הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 54451-01-18

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובע:

דב נסיס
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק סלע.

נגד

הנתבעים:

1.ירון אבני
2. אבניאל ניהול והשקעות בע"מ
3.אסתר אבני
4.דניאלה אבני
5.בר אבני
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב רז.

פסק דין

לפני שתי תביעות מאוחדות שהגיש התובע, התביעה הראשונה בגדר ת"א 24332-08-17 הוגשה נגד הנתבעים 1 ו-2 בגין הפרת הסכמי נאמנות בסך של 693,250 ₪ ותביעה להחזרת סכומים אלו.
התביעה השנייה בגדר ת"א 4233-08-17 הוגשה נגד הנתבעים 1,3,4 ו-5 בגין הלוואה על סך של 200,000 ₪.

טענות התובע בשני התיקים:
טענות התובע בת"א 42332-08-17
התובע, דב נסיס (להלן: "התובע" או "נסיס") הינו אדם פרטי .
הנתבע 1 (להלן: "אבני" או "הנתבע") הינו עורך דין פעיל ורואה חשבון מוסמך אשר ייצג את התובע במספר סוגיות משפטיות בעבר, כאשר עם הזמן נרקמו בין התובע לבין אבני קשרי ידידות, במסגרתם נודע לאבני על חסכונותיו השונים של התובע, לרבות על כספים נזילים שבידי התובע, הזמינים להשקעה.
אבני פנה לתובע בבקשה כי יעמיד לו מספר הלוואות כספיות אישיות על בסיס חברי ללא כל דרישה בתמורה, כאשר הלוואות אלה הצטברו במהלך הזמן לסכומים משמעותיים שהגיעו לכדי מאות אלפי ₪.
עניינה של התביעה הנוכחית הינה בהפרת שלושה הסכמי נאמנות שנכרתו בין התובע לבין אבני.
אבני, שראה בתובע פוטנציאל לעשיית כסף קל לאחר שקיבל ממנו סכומי כסף לא מבוטלים , הציג בפני התובע מצג כי באפשרותו, בין לבדו ובין באמצעות הנתבעת 2 שבשליטתו (להלן: "החברה"), לאתר ולרכוש עבורו נכסי מקרקעין להשקעה ממקורות של לקוחותיו או נישומיו, אשר יניבו לתובע תשואה מכובדת להשקעותיו.
אבני טען בפני התובע, כי נוכח היותו עורך דין העוסק בחילוץ לקוחות המואשמים בעבירות מס כבדות, לעיתים מתגלגלות לפתחו הזדמנויות לרכישת נכסי נדל"ן במחירים משמעותית נמוכים משווים בשוק , ולפיכך מתאפשרות לו הזדמנויות ייחודיות לרכוש את אותם נכסים עבור התובע לשם השאת חסכונותיו , וזאת כאשר אבני הציג עצמו בפני התובע כמומחה של ממש בנדל"ן וכמי שיכול להעשיר את הונו של התובע.
התובע בטח באבני ובמצגיו ולא פקפק לרגע באמינותו. לימים, הסתבר לתובע כי נפל קורבן לתרגיל עוקץ וכי אבני ניצל באופן ציני את יחסי החברות , הקרבה והאמון שרכש התובע לאבני.

הסכם הנאמנות הראשון:
ביום 21.4.16 נחתם הסכם הנאמנות הראשון בין התובע לחברה ("הנאמן"), שבו נקבע כי מנהל הנאמן, אבני, יפעל להתקשר עם התובע להצטרפות או לרכישת נכסים בהסתמך על הידע והמקצועיות שרכש אבני באיתור נכסי נדל"ן (להלן: " הסכם הנאמנות הראשון").
בהתאם לסעיף 2 להסכם הנאמנות הראשון, נקבע כי התובע ישלם פיקדון עבור המיזם בסכום שלא יפחת מסך של 100,000 ₪, כאשר סך של 80,000 שח שולמו בשיק וסך של 20,000 ₪ במזומן. עותק של הקבלה בדבר התשלומים צורפה לתביעה כנספח ה'.
בהתאם לסעיף 5 להסכם הנאמנות הראשון נקבע כי באם בתוך 180 יום ממועד חתימת ההסכם לא תאותר השקעה עבור התובע, יוחזרו כספי הנאמנות לתובע בערכם הנומינאלי.
החברה לא ביצעה השקעה בכספים שנמסרו לה בנאמנות, ובניגוד לקבוע בהסכם הנאמנות, לא הושבו לתובע כס פי ההשקעה שנמסרו בנאמנות לחברה, וזאת חרף פניות בעל פה ובכתב.

הסכם הנאמנות השני:
לאור טענתו של אבני, כי אין בגובה הסכום שהופקד בהסכם הנאמנות הראשון לקדם עסקאות נדל"ן, נחתם ביום 15.6.16 הסכם נאמנות נוסף, שני במספר, שגם הוא, נועד לרכישת נכסים (להלן: " הסכם הנאמנות השני"), כאשר בהתאם לסעיף 2 להסכם הנאמנות השני, הפקיד התובע בידיהם הנאמנות של אבני ושל החברה סך של 160,000 ₪ כאשר 113,000 ₪ שולמו בשלושה שיקים וסך של 47,000 ₪ ניתן במזומן. עותק מהקבלה שניתנה לתובע צורפה לתביעה וסומנה "ז".
על הסכם הנאמנות השני חתם אבני כערב ואחראי כלפי התובע לכל התחייבותה של החברה.
בהתאם לסעיף 6 להסכם הנאמנות השני, באם בתוך שנה ממועד חתימת ההסכם לא תאותר השקעה עבור התובע, יוחזרו כספי הנאמנות בסכומם הנומינאלי. גם כאן לא בוצעה השקעה על ידי הנאמנים וגם במקרה זה הכספים לא הושבו לתובע חרף הקבוע בהסכם הנאמנות וחרף פניות בעל פה ובכתב.

הסכם הנאמנות השלישי:
ביום 18.7.16 נחתם הסכם נאמנות נוסף בין התובע לבין אבני, כאשר על פי הסכם זה אבני יפעל להתקשר עבור התובע להצטרפות או לרכישת נכסים (להלן: " הסכם הנאמנות השלישי").
בהתאם לסעיף 2 להסכם הנאמנות השלישי היה על התובע להפקיד סכום שלא יפחת מסך של 250,000 ₪.
בפועל, הפקיד התובע בידיו הנאמנות של אבני, מכוח הסכם הנאמנות השלישי, סך של 433,250 ₪, כאשר :
105,500 ₪ שולם ב-5 שיקים (על סך של 23,000 ₪, 50,000 ₪, 20,000 ₪, 5 ,000 ₪ ו-7,000 ₪);
סך של 162,750 ₪ ניתן במזומן (על סך של 32,750 ₪, 70,000 ₪, 60,000 ₪);
וסך של 165,000 ₪ ב-4 בהעברות בין בנקאיות (על סך 60,000 ₪, 75,000 ₪, 20,000 ₪ ו-10,000 ₪).
עותק מהקבלה שניתנה לתובע צורפה כנספח ט' לכתב התביעה. עותק מצילומי העברות הכספים סומנו "י" ועותק מהשיקים סומנו "יא".
כשהתובע הבין את מידת הקטסטרופה, הציג התובע לפ ירעון שיקים שניתנו לו על ידי הנתבעים כבטחון, אולם כולם חוללו.
לאורך כל תקופת התקשרותם של התובע ואבני במסגרת הסכמי ההשקעה, דרש התובע מדי פעם מאבני דוחות בדבר הנעשה בכספים, ולאחר שאבני החל להתחמק ממתן תשובה וכן מהחזרת הכסף לתובע, הסתבר כי חשבונו של אבני בבנק הוגבל וכי לאבני חובות רבים.
על מנת להפיס את דעתו של התובע, עקב גילוי מצבו הכלכלי המסתבך של אבני, הסכימו הצדדים, על פי הצעתו של אבני, לערוך ביטוח חיים שבו התובע יקבל מעמד של מוטב בלתי חוזר בסכום של 800,000 ₪.
בהתאם לסעיף 6 להסכם הנאמנות השלישי, אם בתוך שנתיים ממועד חתימת ההסכם לא תאותר השקעה עבור התובע, יוחזרו כספי הנאמנות בערכם הנומינאלי.
אולם, נוכח הפרתם של הסכם הנאמנות הראשון והשני, ונוכח הפרתו של הסכם הנאמנות השלישי בשלל הפרות, דרש התובע מאבני את השבת מלוא הכספים שנמסרו לו בנאמנות.
לטענת התובע, בהתנהגותו של אבני, הפר הוא והחברה שורה של הוראות בחוק הנאמנות. כמו כן , הם פעלו במרמה, גזל ושליחת יד בכספי נאמנות.
התובע עותר לבצע הרמת מסך בין אבני לבין החברה ולחייב את אבני בחובות החברה עקב התנהלותו של אבני כפי שפורטה בכתב התביעה.

