הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 6146-02-19

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובע:

אפרים קצב

נגד

הנתבעים:

1.אלי חממה
2.דליה חממה

פסק דין

לפני בקשה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף.
רקע:
ביום 3.4.19 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.
בנוסף הגישו בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן.
התובע לא השיב לבקשה לדחיית תביעה על הסף.
בדיון שהתקיים עמדו הנתבעים על הכרעה בבקשה לדחייה על הסף.
ב"כ התובע טענה כי לא ידעה שעליה להשיב לבקשה וכי באפשרותה לשכנע בעניין טענת ההתיישנות בדיון.
על מנת ליתן לתובע יומו ניתנה לתובע ארכה לעתור בבקשה להארכת מועד להגשת התשובה לבקשה לדחייה על הסף תוך חיובו בהוצאות.
מונחת לפני כעת בקשת התובע להארכת מועד להגשת תשובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף והתשובה לה. יצוין כי התובע הגיש בחלוף זמן מהגשת התשובה הודעה לתיק בית המשפט. הודעה אינה הליך מוכר. על אף חלוף המועד ולאור תוכן ההודעה אתייחס להודעה זו כתגובה לתשובה.
טענות הצדדים בתמצית:
התובע עותר להארכת המועד להגשת תגובה בטענה כי באת כוחו סמכה על כך שתעלה טענותיה במסגרת הדיון בתיק וזאת בהיעדר החלטה מטעם בית המשפט המורה על הגשת תשובה לבקשה. התובע מפנה להוראת תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") המלמדת כי הוא רשאי להגיש תשובה לבקשה אך אינו מחויב לעשות כן.
לגופה של הבקשה טוען המבקש כי הסיבה שהתביעה הוגשה במועד בו הוגשה היא כי שטר החוב אבד והטיפול בעניין הועבר לבאת כוחו רק כעת. עוד טען כי התובע ובאת כוחו לא שמו לב לעניין התאריך שצוין על השטר והשיקול היחיד היה איבוד השטר. עוד נטען כי הנתבעים הודו בחוב עת ניהלו משא ומתן לפירעונו וכן כי הנתבע חתם על תצהיר שבו הוא מודה בחוב ועל כן חלה בעניין זה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
לפיכך סבור התובע כי יש להאריך המועד להגשת התשובה לדחיית התביעה על הסף, לדחות הבקשה ולבטל את החיוב בהוצאות שנפסקו נגדו בדיון או ליתן לו ארכה לתשלומן בתום ההליך.
מנגד טענו המשיבים כי יש לדחות הבקשה מאחר שלא נתמכה בתצהיר ערוך כדין. כן טענו כי הטענות לעניין הארכת המועד אינן מהוות " טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הקבוע בחיקוק.
לגופו של עניין טענו כי משא ומתן אינו עוצר את תקופת ההתיישנות וכי סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינו מתייחס להודאה שבצידה טענת התיישנות.
דיון:
הבקשה להארכת מועד הוגשה כשהיא רצופה בטענות עובדתיות אשר היה על התובע לתמוך אותן בתצהיר.
הבקשה נתמכה בתצהיר כללי, המפנה אל הבקשה, ללא פירוט העובדות התומכות בבקשה ולפיכך אין המסמך שהוכתר בכותרת " תצהיר" עונה על דרישת התקנות לאופן פירוט הטענות בתצהיר.
אי לכך, היה מקום כבר בשלב זה לדחות את הבקשה להארכת המועד.
אף על פי כן, אמשיך ואבחן הבקשה.
הטעם שהעלה התובע להארכת המועד הוא כי באת כוחו סברה שתוכל להעלות טענותיה במסגרת הדיון.
תקנה 528 לתקנות מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק " מטעמים מיוחדים שירשמו".
ה"טעם המיוחד" הנדרש בהוראת תקנה 528 אינו מוגדר בחוק אלא הוא התפתח בפסיקה.
המגמה בפסיקה הנוגעת להארכת המועד היא כי בית המשפט יטה להיענות לבקשה להארכת מועד כאשר האיחור לא היה בשליטת בעל הדין ואילו טעמים הנעוצים בבעל הדין לא הוכרו כמצדיקים הארכת מועד ( ראו: ד"ר י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 890, בש"א 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מ(3) 159, בש"א 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע-חברה לבנין ועבודות עפר, פ"ד מ(1)57, בש"א 8835/01 ברוך סיגלר נ. משרד הרווחה, בש"א ( מחוזי יר') 5859/07 מאג'ד קרש נ' משולם אייבי).
עקרון זה עבר תהליך של שחיקה בפסיקה וכיום גישת בית המשפט היא כי דרישת הטעם המיוחד אינה מאיינת את שיקול דעת בית המשפט ועל כן בית המשפט נוהג לאזן בין נימוקי המחדל מחד לגודל הפגיעה בצד שכנגד מאידך. גישת בית המשפט היא כי טעות של בעל דין שגרמה לאיחור ואפילו רשלנותו אינה מונעת בהכרח את הארכת המועד, ובלבד שבעל הדין נימק והבהיר בתצהירו כיצד קרתה התקלה ולא הסתפק בבקשה סתמית ( ראו: רע"א 3968/18 אליהו ענף נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2018(4)5047, (7.11.18); רע"א 3010/18 שריף עביד נ' יניב אינסל עו"ד ואח', תק-על 2018(3)8408 (7.10.18); בש"א 8967/00 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן ואח', פ"ד נה(2)397; ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2)904; ע"א 8547/96 אברהם אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא פורסם; בש"א 3112/99 חיים קהתי נ' יורשי המנוח אחמד זוהיר, לא פורסם).
הבקשה לדחיית התביעה על הסף הוגשה ביום 3.4.19.
המדובר בבקשה בכתב.
המועד להשיב לבקשה בכתב קבוע בהוראת תקנה 241 לתקנות.
אכן, הוראת התקנה נוקטת בלשון " רשאי" בהתייחס לתשובה לבקשה כטענת התובע. עוד נקבע בתקנה 241 כי בית המשפט רשאי לקצוב מועד אחר מהמועד הקבוע בתקנה. העובדה כי התקנה מתירה הגשת תשובה לבקשה, מלמדת כי בעל הדין אינו חייב ליטול רשות לצורך מענה לבקשה.
העובדה כי לא ניתנה החלטה המורה על הגשת תשובה, אינה מלמדת כי זכות התשובה עומדת לתובע ללא כל מגבלת זמן, והוא יוכל להעלותה מתי שימצא לנכון. זאת ועוד, העובדה כי נקבע מועד דיון אינה מאיינת את הוראת תקנה 241 ואין היא יוצרת הארכת מועד יש מאין. שהרי, כידוע המחוקק אינו משחית מילותיו לריק, ומשהקצה מועד להגשת תשובה היה על התובע להשיב בתוך המועד.
לפיכך ובהיעדר החלטה הקוצבת מועד אחר, רשאי היה התובע להשיב לבקשה בתוך המועד הקצוב בתקנה.

