מחוז תל אביב
צד ג' 8 ע"י פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) עו"ד ניר גנצ'רסקי
9. יבטח בע"מ
10. שפע בטחון בע"מ (נמחקה - 12.2.15)
נגד

  1. מועדון הכדורגל מכבי חיפה
  2. חברת קשר ספורט כדור רגל בע"מ

ע"י עו"ד צ. רפפורט ואח'

פסק דין

1. תיק זה הועבר אלי ממותב אחר.

2. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מהשלכת רימון עשן במהלך משחק כדורגל.

3. ביום 28.4.04 הגיע התובע, יליד 1983, לצפות במשחק כדורגל בין הנתבעת 3 לקבוצת רוזנבורג - נורבגיה במסגרת ליגת האלופות האירופאית, שהתקיים באצטדיון רמת גן ( להלן: "המשחק" וה -"האצטדיון" בהתאמה). התובע רכש כרטיס מהנתבעת 3, וישב במהלך המשחק ביציע המזרחי ( בסמוך לשערים 11-12 ששימשו את אוהדי הנתבעת 3).

4. על פי המתואר בכתב התביעה, סמוך לתחילתו של המשחק הושלך רימון עשן בקרבתו של התובע והתפוצץ. התובע נפגע משאיפת עשן והובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים " מאיר" בכפר סבא ( להלן: "התאונה").

5. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות כלפי התובע והן בשאלת החבות בינם לבין עצמם וכן בשאלת נזקי התובע.
פסק דין זה יעסוק אפוא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

6. התובע הגיש תביעתו נגד הנתבעות הבאות, כאשר לכל אחת מהן הוא מייחס אחריות לקרות התאונה:

הנתבעת 1 : עיריית רמת גן ( להלן: "העירייה"), שהיא הבעלים של האצטדיון בו התקיים המשחק.
הנתבעת 2: מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים המופקד על משטרת ישראל אשר הייתה אחראית על הסדר והביטחון במשחק ( להלן: "המשטרה" או " משטרת ישראל").
הנתבעת 3 : קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, אשר ארחה את קבוצת מועדון הכדורגל רוזנבורג נורבגיה.
הנתבעת 4: חברת קשר ספורט בע"מ - הקשורה לקבוצת הכדורגל מכבי חיפה ואשר ביחד שילמו את שכר המאבטחים והשוטרים (להלן ביחד : "מכבי חיפה").
7. כמו כן הוגשו הודעות לצדדי ג' ו-ד' כדלקמן:
א. העירייה שלחה הודעות לצד ג' כנגד המשרד לביטחון פנים, מכבי חיפה, משטרת ישראל, התאחדות לכדורגל בישראל (להלן: "ההתאחדות") וחברת הביטוח הראל (להלן: "הראל").
ב. מכבי חיפה שלחה הודעות לצדדי ג' כנגד חברות האבטחה 'יבטח' ו'שפע' אשר אבטחו את המשחק במועד הרלוונטי לתביעה וכן כנגד משטרת ישראל.
חברת יבטח לא התגוננה ואילו ההודעה כנגד שפע בטחון בע"מ נמחקה בהסכמה (ראו החלטה מיום 12.2.15).
ג. ההתאחדות שלחה הודעה לצד ד' למכבי חיפה וחברת הקשר.
הראיות:
מטעם התובע:
8. התובע העיד בעצמו. כמו כן העיד המומחה מטעמו - ד"ר פינק, שערך את חוות הדעת מטעם התובע.
בנוסף הוגשו מטעמו המסמכים הבאים:
א. מסמך רפואי מיום 25.8.09 - סומן ת/1;
ב. מסמך רפואי מיום 5.11.10 - סומן ת/2;
ג. מסמך רפואי מיום 25.11.10 - סומן - ת/3;
ד. מסמך רפואי ד"ר פינק מיום 5.12.07 - סומן ת/4;
ה. תצהיר התובע על נספחיו- סומן ת/5,
ו. העתק מכרטיס הכניסה למשחק - סומן ת/6;
ז. מכתב מיום 20.9.04 נשלח לנתבעת 3 ע"י וופא - סומן ת/7;
ח. הסכם מיום 25.3.04 בין הנתבעת 3 לצד ג' - סומן ת/8;
ט. תעודת בוגר במנהל עסקים - מסומן כעת ת/9;
י. תלושי שכר לחודשים ינואר - מרץ לשנת 2012 - מסומן כעת ת/10;
מטעם הנתבעות:
9. א. מטעם העירייה העיד :
מר דוד זילכה - (להלן: "זילכה") מנהל מחלקת נכסים בעירייה. תצהירו על כל נספחיו [הסכם ההתקשרות בין העירייה לבין ההתאחדות המסדיר את זכויות השימוש באצטדיון ( חכירת המגרש), פוליסת ביטוח מטעם הראל שהונפקה על ידי ההתאחדות] סומן נ/1
ב. מטעם המדינה העידו:
מר בני פלס (להלן:" פלס") ראש משרד הסיור במרחב דן (מרחב מסובים) בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו.
תצהירו על כל נספחיו [פקודת מבצע המשטרה בנוגע למשחק וכן דפי יומן המשטרה מיום המשחק] סומן נ/2.
מר אורי חרל"פ (להלן: "חרל"פ") - מנהל המחלקה לספורט תחרותי במשרד המדע, התרבות והספורט בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. תצהירו על כל נספחיו [חוברת המלצות הוועדה להוראות תכנון וניהול מגרשי הספורט, תכנית קורס לסדרנים, והזמנה לכנס פתיחת עונות הספורט 2007-2008 ] סומן נ/3.
ג. מטעם מכבי חיפה העיד :
מר איתמר צ'יזיק - (להלן:"צי'זיק") מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה. תצהירו על כל נספחיו [כרטסת החיובים של מכבי חיפה מול ההתאחדות ובה מפורטים חיובים בגין הוצאות האבטחה במשחק] סומן נ/4.
ד. מטעם צדדי ג' 1-2, ההתאחדות והראל העיד :
מר אילן יבלובסקי (להלן:" יבלובסקי") מנהל אגף הלוגיסטיקה ומנהל אצטדיון רמת גן. תצהירו על נספחיו [העתק הסכם ההתקשרות בין קבוצת מכבי חיפה וחברת קשר להתאחדות ( בכל הנוגע לעלות הזמנת הסדרנים וזכויות השימוש באצטדיון לצורך קיום המשחק), תקנון האליפות של ההתאחדות, תקנון המשמעת של ההתאחדות, פוליסת ביטוח] סומן נ/5.