טענות התובע בתא"ק 54451-01-18
התובע נתן מעת לעת מספר הלוואות לאבני, וזאת לצד השקעות נוספות שביצע באמצעות אבני במסגרת הסכמי נאמנות.
התובע אינו עוסק במתן הלוואות כחלק מעיסוקיו וההלוואות שיפורטו ניתנו על בסיס יחסי החברות ששררו בזמנו בין התובע לבין אבני.
הנתבעת 2 בתיק זה (נתבעת 3 בפסק הדין) (להלן: "אסתר") הינה רעייתו של אבני ומי שחתמה כלווה לצידו בהסכם ההלוואה מיום 15.6.17. הנתבעות 4-5 הינן בנותיהן של ירון ואסתר, ומי שנתנו בטחונות שטריים להבטחת ההלוואה נשוא ההסכם.
ביום 15.6.17 חתמו אבני ואסתר על הסכם הלוואה על פיו קיבלו מהתובע סך של 200,000 ₪. אבני ואסתר אישרו בחתימתם כי קיבלו מהתובע את מלוא סכום ההלוואה (להלן: " הסכם ההלוואה").
אבני ואסתר לא שילמו סכום כלשהו לתובע כהחזר ל הסכם ההלוואה ולפיכך הם חייבים את סכום ההלוואה לתובע כחייבים עיקריים ויתר הנתבעות חייבות כערבות.

טענות הנתבעים בשני התיקים:
טענות הנתבעים בת"א 42332-08-17 (הסכמי הנאמנות)
אבני הינו עורך דין מוסמך ורואה חשבון בישראל, כאשר מומחיותו של אבני הינה בדיני המס ועיקר עיסוקו ב ייצוג לקוחות שהסתבכו עם רשויות המס בישראל.
התובע יוצג על ידי אבני בעבר בתיק אחד שעניינו מתן הלוואות חוץ בנקאיות ומספר חודשים לפני הגשת כתב ההגנה, ביקש התובע מאבני לייצג אותו בתביעה אחרת בת"א 13734-08-14 נסיס נ' לוינקורן , שגם עניינו מתן הלוואות חוץ בנקאיות.
בתחילת שנת 2016 החלה הסתבכותו של אבני עקב חילול המחאות של אחד מלקוחותיו בסכומים גדולים. אבני נקלע למצוקה כלכלית , הבנק הגביל את חשבונם של אבני ושל החברה עד שהם הפכו למוגבלים בבנק.
אבני החל לפעול מול הלקוח שגרם להסתבכותו, אולם במסגרת הסכסוך עירב אותו לקוח גורמים פליליים אשר החלו לאיים על חייו ולסחו ט אותו. עקב חשש לחייו נמנע אבני מלהתלונן במשטרה וכך נדרש כל פעם מחדש לשלם "כופר" על "פסיקות" של "בוררים" מהעולם התחתון בסכומים דמיוניים.
בצר לו, פנה אבני לכל מכריו בבקשה לקבל הלוואות וסיוע כדי שיוכל לעמוד בתשלומים שנדרש לשלם בגין ההסתבכות עם אותו לקוח, ובמסגרת זו אף פנה לתובע היות וידע כי עיסוקו של התובע במתן הלוואות חוץ בנקאיות.
התובע החליט לנצל את מצוקתו של אבני, ולדרוש ממנו ריבית נשך רצחנית בגין מתן ההלוואות וקבע בעצמו תנאים דרקוניים למתן ההלוואות. אולם , לאבני לא היתה כל ברירה אחרת ולפיכך הסכים לכל תנאי וריבית שדרש התובע.
אבני טוען, כי אין מדובר בהסכמי נאמנות אלא בהסכמי הלוואות חוץ בנקאיות מוסווים, בריבית נשך בלתי חוקית , וזאת כדי להסתיר את פעילותו הבלתי חוקית של התובע כמלווה בריבית על דרך עיסוק וכפיפותו לחוק הלוואות חוץ בנקאיות.
יצוין, כי פעילותו של התובע נסתרת מרשויות המס בישראל והיא מהווה פעילות עבריינית העולה כדי הונאת רשויות המס, השתמטות מתשלום מיסים והלבנת הון.
התובע מנהל ומעורב בתובענות רבות בבתי משפט השלום שעניינן מתן הלוואות חוץ בנקאיות על דרך עיסוק וגביית ריביות נשך בלתי חוקיות. לאחרונה, קבע כך גם כב' השופט עדי הדר בפסק הדין בעניין לוינקורן (ת"א 13734-08-14).
התובע, מתוך ניסיון להסוות את פעילותו הבלתי חוקית, ניסח הסכמים בדויים ולמראית עין, לפיהם הוא עוסק, כביכול, כל היום בגמילות חסדים ומעמיד את כל חסכונותיו במיליוני ₪ לצורך עזרה לחברים ללא כל דרישה לריבית ולהפרשי הצמדה.
התובע רותם את בית המשפט לאכוף את ההסכמים הבלתי חוקיים שהוא כורת, אשר למעשה מאפשרים לו להמשיך לעסוק בפעילות עבריינית, כאשר לאחרונה שכלל התובע את שיטותיו ובמקום הסכמי הלוואה הוא עורך הסכמי "נאמנות", כאשר אין מדובר בנאמנות כלל ועיקר אלא בהסכמים מסווים של הלוואות חוץ בנקאיות בריביות נשך בלתי חוקיות בעליל.

הסכם "הנאמנות" הראשון:
כותרתו של מסמך זה, הינה "הסכם הבנות" ולא "הסכם נאמנות". הנאמן בהסכם זה הינו תאגיד כאשר ספק אם תאגיד יכול לשמש כנאמן. בפועל אבני יטען כי התובע ביקש כי החברה תהיה חוליה נוספת שתבטיח את אי תחולת החוק להסדר ת הלוואות חוץ ב נקאיות, ככל שהעניין יובא לפתחו של בית המשפט.
אין כל היגיון בסכום המיזם - 100,000 ₪ , שכן אין כל נכס בישראל שניתן לרכוש בסכום זה. עוד טוען אבני, כי כביכול התובע הפקיד בידיו שני סכומים האחד בסך של 80,000 ₪ בהמחאה אישית והשני בסך של 20,000 ₪ כביכול במזומן.
אבני קיבל את ההמחאה בלבד וסכום המזומן, כביכול , היה "ר יבית" שנגבתה מראש. פשיטא, מדובר בהלוואה על סך של 80,000 ₪ בריבית של 25% שהינם אותם 20,000 ₪. הלוואה זו הוחזרה לאחר חודשיים לערך , ביום 15.6.16 , לחשבונו בבנק לאומי של התובע בהמחאה על סך של 100,000 ₪. יוצא כי הנתבע שילם ריבית של 10,000 ₪ לחודש על קרן הלוואה של 80,000 ₪ . דבר המגלם ריבית נשך בלתי חוקית של 12.5 % לחודש.
התובע, כדרכו , דרש וקיבל כבטוחה שתי המחאות לב יטחון על סך כולל של 150,000 ₪, וזאת כשיטתו - 50% יותר מהקרן. אבני דרש , לאחר פירעון ההלוואה, את המחאות הביטחון שהפקיד בידי התובע, התובע קרע את ההמחאות ושלח לאבני את צילו מן כשהן קרועות. לפיכך , אין מדובר כלל בנאמנות, אלא בהסכם הלוואה עם ריבית קצוצה , כאשר התובע קיבל הן את קרן ההלוואה והן את הריבית. ובכל זאת, התובע מצהיר כי לא קיבל החזר של סכום כלשהו בגין ההלוואה.

הסכם "הנאמנות" השני:
כותרת ההסכם השני השתכללה ל"הסכם השקעה ונאמנות". הנאמן גם בהסכם זה הינו תאגיד והסכם זה שוכלל באופן שהוסף לו ערב, דבר שאינו מקובל ואינו סביר בהסכם נאמנות.
גם הסכם זה מציין באופן סתמי מיזם בלתי מסו ים, אשר סכומו הינו 160,000 ₪, סכום שבו היה אמור הנאמן לעשות שימוש על מנת לרכוש נכס מקרקעין ביחד עם אותם 100,000 ₪ מההסכם הראשון, המהווים ביחד 260,000 ₪. גם בסכום זה אין כל היגיון לאור עלויות הנדל"ן בישראל.
גם בהסכם זה, הופקד הסכום באמצעות שלושה שיקים, וסכום נוסף בסך של 47,000 ₪, כביכול במזומן. אבני קיבל את השיקים בלבד על סך כולל של 113,000 ₪ ולא סך של 160,000 ₪
כאשר סכום המזומן בסך של 47,000 ₪ היה ריבית שנגבתה מראש. כלומר מדובר, בהלוואה על סך של 113,000 ₪ בריבית של כ-42%.
הלוואה זו הוחזרה על ידי אבני ב- 4 תשלומים:
הסבת המחאה על סך של 60,000 ₪ מיום 1.1.17, שניתנה על ידי "יולי ניהול השקעות" לאבני כשכ"ט ואשר הוסבה ונמסרה לתובע שניכה אותה ב צ'יינג' בשם טירן שירותי מטבע בהרצליה פיתוח.
ביום 27.12.16 העברה על סך 10,000 ₪ מחשבון רעייתו של אבני מבנק לאומי לחשבון התובע.
ביום 22.3.17 העברה בנקאית מלקוח של אבני (חיים יודוביץ בע"מ), לבקשתו של אבני, סך של 50,000 ₪.
ביום 15.5.17, סך של 40,000 מבתו של אבני לחשבונו של התובע בבנק הפועלים.
בסך הכל הוחזרו על ידי אבני 160,000 ₪ עבור הלוואה בסך של 113,000 ₪, בניגוד לטענתו השקרית של התובע. בתום שנה ממועד ההלוואה, סולקה ההלוואה במלואה כולל ריבית נשך. הנתבע שילם ריבית של 47,000 ₪ עבור קרן של 113,000 ₪ המגלמת ריבית נשך בלתי חוקית של 70% -80% ריבית שנתית.
גם במקרה זה, כדרכו, דרש התובע כבטוחה שתי המחאות לביטחון על סך של 240,000 ₪, דהיינו 50% יותר מקרן ההלוואה . אבני דרש לאחר פירעון ההלוואה את המחאות הביטחון שהפקיד בידי התובע, התובע הבטיח לו שקרע את ההמחאות כפי שעשה במקרה הקודם, אולם בפועל התברר לאבני כי ההמחאות לא נקרעו והוצגו לפירעון בבנק, ולפיכך חוללו.

