הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תק"ח 9975-12-20

לפני כבוד השופטת עדי יעקובוביץ

המאשימה:
מדינת ישראל

נגד

הנאשם:
יורי וינוגרד

החלטה
רקע:
בפני בקשת נאשם למתן צו להמצאת מסמכים, לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ").
כנגד המבקש כתב אישום, המייחס לו עבירות לפי סעיפים 2 ו6(2) לתקנות שעת חירום (נגיף קורונה החדש – הגבלת פעילות), תש"ף-2020.
על פי עובדות כתב האישום, המבקש מתגורר ברחוב בנימי אהרון 8 בתל אביב. בתאריך 21.04.20, בשעה 22:40, שהה המבקש בבית מכרו ברחוב הנרקיס 4 בגבעתיים, לשם מפגש חברתי. במעשיו יצא המבקש ממקום מגוריו למטרה אסורה, ובניגוד להוראות הדין.
ביום 14.03.21 הגיש המבקש בקשתו, במסגרתה עתר לקבלת צווים להמצאת נתוני אכיפה תקנות הקורונה, כדלקמן:
מסמך המדיניות של המאשימה/רשויות האכיפה במדינה בדבר העמדה לדין של ידוענים בגין הפרה של תקנות הקורונה, תוך התייחסות ספציפית למקרים אותם פירט בבקשתו.
פירוט הפעולות שננקטו על ידי המאשימה/רשויות האכיפה כנגד ידוענים ובני משפחתם/חבריהם.
טענות הצדדים:
טענות המבקש (בבקשתו מיום 14.03.21)
לטענת המבקש, רשות האכיפה אינה אוכפת באופן שוויוני את הוראות השעה והתקנות. לביסוס טענתו, הגיש הנאשם רשימת אירועים, ובה 28 דוגמאות, על הפרת התקנות לכאורה, במועדים שונים, ביניהן בין היתר, השתתפות שר בארוע שנערך במקום סגור בניגוד לתקנות, שרים וחברי כנסת שמארחים את בני משפחתם בחג הפסח בניגוד להנחיות, זמר שמשתתף במסיבה בניגוד לתקנות.
לגישתו המבקש, מרשימה זו עולים מקרים של הפרת הוראות השעה והתקנות נכון לאותה עת, בגינם לא הוטלו קנסות על אותם נבחרי ציבור/שופטים/מפורסמים, ובכך יש לאשש טענתו לאפליה הפסולה באכיפת התקנות.
בעניין האכיפה הבררנית הפנה הנאשם לע"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 62537-08-20 אברהם בסר נ' אגף המכס ומע"מ-יחידת ביקורת פשיעה חמורה (נבו 03.03.2021), בג"ץ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, נג(3) 289 (1999) (להלן: "עניין זקין") בג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר [12 עמ'], נב(2) 1 (1998).
הנאשם בבקשתו הבהיר כי לאחר קבלת כל החומר ובהתאם לנסיבות, ישקול פנייה ליועמ"ש לעיכוב ההליכים המשפטיים כנגדו, זאת בהתאם לסעיף 231(א) לחסד"פ.
טיעוני המשיבה (בתגובתה מיום 15.06.21)
המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, מאחר שלדבריה, המבקש לא הניח בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית ראשונית, המספקת לשם ביסוס טענתו.
המשיבה הפנתה לע"ח (מחוזי מרכז) 14473-10-15 זייפר בע"מ זייפר בע"מ נ' עירית נתניה (נבו 07.02.2016), לפיו על נאשם הטוען לאכיפה בררנית בבקשות לקבל חומר לעיונו, רף ראייתי גבוה, וכן לבג"ץ 4922/19 אפרים נוה נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) (נבו 09.12.2019) (להלן: "עניין נוה"), לפיו הנטל הראשוני לצורך קבלת מידע ומסמכים לשם העלאת טענה לאכיפה בררנית מוטל על הנאשם, וכי: "לא די לנאשם להגות את מילת הקסם 'אכיפה בררנית' על מנת לפתוח את פתח מערת המידע".