ה. בנוסף הגישו הנתבעים וצדדי ג' ו-ד' גם את המסמכים הבאים:
א. שאלון ותצהיר תשובות של התובע אליהן הופנה התובע במסגרת חקירתו הנגדית על ידי הנתבעים וצדדי ג' - סומן נ/9.
ב. שאלון ותצהיר תשובות מטעם המדינה משטרת ישראל - סומן נ/10.
ג. שאלון ותצהיר תשובות לשאלון מטעם העיריה סומן - נ/11.
[הערה: מוצגים נ/ 9-11 סומנו כך עקב תקלה ולמעשה היו צריכ ים להיות מסומנים נ/6 - נ/ 8 אך למען הסדר ההתייחסות אליהם במסגרת פסק הדין יהא בהתאם לסימונם המקור]

נסיבות התרחשות התאונה:
10. כך תאר התובע את התאונה בתצהיר עדותו הראשית:
"ביום 24.8.04, בעת שהייתי בן 21, הגעתי לאצטדיון הכדורגל ברמת גן על מנת לחזות במשחק כדורגל, במסגרת ליגת האלופות האירופאית בין קבוצת מכבי חיפה לקבוצת רוזנבורג. מעט לאחר תחילת המשחק התפוצץ לידי רימון עשן. התמוטטתי ופוניתי אל מחוץ ליציע ושם קיבלתי טיפול ראשוני על ידי חובשים ולאחר מכן פוניתי בניידת טיפול נמרץ לבית החולים מאיר בכפר סבא".
11. בעדותו בפניי חזר התובע על גרסתו ואף הוסיף כי רימון העשן נזרק מהיציע המזרחי בו ישב בשניות הראשונות של תחילת המשחק ( ראה עדותו בעמ' 104 ש' 20-26).
12. כעולה מראיות הצדדים, כמו גם מסיכומיהם , עצם פגיעת התובע מרימון עשן בתחילת המשחק אינה שנויה במחלוקת.
13. כפי שיובהר להלן, שתיים הן השאלות שבמחלוקת:
האחת: עניינה האם קמה למי מהנתבעים ו/או צדדי ג' ו/או צדדי ד' אחריות כלפי התובע בגין פגיעתו מרימון העשן . ככל שהתשובה תהא חיובית, יהא צורך לדון בזהות האחראים וכן יהא צורך לדון ביחסים שבין הצדדים בינם לבין עצמם (הודעות לצדדי ג' ו -ד') .
השנייה: עניינה נזקי התובע לרבות הכרעה בשאלת הנכות הרפואית אל מול זו התפקודית.
14. כל אחת מהנתבעות, כמו גם צדדי ג' וד', טוענ ות כי אין להטיל עליהם אחריות בגין התרחשות התאונה, ואם קיימת אחריות - דבר המוכחש, אזי יש להטילה על הצדדים האחרים. בנוסף ובכל מקרה טוענות הנתבעות כי התובע נפגע באופן קל וכי הוא מגזים בהערכת נזקיו.
15. נדון להלן בשאלות לפי סדרם אך תחילה יש לקבוע את העובדות הצריכות לעניין.
לטענת התובע, בהיות רימון העשן ממנו נפגע 'דבר מסוכן', הרי שבהתאם לקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 ( להלן: "פקודת הנזיקין"), די בכך כדי להעביר לכתפי הנתבעות וצדדי ג' ו-ד' את הנטל להוכיח כי הן לא אחראיות לנזקיו, וזאת מבלי שעליו להוכיח כיצד קרה הדבר.
16. בכל מקרה, ומבלי לוותר על טענתו לפיה רימון עשן הוא 'דבר מסוכן' על כל המשתמע מכך, טען התובע כי קיימות מספר אפשריות באשר לנסיבות התפוצצות רימון העשן באצטדיון:
לא נערכה בדיקה מקיפה של הנכנסים לשטח האצטדיון באופן שאפשר למי מבאי האצטדיון להכניס את רימון העשן לשטח האצטדיון כשהוא מוצמד לגופו או מצוי בין חפצי ו.

לא נערכה בדיקה מקיפה ורצינית של פנים האצטדיון עובר לתחילת המשחק וכניסת הצופים, שכן לו הייתה נערכת בדיקה שכזו ניתן היה לאתר את רימון העשן שהוסלק לאצטדיון עובר למשחק.
רימון העשן הוכנס על ידי פלוני ש"התגנב" למשחק על ידי טיפוס וקפיצה מעל החומה ( במקום בו היא נמוכה משמעותית) או הושלך מחוץ לאצטדיון באזור החומה "הנמוכה".
17. בהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה לפניי, העדויות ותיקי המוצגים שהוגשו, הרי שנוכח מאזן ההסתברויות - האפשרות שהרימון הוכנס על ידי פלוני שלא עבר בידוק בטחוני ראוי טרם כניסתו לאצטדיון (בין על גופו ובין בחפציו), עדיפה בעיניי ואסביר דברי:
א. כך העיד חרל"פ:
"זו הנחיה של המשטרה שיש סיכוי שיכנסו עם רימוני עשן" (ישיבת יום 8.2.15 עמ' 121 ש ו' 28)
לנוכח האמור ניתן היה לצפות כי תערך בדיקה יסודית לכל הנכנסים בשערי האצטדיון.
האמור מקבל משנה תוקף לנוכח עדותו של פלס ולפיה רימוני עשן יכולים להיות עשויים גם מחומרים שאינם מתכתיים ולכן גלאי מתכות לא בהכרח יגלה אותם.
דא עקא ובענייננו העיד התובע כי היה לחץ בשערים ובדיקתו ע"י מאבטח או שוטר, שהיו במקום נעשתה באופן שטחי ונמשכה שניה אחת או שניים בלבד [ראה עמ' 67 ש' 12-24; וכן 100 ש' 1-12] מה שאפשר הכנסת רימון העשן אל תחומי המגרש מבלי שהדבר יתגלה.
ב. ואם יטען הטוען (ראו למשל סיכומי המשטרה בעמ' 3) כי יש לראות בעדותו של התובע לעניין אופן ביצוע הבדיקה הביטחונית ומשכה עדות יחידה של בעל דין מעוניין, ולפיכך ועפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן: " הפקודה") באין סיוע לעדות שכזו באמצעות ראיה חיצונית וממקור נפרד, דין עדות זו להידחות [ראו:
י. קדמי על הראיות דיונון (חלק 1) עמודים 131-142] נשיב לו, כי את הסיוע לגרסת התובע כאמור ניתן למצוא ביומן המשטרה (נ/2) מיום האירוע , אשר נכתב בזמן אמת, שם נרשם, בין השאר, בשעה 18:40 כשעתיים לפני תחילת המשחק:
"הסדרנים לא הופיעו לשער 11-12 דיווח לסדרנים בדרך".
ו בשעה 18:58 נרשם:
"מבקש סיוע בשערים 11-12 יש לחץ מבחוץ".
כאמור כעולה מיומן המשטרה ככל שחלפו השעות ועוד עובר לתחילת המשחק
וזריקת הרימון, המצב לא השתפר ובשעה 20:00 נרשם:
"נערכו עד כה 7 ניסיונות החדרת אמל"ח שערים...12,11..".
בשעה 20:15:
"מבקש לשערים 11-12 עוד תולשי כרטיסים, דיווח לסדרנות".

בשעה 20:51:
"שערים 11-12 נסגרים הקהל מופנה לשערים 13-16 למנוע לחץ".
בשעה 21:15:
"תחילת משחק ... יציע 11-12 4 רימוני עשן".
הנה כי כן מהרישומים, אשר לא נסתרו, עולה כי מצד אחד היה לחץ של הקהל ומצד שני חוסר בכח אדם.
לא מן הנמנע כי השילוב בין השניים הוא שגרם לכך שהבדיקות שנערכו לקהל היו כטענת התובע, קצרות מאד ושטחיות מאוד.
ג. זאת ועוד, מעדותו של פלס (עמ' 131 שו' 7-12 פרוטוקול מיום 8.2.15) עולה כי בפקודת המבצע - נ/2 - קיימים רישומים מסודרים מי היו השוטרים שעמדו בכל שער ושער. על אף זאת לא הובא איש מהשוטרים כמו גם מפקדם (פקד יעקב חלק) כדי להעיד באשר לטיב ו אופן הבדיקות שנערכו לבאים בשערי האצטדיון ו בכך לסתור את עדות התובע.
בעניין זה ראו את שנקבע בע"א 55/89 שרון נ' לוי, פד"י לה' (1) 736,760; מצוטט בהסכמה בע.א. 55/89 קופל ( נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ, פד"י מד' (4) 595,602:
"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר- ניתן להניח שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".
ד. בהינתן כל האמור ובהסתמך על עדות התובע, בדבר לחץ בשערים שלא רק שלא נסתרה, אלא אף נתמכת בראיות חיצוניות – יומן משטרה ועדותו של פלס הכל כפי שפורט לעיל - האפשרות לפיה הוכנס הרימון לאצטדיון על ידי אוהד שלא נבדק בקפידה היא סבירה בעיני, וכך אני קובעת.