הסכם "הנאמנות" השלישי:
התאריך הנקוב בהסכם - 18.7.16 אינו התאריך שבו נחתם ההסכם . הסכם זה נחתם לאחר פסק דינו של כב' השופט הדר בפסק דין לוינקורן לעיל בחודש 2/17, וזאת במטרה "לחזק" את הבטוחות של התובע מאבני.
בניגוד להסכמי "הנאמנות" הראשון והשני, בהסכם "הנאמנות" השלישי לא העביר התובע לאבני כל סכום. סכום ההשקעה/הפ יקדון בסך של 250,000 ₪ היווה למעשה את יתרת ההלוואות "הפתוחות" של אבני אצל התובע.
הלוואה ראשונה שפורטה בהסכם הנאמנות השני מיום 15.6.16 בסך של 160,000 ₪ והלוואה שניה שצורפה כאחד מנספחי ג' לכתב התביעה, הלוואה מיום 31.3.16, על סך של 90,000 ₪, ביחד 250,000 ₪. ומסיבה זו אין בהסכם כל דרישה להעמדת בטוחות כפי שנעשה בהסכמים קודמים, וזאת מאחר והתו בע כבר היה מצויד בבטוחות מההסכמים המקוריים.
ההסכם השלישי, אפוא, הינו הסכם פיקטיבי ולמראית עין בלבד, כאשר לא היתה כל הפקדה בהסכם זה. יש להדגיש , כי להסכם זה לא צורפה כל קבלה מאת אבני וזאת מאחר וכאמור, לא הו פקד כל סכום נוסף.
במקום קבלה, צרף התובע את נספח א' להסכם הנאמנות שסומן כנספח ט' לכתב התביעה. כאשר גם סיכום כל הסכומים המפורטים בו אינו מביא לסך של 250,000 ₪ הנקוב בהסכם השלישי , שהרי סכום שבעת הסכומים המפורטים שם מביאים לתוצאה של 260,750 ₪ .
לטענת אבני, נספח א' המקורי זה שנחתם כביכול במועד חתימת ההסכם, 18.7.16, לא צורף על ידי התובע. נספח א' המעודכן הינו מיום 16.10.16 כביכול.
לטענת אבני, נספח א' הנ"ל אינו קשור כלל להסכם הנאמנות השלישי והוא נערך בניסיון להכניס ארבע הלוואות חדשות שניתנו ושלא נערך לגביהם כל הסכם מעולם. אבני טוען, כי כל הסכומים שניתנו לו כביכול, לפני מועד חתימת ההסכם השלישי (כביכול ביום 18.7.16) ניתנו כביכול במזומן, זאת מאחר והם כלל לא ניתנו ולא ניתן להציג כל אסמכתא שניתנה.
כך, סך של 32,750 ₪ במזומן מיום 28.6.16, סעיף 1 לנספח א' להסכם השלישי, שניתן כביכול כחודש לפני חתימת ההסכם, דהיינו התובע הפקיד בנאמנות כסף והחתים את אבני רק כחודש לאחר מכן. האם יעלה על הדעת כי כך עשה, בהמשך גם הסך של 70,000 ₪ במזומן מיום 17.7.16, סעיף 2 לנספח א' להסכם השלישי, שניתן כביכול יום לפני חתימת ההסכם, כלומר התובע הפקיד כסף בנאמנות והחתים את הנתבע רק למחרת.
ההסכם נחתם כביכול ביום 18.7.16. התובע לא הציג כל אסמכתא נכונה למועד זה על הפקדה של 250,000 ₪. זאת ועוד, נספח א' שצורף להסכם , כביכול, "עודכן" ביום 16.10.16, אף הוא תאריך פיקטיבי, אינו מסביר היכן נספח א' המקורי להסכם , שכאמור, גם הוא לא צורף וגם לא היה כלל .
אבני אינו מכחיש את קבלת הכספים כ-4 הלוואות חדשות הנזכרות בסעיפים 3,5,ו-7 לנספח א', סכומים שהועמדו לו בהמחאות ולא במזומן, כאשר מדובר על הלוואות בסך כולל של 98,000 ₪, אולם הנתבע סילק הלוואות אל ה במלואן.
הלוואה בסך של 23,000 ₪ סולקה כבר ביום 15.8.16, כשבוע לאחר נטילתה, בהמחאת אבני מבנק דיסקונט. ההלוואה בסך של 5 ,000 ₪ סולקה ביום 30.1.17 מחשבונה של אשתו של אבני לחשבון התובע. ההלוואה בסך של 20,000 ₪ סולקה ביום 10.5.17 מחשבונה של אשת אבני וההלוואה בסך של 50,000 ₪ סולקה ב-5 תשלומים שפורטו בכתב ההגנה.

טענות הנתבעים בתא"ק 54451-01-18:
טענות הנתבעים פורטו בתצהירו של אבני, ש ניתן בתמיכה לבקשת רשות להתגונן בפני התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר.
בתצהירו פירט אבני את טענותיו, שפורטו גם בהגנה בפני התביעה נגד הסכמי הנאמנות, ואין מקו ם לשוב ולחזור על טענות אלו.
הסכם ההלוואה, נשוא הליך זה, הינו אחד מתוך עשרות הסכמים פיקטיביים שערך התובע , כאשר הסכמים אלו במהות ם הינם הסכמי הלוואות חוץ בנקאיות , שכן התובע הינו "מלווה" כמשמעות החוק. מאחר וההלוואה אינה עומדת בתנאי החוק, יש למחוק את התביעה על הסף.
ההליך בתביעה זו מהווה חלק בלתי נפרד ממסכת ההלוואות אותן העמיד התובע לאבני, כאשר התובע העמיד לאבני עשרות הלוואות חוץ בנקאיות.
התובע מעולם לא העמיד לאבני את הסך של 200,000 ₪ אותו התחייב להעמיד, אלא סך של 74,500 ₪ בלבד, ואילו את היתרה בסך 125,500 ₪ מעולם לא העמיד לאבני.
התובע הגיש תביעה על מלוא סכום ההלוואה כאשר, בפועל, העמיד לאבני 37% בלבד ממנו .
טענה נוספת שמעלה אבני הינה כי נגד סכום ההלוואה שהעמיד לו התובע בסך של 74,500 ₪ קיימת לו טענת קיזוז.
התובע, שמעמיד הלוואות כדרך קבע וכדרך עיסוק, העמיד לאבני מספר הלוואות בגינן שולמ ה לו ריבית על דרך של ניכוי הריבית מראש מסכום ההלוואה. התובע טוען בכל כתבי הטענות מטעמו ובעשרות הסכמי ההלוואות שנעשו על ידו, כי הוא מעמיד הלוואות "חבריות", וכן טען, בין היתר , גם לגבי ההלוואה נשוא תביעה זו, והכל לטענתו של התובע, ללא ריבית ובאופן "חברי". טענות התובע בדבר "העדר ריבית" נדחתה כבר ע"י בית משפט השלום בת"א, אשר קבע בפרשת לוינקרון, כי הסכמי ההלוואות שמכין התובע, ושבגדרם הוא מעמיד הלוואות ללקוחותיו, הם הסכמים המסווים את הריבית שהוא גובה מלקוחותיו.
מכל מקום, אלה טענות הקיזוז של אבני:

טענת קיזוז מספר 1 בסך של 20,000 ₪:
ביום 21.4.16 העמיד התובע לאבני הלוואה בסך של 100,000 ₪, ממנ ה ניכה ריבית מראש בסך של 20,000 ₪ , כך ש בפועל, אבני קיבל מהתובע רק 80,000 ₪. מאחר ואבני שילם לתובע ביום 15.6.16 סך של 100,000 ₪ זכאי אבני לקבל את הריבית הבלתי חוקית בחזרה.

טענת קיזוז מספר 2 בסך של 47,000 ש"ח:
ביום 15.6.16 העמיד התובע לאבני הלוואה על סך של 160,000 ₪, ממנה ניכה התובע ריבית מראש בסך של 47,000 ₪, כך שא בני קיבל מהתובע סך של 113,000 ₪. מלוא סכום ההלוואה הוחזר על ידי אבני לתובע ואבני מבקש לקזז את סכום הריבית הבלתי חוקית ששולמה לתובע בסך של 47,000 ₪.

טענת קיזוז מספר 3 בסך של 13,000 ₪:
לטענת אבני, הוא שילם לתובע סכום של מאות אלפי ש"ח כריבית נשך עבור הלוואות שקיבל ממנו.
בגין ריבית ששולמה לתובע ביום 2.12.16 באמצעות שיק של חתנו של אבני על סך של 13,000 ₪.
סכומי הקיזוז הנטענים שסכומים המצטבר עולה על 80,000 ₪, מהוו ים רק סכום חלקי, אולם די בו כדי לקזז את הסכום שניתן לאבני במסגרת ההלוואה , כך לטענתו של אבני.