המשיבה הוסיפה כי אף אם המבקש היה מוכיח כי נסגרו תיקים כאלו ואחרים, אין בכך בכדי לבסס את טענתו לאכיפה בררנית שכן התביעה בוחנת מכלול השיקולים בתיק בטרם החלטתה.
עוד טענה המשיבה, בהתייחס לטענת האכיפה הבררנית, כי האכיפה בעניינו של המבקש תואמת את מדיניות האכיפה הכללית, שכן מאות אלפי הדוחות שניתנו מראים שהאכיפה מתקיימת, וזאת באותם המקרים בהם העבירה מתבצעת בנוכחות שוטר, שכן לא ניתן לצפות מהמשטרה להיות נוכחות בכל מקום. לטענת המשיבה, אכיפה מנהלית אינה חלה למפרע והמדיניות שהתוותה לאכיפה בדיעבד, במקרים המתאימים, מחמירה כלפי אנשי ציבור.
המשיבה טענה לחזקת התקינות המנהלית העומדת לה כרשות ציבורית, וטענה כי לא כל אבחנה בין העמדתם לדין של שני אנשים, הגם שעניינם דומה, יש בה משום אכיפה בררנית, בוודאי אם מדובר במי שמעמדם אינו שווה, והפנתה לת"פ (מחוזי י-ם) 402/09 רז-ריסבי רחל רייצ'ל נ' מדינת ישראל (נבו 06.01.2010), ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 04.08.2008), ע"פ (מחוזי ירושלים) 40649/07 מדינת ישראל נ' שי מלכה (נבו 18.11.2008), וכי נתון לה שיקול דעת רחב בהחלטותיה בסוגיית העמדה לדין, והפנתה לבג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (נבו 30.12.2012).
לעניין המקרים שלטענת המבקש היוו אכיפה בררנית, השיבה כי המבקש מבסס טענתו על מידע ששמע בתקשורת, והפנתה לתק"ח (שלום טבריה) 16800-10-20 מדינת ישראל נ' אריאל יעקב (0 1.03.2021), בו דן כב' סגן הנשיא השופט מישורי לב טוב בעניין דומה ודחה את בקשת המבקש, בין היתר, נוכח מגבלותיה הראייתיות של התקשורת ודיווחיה.
לגבי המידע המבוקש, טענה המשיבה כי אין באמצעים שבידיה היכולת לאסוף נתונים הקשורים לקבלת הדו"חות המבוקשים, שכן המידע המבוקש המצוי במאגר הדו"חות המנהליים של המשטרה, אינו מקוטלג לפי תפקידו או מעמדו של הנקנס, מה שדורש עיבוד ועריכת נתונים. משכך, טענה כי המידע המבוקש אינו בבחינת "מידע" כהגדרתו בחוק.
המשיבה הוסיפה וטענה כי המידע אותו מבקש המבקש, מהווה "מרשם מנהלי" המנוהל על ידי המשטרה, וזו אינה רשאית להעביר זה לאדם אחר, שכן מדובר במידע רגיש ופרטי, אשר מסירתו תהווה פגיעה בפרטיות של אותם אנשים אשר לא נתנו הסכמתם למסירת מידע זה.
לבסוף, טענה המשיבה כי בקשתו של המבקש הינה כללית, טרחנית וקנטרנית, ועולה ממנה "מסע דיג", ולטעמה, יש לדחות בקשת המבקש על הסף אך רק בשל טעם זה.
דיון והכרעה:
אכיפה בררנית כטענת הגנה
ברקע הבקשה לקבלת המידע המבוקש, טענת המבקש לאכיפה בררנית כלפיו.