דיון בשאלת האחריות:
18. כעת, ולנוכח קביעתי כמפורט לעיל - נפנה ונבדוק מי מהנתבעים אחראים, אם בכלל, לכך שר ימון העשן הוכנס לאצטדיון.
אך תחילה הערה מתודית: מאחר וקיימים נתבעים רבים אשר חלקם אף נתבעו כצדדי ג' יערך הדיון בשאלת האחריות ביחס לכל נתבע ונתבע בנפרד.
המסגרת המשפטית:
ככלל, האחריות המושגית של מי מהצדדים לתאונה, אם בכלל, תקבע על פי הכללים המוכרים והידועים במסגרת עוולת הרשלנות [סעיף 35 לפקודת הנזיקין].
במקרה שלפנינו - נדמה כי לא יכול להיות חולק שעל כל הצדדים חלה חובת אחריות מושגית לשלומם של מי שהגיעו לצפות במשחק : העריה - כבעלת האצטדיון שצריכ ה לדאוג לתחזוקת האצטדיון ומניעת מפגעים, ההתאחדות - כ מי שהחזיקה בפועל באצטדיון והייתה אמונה על ניהולו השוטף, מכבי חיפה כמי שרכשה את הזכות לעשות שימוש באצטדיון ואף מכרה כרטיסים למשחק, המשטרה כמי שהייתה אחראית , בשכר, על הבידוק והסדרי הביטחון במשחק.
ודוק, הואיל ורימון עשן הוא בגדר "דבר מסוכן" על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, על כל אחת מהנתבעות להוכיח כי לא התרשלה, כדי לפטור עצמה מאחריות כלפי התובע.
נבחן להלן את טענות הצדדים ואת השאלה האם מי מהם התרשל אם לאו, בהתבסס על נסיבות התאונה כפי שנקבעו על ידי לעיל, דהיינו כי פלוני שנכנס לאצטדיון כאשר באמתחתו רימון עשן לא אותר בבדיקה בשער.

טענות העיריה:
19. העירייה היא הבעלים ( יחד עם מנהל מקרקעי ישראל) של אצטדיון ר"ג בו התנהל המשחק. מעדותו של זילכה, מנהל מחלקת נכסים בעירייה עולה כי ביום 31.10.84 נחתם בין העיריה להתאחדות הסכם לפיו נמסרה ההחזקה המלאה באצטדיון להתאחדות ( למעט מס' פעמים בשנה בהן יש לעירייה זכות לעשות שימוש באצטדיון ).
על פי סעיף 10 להסכם ההתאחדות קיבלה על עצמה את האחריות המלאה לתחזוקת האצטדיון וכן לכל נזק שייגרם לצד ג'.
כמו כן ובמסגרת ההסכם התחייבה ההתאחדות לבטח את העירייה בפני תביעות צד ג'.

20. לטענת העיריה מאחר שעפ"י ההסכם אין ההתאחדות צריכה לדווח לה על הפעילויות שמתרחשות באצטדיון, אין להטיל עליה אחריות. לטענת העירייה - האחראית הבלעדית לנזקי התובע היא ההתאחדות, שכאמור אחראית בהתאם להסכם לתפעול ותחזוקה שוטפת של האצטדיון. בעניין אחרון זה ראו גם את עדותו של זליכה בעמ' 113 שורות 4-10 לפרוטוקול.

האם העירייה אחראית:
20. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, אני סבורה כי הצדק עם העירייה וכי דין התביעה כנגדה להידחות. אסביר דברי:
א. העיריה חתמה על הסכם לפיו החובה לתחזק את האצטדיון ומתקניו חלה על ההתאחדות בלבד [ראו סעיף 10 להסכם שצורף לתצהירו של זליכה - נ/1. עוד עולה מההסכם כי למעט שש פעמים במ הלך השנה הזכות לקבוע אילו פעילויות תערכנה באצטדיון מוקנית להתאחדות בלבד.
לשון אחר, משנחתם החוזה ולמ עט אותן שש פעמים בשנה, האצטדיון - על סידורי הבידוק והביטחון היה בחזקתה הבלעדית של ההתאחדות על כל המשתמע מכך.
ב. לטעמי, לא הוכח כל קשר בין העיריה כבעלת האצטדיון לעצם קרות התאונה במהלך המשחק לו הייתה אחראית ההתאחדות.
ג. אין המדובר בנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתחזוקה לקויה של האצטדיון שאז ניתן היה להטיל על העיריה אחריות מכח היותה בעלת הנכס. מדובר בתאונה שאירעה בשל כשל באבטחה . משעה שהעירייה כבעלים חתמה על הסכם חכירה בו נרשם במפורש כי החוכר אחראי לנזקי צד ג', ככל שיהיו כאלה, ומשעה שהכשל אינו בתפעול או אחזקה שוטפת של האצ טדיון אין, לטעמי, להטיל אחריות על העירייה ודין התביעה נגדה להידחות.
האם המשטרה אחראית:
21. האחריות המיוחסת למשטרה היא הכשל במניעת החדרת רימון העשן לשטחי האצטדיון ומניעת השלכת הרימון על ידי פלוני, שכן משטרת ישראל הייתה זו ה אמונה על אבטחת המשחק. התרשלותה בביצוע תפקידה זה, היא שגרמה , לטענת התובע לתאונה.
22. לטענת התובע המשטרה התרשלה בין השאר שעה ש:
א. על אף הלחץ של הקהל בשערים 11-12 לא הוצבו שם מספיק בודקים וסדרנים.
ב. בכל מקרה הבידוק שנעשה לבאי האצטדיון ע"י הבודקים והסדרנים שכן היו בשערים היה שטחי ביותר.
ג. הכנסת צופים דרך שער 11 הייתה מעבר לקיבולת המותרת .