דיון והכרעה:
מבוא וחוות דעת מומחה בית המשפט
בפסק דין זה עלי להכריע בתביעות התובע נגד הנתבעים בשני תיקים מאוחדים, כאשר בתביעה האחת טוען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו כספים שהפקיד בידיהם בנאמנות, ואילו בתביעה השנייה טוען התובע כי על הנתבעים להשיב לו כספי הלוואה שהעניק להם, כאשר לטענת התובע, בשתי התביעות, הנתבעים או מי מהם, לא השיבו לו סכום כלשהו בגין הכספים שמסר להם בנאמנות או הלווה להם במסגרת ההסכמים שבין הצדדים.
לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בין הצדדים קיימת מערכת מורכבת ומסועפת של עסקאות שרב בהן הנסתר על הגלוי, כאשר העסקאות במסגרת התביעות שלפני מהוות אך חלק קטן ממארג העסקאות הנפתלות שבין הצדדים.
כפי שיפורט להלן בפסק דין זה, שוכנעתי כי ההסכמים, בחלקם הגדול, אינם משקפים את המ ציאות, הן מבחינת מהות ההסכמים, הן מבחינת הסכומים שהועברו והן מבחינת סוג העסקאות , כאשר מדובר בהסכמים שבחלקם הגדול הינם בלתי חוקיים בעליל ונראה שיש בהם עבירות על חוקי המס ודיני הלבנת ההון, כאשר שני הצדדים היו שותפים מלאים לעריכת ההסכמים הבלתי חוקיים.
קשה, עד בלתי אפשרי, לרדת לעומקן של העסקאות ולהגיע לשורש האמת בתביעה שלפני שכן מדובר במארג סבוך של העברות כספים מצד למשנהו, כאשר כל פעם בחרו הצדדים בלבוש אחר לעסקה, וזאת כדי לשרת את מטרותיהם, כאשר חלק מה העברות נעשו, על פי הנטען, במזומן , מבלי שתהיה ראיה משכנעת להעברת הכספים , עובדה שהקשתה עוד יותר לרדת לחקר האמת ולהגיע לפתרון המארג הסבוך של העסקאות שבין הצדדים.
רואה החשבון המומחה, שמונה על ידי בית המשפט כדי לנסות ולהתיר את הסבך החשבונאי, רו"ח עופר אלקלעי , כתב בחוות דעתו : "בקליפת אגוז, מקור הסכסוך בין הצדדים בכספים שהועברו על ידי התובע לטובת הנתבע במסגרת סדרת הסכמים עליהם חתמו הצדדים במהלך שנת 2016. לטענת הנתבע, מדובר בהלוואות חוץ בנקאיות שהועמדו לרשותו על ידי התובע שזהו תחום עיסוקו המרכזי. לטענתו כספי המזומן מייצגים את מרכיב הריבית שנוכה מראש בהסכם ההלוואה וכי הוא מעולם לא קיבל לידיו את מרכיב המזומן. מנגד טוען התובע כי העברות הכספים נעשו מכוח הסכמי הלוואה, השקעה ונאמנות והם משקפים את המהות האמיתית של הפעילות בין הצדדים. לגרסתו, חייב לו הנתבע סכומי כסף רבים שלא הוחזרו..... עם זאת התרשמתי, כי מדובר בפעילות המעלה תהיות רבות ומתאפיינת בסימנים חריגים כגון: היקף גדול של הסכמים הנושאים שמות שונים בתקופה קצרה, העברת כספים במזומן, תשלומים מרובים בשיקים בסכומים קטנים, קבלת שיקים כבטחון, תשלום על ידי ולצדדי ג', ניכיון שיקים אצל נותני שירות מטבע, תשלומים ללא הסכמים כתובים ועוד.... במסגרת הבדיקה בחנתי מחד את כל הכספים שהועברו על ידי הנתבע או מי מטעמו, ומאידך את כל הכספים ששולמו לתובע או מי מטעמו. לצורך החישוב שערכתי, אישרתי את כל הכספים שיש בגינם אסמכתאות. לעניין העברת מזומן בין הצדדים, אישרתי סכומים שהוצגו בגינם אסמכתאות מגבות בלבד".
מיניתי את המומחה מטעם בית המשפט, כדי שיבחן את ההתחשבנות בין הצדדים על פי הנטען בכתבי הטענות, אולם התובע הרחיב את היריעה והעביר למומחה אסמכתאות לגבי תשלומים בהיקף גדול יותר, כמעט כפול מסכום התביעה, ובחוות דעתו התייחס המומחה לחלק מהסכומים שלא היוו חלק מכתב התביעה. לפיכך , הוריתי למומחה לתקן את חוות דעתו באופן שתתאים להיקף המינוי שניתן לו על ידי.
מהאמור בחוות דעת המומחה, עולה כי לא ניתן יהיה להסתמך על חוות דעתו, לרבות חוות הדעת המתוקנת, כדי לעמוד על מצב ההתחשבנות האמתית בין הצדדים, וזאת לא באשמת המומחה, אלא מאחר והמומחה לא כלל בחוות דעתו סכומי מזומן שלא היו לגביהן אסמכתאות, בעוד שחלק נכבד מהסכומים אליהם מתייחסים הצדדים וטענותיהם הינם במזומן, בין בטענות על תשלום כספים במזומן, ובין בטענות על כספים שלא נתקבלו כלל ועיקר.
בפסק דין זה, התבססתי על סימני האמת והשקר שבעדויות הצדדים, על הליכות המסחר ועל ההיגיון הבריא, תוך שהסתייעתי בראיות המוחשיות שהובאו לפני.

האם ההסכמים בת"א 42332-08-17 הינם הסכמי נאמנות?
לטענת התובע, הוא ערך עם הנתבעים שלושה הסכמי נאמנות, שבמסגרתם הוא העביר לנתבעים כספים בבקשה לרכו ש עבורו זכויות בקרקע או בפרויקטים בתחום הנדל"ן והיזמות בישראל. לטענת התובע, על פי ההסכם הראשון מיום 21.4.16 (נספח ד' לכתב התביעה) הוא העביר לחברה כ"נאמן" סך של 100,000 ₪.
בהסכם הנאמנות השני, שנערך ביום 15.6.16 (נספח ו' לכתב התביעה) בין התובע לבין החברה כ"נאמן", כשאבני הינו הערב לחברה, טען התובע כי הוא העביר לחברה סך של 160,000 ₪ בבקשה לרכוש עבורו זכויות בקרקע.