טענת האכיפה הבררנית שייכת למשפחת הטענות החוסה תחת "הגנה מן הצדק". ביסודה של הטענה אפליית הנאשם על פני אחרים, תוך פגיעה בערכי השוויון בין הנאשם לבין אחרים שעשו את אותם מעשים ואינם עומדים לדין. מקום שאכיפת הדין כלפי הנאשם, מבדילה בינו לבין שווים לו, במצבים עובדתיים דומים ובהיעדר הצדקה, האכיפה בעניינו עולה כדי אכיפה לא צודקת, הפוגעת בערך השוויון, וכתוצאה מכך גם בעקרון הצדק. מטרת הגנה זו, הבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, כלפי הנאשם (ראו עניין זקין, וכן ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, נט(6) 776 (2005) (להלן: "עניין בורוביץ")).
יחד עם זאת, גם כאשר קמה טענת הגנה מן הצדק לנאשם, משמעותה אינה ביטול אוטומטי של כתב האישום ועל בית המשפט להפעיל מבחן תלת שלבי להחלת ההגנה: עליו לזהות את הפגם שנפל ו לקבוע את עוצמתו במנותק משאלת האשם. עליו לבחון האם בקיומו של ההליך, למרות הפגם שנפל, יש פגיעה חריפה בתחושת הצדק, כפי שבית המשפט תופס אותה, ולבסוף, עליו לבחון את מידתיות הסנקציה הראויה, בנסיבות העניין (ראו עניין בורוביץ ; רע"פ 5333/11 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 20.07.2011)).

קבלת מידע מהרשויות לביסוסה של הגנת אכיפה בררנית
בית המשפט העליון הבהיר, בכל הנוגע לקבלת מידע לביסוס אכיפה בררנית, כי כאשר החומר המבוקש מיועד לביסוס של טענת הגנה מן הצדק, המסגרת הרלוונטית היא סעיף 108 לחסד"פ. כפי שהוטעם בעע"מ 2668/15 מדינת ישראל נ' פרופסור וייס (18.11.2015) מפי כב' השופט, המשנה לנשיאה, א. רובינשטיין:
"המסלול הפלילי אחד ואחוד הוא, ודרכו צריך וניתן להגיע לכל חומר שבית המשפט סבור כי יעשה צדק עם הצדדים ובמיוחד עם הנאשם, ולכבד את מלוא זכויותיו, גם לגבי חומרים רלבנטיים שאינם נופלים לתוך הקטגוריה של חומר חקירה לפי סעיף 74. יש לשמור על נקיונו ושלמותו של המסלול הפלילי, שהמחוקק עיצב בקפידה לשם עשיית הצדק. אין בכך כדי למנוע מנאשם, ככל אדם אחר, לפנות בבקשה ואחר כך בעתירה לפי חופש המידע, אך מעמדו ככל אדם, ואין לו כנאשם "זכויות יתר" לפי חוק חופש המידע. מקום מיצוי זכויותיו בהליך הפלילי הוא ההליך הפלילי. המסלול המוצע לפי סעיפים 149(10) ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי עשוי וצריך לענות על צרכי ההגנה, ועדיין נותרים אנו במסלול הפלילי".
עם זאת, אין בעצם הגשת הבקשה ובכוונה לטעון לאכיפה בררנית די בכדי להקים זכות גורפת קבלת המידע המבוקש. לעניין זה, יפים דברי בית המשפט העליון במסגרת עניין נוה:
"בהליך הפלילי, לא די לנאשם להגות את מילת הקסם "אכיפה בררנית" על מנת לפתוח את פתח מערת המידע. דווקא נוכח הנפקות של קבלת טענה לאכיפה בררנית, עד כדי אפשרות לביטול כתב האישום, נדרש בית המשפט "לסנן" טענות אלה גם בשלב הגילוי, שאם לא כן, אין לדבר סוף".
הרף הראייתי הנדרש לצורך העתרות לבקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ:
בהתאם לפסיקה הנוהגת, בהדרשו לשאלה האם בחומר המבוקש יש כדי לסייע בידי הנאשם לבסס טענת אכיפה בררנית, על בית המשפט הדן בבקשה לבחון האם הוצגה תשתית ראייתית, ולו ראשונית, לביסוס הבקשה.