אשר על כן ככל שסברה ב"כ התובע כי מעוניינת לשטות טענותיה בפני בית המשפט בדיון, היה עליה להגיש בקשה לתיק בית המשפט כי בכוונתה לעשות כן ולעתור להארכת המועד ולהסביר הטעם המצדיק זאת, אולם ב"כ התובע לא עשתה כן. בנסיבות אלה, הנחת המוצא כי קיומו של מועד דיון יאפשר לב"כ התובע לטעון לעניין הבקשה על אף חלוף המועד להשיב לבקשה, רק מפאת העובדה כי לא ניתנה החלטה המורה על הגשת תשובה, היא הנחה שגויה שאינה עולה בגדר "טעם מיוחד" .
נוכח האמור לעיל, בהיעדר טעם מיוחד לאיחור בהגשת התשובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף דין הבקשה להארכת המועד להידחות.
יחד עם זאת ומאחר שקבלת הבקשה לדחייה על הסף בשלב זה עלולה למנוע את יומו של התובע בבית המשפט, אמשיך ואבחן האם נימוקי תשובת התובע מצדיקים בנסיבות העניין הארכת המועד ודרישה בנימוקי תשובתו לבקשה.
תשובת התובע לטענת ההתיישנות היא כי התביעה הוגשה כעת מאחר ששטר החוב אבד. בנוסף טען כי הנתבע הודה בחוב בתצהיר.
לאחר בחינת טענות התובע סבורני כי אין בהן כדי להביא לדחיית בקשת הנתבעים, מהטעמים שיפורטו להלן.
התובע לא חלק על הטענות העובדתיות שהועלו על ידי הנתבעים. לטענת הנתבעים התובע נתן לנתבע הלוואה על סך 48,000 ש"ח. הנתבע חתם על שטר חוב להבטחת פירעון ההלוואה עד לסך של 40,000 ש"ח. ביום 4.11.10 שלח ב"כ התובע דאז, מכתב התראה לנתבעת. ביום 16.1.19 בחלוף למעלה משמונה שנים שלחה ב"כ התובעת מכתב התראה נוסף.
התביעה הוגשה ביום 4.2.19.
מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1947 (להלן: "חוק ההתיישנות"). התובע לא פירט בתשובתו מתי הפסיקו הנתבעים לשלם את ההלוואה. המועד המוקדם לגביו קיימת אינדיקציה לחוב הוא היום בו נשלח מכתב ההתראה לנתבעים. לפיכך נראה כי זהו המועד בו התגבשה עילת התובענה כנגד הנתבעים דהיינו יום 4.11.10.
משהתביעה הוגשה ביום 4.2.19 הרי שחלפו יותר משמונה שנים מהיום בו התגבשה עילת התובענה.
חוק ההתיישנות מונה מצבים בהם מרוץ תקופת ההתיישנות יושהה. למשל, בהתאם להוראת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות כאשר התובע נמנע מלהגיש תובענה כפועל יוצא של התנהגות הנתבע או מי מטעמו. בהתאם לסעיף 8 כאשר נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן. המשותף לסעיפים אלה הוא שמדובר בפרקי זמן שבהם אין לתובע אפשרות להגיש את תביעתו או שאין זה סביר לצפות ממנו לעשות כן ( ראו: רע"א 4302/16 ‏‏ עיריית ירושלים נ' פרידמן, פורסם בנבו (16.4.2018)).
טענות התובע בדבר איבוד שטר החוב אינן נכללות בגדר הטעמים המצדיקים עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות. לא נטען כי איבוד שטר החוב תלוי בצורה כזו או אחרת בנתבעים. באשר לסיבות איבוד השטר ויכולתו של התובע למנוע אותם, התובע לא פירט דבר וחצי דבר לגבי הנסיבות בהן איבד את השטר. התובע לא פירט היכן היה מצוי השטר וכיצד יצא מידיו ונוצרה הסיטואציה שהשטר אבד . יותר מכך, התובע גם לא הבהיר מהי הרלבנטיות של קיומו של שטר החוב פיזית לצורך הגשת התביעה. זאת ועוד, סעיפים 69 ו- 70 לפקודת השטרות [ נוסח חדש], נותנים מענה למקרה בהם שטר אבד. בנסיבות אלה לא מצאתי כי הטענה בדבר איבוד השטר או שיקול הדעת שהוביל את התובע שלא להגיש את התביעה עד עתה עקב איבוד השטר, מצדיקים עצירת מרוץ ההתיישנות.