בהסכם הנאמנות השלישי, שנערך ביום 18.7.16, (נספח ח' לכתב התביעה) בין התובע לבין אבני באופן אישי, טוען התובע כי הוא הפקיד בידי הנתבע, אבני, סכום שלא יפחת מ-200,000 ₪ וזאת כפי שפורט בנספח א' לאותו הסכם . לטענתו של התובע, במסגרת הסכם הנאמנות השלישי הוא העביר לאבני בסך הכול 365,500 ₪ בערכי קרן.
הנתבע טוען , כי שני ההסכמים הראשונים אינם הסכמי נאמנות כלל ועיקר , אלא הסכמי הלוואות חוץ בנקאיות, המוסווים כהסכמי נאמנות, וזאת כדי להסוות את מרכיב הרי בית הגלום בהלוואות אלו ולהעלימו משלטונות המס . זאת , לטענת הנתבע , לאחר שנחשפה שיטתו הקודמת של התובע, אשר כדרך עיסוק ובדרך קבע, נוהג לתת הלוואות בריביות נשך בסכומי עתק בשוק האפור , כאשר לטענתו של התובע הוא היה מעניק לאנשים הלוואות "חבריות" ללא ריבית.
ביחס להסכם הנאמנות השלישי טוען הנתבע, כי כל הסכומים שפורטו בהסכם ואלו שלא פורטו בו, נפרעו במלואם. אבני טוען כי הסכם "הנאמנות" השלישי הוא הסכם פיקטיבי ולמראית עין בלבד, שכן סכום "ההשק עה/הפיקדון" בסך של 250,000 ₪ היווה למעשה יתרת ההלוואות הפתוחות של אבני אצל התובע, כפי שהיו באותו מועד, האחת המפורטת בהסכם "הנאמנות" מיום 15.2.16 בסך של 160,000 ₪, והלוואה נוספת מיום 31.3.16 , שלא נכללת בהסכמים נשוא תביעה זו, על סך 90,000 ₪.
לטענת אבני, במסגרת הסכם "הנאמנות" השלישי לא נעשתה כל הפקדה והעברת כספים לאבני, אלא שהסכם זה נערך לאחר שניתן פסק דינו של כב' השופט עדי הדר בת"א 13734-08-14 נסיס נ' משה לוינקורן (להלן: "פס"ד לוינקורן").
אבני הוסיף וטען לעניין זה, כי להסכם השלישי גם לא צורפה כל קבלה מאבני, כפי שנעשה בהסכמי הנאמנות הראשון והשני, וזאת מאחר ובמסגרת הסכם זה לא הופקד כל סכום נוסף.
לטענת אבני, התובע, במקום לצרף קבלה, צירף את נספח א' להסכם "הנאמנות" השלישי, ואותו סימן כנספח ט' לכתב התביעה, כאשר צירוף הסכומים המפורטים בנספח זה הינו בסך של 260,750 ₪ ולא 250,000 ₪.
באשר למהות ההסכמים, האם הסכמי נאמנות או הסכמי הלוואה מוסווים, העדפתי את גרסתו של אבני על פני גרסת התובע ואינני מאמין כי הסכמים אלו אכן היו הסכמי נאמנות, וסבור אני כי הסכמים אלו נועדו להסוות הלוואות בריבית שנתן התובע לאבני, וזאת כדי להסתיר את מהותן האמתית של העסקאות, לאחר שניתן פסק הדין לוינקורן.
מעיון בהסכמים הנחזים להיות "הסכמי נאמנות" עולה , כי ב מסגרת ההסכם הראשון מיום 21.4.16, שכותרתו "הסכם הבנות" , הופקד על ידי החברה בפיקדון סך של 100,000 ₪ לצורך איתור מקרקעין, וזאת בתוך 180 יום. אין זה סביר להפקיד סכום של 100,000 ₪ לצורך השקעה במקרקעין, שכן מדובר בסכום נמוך ביותר ולא ניתן לבצע בו כל השקעה במקרקעין בהתחשב במחירי הנדל"ן בישראל.
כמו כן, אינני מוצא כל טעם בהפקדת הסכום בידי הנאמן, שכן באותה מידה היה ניתן לאתר השקעה, ללא כל הפקדה, ולבקש את ביצוע התשלום מ התובע, המשקיע, בעת איתור הרכישה, שכן ממילא על פי הסכם זה נדרשת הסכמת המשקיע, בכתב, להתקשרות במיזם זה.
ההסכם השני מיום 15.6.16 שכותרתו "הסכם השקעה ונאמנות" נערך בין התובע לבין החברה, כאשר הפעם מדובר בסכום הפקדה של 160,000 ₪. בהסכם זה, בניגוד להסכם הראשון, נדרשה החברה להחתים את אבני כערב, וכן להפקיד שיק ביטחון על סך 240,000 ₪, המהווה 150% מסכום הפיקדון, וזאת למקרה שהנאמן לא יוכל לבצע את התחייבויותיו על פי ההסכם ולהשיב את כספי הפיקדון בתום שנה מיום ההפקדה.
גם ביחס להסכם זה לא נראה לי כי מדובר בהסכם נאמנות לצורך רכישת נדל"ן, וזאת מאותם נימוקים שפירטתי לעיל ביחס להסכם הראשון. יתר על כן, העובדה , לפיה אבני והחברה נדרשו להפקיד שיק ביטחון בשיעור של 150% מסכום הפיקדון, תומכת דווקא בגרסתו של אבני המתארת את שיטתו של התובע למתן הלוואות בריביות נשך, כפי שנהג גם בהלוואות ה"חבריות" שנתן, כאשר שיק הביטחון מגלם בתוכו 50% ריבית לתקופה של שנה , עובדה שאינה מתיישבת עם העברת נאמנות לצורך השקעה, (ללא ריבית) שאינה מצדיקה מתן בטחונות בשיעור של 150% מסכום קרן ההשקעה.
נראה לי כי ההסכמים הראשון והשני נעשו מול החברה בניסיון מתוחכם שלא ליפול לגדרי חוק אשראי הוגן, התשנ"ג - 1993 (לשעבר חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות) למקרה שבית המשפט יקבע כי מדובר בהלוואות חוץ בנקאיות ולא בהסכמי נאמנות, וזאת מאחר והחוק אינו חל על חברות.
בעניין מהות ההסכמים, מעדיף אני את גרסת אבני וסבור אני כי מדובר בהסכמי הלוואה מוסווים ולא בהסכמי נאמנות.
גם הסכם הנאמנות השלישי, שכותרתו "הסכם נאמנות (לצורך השקעות עתידיות)" מיום 18.7.16, שנערך בין התובע לבין עו"ד/רו"ח ירון אבני, אינו הסכם נאמנות, חרף כותרתו, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי.