בעע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל -המשרד לביטחון פנים, סו(3) 362 (2013) (להלן: "עניין ג'ולאני"), נפסק:
"מקום בו הטעם לקבלת מידע מתיקי חקירה הוא הרצון להוכיח אכיפה בררנית, הרי שמשקלו של האינטרס הלגיטימי יגבר ככל שהמבקש יוכל להצביע על בסיס ראשוני לקיומו של חשש בדבר סלקטיביות באכיפה. ויודגש: הנחת חשד ראשוני מסוג זה, יכולה להיעשות במגוון דרכים. היא אינה מחייבת להצביע על השוואה לקבוצת ביקורת קונקרטית או על כוונה להפלות...החשד לכך יכול להתעורר בשל מאפיינים הקשורים בעבירה עצמה...או באכיפתה המעטה...".
על מנת לעמוד בנטל הנדרש לקבלת מידע מהרשות, על המבקש להניח בסיס ראייתי ראשוני בדבר הסלקטיביות באכיפה. החשד לסלקטיביות זו יכול שיוכח מתוך אכיפה מועטת של העבירה או מתוך מאפייניה של העבירה עצמה.
לכן, למעשה, נדרשת אני לשאלה האם המבקש אכן הצביע על בסיס ראשוני לחשד לאכיפה סלקטיבית בנסיבות המקרה שלפני.
מן הכלל אל הפרט:
בעניין בורוביץ, הכיר בית המשפט העליון בטענת אכיפה בררנית במשפט הפלילי, תוך שהוא התווה רף גבוה לקבלתה, בכך שקבע כי על המעלה טענת אכיפה בררנית להניח תשתית ממשית, הנתמכת בראיות, ולהצביע על מדיניות מפלה מצד התביעה או גורמי האכיפה השונים, ואף להראות כי אלה נהגו באופן שונה במקרים הדומים למקרה זה. רק אז, הנטל יועבר לכתפי המשיבה, להצדיק התנהלותה (וראו לעניין זה, את עניין נוה).
לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית, על המבקש להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית ראשונית התומכת בגישתו לפיה המשיבה סטתה במקרה שלו ממדיניות האכיפה הרגילה, כי קיים חוסר שוויון בהעמדתו לדין, שעה שבמקרים דומים אחרים לא הועמדו מבצעי מעשים דומים לדין, ובכך, המבקש הופלה לרעה. לשם כך, עליו להיזקק למידע ונתונים המצויים במאגרי המידע של התביעה, הרי שקיים קושי רב לבסס טענה מעין זו ללא קבלת מידע או חומרים אלו. את זכות הנאשם לבסס טענת אכיפה בררנית, המעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון כטענת הגנה, אין להותיר כרטוריקה בלבד, אלא יש לאפשר אותה, במקרים המתאימים, בהם הנאשם צלח את הרף הראייתי הנדרש ממנו.
לעניין זה, יפים דברי כב' השופט א. גרוניס בעע"מ 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל, סד(3) 666 (2011), שם, בפס' 2:
"...הביקורת השיפוטית על החלטות של התביעה הכללית בעניין העמדה לדין, ובמיוחד אי העמדה לדין, מצומצמת ביותר...ומשהיקף הביקורת מצומצם הוא, קיים צידוק להפעיל מנגנוני בקרה אחרים, לגבי החלטות בדבר העמדה לדין, וביתר שאת, באשר לאי העמדה לדין. הדבר נדרש לא רק על מנת לקיים את דרישת השקיפות, אלא בעיקר כדי לתמרץ את רשויות התביעה לקבל החלטות מושכלות, שוויוניות, ונטולות משוא פנים. בנקודת מבט זו, בהחלט ראוי לאפשר לנאשם, לעיין בהחלטות רלוונטיות של התביעה הכללית. כמו כן, אם לא תינתן לנאשם גישה להחלטות, ספק אם יוכל הוא לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית".
מטבע הדברים, המצאת מידע זה, כרוכה בהכבדה מסוימת על התביעה, אשר עליה לאתר ולאסוף את החומר המבוקש, ולשם כך, עליה להקצות משאבים לאיסופו. הפסיקה הכירה בכך ש"שיקולים של יעילות, תקנת הציבור, מילוי תפקיד הרשות באופן תקין וכיוצא באלה שיקולים, ראויים להישקל על-ידי בית המשפט הדן בבקשה לעיון במסמכי רשות" (רע"א 4999/95 Alberici International שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל , נ(1) 039 (1996)).