23. המשטרה מצידה מכחישה את אחריותה וטוענת, בין השאר, כי:
א. לא היה בידי המשטרה כל מידע מודיעיני המתייחס לאירוע ספציפי של זריקת רימון עשן, ובכל מקרה - היא נערכה לקראת המשחק ואף נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת התרחשות אירוע כגון זה ואף הוצאה פקודת מבצע מסודרת ומפורטת בכלל, וביחס לחיפוש רימוני עשן ומניעת זריקתם בקהל בתוך האצטדיון בפרט.
ב. בהתחשב בכמות הקהל שהיה צפוי להגיע למשחק - די היה בכמות השוטרים בשכר שהוצבו האצטדיון - 250 שוטרים, כאשר יש לזכור כי בנוסף לשוטרים נכחו במקום גם 391 מאבטחים, כבאיות של מכבי אש ואנשי מד"א.
ג. כל הכוחות תודרכו עובר למשחק על ידי הגורמים המתאימים.
ד. כל הקהל שבא בשערי האצטדיון נבדק בדיקה גופנית וזאת בנוסף לבדיקה באמצעות מכשיר המגנומטר. יחד עם זאת לא ניתן לצפות כי המשטרה תערוך לכל אחד ואחד מהקהל בדיקה פרטנית יסודית ומקיפה.
ה. בכל מקרה, כל פעולות האבטחה לרבות היקף כוח השיטור ופריסתו נעשו לאחר הפעלת שיקול דעת מקצועי והתייחסות לצרכים הביטחוניים הספציפיים ובמסגרת שקול הדעת השלטוני המוקנה למדינה ולכן אין מקום להתערב בשיקול הדעת, כאמור.
24. יאמר כבר עתה כי לנוכח הראיות שהוצגו - דעתי שונה.
לטעמי וכפי שיובהר להלן, המשטרה לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי אכן נ קטה בכל האמצעים הסבירים לשם מניעת אירוע זריקת רימון העשן. בכל מקרה, לדידי במקרה דנן היא אינה חסינה מהתערבות בשיקול דעתה באשר לאופן בו היא חילקה את הכוחות ב'זמן אמת'. אסביר דברי.
אין חולק כי תפקיד המשטרה היה לשמור על ה סדר הציבורי ולאבטח את האצטדיון ובכלל זה גם למנוע כניסת אמל"ח לשטחי האצטדיון.
מעדותו של פלס, אשר לא נסתרה בעניין זה, עולה כי די היה בכח האדם המשטרתי, כמו גם עובדי חברת השמירה שהוקצ ו למשחק.
השאלה היא האם שקול הדעת שהפעילה המשטרה באשר לאופן בו הוצבו הכוחות בנסיבות -ולנוכח לחץ הקהל שהיה בשערים בכניסה למשחק - היה נכון.
התשובה לטעמי לשאלה זו הינה שלילית:
א. מהראיות עולה כי מי שהייתה אחראית על הדרכת השוטרים והסדרנים הייתה המשטרה. היא גם הייתה אחראית על הצבתם וניווטם בין השערים. לה היו סמכויות בידוק גופניות, ניסיון וידע בשמירה על הסדר הציבורי.
ב. הגם שלא היה מחסור בשוטרים וסדרנים לבידוק במקום, עדיין הצבתם של הסדרנים והשוטרים כמו גם ניתוב הקהל היה לקוי ( כך עולה גם מיומן המשטרה נ/2), שכן חרף האמור ועל אף הלחץ לא נפתחו שערים נוספים ולא תוגבר כח האדם בשערים בהם היה לחץ.
ג. לו היו נפתחים שערים נוספים מוקדם יותר , וסדרנים ושוטרים היו מנותבים בחלוקה טובה יותר לכל השערים ותוך התחשבות בזמני לחץ ועומס, אזי ניתן היה לבצע בידוק יסודי שימשך יותר משניה אחת. לו היה נערך בידוק שכזה בגוף ובכלים ביחד עם בדיקת המגנומטר - רק סביר שהסיכויים למציאת אמל"ח מבעוד מועד היו גדלים וכך גם הסיכוי למניעת התאונה.
ד. לשון אחר - גם בהנחה שאני מקבלת את טענת המשטרה שלא ניתן היה לבצע בידוק מקסימאלי של כל אוהד ואוהד על ידי הכנסתו לחדר בידוק והפשטתו, עדיין אני סבורה כי בנסיבות, שקול הדעת שהפעילה המשטרה באשר לניתוב והצבת השוטרים והמאבטחים בשערים השונים בכלל ובשעות הלחץ בפרט היה לקוי ועולה לטעמי כדי רשלנות שבגינה יש לחייבה בנזקי התובע.
לטעמי, לו הייתה המשטרה מציבה כוחות שיטור ואבטחה גדולים יותר בשערים
מיד עם קבלת הדיווח אודות הלחץ והעדר כח אדם בשערים אלה, יכול להיות שניתן
היה לבצע בדיקות גופניות רציניות ומקיפות לקהל ה נכנס ובכך למנוע את
החדרת האמל"ח דהיינו למנוע את התאונה.
25. בהינתן כל האמור, ראיתי לקבוע כי חרף הימצאות כוחות אבטחה מספיקים התרשלה המשטרה כלפי התובע באופן שבו תפעלה כוחות אלה, מה שגרם לבידוק לקוי וכפועל יוצא להתממשות הסיכון הצפוי לתאונה עקב זריקת רימוני עשן.
26. על אף קביעותי עד כאן, ולמעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לפסקי הדין עליהם מסתמכת המשטרה בסכומיה כתמיכה לטענתה לפיה נקודת המוצא היא שהמשטרה, קרי, המדינה לא תחויב נזיקין אלא במקרים חריגים .
27. יאמר מיד כי אין בפסיקה שצורפה כדי לסתור את קביעתי כמפורט לעיל.
בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 82,83 נכתב, בין השאר, כי:
" ...משהגענו למסקנה, כי דינן של החלטות שבשיקול-דעת שונה מזה של החלטות או מעשים מסוג אחר, מן הראוי לנסות ולהגדיר את סוג המעשים וההחלטות שעליהם חריג זה חל. יש לזכור שהלכה זו היא היוצא מן הכלל, ומרבית פעולות השלטון כפופות לכללים הרגילים בדבר אחריות בנזיקין... לא למותר לציין שההלכה הנ"ל מצומצמת להפעלת שיקול הדעת עצמו ולא לכל החלטה או מעשה הנובעים ממנו. קני המידה המקובלים לבחינת רשלנותה של המדינה נותרים בעינם ככל שמדובר ביישום רשלני של ההחלטה שהתקבלה, וכך גם ככל שמדובר בניהול רשלני של ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה. כך, למשל, באשר לאיסוף רשלני של מידע ( 542, at[17] berkovitz) אמת המידה המיוחדת חלה רק בכל האמור להחלטה עצמה, לאיזון החברתי עצמו. מסקנה זו נובעת בהכרח ממטרתה של אמת מידה מיוחדת זו ומהשיקולים שהוליכו ליצירתה. מאותן סיבות נובעת המסקנה שאמת מידה זו חלה רק כאשר מדובר בשיקול דעת המופעל תוך כדי ביצוע פעולה שלטונית. אין היא חלה כאשר המדינה נוהגת כבעלת חוזה, כבעלת מקרקעין או כבעלת שליטה בנכס, או בהליך מסוים – יהא ההליך עצמו אזרחי או שלטוני ( ע"א 492/82 [6] הנ"ל). בכל המקרים הללו המטרה ברורה, ואין מדובר בשיקול-דעת הכורך בחובו איזון מהסוג שעליו בא החריג להגן".

במקרה שלפנינו מדובר בפעולות שיטור בשכר ולכן אני סבורה כי מדובר בהפעלת שיקול דעת של "בעלת חוזה" ולכן אין החריג חל עליה.
המשטרה מפנה גם לת.א 2344/97 יאסר מוסא נ' המועצה המקומית אבו סנן שניתן על ידי כב' השופט עמית בשבתו בבימ"ש שלום בעכו (פורסם בנבו -18.06.01), שם דחה בימה"ש את טענות התובע כנגד רשלנות המשטרה. לטעמי אין באמור בפסק הדין כדי להשפיע על ענייננו. שם לא נשכרו כלל שירותי שיטור מהמשטרה ולא קמה למשטרה, לנוכח טיב המשחק, חובה לאבטח את המשחק. הטענה לרשלנות המשטרה, ש כאמור נדחתה, התבססה על אי איס וף מידע מוקדם אודות התפרעות אפשרית של אוהדים. קביעת ביהמ"ש הייתה כי גם אם היה מוכח כי המשטרה חבה לאסוף מידע מודיעני, עדיין לא נמצא בין אי איסופו לבין המקרה שקרה כל קשר.
כאמור, במקרה שלנו מדובר בשיטור בשכר, ו משכך, בהפעלת שיקול דעת הכפוף לביקורת דיני נזיקין.
סיכום ביניים:

בהינתן כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי המשטרה אחראית באחריות קונקרטית לנזקי התובע.