בחינת שלושת הסכמי "הנאמנות"
הסכם הנאמנות הראשון (נספח ד' לכתב התביעה)
בהתאם להסכם זה, העמיד התובע סך של 100,000 ₪ לאבני, כאשר אבני היה אמור לעשות שימוש בסכום זה "למיזם" או כדי לרכוש נכס מקרקעין. כפי שקבעתי, אין מדובר בהסכם נאמנות, אלא בהסכם הלוואה .
בהתאם לקבלה מספר 82 שצורפה להסכם הנאמנות וצורפה כנספח ה' לכתב התביעה, הסכום של 100,000 ₪ הועבר לחברה על ידי התובע בשני סכומים:
שיק על סך 80,000 ₪
מזומן על סך של 20,000 ₪.
לטענת אבני, הגם שהוא חתם על ההסכם, לפיו הוא מאשר כי קיבל מהתובע 100,000 ₪ ולמרות שהחברה הפיקה קבלה על סך של 100,000 ₪, הרי שבפועל הוא קיבל את סכום השיק בסך 80,000 ₪ בלבד, כאשר סכום המזומן (20,000 ₪) מעולם לא הועבר לו אלא שמדובר בריבית שנגבתה מראש. דהיינו לטענת אבני מדובר בהלוואה על סך של 80,000 ₪ בריבית של 25% שהינה אותם 20,000 ₪.
התובע טוען, כי אין לשעות לטענתו של אבני, באשר מדובר בטענה בעל פה נגד הודאה מפורשת בכתב, דבר המנוגד לדין.
מאחר והגעתי למסקנה, כי הסכמי הנאמנות הינם הסכמים למראית עין שאינם משקפים את העסקה האמיתית שבין הצדדים וכי בפועל מדובר בהסכמי הלוואה, הרי שבמקרה כגון זה, אין תחולה לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית לפיו לא ניתן לטעון בעל פה כנגד מסמך בכתב.
בתמ"ש (ת"א) 12696-10-10 א.א נ' ד.א (פורסם בנבו, מיום 8.4.2014) נקבע לעניין זה :
"על פי הלכה הפסוקה, כאשר מדובר בטענה ולפיה מדובר בהסכם למראית עין, אין כל מניעה מהעלאת טענות בעל פה, נגד המסמך הפיקטיבי שכן הטענה הינה, כי ההסכם אינו משקף הלוואה אמיתית. טענה זו אשר יורדת לשורשו של המסמך, ולא לפרטי תוכנו מהווה חריג להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית ומשכך אין מניעה להעלאת הטענה ולהוכחתה בעל פה. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט זוסמן : "זה הכלל: מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך ע.א. 22/63 בן ציון נ' אזולאי".
ובעמ"ש (י"ם) 42461-10-10 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, מיום 23.1.11) נקבע:
"בנסיבות אלה, בצדק קבע בית המשפט כי אין תחולה לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית לפיו לא ניתן לטעון בלי ראיה בכתב כנגד מסמך בכתב. טענת המשיבה, שכאמור נמצאה כנכונה, היא כי המסמכים עליהם השתית המערער את תביעתו, נוצרו למראית עין ובנסיבות אלה, אין מניעה להוכיח את הטענה כנגד המסמכים בראיות בעל פה".
אבני מוסיף וטוען, כי לא רק שקיבל 80,000 ₪ בלבד, אלא שהלוואה זו, כולל הריבית שנגבתה מראש, הוחזרה לתובע במלואה (100,000 ₪) לאחר כחודשיים, ביום 15.6.16, כאשר אבני צירף לתצהירו עותק מהמחאת הפירעון (נספח כ"ג לתיק המוצגים). כמו כן, צירף אבני לתיק המוצגים כנספח כ"ד עותק משתי המחאות הביטחון שנמסרו לתובע במסגרת ההלוואה, על סך כולל של 150,000 ₪ כשהן קרועות, דבר, שלטענת אבני , מהווה ראיה לפירעון ההלוואה במלואה.
התובע נחקר בעניין זה בעמ' 17 לפרוטוקול החל משורה 19 וכך העיד:
"ש. ב100,000 שח אפשר לקנות נכס מקרקעין
ת. לא. אפשר לשים דמי רצינות. ירון אבני היה לו קלסר, אני עונה לך על השאלה. עם הסכומים זהים עם אנשים אחרים הוא מארגן קבוצות הוא קונה ביחד עם כמה שותפים דמי רצינות כדי שללא אזדקק להמציא את הכסף בזמן סגירת עסקה הוא רוצה להזרים את כסף כדי לנעול את העסקה.
ש. אני מפנה לסעיף 4 להסכם – מצטט – אני אומר לך שלא צריך נאמנות הוא יתאר איזה עסקה. הוא צריך את האישור בכתב אתה מעביר את הכסף. למה צריך את הכסף בנאמנות
ת. תשאל את הלקוח שלך. אם אתה שואל את ההבנה שלי הלקוח שלך חשד שאין את הכסף לאשר את העסקה או לעגן את העסקה או ביקש שתהיה לו גישה לכסף במהירות. ואם אני רציני אז אשים את הכסף בנאמנות אצלו.
ש. להסכם הזה הוא נתן המחאות 150,000 ₪ כבטחון. נספח כד'
ת. מה שצורף כנראה שכן.
ש. אתה שלחת לאבני אתה קרעת את המחאות הביטחון להלוואה. הסכם הנאמנות הראשון.
ת. אני מאשר שקרעתי את השיקים.
ש. אתה גם אישרת שאבניאל שהיא פעם ראשונה ולא בהסכם הראשון של 50,000 ולא 90,000 שח אבניאל התקשרה איתך בהסכם ההבנות הראשון ב15.6.16 הפקידה לחשבונך 100,000 שח
ת. לא נתנה לי שיק והופקדתי בחשבונך. ושיק נפרע.
ש. אתה מגיש תביעה לבית המשפט על הסכם נאמנות של 100,000 שח הסכם נאמנות עם אבניאל. שלקחת לגביו 150 אחוז המחאות בטחון אתה מאשר שקיבלת מאבניאל 100,000 שח ב15.6.16 ואתה בא לביתה משפט ומגיש תביעה על ההסכם שלא קיבלת כלום. מגיש בקשה לעיקולים בפני הרשם צ'כנוביץ. הכסף הראשון הכסף הוחזר במלואו
ת. לא מאשר . זה שקר וכזב. קיבלתי 100,000 שח. זה לא כנגד הסכם הנאמנות. הכסף הראשון שנתתי לירון אבני היתה מורכבת משני שיקים אחד 90,000 שח ואחד 50,000 שח בגינם מר ירון אבני הפתיע אותי כדי להרשים אותי. ונתן לי שיק של 100,000 שח שמחזיר להסכם הלוואות שקדמו להסכם הנאמנות. הסכמי הנאמנות קשורים בהשקעות. 100,000 שח שייכים להלוואות הקודמות.
ש. את ההלוואות נתת לירון אבני באופן אישי אות ההחזר הוא 100,000 שח מאבניאל שקיבלה 100,000 שח
ת. הוא היה מתקתק בין החשבונות אבני, אבניאל, בר אבני אמא אבני, הוא היה מפזר שיקים על שמאל וימין הוא היה נותן לי. למשל. הוא היה מערבב. הוא נותן לי באבניאל שיק אחד של אבני ושיק של אבניאל. אבני ערב להם.
ש. השיקים של 150,000 שח הוו בטחון להסכם הראשון של אבניאל ואתה קרעת את הבטחון וזה מה שאומר שהלוואה היתה מסולקת.
ת. זו לא הלוואה זה הסכם ההשקעה.
ש. למה קרעת את ההמחאות ?
ת. הייתי ביחסים טובים עם אבני תקרע את שתי ההמחאות של 150,000 שח , כי אני שולח לך אני מעביר לך את ה100,000 שח אז קרעתי . צילמתי לו להראות שקרעתי. יש מכתב שיצא בחודש 2/17 שבו שאני מתחנן לאבני תחזיר לי את כל כספי ההשקעות והסכמי הנאמנות . לא נראה לי טוב מה שמתקיים איתך, אני מבקש ממך חזרה. אז בכלל זה מסלק את הרעיון שאני משכתי כסף של הסכם השקעה. כל מה שאני רצה שאני יעלה את היתרות".
במחלוקת העובדתית שבין התובע לאבני, מעדיף אני את גרסתו של אבני וזאת גם ביחס לטענה , לפיה קיבל מהתובע על חשבון ההלוואה רק סך של 80,000 ₪ למרות שאישר כי קיבל 100,000 ₪ וגם ביחס לטענה, לפיה הוא פרע את מלוא סכום ההלוואה כולל הריבית שנגבתה מראש, בסך 100,000 ₪.
אינני מקבל את טענתו של התובע לפיה הסכום של 100,000 ₪, ששילמה לו החברה, מהווה פירעון חלקי של הלוואה אישית שנחתמה טרם כריתת הסכמי הנאמנות.
התובע צירף עותק של שלושה הסכמי הלוואה כנספח ג' לתצהירו, ולפיה ם העמיד לאבני שלוש הלוואות "על בסיס חברי תומך ולא תישא כל ריבית" , האחת , על סך 50,000 ₪ , מובטחת בשיק ביטחון של 75,000 ₪, השנייה, על סך 90,000 ₪ , מובט חת בשיק ביטחון בסך של 135,000 ₪ והלוואה נוספת שניתנה לאבני ולרעייתו על סך של 200,000 ₪ , המובטחת בשיק ביטחון של 300,000 ₪.
לא הובאה לפני כל ראיה, לפיה השיק שמסרה החברה לפירעון ההלוואה שניתנה לה במסגרת "הסכם הנאמנות" הראשון ניתן על ידי החברה לפירעון חלק מחובות אישיים של אבני ושל רעייתו , ו כאמור, אינני מקבל טענה זו של התובע.
ראיה נוספת התומכת בטענת אבני, לפיה פרע את ההלוואה הראשונה בשלמות , הינה קריעת השיקים שמסר אבני לתובע כביטחון להלוואה והחזרת השיקים הקרועים לאבני ע"י התובע. לא עולה על דעתי, כי התובע היה קורע את השיקים לביטחון על סך 150,000 ₪ שניתנו כבטחון להחזר הלוואה, כפי שהוא מאשר כי עשה, אלמלא פרע אבני את ההלוואה.
אינני מאמין לתובע, כי הוא קרע את השיקים לביטחון רק משום שהיה ביחסים טובים עם אבני, התובע אינו אדם תמים או נאיבי וההסבר שנתן לקריעת השיקים בטרם הוחזרה ההלוואה עקב "יחסים טובים" עם אבני אינו סביר בעיני, לפיכך, אפוא , קריעת השיקים ע"י התובע מהווה ראיה נחרצת לפירעון ההלוואה בשלמותה ולכך כי התובע משקר בעניין זה.