אמנם פסיקת בתי המשפט השונים נטתה להתיר עיון בהיקף מסוים בחומרים אלו ולחייב את הגופים המחזיקים בהם להעבירם לנאשמים, לעיתים, תוך הטלת מגבלות, אך עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי בכל מקרה בו מתבקשת בקשה מעין זו קיימת הצדקה להיעתר לה באופן מיידי, אלא, על בית המשפט הנדרש לבקשה מעין זו, לבחון את סבירות הטענה, סיכויי קבלתה, וזאת לצד זמינות החומר המבוקש והזמן והמשאבים הדרושים לשם איתורו, וזאת בטרם מתן החלטה המחייבת העברת חומרים כאמור.
הבקשה לקבלת מידע אודות קנסות שניתנו נגד נבחרי ציבור ואחרים – "ידוענים"
אציין אף מבלי להידרש לנתונים סטטיסטיים כי במקרים רבים נרשמו דו"חות בגין יציאה למרחב הציבורי כנגד אזרחים. מותב זה דן במקרים דומים בגין הפרות תקנות הקורונה, לאחר שהוגשו מאות בקשות להישפט בגינם וזאת מכלל האוכלוסייה ובהתאם לעמדת המאשימה, הוגשו בנושא מאות אלפי דו"חות. בכך יש כדי לשלול חשש לאפליה כלפי המבקש. אינני סבורה כי בנסיבות מקרה זה, הטלת המשימה לאתר את אותם התיקים המבוקשים בהם נמנעה המשיבה מלהגיש כתב אישום, הנה סבירה, ראויה ומידתית, נוכח הפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים, וודאי נוכח מטרת המחוקק במלחמתו במגיפה עולמית והאינטרס של שמירה על חיי אדם.
מעבר לכך, המידע המבוקש מצריך עיבוד ועריכה של נתונים קיימים, אשר אין להם ביטוי במערכת המחשוב של הרשות הציבורית. במובן זה, המידע המבוקש אינו בבחינת "מידע" כהגדרתו בחוק שכן אין ביכולת המשיבה לאתר חשוד או נאשם לפי פילוחים אלו.
כאמור, אשר לנטל להיעתרות לבקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, הבהירה הפסיקה, כי על הנאשם להניח בפני בית המשפט קיומו של "בסיס ראשוני לקיומו של חשד בדבר סלקטיביות באכיפה". אין עליו חובה להצביע על השוואה "לקבוצת ביקורת קונקרטית", וגם אין עליו חובה להראות "כוונה להפלות", די בכך שיבסס את אותה הפליה לכאורית באכיפה כלפיו, על "מאפיינים הקשורים בעבירה עצמה" או "באכיפתה המעטה" – הכל כמבואר בפס' 30 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק ארז עניין ג'ולאני. החלטות לסגירת תיקים מתקבלות באופן פרטני, לאחר בחינת כל מקרה לגופו, והעילות לסגירת התיקים הינן מגוונות.
אינני מוצאת ברשימת הדוגמאות אליהן הפנה המבקש בבקשתו, מהן לשיטתו ניתן ללמוד כי הרשות לא אכפה אכיפה שווה, בסיס מספק בכדי לתמוך בבקשתו זו. זאת גם בשל כך שאותם מקרים נלקחו ממאגרים שאינם משפטיים, אלא דיווחים תקשורתיים, ומבלי להמעיט בערכה של התקשורת, אציין את המגבלות הראייתיות של התקשורת ודיווחיה.
הבקשה לקבלת נתונים בהתייחס לכל נבחר ציבור כעולה מהנספחים
באיזון בין האינטרסים השונים, לא מצאתי כי יש להורות על העברת חומרי החקירה בעניינם של אנשי הציבור אליהם הפנה המבקש, שכן אין בפגיעה הקשה בזכות הפרט לפרטיות הכרוכה בכך הצדקה במקרה זה.