מכבי חיפה:
28. לטענת התובע:
א. מכבי חיפה היא זו ששכרה, את הסדרנים שנכחו באצטדיון והם אלו שכשלו מלמנוע את החדרת רימון העשן ממנו נפגע התובע.
ב. מכבי חיפה אחראית לנזקיו שעה שעל אף הצפי לאלימות במשחק היא נכשלה במניעת אלימות מצד אוהדיה ואף לא עשתה די כדי למנוע מאוהדיה להשליך רימון עשן במהלך המשחק.
29. מכבי חיפה הכחישה אחריותה לנזקי התובע וטענה, בין השאר כי:
א. מי שהייתה אחראית על הסדרנים והמאבטחים, אופן הצבתם ותפקודם במועד הרלוונטי זו משטרת ישראל ולא אנשי מכבי חיפה. חלקה של מכבי חיפה בסידורי האבטחה של המשחק התמצה בתשלום לחברות האבטחה והשמירה.
ב. מי שערך סיור מוקדם באצטדיון כדי לגלות אמל"ח מוסלק או כל מפגע אחר היו עובדי האצטדיון, קרי , עובדי ההתאחדות וה שוטרים.
ג. מכבי חיפה דאגה באופן שוטף וכדבר שבשגרה להעביר לאוהדיה מסר בדבר החובה למניעת אלימות.
דיון:
30. אין חולק כי מכבי חיפה הזמינה את השימוש באצטדיון מאת ההתאחדות, וגם נשאה בשכרם של המאבטחים הסדרנים ואנשי המשטרה [ראו עדותו של פלס מיום 8.12.15 עמ' 138 שו' 17-24].
31. לפיכך, בהיותה יוזמת המשחק ובעלת השליטה באשר למיקומו, הרי שחלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי קהל הצופים במשחק כי ניתן יהיה לצפות בו בבטחה.
32. השאלה היא האם ניתן לומר כי במקרה דנן חלה עליה גם ובנוסף חובת זהירות קונקרטית. לטעמי התשובה לשאלה זו שלילית ואסביר דבריי.
ציזיק העיד כי:
א. לא היה כל קשר בין הקבוצה לבין חברות האבטחה והסדרנים ( עמ' 114 ש' 18, פרוטוקול מיום 15.2.15]. ההתאחדות היא זו שקבעה מי תהיה חברת האבטחה.
ב. מכבי חיפה לא יכולה הייתה, גם לו רצתה ב כך, לתדרך את המאבטחים והסדרנים באשר לסידורי האבטחה ובדיקת האוהדים טרם כניסתם לאצטדיון. תפקיד זה היה נתון אך ורק בידי המשטרה [ראו עדותו בעמ' 114 שורות' 1-6 פרוטוקול מיום 15.2.15]
ג. תפקידה של מכבי חיפה התמצה בתשלום עבור שרותי האבטחה. אולם גם שכרן של חברות האבטחה שולם ישירות על ידי מכבי חיפה אלא נגבו באמצעות כרטיסי חבר של מכבי חיפה בוופא [ראו עדותו של צ'יזיק עמ' 113 שור13-18; עמ' 117 שורות 20-27 ועמ' 118 שו' 17-20 - פרוטוקול מיום 15.2.1 ].
33. מעדותו של ציזיק עולה כי המשטרה היא היחידה שהייתה מוסמכת לתדרך את כוחות הביטחון במגרש בכל הקשור לבידוק הקהל. תמיכה לטענתו זו ניתן למצוא ב עדותו של פלס, המאשר אף הוא טענה זו [ראו עדותו של פלס בישיבת יום 8.12.15 ב עמ' 138 שו' 14-18, 29 ; עמ' 139 שו' 2-3 ; עמ' 142 - 13-18 ]
34. נקודה נוספת. אמנם נכון כי מכבי חיפה התחייבה בחוזה מול ההתאחדות לשמור על ביטחון צופי המשחק, ולכאורה משחתמה על הסכם זה היא מנועה מלטעון כי אין זה מתפקידה לדאוג לסדר ולביטחון הציבור. לכאורה - שכן, לנוכח העובדה כי מצד אחד ההתאחדות אינה נתבעת, ומצד שני הראיות מלמדות במפורש כי בפועל מכבי חיפה לא יכולה הייתה להתערב בענייני הבידוק והאבטחה במשחק ( למעט חלקה במימון), הרי שלטעמי לא ניתן לחייבה בנזקי התובע מכח התחייבותה כאמור.
35. לכך יש להוסיף את העובדה כי שכר המאבטחים לא שולם ישירות ע"י מכבי חיפה לחברת האבטחה, אלא דרך כרטיס חיוב בהתאחדות ( ראה עדותו של ציזיק בישיבת 15.2.15 בעמ' 113 ש' 15-18), וכך גם לגבי שכר השוטרים, כאשר ביחס לשוטרים יש לזכור כי התשלום בוצע עפ"י החלטת המשטרה ביחס לכמות השוטרים בשכר שהיה צריך בהתאם להחלטתה.
לשון אחר - למכבי חיפה לא הייתה כל השפעה ביחס להיקף כוחות האבטחה הנחוצים בין מטעם המשטרה בין מטעם חברות האבטחה.
36. כמו כן, מי שבפועל הביא את דרישות הבטיחות מטעם המשטרה לידיעת מכבי חיפה הייתה ההתאחדות באמצעות מנהל האצטדיון יבלקובסקי (ראו עדותו של ציזיק בעמ' 117 ש' 15-7 7).
וכך העיד בעניין זה יבלובסקי, (פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 140 שו' 3-4):