באשר לטענה בדבר קיומו של משא ומתן כהודאה בחוב – יובהר כי מעבר לטענה כי התנהל משא ומתן לא פירט התובע מתי נוהל אותו משא ומתן ומתי הסתיים, על מנת שניתן יהיה להסיק כי יש בו כדי להצדיק עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות. זאת ועוד משהמשא ומתן לא צלח, קם הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של החייב ועל כן אם התובע " ישן" על זכויותיו לאחר כישלון המשא ומתן וחולפת תקופת ההתיישנות, הנתבע רשאי להעלות טענת התיישנות ( ראו: ע"א 8301/98 ‏ אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ''ד נו(3) 345 (2002)).
טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבע הודה בחוב בתצהיר ועל כן התביעה לא התיישנה.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
הודאה, בהתאם לפסיקה, היא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות ויש בהודאה למעשה מועד חדש ל"היווצרות העילה"(ראו: ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק [ פורסם בנבו] (1.4.1996); ע"א 8542/06 שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור [ פורסם בנבו] (24.3.10); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, [פורסם בנבו] (16.8.2005); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' [ פורסם בנבו] (19.4.2012)).
התובע למד על הודאת הנתבעים בזכותו באופן המצדיק דחיית טענת ההתיישנות נוכח האמור בתצהיר הנתבע מיום 1.4.19 שם הוא מודה בחתימתו על שטר החוב. המדובר בתצהיר שהוגש לאחר הגשת התביעה. עיון בתצהיר מלמד כי יחד עם הודאתו זו מעלה הנתבע טענת התיישנות. הוראת הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות מגדירה מפורשות הודאה ככזאת שאין בצידה טענת התיישנות. בתצהיר האמור אף מציין הנתבע כי במענה למכתב התראה שנשלח מאת התובע השיב בא כוחו במכתב לתובע ושטח שם בין השאר גם את טענת ההתיישנות. לפיכך, איני סבורה כי ניתן בנסיבות העניין לראות באמור בתצהירו של הנתבע כהודאה היוצרת מועד חדש להיווצרות העילה ועל כן אין האמור בתצהיר בו מתחייב הנתבע לומר את האמת כדי לייתר את זכותו להעלות טענה משפטית לגיטימית בעניין ההתיישנות ומשהועלתה אין בתצהיר משום הודאה בזכות כהגדרת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
סיכום
לאחר שהגעתי למסקנה כי לא היה בידי התובע טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת תשובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף ולאחר שהמשכתי ובדקתי את טענות התובע לגופן, מצאתי כי גם לו היה מוארך המועד להגשת התשובה לא היה בטיעוני התובע כדי לסתור את טענת ההתיישנות של הנתבעים.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד ומקבלת את בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
באשר לבקשת התובע לבטל הוצאות בהן חויב בדיון, איני מוצאת לבטל ההוצאות מאחר שנפסקו כנגד התובע בשל מחדלו. יחד עם זאת איני עושה צו נוסף להוצאות בגין בקשה זו.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ח שבט תש"פ, 23 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.