הסכם הנאמנות השני (נספח ו' לכתב התביעה)
בהסכם זה, שכותרתו: "הסכם השקעה ונאמנות", "המשקיע" הינו התובע ומהצד השני החברה הינה הנאמן ואילו אבני הינו ערב. בהתאם להסכם זה נקבע, כי לצורך המיזם יפקיד המשקיע פיקדון בסך של שלא יפחות מ-160,000 ₪, חלקו בשיק וחלקו במזומן.
גם במקרה זה טוען אבני, כי הסכום שהועבר לו בפועל הינו סכום השיקים בסך כולל של 113,000 ₪ ולא סך של 160,000 ₪, כאשר הסכום במזומן בסך 47,000 ₪, שלא הועבר לו, מהווה ריבית שנגבתה מראש . דהיינו, לטענתו , מדובר בהלוואה על סך 113,000 ₪ בריבית של כ-42%.
לטענת אבני, גם הלוואה זו הוחזרה במלואה, כולל הריבית שנגבתה מראש, ב-4 תשלומים:
באמצעות הסבת שיק על סך של 60,000 ₪ מיום 1.1.17 שניתן על ידי יולי ניהו ל והשקעות לאבני כשכ"ט ואשר הוסב ונמסר לתובע, שניכה אותו במזומן בצ'יינג' טיראן שירותי מטבע בהרצליה פיתוח.
תשלום מיום 27.12.16 באמצעות העברה על סך של 10,000 ₪ מחשבון אשת הנתבע, אסתר אבני , לחשבון התובע.
תשלום ביום 22.3.17 באמצעות העברה בנקאית מלקוח של אבני, חיים יודוביץ בע"מ, בסך של 50,000 ₪.
תשלום ביום 15.5.17 בסך של 40,000 ₪ מביתו של אבני, אבני דניאלה, ובן זוגה , אסף שני.
אבני צירף אסמכתאות לביצוע התשלומים כנספח כ"ה לתיק המוצגים מטעמו.
התובע הכחיש את קבלת הסכום של 60,000 ₪ באמצעות ניכיון השיק. כאשר מן הראוי לציין כי בתחילה הוא הכחיש גם את קבלת הסכום בסך של 10,000 ₪ מיום 27.12.16, אולם בעמ' 20 לפרוטוקול החל משורה 25 ה שיב התובע:
"ש. אני מפנה את בית המשפט לנספח כה – יש פה העברה של 10,000 שח ו' 1 מהגב רת אסתר אבני לחשבון שלך אתה מאשר שקיבלת זאת
ת. כן.
ש. יש לנו ו' 2 – שיק של יולי ניהול והשקעות שיק שהמומחה השאיר אותו להכרעה שמופיע בכרטסת הנהלת החשבונות של ירון אבני, אצל צ'נג' טירן האם קיבלת סכום הזה
ת. ברור שלא.
ש. אני מפנה אותך לנספח ו' 3 הועבר לחשבונך מביתו של 40,000 שח
ת. קיבלתי.
ש. את ו' 4 האחרון – סכום של 50,000 שח מיודוביץ . האם נכון
ת. לא יודע אם קיבלתי מאבני. אני לא מכיר את יודוביץ מעולם לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו. שמעתי בעצם שיש לו חבר יודוביץ. קיבלתי את הסכום .
ש. יש לנו הלוואה של 160,000 שח הסכם נאמנות שני, אני כרגע הראתי לך אסמכתאות 160,000 שח אישרת 100,000 שח
ת. כן.
ש. למה אתה אומר בכתב התביעה שהנתבע לא החזיר לך ולו שח על חשבון הכספים של הנאמנות
ת. אתה עושה צחוק ממני? יש הסכם נאמנות ראשון שני ושלישי . השלישי גוייסו שם בהתחלה 260,000 שח. ה160,000 שח או ה-100,000 שח לא קשורים להסכם נאמנות שני זה במסגרת הסכם נאמנות שלישי."
סך של 100,000 ₪ מתוך סכום ההלוואה של 160,000 ₪, אשר נטען על ידי אבני כי נפרע על ידו ע"ח ההלוואה אושר בחקירה הנגדית על ידי התובע, למרות שבתחילה הוא הכחיש את קבלת הסכומים. יחד עם זאת, יצוין כי התובע טען, כי סכומים אלו נפרעו לזכות עסקאות אחרות ולא ע"ח ההלוואה השנייה. עוד יצוי ן, כי סכומים אלו שאושרו על ידי התובע, אושרו גם על ידי המומחה מטעם בית המשפט כסכומים ששולמו על חשבון "הסכמי הנאמנות" והועברו לתובע.
באשר לטענת התובע, לפיה הסך של 100,000 ₪ שולם ע"י אבני לזכות הלוואות אחרות, זוהי טענה מסוג "הודאה והדחה" שנטל ההוכחה ביחס אליה מוטל על התובע, שהעלה טענה זו בעלמא, ללא ראייה כלשהי לתמוך.
הסכום של 60,000 ₪, שלטענת אבני נוכה על ידי התובע בצ 'יינג' טיראן, הוכחש כאמור על ידי התובע מכל וכל.
להוכחת טענתו לעניין פירעון סכום זה לידי התובע , זימן אבני לעדות את מר דין מלכה, שהינו בעל הצ'יינג' טיראן בהרצליה פיתוח. מר מלכה נחקר בעמ' 26 לפרוטוקול, ומשורה 25 ואילך העיד דברים אלו :
"ש. אתה מאשר לי שניכו אצלך סכומים על ידי דב נסיס למעלה ממיליון שח
ת. כן.
ש. אני מציג לך את הכרטיס של אבני ירון ?
ת. פה הכרתי אותו.
ש. ?יש 25 פעולות מי ביצע את הפעולות
ת. את המזומנים קיבל התובע באישור של אבני טלפונית כל פעם שהוא הגיע. הוא אישר לי את העניין ולפני כן שפתחנו את הכרטסת מר אבני אמר אני אשלח את התובע לקחת את הכסף. מה שלא היה קשור לאבני, לא באישור של אבני, נכנס לכרטסת של התובע.
ש. בכרטסת של התובע, בעמוד הראשון
ת. אני יכול להגיד לך מה היה בעמוד הראשון.
ש. בכרטיס של התובע שורות 20-25 ו28-29 שיקים כמו שאתה רואה חשבונות מבנק דיסקונט סניף 049 חשבון 65513 וחשבון 9051759 . אלה החשבונות ששייכים למי
ת. ירון אבני.
ש. כל השיקים האלה נוכו אצלך ?
ת. כן מהחשבונות של אבני. כנראה שאבני לא נתן אישור אז ניכיתי אצלו בכרטסת. והתובע קיבל את הכסף. אני רק אציין זה מה שבא מהמחשב שלי.
ש. כרטיס של אבני זה הכרטיס האחרון ניכיון שיקים של 336,150 שח בכרטיס של אבני, מי קיבל את הכסף של כל העסקאות האלה ?
ת. התובע בא וקיבל ממני את הכסף אחרי שאישרתי טלפונית מול אבני את העניין הזה. לפני זה, זה היה מסוכם כך. חתימה שלו כמו שהראיתי ואמר לי אני שולח את דובי עם השיקים שלי מה שאני מביא לך, תאשר מולי תן לו. מה היה אחרי זה אין לי מושג.
ש. על השיק הזה של 60,000 שח , גם השיק הזה העברת את התמורה לתובע
ת. כן. כל מה שאושר וניתן לתובע באישור של אבני."
ובעמ' 31 לפרוטוקול החל משורה 4 העיד מר מלכה כדלקמן:
"ש. מצטט מתוך חוות הדעת – השיק שבמחלוקת הוא על סך של 60 אלף ₪ שמופיע בכרטסת. נשאלת באופן ספציפי על השיק של ה – 60 אלף ₪ - למיטב זכרוני, הנתבע, דהיינו, מר אבני קיבל את תמורתו במזומן. עם זאת, לאחר שיחה עם מר מלכה ולאחר שיחה עם הנתבע, אבני?
ת. הוא הגיע אלי לעסק.
ש. באותו יום?
ת. לא זוכר.
ש. מצטט מתוך חוות הדעת - סביר להניח שתמורתו נפרע לתובע?
ת. מישהו לקח כסף. דובי נסיס לקח את הכסף אחרי אישורים של אבני.
ש. אם באופן קטגורי העדת קודם שבכל מה שקשור לכרטסת של מר אבני, נתת את הכספים למר נסיס. איך זה שבשיחה הראשונה ששוחח עימך המומחה, אתה פתאום לא זוכר למי מסרת את הכסף ובאינסטינקט הראשוני, אתה אומר שמי שקיבל את הכסף זה מר אבני?
ת. לא נכון.
ש. המומחה משקר?
ת. אולי הוא לא הבין אותי.
ש. לאחר שאבני הגיע אליך לעסק, פתאום אתה משנה את הגרסה שלך ופתאום נזכרת שנסיס קיבל את הכסף?
ת. לא זוכר מה אמרתי למומחה. אתה רוצה שאני אענה על דברים שאני לא זוכר? אני אומר את האמת. אין לי צד לא של זה ולא של זה.
ש. יש לך כרטסת של מר אבני כ- 20 פעולות?
ת. נכון.
ש. הכרטסת הזאת יצאה תחת ידך?
ת. זה מהמחשב שלי."
ובעמ' 34 לפרוטוקול, החל משורה 3:
"ש. נתת שתי גרסאות?
ת. יכול להיות. אני באמצע עבודה ומיליון אנשים על הראש, שואל אותי ואני עונה.
ש. לאחר שמר אבני היה אצלך בעסק, אתה שינית את הגרסה שלך?
ת. אני לא אמרתי שנתתי לאבני. אני יכול להגיד מה היה. אני אומר מה היה.
ש. יכול להיות שלא זכרת בשיחה על מה מדובר. אמרת בשיחה הראשונה שאת הכסף קיבל מר אבני ואחרי זה אמרת נסיס?
ת. יש לי המון לקוחות. ברגע שלקוח עשה איתי עסקה והעסקה עדיין אצלי. האם אתה היום, אתה סגור על עצמך מי קיבל את הכסף?
ש. דב נסיס. הוא היה השליח. הוא בא באישורו. אתה יכול להראות אישור בכתב שמר אבני אישר למסור את הכסף למר אבני?
ת. אין לי דבר כזה. הרבה פעמים דיברתי מהטלפון שלו."
בעניין ניכיון השיקים בצ'יינג' של דין מלכה , השיב התובע כי הוא לא ניכה שיקים אצל דין מלכה. לאחר מכן , שינה את טעמו ואמר כי במשך 20 שנה ניכה אצלו אולי 20 שיקים. כמו כן, אישר כי היה נכנס לחנות, פורט את השיקים ומוסר את הסכום לאבני (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 4 ואילך) גם מתמליל הקלטת השיחה בין אבני לבין מר מלכה עולה כי לדברי מר מלכה את הכספים מסר תמיד לידי התובע, באישור אבני.
מר מלכה שהינו בעל הצ'יינג' הינו עד אובייקטיבי, ולא התרשמתי כי יש לו קרבה מיוחדת למי מהצדדים או אינטרס להעיד שקר לטובת מי מהם. מר מלכה העיד בצורה נחרצת, כי כספי השיקים שנוכו כמפורט בכרטיסי הלקוחות נמסרו לידיו של התובע. אין בכוונתי להתייחס בפסק דין זה לכל השיקים בסכום העולה על מיליון ₪, שנוכו בצ'יינג' ושלטענת מר מלכה שולמו לידי התובע, אלא שאני מתייחס אך ורק לשיק בסך של 60,000 ₪, שעל פי עדותו של מר מלכה, נוכה לידיו של התובע באישורו של אבני, כאשר שיק זה נפרע לידי התובע במזומן, לפירעון ההלוואה השני יה.
הגם שדומה, כי מר מלכה ככל הנראה אינו מקפיד על קיום מצוות החוק כמתחייב מניהול עסק של צ'יינג', האמנתי לעדותו שתמכה בגירסתו של אבני , ולפיה הסך של 60,000 ₪ נוכה במזומן לידיו של התובע, שהכחיש את קבלת הסכום.
אשר על כן שוכנעתי, כי אבני פרע במלואה גם את סכום ההלוואה השנייה, בסך של 160,000 ₪, כולל הריבית שנגבתה מראש.