"מכבי חיפה קיימה את כל ההוראות כפי שנתבקשה על ידי משטרת ישראל לגבי הכמויות וגם לגבי לוחות הזמנים. גם אנו ההתאחדות נהגנו כך".
עדותו זו לא נסתרה, כמו גם בין יתר , עדותו ולפיה בשנת התאונה - 2004 לא היה קצין בטיחות במגרש ו המשטרה הייתה האחראית יחידה והיא זו שקבעה לבדה כמה שוטרים וכמה סדרנים יהיו בכל משחק והיכן הם יוצבו (ראו פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 141 שו' 21-23).
המשטרה היא גם זו, כך לפי עדותו, שנתנה את ההוראות למאבטחים ולסדרנים, בכל הקשור לסידורי הבידוק והביטחון לפני ה משחק ובמהלכו.
37. בהינתן האמור עולה, כי בכל הקשור להוראות בטיחות פעלו כולם בהתאם להוראות משטרת ישראל.
לנוכח האמור המסקנה המתבקשת לטעמי היא כי מאחר שמכבי חיפה מילאה אחר כל דרישות והוראות המשטרה, לרבות שכירת שירותיה של חברת אבטחה שזהותה נקבעה ע"י ההתאחדות, הרי שאין להטיל עליה כל אחריות לנזקי התובע .
לטעמי, בנסיבות כפי שהוכחו משעה שמצד אחד למכבי חיפה לא הייתה כל אפשרות לשלוט או לפקח או להדריך את כוחות הביטחון שהוצבו במשחק בין מטעם המשטרה ובין מטעם חברות האבטחה הפרטיות ומצד שני היא מלאה אחר דרישות המשטרה וההתאחדות -אני קובעת כי מכב י חיפה מילאה אחר חובת הזהירות הקונקרטית ש לה כלפי התובע, ומשכך, לא ניתן להטיל עליה אחריות בגין נזקי התובע.
38. כל שנותר לבדוק הוא האם מכבי חיפה התרשלה וזאת לנוכח התנהגותם האלימה של אוהדיה אשר גרמו בפועל לנזקיו של התובע.
אני סבורה כי התשובה לשאלה זו שלילית. לטעמי, מכבי חיפה הרימה את הנטל והוכיחה כי היא פעלה במרץ וכפי שקבוצת כדורגל סבירה בנסיבות הייתה צריכה לפעול, כדי למגר את האלימות מקרב אוהדיה.
39. אין חולק, וכך גם העיד צ'יזי'ק, כי מבחינה משמעתית מכבי חיפה אחראית לאוהדיה כלפי וופא ( ראה פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 109 ש' 17).
בעניין זה העיד צ'יזיק , ועדותו זו לא נסתרה, כי לפני כל משחק כמו גם במשחק נשוא התביעה, פורסמו באינטרנט הוראות ואזהרות לאוהדים כיצד ואיך להתנהג. כמו כן חולקה חוברת בה הועלו נושאים המתייחסים לסוגיית האלימות וכן כללי התנהגות בהתאם לתקנון הכדורגל.
בנוסף, הגם שלא קיימת הוראה להפעיל כרוז במהלך המשחקים הדבר נעשה באופן סדיר. (ראה פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 113 ש' 6-7).
40. גם יבלובסקי העיד בעניין זה כי:
"מכבי חיפה עשתה פעילות רחבה מאד בהסברה לאוהדים שלה על ידי פיזור של כרוזים לאוהדים שלה. יש לה קשר מאד טוב עם הקהל שלה וזה היה באחריותה והיא אכן עשתה זאת". ( פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 132 ש' 21-24).
...אני זוכר שחילקו הרבה עלונים". ( פרוטוקול מיום 15.2.15 בעמ' 133 ש' 3).
41. מכאן, שהגם שהקבוצה הייתה צריכה לצפות מעשי אלימות של אוהדיה, הרי שלנוכח המאמצים שהשקיעה במניעת האלימות (הפיצה חוברות, פעלה באמצעות כרוזים וחילקה עלונים), אני סבורה כי עלה בידיה להוכיח כי היא פעלה למיגור תופעת האלימות באופן סביר ומשכך, לא ניתן להטיל עליה אחריות לנזקי התובע כתוצאה מהתנהגות אוהדיה.
42. סיכום ביניים: התביעה כנגד המדינה - משטרת ישראל, מתקבלת ואילו התביעה כנגד העירייה ומכבי חיפה נדחית.
43. לנוכח האמור, אינני צריכה להידרש להודעות לצד ג' ששלחה הנתבעת ולהודעות צד ד' ששלחו צדדי ג' ואלו כולן נדחות .
האם יש להטיל על התובע אשם תורם:
44. לאחר ששקלתי, אין לטעמי בנסיבות להטיל על התובע, צופה תמים שהגיע לאצטדיון לצפות במשחק כדור רגל, כל אשם תורם. מדובר באוהד שהיה במקום הנכון בזמן הלא נכון.
לא זו אף זו - אף אחד מהנתבעים או צדדי ג' ו- ד' לא טענו כי יש ליחס לתובע אשם תורם כלשהו.
45. כעת ולנוכח קביעותיי עד כאן - נעבור ונדון בנזקי התובע.
נכות רפואית:
46. לנוכח פגיעותיו של התובע שנגרמו כתוצאה משאיפת עשן - הוגשה מטעמו חוות דעת בתחום הריאות ערוכה על ידי ד"ר פינק. וכך נקבע בחוות-הדעת :
" מדובר בחולה אסטמה מגיל ילדות אשר מחלתו הייתה קלה, לא נזקק לטיפול מונע קבוע ולא היה במעקב רופא ריאות. מצבו השתנה והחמיר במידה נכרת לאחר אירוע של חשיפה חריפה לעשן.. בעקבות האירוע היה צורך באשפוז דחוף ומתן סטרואידים לווריד ..בעקבות אירוע קשה זה חלה החמרה ניכרת בחומרת המחל החסימתית.....למעשה לאחר החשיפה הפכה מחלתו מאסתמה קלה ללא הזקקות לטיפול קבוע למחלה חסימתית קשה.. המחמירה במידה ניכרת את האסטמה שהייתה קיימת קודם לכן. ..מתאים לנכות של 40% לפי סעיף 6 -ד של מבחני הנכות של הביטוח הלאומי. עפ"י עדויות הנבדק ותיקו הרפואי אני מעריך את נכותו טרם האירוע בפחות מ-10% ולכן אני מעריך כי מדובר בהחמרה של 80%. כך ש-80% מנכות זו יש לזקוף ע"ח החמרה בעקבות האירוע שתואר. בסה"כ מדובר בנכות נשימתית של 32% בגין האירוע".
הנתבעים וצדדי ג' וד' הגישו חוות דעת נגדית שנערכה על ידי פרופ' ברודמן, אף הוא מומחה רפואי בתחום הראיות, בה קבע בין היתר:
" .. אין ספק שהתובע סבל מהתקפי אסטמה בגיל הילדות עם הפסקות הגיל הבגרות ובמשך שירותו בצה"ל, ולמעשה בכל השנים עד התאונה טופל לא רק על ידי תרופות המרחיבות את הסמפונות אל גן על ידי תרופות על בסיס קורטיזון , וכן ע"י כדורי קורטיסון וזאת בניגוד להודאתו בראיות במרפאתי ב - 1.11.08. לסיכום: אי לכך אין ספק:

  1. שבהתאם לממצאים בתיקיו הרפואיים שעמדו לרשותי (מסמכים 3-6) מחלת התובע הינה אסטמה קונסטיטוציונית עם רקע משפחתי המאופיינת על ידי תקופות רגיעה ותקופות החמרה.
  2. ב - 24.8.04 , עקב חשיפתו לעשן מפיצוץ רימון עשן, חלה בהיתקף חריף של אסטמה, שחלף בתוך כ- 6 שבועות עם טיפול בפרנדניסון (טס לחו"ל במצב כללי טוב), ובינואר 05 היינו כ – 4 חודשים לאחר שאיפת עשן, תפקודי ריאה היו בגדר התקין..
  3. אי לכך איני מקבל את קביעת ד"ר פינק (מסמך מס' 9 דף 2) שקיים קשר סיבתי בין האירוע של שאיפת העשן לבין ההחמרה במחלת האסטמה, מאחר ותקופות ההחרפה לאחר התאונה הן כפי שהיו מילדותו ועד לתאונה, היינו מהלך קליני אופייני למחלת אסטמה קונסטיטוציונית.
  4. בהתאם אינני מקבל גם את שיעור הנכות של 40% שקבע ד"ר פינק, מאחר וההתקף החריף עקב שאיפת עשן חלף תוך מספר שבועות. אי לכך אני מעריך את נכותו כנכות זמנית מ- 24.08.04 עד 31.01.05 כדלקמן: 40% לפי סעיף 6 ג' מ – 24.8.04 עד 30.9.04, 20% לפי סעיף 6 ב', מ – 1.10.04 עד 31.12.04 ו - 0% לפי סעיף 6 א' מ – 1.1.05 ועד 31.1.05 לפי לקט סעיפי חוק ותקנות של המל"ל."

לנוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה על ידי המותב הקודם מומחה רפואי בתחום הריאות - פרופ' גודפרי אשר קבע בחוות דעתו כי:
"אני חושב שהחשיפה לעשן ב- 24.8.04 גרמה להחמרה במצב האסטמה במשך כ – 6 חודשים והנכות היתה כ – 40% לפי סעיף 6 ד' של התקנון של המל"ל ואחר כך חזר למצב הרגיל שלו שהיה כ – 20% לפי סעיף 6 ב' של תקנון המל"ל. האסטמה שלו הינה מילדותו ואין קשר בין המחלה עצמה והחשיפה לעשן, היות וכבר עברו יותר מחמש שנים מהאירוע והרושם הוא שמצבו ממשיל באותה חומרה אינני מצפה שהחשיפה לעשן ישפיע על מצב האסטמה בעתיד ".
ובתשובה לשאלות הבהרה שנשלחו לו על ידי ב"כ התובע השיב, בין השאר, כי :
" 1.... לפחות 3 חודשים לפני האירוע מר סרור אמור היה לקבל טיפול על ידי סטרואידים באופן קבוע. לאור הסיפור שלו אני אישי הייתי מטפל בו ע"י סטרואידים באינהלציה באופן קבוע הרבה לפני זה..."
47. הן ד"ר פינק והן פרופ' גודפרי נחקרו על חוות דעתם.
48. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם התאונה גרמה להחמרה זמנית או
להחמרה צמיתה במחלת האסטמה ממנה סבל התובע, על כך אין מחלוקת, עוד לפני התאונה.
49. לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בחוות הדעת כמו גם בתשובות לשאלות הבהרה ובעדות המומחים לפניי, ראיתי להעדיף את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' גודפרי. רוצה לומר - מקובלת עלי קביעתו כי התאונה גרמה להחמרה זמנית של מחלת האסטמה ממנה סבל התובע מאז ילדותו וללא כל קשר לתאונה. אסביר דברי:
התובע העיד כי:

  • לפני התאונה סבל מאירועים קלים של אסטמה ובתאריך 26.10.00 קיבל טיפול מונע (פרוטוקול מיום 16.2.14 בעמ' 71 ש' 9-15).
  • לפני התאונה טופל בבודיקורד מדי פעם אחרי התקפים אך הטיפול הופסק בסיום

ההתקף. (פרוטוקול מיום 16.2.14 בעמ' 71 ש' 25-26).
* לאחר כל התקף קיבל טיפול מונע אך לא באופן קבוע וזאת למרות הכתוב בתיקו
הרפואי (פרוטוקול מיום 16.2.14 בעמ' 73 ש' 5-22).
* לפני התאונה נהג לעשן, כאשר במשך 4 חודשים עישן לסירוגין 20 סיגריות ליום (פרוטוקול מיום 16.2.14 בעמ' 75 ש' 1-10).
מעדותו של פרופ' גודפרי עולה כי עובר לתאונה, ועל פי התיעוד הרפואי שעמד בפניו, התובע טופל מאז ילדותו בסטרואידים. מאז 1999 טופל בבודיקורד - כטיפול מונע (פרוטוקול מיום 5.2.13 עמ' 30 שו' 25), ב - 10.8.03 נרשם כי קיבל תרופה מסוג פלקסוטייד, ב-23.11.03 נרשם שקיבל סטרואידים וב- 4.12.03 נרשם שקיבל סימביקור - כל התרופות הנ"ל הן ממשפחת הסטרואידים ומהווים טיפול מונע ( פרוטוקול מיום 5.2.13 עמ' 13 ש' 5-10, עמ' 14 ש' 18-20). גם מהתיק בצה"ל עולה - ממסמך מ- 12/2003 - כי מדובר בחייל שסובל ממצב של התקף. לנוכח התיעוד האמור בתיקו הרפואי של התובע לפני התאונה הגיע המומחה למסקנה כי עוד לפני לתאונה , וללא כל קשר אליה , קיבל התובע טיפול מונע באופן רציף ( פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 31 ש' 20).
גם ד"ר פינק, בחקירתו (פרוטוקול מיום 16.2.14 ב עמ' 41 ש' 16-20) מסכים כי אם יוכח שהתובע קיבל טיפול מונע לפני התאונה, אזי הדבר מלמד שלא חל שינוי משמעותי במצבו לאחר התאונה.
יחד עם זאת, לדידו של ד"ר פינק , טיפול מונע הוא טיפול רציף ומתמשך, הואיל ולפני התאונה היו לתובע התקפים שטופלו נקודתית, לא ניתן לקבוע כי קיבל טיפול מונע ( פרוטוקול מיום 16.2.14 בעמ' 44 ש' 25-30). בכל מקרה גם כשהתובע קיבל לפני התאונה תרופות מסוג סטרואידים הוא לא עשה בהם שימוש באופן רציף ומתמשך אלא רק לאחר התקפים. לכן לטענת ד"ר פינק לא ניתן לומר שהתובע קיבל טיפול מונע לפני לתאונה , וכפועל יוצא ההחמרה ממנה סבל בעקבות התאונה גרמה לשינוי קבוע במצבו הרפואי.
ד. שני המומחים מציינים כי לתובע הומלץ לשימוש בסטרואידים, במרחיבי סמפונות ובוונטולין גם לפני התאונה לפני התקפים. מומחה בית המשפט סבור כי התובע הפסיק באופן עצמאי את הטיפול כשלא היו התקפים ושב ונטל את התרופות עם חזרת ההתקפים. לטענת פרופ' גודפרי, המדובר ב'תמונה רפואית' זהה החוזרת על עצמה בשנים 2003-2004 וכן בשנים 2005-2007, כאשר אם האירוע משנת 2004 היה גורם לנזק משמעותי ובלתי הפיך- מספר ההתקפים היה עולה הן מבחינת התדירות והן מבחינת העוצמה וללא הפוגות. מומחה בית המשפט נחקר באריכות הסביר את קביעותיו כפי שפורטו בחוות דעתו ובתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו לו.
ה. לטענתו של פרופ' גודפרי, דרגת הנכות נקבעת לפי תדירות ההתקפים וחומרת התרופות שבאמצעותן ניתן להשתלט על ההתקפים ( פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 11 ש' 25). במצב רפואי חמור, לפני התקפים נותנים טיפול מונע ( פרוטוקול 5.2.13 עמ' 11 ש' 27). גם כאשר אדם מקבל טיפול מונע יכול ויהיו לו התקפים אבל מצבו הכללי נשאר זהה ( פרוטוקול 5.2.13 בעמ' 12 שו' 6-8
לאחר התאונה - חלה החמרה במצבו הרפואי לחצי שנה שמסיומה לא הוצג חומר רפואי וזאת עד לשנת 2007 ( פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 22 שו' 12-17). פרופ' גודפרי הסביר כי באירועים בשנים 2007 ו-2008 היה ממליץ לתת לתובע טיפול מונע אך לא למועד שמיום האירוע ועד לשנת 2007 ( פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 22 ש' 24-27) התובע קיבל במהלך השנים 2005-2006 טיפול במרחיבי סמפונות אך לא בסטרואידים כך שמדובר בהפוגה ( פרוטוקול מיום 5.2.13 ב עמ' 25 ש' 7-12). לשיטתו של פרופ' גודפרי, התובע סבל מאסטמה כרונית לפני ואחרי האירוע באותה רמה כאשר בשנת 2007 חלה החמרה במצבו הרפואי שאינה בזיקה לאירוע התאונה ( פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 29 ש' 8-16).
50. בהינתן כל האמור ובשכלול עדותם של המומחים בפניי, ראיתי כאמור להעדיף את עדותו של מומחה בימ"ש, פרופ' גודפרי ולפיה מצבו של התובע עובר לאירוע ואחריו נותר כפי שהוא, למעט תקופת ההחמרה בת החצי שנה מיד לאחר הא ירוע, וכלשונו:
"ההחמרות של 2005 שציינתי לעיל הם מהלך טבעי של המחלה ולא של התאונה. בזמן התאונה הייתה חשיפה לחומר שהגביר את רגישות הסמפונות וזה משפיע על חומרת האסטמה לתקופה מסוימת. לא ידוע לי בספרות הרפואית שדבר כזה שכן השתפר בלי טיפול מונע אחרי האירוע. בתחילת 2005 הייתה תקופה שהיה כאילו בריא ולקח ונטולין והיו תקופות שהיה בריא וביניהם גם ההחמרות. לו העשן היה גורם נזק בלתי הפיך לריאות לא הייתי מצפה לשום שינוי במצב . אם העשן היה משפיע באופן תמידי לא היינו רואים תקופות ב- 2005 שבו התובע לוקח רק וונטולין ולא סטרואידים". (פרוטוקול מיום 5.2.13 בעמ' 30 ש' 5-13).
51. בהינתן כל האמור, אני קובעת כי בעקבות התאונה סבל התובע מהחמרה במחלת האסטמה ממנה סבל עוד לפני התאונה. מדובר בהחמרה לששה חודשים, כך שנכותו הזמנית הכוללת הייתה בתקופה זו בשיעור של 40% ולאחר מכן חזרה ועמדה נכותו על 20%, כשם שהייתה לפני התאונה.
סיכום ביניים : נכותו הצמיתה, ממנה סבל התובע כתוצאה ממחלה האסטמה, אינה קשורה לתאונה ובעצם בעקבות התאונה לא נותרה לתובע נכות צמיתה.
נכות תפקודית ופוטנציאל ההשתכרות:
52. משעה שלא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה, בוודאי שלא נותרה לו נכות תפקודית.
יחד עם זאת, למעלה מן הצורך ולמקרה שדעתי לא תישמע, נדון להלן בפוטנציאל ההשתכרות של התובע.
האירוע התרחש לפני מועד שחרורו מהצבא כאשר לאחר השחרור עבד במינימרקט המשפחתי, כברמן במסעדת חסילון והיה כמה חודשים בחו"ל ( פרוטוקול מיום 4.2.15 בעמ' 103 שו' 23-25). התובע אף למד מנהל עסקים במכללת נתניה וסיים בהצלחה קורס של ג'ון ברייס, שבסיומו עבד חצי שנה בחברת פיתוח אפליקציות ומאז עובד בחברה למסחר בשוק ההון כשכיר ( פרוטוקול מיום 4.2.15 בעמ' 95 שו' 1-14).
53. כאמור כיום עובד התובע, כך לפי עדותו שלא נסתרה, בחברה למסחר בשוק ההון במכירות. שכרו נע בין 8,000 ₪ ל- 12,000 ₪ נטו בחודש. עבודתו מתבצעת בישיבה והמכירות נעשות בטלפון. שעות העבודה הן מעשר בבוקר ועד שבע בערב בימי חול וכן בימי שישי משעה תשע וחצי ועד שתיים וחצי ( פרוטוקול מיום 4.2.15 בעמ'96 שו' 8-32).
כמו כן העיד התובע כי הוא עובד באופן מלא ומשתכר באופן מלא ( פרוטוקול מיום 4.2.15 בעמ'98 ש' 8).
ראשי הנזק:
54. כאב ונזק:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור מכלול הנסיבות, ראיתי לפסוק בגין אב נזק זה סך של 30,000 ₪.
55. הוצאות רפואיות ונסיעות (בעבר ובעתיד):
לנוכח קביעתי כי נכותו של התובע בעקבות מחלת האסטמה ממנה הוא סובל, אינה קשורה לתאונה, התובע זכאי לפיצוי בגין רכישת תרופות ומשאפים רק לתקופה בה הוחמרה נכותו כתוצאה מהתאונה.
התובע העיד, וגם בעניין זה עדותו לא נסתרה, ולא מצאתי סיבה שלא לקבלה - כי הוא נזקק לרכוש משאפים פעמיים בחודש כאשר עלות כל משאף 48 ₪. אני מעמידה אפוא את ההוצאות בגין אב נזק זה על 6,000 ₪.