יתרה מכך, המבקש לא הוכיח בפניי כי חזקת התקינות המנהלית נסתרה באופן של ממש, ואף אם יעלה בכדי המבקש להוכיח כי אדם זה או אחר מתוך הרשימה אותה הגיש לא קיבל דו"ח , ספק אם יש בכך בכדי לבסס טענה של אכיפה בררנית, ואבאר:
להבדיל מאכיפה חלקית, אכיפה בררנית הינה כזו המפלה בין אנשים שונים או מצבים דומים .
לעניין זה יפים דברי כבוד השופט יצחק זמיר בעניין זקין, שם, בפסקה 16:
"דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה."
וגם:
"הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר."
וראו גם דברי הנשיאה (בדימ') ד' בייניש, בפסקאות 4-5 לפסק דינה, במסגרת בג"ץ 2407/10 רגבים נ' שר הביטחון (נבו 08.03.2012) (להלן: " עניין רגבים"):
"נקודת המוצא לכל דיון באכיפת החוק היא כי יש לקיים חוק ובשם עיקרון השמירה על החוק קיימת מחויבות של רשויות המדינה לפעול לאכיפתו... הביקורת השיפוטית בתחום זה הינה מוגבלת מטבעה. כיוון שאכיפה מושלמת אינה בת השגה במציאות שבה המשאבים מוגבלים..."
וגם:
"לגורמי אכיפת החוק שיקול דעת רחב בכל הנוגע להפעלת סמכויותיהם וסדרי העדיפויות באשר לאכיפה. לפיכך, במסגרת הביקורת השיפוטית על גורמי אכיפת החוק, בוחן בית המשפט את פעולותיהן או מחדליהן של הרשויות המופקדות על אכיפת החוק והוא לא יתערב אלא אם מצא כי הרשות המנהלית התנערה מחובותיה לנקוט בהליכי אכיפה, או נמנעה באופן בלתי סביר מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שיצרה הרשות נגועים בחוסר בסבירות קיצוני או בפגם מנהלי אחר".
אם כן, לא מצאתי כי התשתית הלכאורית שהונחה לפתחו של בית המשפט מקימה בסיס ראשוני לקיומה של אפליה בין מקרים דומים לזה של המבקש, בהם נמנעה המשיבה מהעמדה לדין או לא אכפה כלל.
אני קובעת כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש להוכחת טענתו, כי פעולות הרשות כאמור לעיל, עומדות בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ומנוגדות לעקרון השוויון הנגזר מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט יצחק עמית במסגרת עע"מ 7485/19 אוסיד קשקוש נ. מדינת ישראל - משרד המשפטים (06.07.2020), שם, בפסקה 27:
"כל תיק פלילי הוא בגדר "תפירה ידנית" שלוקחת בחשבון את השילוש הבא: העבירה ונסיבותיה – העושה – ונפגע העבירה. שקלול הנתונים בכל תיק ותיק מחייב בחינה פרטנית תוך התחשבות במגוון של שיקולים – במישור הראייתי, במישור של האינטרס הציבורי ובמישור של נפגעי העבירה."
לא הוכח בפני כי המקרים אליהם מפנה המבקש, רלוונטיים למקרה שלפני או מעידים על מקרים הדומים למקרה שלפני, או כי מדובר בנקיטה במדיניות מפלה מטעם המאשימה. למעשה, לא הונח בפני כל מידע ביחס למקרים אלה, למעט כתבות תקשורתיות, שאינן מעידות על אכיפה מפלה ביחס שבין המקרה שלפני לאותם מקרים אליהם הפנה הנאשם.
סוף דבר
לאור כל האמור, הבקשה נדחית.
הדיון שנקבע ליום 28.7.21 מבוטל.
קובעת להמשך דיון, בפני, ליום 26/10/21, בשעה 09:00.

המזכירות תעדכן היומן והצדדים ותעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.