56. הפסד שכר לעבר:
מדובר ב'נזק מיוחד' אותו יש להוכיח כדבעי [ראה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת באר שבע, פד"י לה' (2) 800, 809]. התובע לא הר ים את הנטל ולא הוכיח כי בפועל נגרמו לו הפסדי שכר. כך למשל לא הוצגו תלושי שכר ולא אישורי מעביד על היעדרות בפועל או על אי תשלום בגין ה יעדרות.
לפיכך אין התובע זכאי לפיצוי בגין אב נזק זה. לא זו אף זו, שכרו עלה משמעותית. לפיכך אין התובע זכאי לפיצוי בגין אב נזק זה.
57. הפסד השתכרות לעתיד:
בהעדר נכות רפואית או תפקודית בזיקה לאירוע, הרי שגם לו נגרמו לתובע הפסדי שכר - דבר שכאמור לא הוכח - עדיין אין בין הפסדים שכאלה לבין התאונה דבר וחצי דבר. משמעות האמור כי גם בגין אב נזק זה לא הוכיח התובע כי הוא זכאי לפיצוי.
58. עזרת הזולת (עבר ועתיד) :
התובע העיד כי בעקבות האירוע הוא העלה 15 ק"ג, שכן הוא אינו עושה עוד פעילות גופנית ( פרוטוקול מיום 4.2.15 בעמ' 98 שו' 32). עוד העיד התובע כי הוא מתקשה בכל מאמץ פיסי ואינו יכול לבצע פעולות שביצע לפני לתאונה. לטענתו מחלת האסטמה החמירה עד כדי כך שאינו יכול אפילו לנקות אבק ( פרוטוקול 4.2.15 בעמ' 99 ש' 12-13). לא הובאה כל ראיה נוספת למעט טענותיו אלו על הזדקקות לעזרה חריגה. לנוכח כל האמור לעיל ובמיוחד ביחס להעדר קיומה של נכות צמיתה, איני סבורה כי מעבר לתקופה בה נפסקה לתובע נכות זמנית כהחמרה של מצב קיים , זכאי התובע לפיצוי כלשהו.
אני מעמידה אפוא את הפיצוי בגין תקופה זו על 7,500 ₪.

לסיכום:
59. הפסד שכר בעבר - ...
הפסד שכר בעתיד - ...
כאב וסבל - 30,000
הוצאות רפואיות ונסיעות
(עבר ועתיד) - 6,000
עזרה בעבר 7,500
_______
סה"כ 43,500 ₪.

סוף דבר:

60. א. התביעה כנגד העירייה ומכבי חיפה (נתבעים 1, 3- 4) נדחית .
התביעה כנגד משטרת ישראל (נתבעת2) מתקבלת.
ההודעות לצדדי ג' וד' נדחות.
ב. משטרת ישראל תשלם לתובע פיצויים בסך של 4 3,500 ₪, כמפורט בסעיף 59 לעיל .
סכום זה ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו בפועל.
ג. כמו כן תישא משטרת ישראל בהוצאות התובע (עפ"י קבלות) כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל.
עוד תישא משטרת ישראל בשכר טרחת עו"ד בסכום של 4,000 ₪. הסך הנ"ל ישולם אף הוא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל
61. א. התובע יישא בהוצאות הנתבעות 1 (עפ"י קבלות) כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ כאשר הסך הנ"ל ישולם אף הוא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל
ב. התובע יישא בהוצאות הנתבעות 3-4 (עפ"י קבלות) כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ כאשר הסך הנ"ל ישולם אף הוא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
ג. הנתבעת 1 תישא בהוצאות צדדי ג' 1-2 (עפ"י קבלות) כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן תישא הנתבעת 1 בשכר טרחת עו"ד צדדי ג' 1-2 בסך של 4,000 ₪ הסך הנ"ל ישולם אף הוא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל
עוד תישא הנתבעת 1 בהוצאות צדדי ג' 6-7 (עפ"י קבלות) אשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן תישא הנתבעת 1 בשכר טרחת עו"ד צדדי ג' 6-7 בסך של 2,000 ₪ כאשר הסך הנ"ל ישולם אף הוא בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל
ד. התובע ישפה את הנתבעת 1 במלא הסכומים שתשלם לצדדי ג' כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום על ידי הנתבעת 1 ועד לשיפוי מלא בפועל.
61. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לכל אחד מהצדדים.

זכות ערעור- כחוק.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.