הסכם הנאמנות השלישי (נספח ח' לכתב התביעה)
הסכם זה שכותרתו: "הסכם נאמנות (לצורך השקעות עתידיות)" שונה משני הסכמי "הנאמנות" הראשונים. בהסכם זה, לא צוין כי סכום מסוי ם הועבר, אלא נקבע בו כי "המשקיע ישלם פיקדון עבור המיזם בסכום שלא יפחת מסך של 250,000 ₪.... כמפורט בנספח א' להסכם".
התובע פירט בסעיף 65 לתצהירו 51 פעולות כספיות שלטענתו מהוות לדבריו תיעוד פרטני של חלופת הכספים שעברו בין הצדדים מיום כריתת הסכם הנאמנות השלישי.
ביחס לחלק מסכומים אלו, מודה התובע כי הם הוחזרו לו על ידי אבני, כאשר בסופה של אותה מערכת התחשבנות מפותלת טוען התובע, כי יתרת הכספים שנותר אבני חייב לו לפי הסכם הנאמנות השלישי, הינה בסך של 365,500 ₪.
מנגד, טוען אבני כי הסכם הנאמנות השלישי לא נחתם בתאריך הנקוב בו, ה-18.7.16, אלא רק לאחר מתן פסק דינו של כב' השופט עדי הדר בעניין לוינקורן ,בחודש 2/17. כאשר, לטענתו , הסכם זה נחתם לדרישת התובע שדרש לחזק את הבטוחות שלו מהנתבע, כאשר במעמד החתימה על הסכם זה, לא העביר התובע סכום כלשהו לאבני והסכום שנקבע כסכום ההשקעה בהסכם זה, בסך 250,000 ₪ , היווה למעשה את יתרת ההלוואות הפתוחות של אבני אצל התובע כפי שהיו באותו מועד.
לטענת אבני, הסכ ום הראשון, שנכלל בהסכם זה, הינו סכום ההלוואה המפורטת בהסכם הנאמנות השני שטרם נפרע ה באותו מועד, בסך של 160,000 ₪. וסכום נוסף מתייחס להלוואה מיום 31.3.16 על סך של 90,000 ₪ . לפיכך, מסביר אבני, כי בהסכם השלישי, בניגוד לקבוע בהסכמים הקודמים, אין כל דרישה של התובע להעמדת בטוחות, שכן התובע כבר אחז בידו בטוחות מההסכמים הקודמים.
לטענת אבני, הסכם הנאמנות השלישי הינו הסכם פיקטיבי ולמראית עין בלבד.
עוד טוען אבני, כי נספח א' להסכם הנאמנות השלישי, אינו קשור אליו כלל ועיקר והוא נערך ע"י התובע בניסיון להכניס לתביעה ארבע הלוואות חדשות שניתנו ושלא נערך ביחס אליהן כל הסכם מעולם.
אבני טוען, כי כל הסכומים שהתובע טען באותו נספח א' כי ניתנו לו, כביכול , לפני מועד חתימת ההסכם השלישי במזומן, לא ניתנו לו כלל ועיקר.
אציין, כי הסכם הנאמנות השלישי מעורר תהיות רבות ו כי גם בנסיבות עריכתו רב הנסתר על הגלוי.
בסעיף 2 להסכם זה, נקבע כי המשקיע ישלם פיקדון עבור המיזם בסכום שלא יפחת מסך של 250,000 ₪, כמפורט בנספח א' לאותו הסכם.
עיון בנספח א' להסכם, שהוגש כנספח ט' לתצהיר התובע, מעלה כי הסכומים שפורטו בו מסתכמים בסך 260,750 ₪ אולם בכתב התביעה, הסכום הנתבע בהסתמך על הסכם זה, אינו ברור כלל.
למרות שנספח א' להסכם, האמור לכלול את כל הסכומים שבאים במסגרת ההסכם, מסתכם בסך של 260,750 ₪, טוען התובע בסעיף 30 לכתב התביעה, כי בפועל הפקיד בידיו של אבני מכוח הסכם הנאמנות השלישי סך של 433,250 ₪, כאשר חלק גדול מהסכומים, המפורטים בכתב התביעה, ומאוחר יותר בתצהיר העדות הראשית של התובע, אינם נזכרים כלל בנספח א' להסכם השלישי, כך שלא ברור כיצד הם אמורים לבוא בגדרו.
בסעיף 65 לתצהירו, מפרט התובע 51 פעולות כספיות, שלדבריו , מהוות תיעוד פרטני של הכספים שעברו בין הצדדים מיום כריתת הסכם הנאמנות השלישי . כזכור , בהסכם הנאמנות השלישי נקבע, כי הפיקדון שישולם על ידי המשקיע יהיה כמפורט בנספח א' להסכם , ועיון בנספח א' להסכם "המעודכן" מעלה כי לפי הנספח, לאחר חודש אוקטובר נוספו שני סכומים נוספים שאחרון שבהם היה ביום 3.12.16.
חרף האמור לעיל, מרבית הפעולות הכספיות שאותן מנסה התובע לייחס להסכם הנאמנות השלישי, בוצעו לאחר 3.12.16, והן מתפרסות על פני שנת 2017.
עולה אפוא, כי התובע מבקש לכלול במסגרת הסכומים שלפי ההסכם השלישי, סכומים שאינם קשורים להסכם זה כלל ועיקר, ושלמרות שקשה לתהות על קנקנם של תשלומים אלו, נראה כי מדובר בהלוואות אחרות שבין הצדדים ושאינן קשורות להסכמים שבהסתמך עליהם הוגשה התביעה.
לטענת אבני, יתרת הסכומים שאותם תובע התובע בכתב התביעה, לכאורה , מכוח ההסכם השלישי (מעבר לסכומים שפורטו בנספח א') בסך של 172,500 ₪ נפרסו ל-5 הלוואות שונות, הלוואות שלטענת אבני, הוא פרע אותם כמפורט בסעיף 105 לתצהירו.
עוד אציין, כי הסכומים, שפורטו בנספח א' להסכם השלישי, מעוררים תהיות ומעלים ספקות באשר לאמינותו של נספח זה והקשר שלו להסכם.
תהיות נוספות שעולות מנספח א' הן: הסך של 32,750 ₪ שניתן לאבני לכאורה במזומן ביום 28.6.16, ניתן כחודש לפני חתימת ההסכם. דהיינו, התובע הפקיד בנאמנות בידי אבני כסף כחודש לפני חתימת ההסכם, והחתים את אבני חודש לאחר מכן, וכך גם סך של 70,000 ₪ במזומן מיום 17.7.16 שניתן יום לפני חתימת ההסכם. מקובלת עלי טענת אבני כי אין זה סביר כי התובע הפקיד בידיו סך העולה על 100,000 ₪ לפני שאבני חתם על ההסכם וקיבל על עצמו את החובות.
תמוה גם הסכום של 60,000 ₪ במזומן מיום 17.8.16 שניתן חודש לאחר חתימת ההסכם (18.7.16) ובכל זאת נרשם בנספח א', חודש לפני שניתן, משל שרתה רוח נבואה על הצדדים.
אבני מאשר את קבלת הכספים שפורטו בנספח א' ושהועברו לו באמצעות שיקים, אולם לדבריו הלוואות אלו בסך כולל של 98,000 ₪ נפרעו על ידו לידי התובע.
שוכנעתי, כי גם הסכם הנאמנות השלישי, כמו קודמיו, הינו הסכם למראית עין, כאשר בפעם זאת, אין מדובר בהסכם המתייחס לעסקה אחת, אלא הוא מתייחס לסדרת עסקאות שנויות במחלוקת קוטבית בין שני הצדדים.
במסגרת ההסכם השלישי, מבקש התובע לכלול ולהכניס סדרת הלוואות ועסקאות בין הצדדים, שאינם קשורים להסכם זה, כאשר אבני טוען כי פרע את אותן הלוואות.
אין בכוונתי לצלול לנבכי העסקאות הנסתרות והבלתי חוקיות שבין הצדדים, ואין בכוונתי לנסות ולהתיר את סבך ההלוואות והתשלומים שבין הצדדים ובכך לתת את ידי למי מהצדדים להתחשבן עם משנהו במסגרת העסקאות הבלתי חוקיות שעשו ביניהם תוך ניסיון להונות את שלטונות המס, בעסקאות שלא ניתן לרדת לפישרן.
כאמור, הנסיבות שאפפו את עריכת ההסכם השלישי לא התבררו לי עד תומן, וכאמור בהסכם זה ו בהלוואות ובהחזרים הקשורים אליו, רב הנסתר על הגלוי ומההסכם עצמו לא ניתן לחלץ מה מצב ההתחשבנות האמיתי שבין הצדדים, כאשר גרסאות הצדדים ביחס להלוואות ולהחזרים המתייחסים להלוואות, קוטביות ומנוגדות לחלוטין.
הגעתי למסקנה כי הסכם זה הינו הסכם למראית עין כמו קודמיו, ובעוד שהגעתי למסקנה, כי ההסכמים הקודמים היו הסכמי הלוואה מוסווים, בקשר להסכם השלישי, ניסו הצדדים להסדיר מספר בלתי ידוע של הלוואות שאינן קשורות להסכם זה, הלוואות שמעורבים בהם תשלומים שחלקם אינו מתועד, חלקם במזומן, כאשר חלק גדול מתשלומים אלו, מוכחש על ידי מי מהצדדים, ומכל מקום ההסכם אינו משקף את העסקאות האמיתיות שבין הצדדים.
משמדובר בהסכם למראית עין, ומשלא עלה בידי התובע להוכיח את סכום החוב לפי הסכם זה, או אם בכלל קיים חוב בגינו, שכן הנתבעים מכחישים קיומו של חוב כלשהו בגין הסכם זה, אין מקום לחייב את הנתבעים לשלם סכום כלשהו בגין הסכם "הנאמנות" השלישי.
חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות
כפי שפורט בהרחבה לעיל, על סמך הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי הסכמי הנאמנות שנכרתו בין הצדדים אינם אלא הסכמי הלוואות חוץ בנקאיות, כאשר מטרתם של הצדדים בנסחם את ההסכמים כאילו היו הסכמי נאמנות, היתה להתחמק מהחלתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על ההלוואות.
בהקשר זה עולות ששתי שאלות:
האם מדובר בהלוואות הנכלל ות במסגרת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות" ו/או "החוק") והאם ההלוואה והתביעה עומדים בדרישות החוק.
האם הנתבע הוכיח כי פרע את ההלוואות.
יצוין, כי במועד כתיבת פסק דין זה שונה שמו של החוק ל"חוק אשראי הוגן, תשנ"ג - 1993 " וכן שונו חלק מהוראות החוק, אולם ההלוואות נשוא פסק דין זה ניתנו בטרם שונה החוק ולפיכך חלות הוראותיו של חוק הלוואות חוץ בנקאיות.
בהתאם לסעיף ההגדרות בחוק:
"לווה – למעט תאגיד;
מלווה - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981".
סעיף 2 לחוק קובע כי " חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב".
סעיף 3 לחוק קובע מהם הפרטים שצריך חוזה ההלוואה לפרט.
סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות קובע את דרישות הסף לצורך הגשת תביעה בגין הלוואה חוץ בנקאית, ובין היתר, קובע כי לכתב התביעה יש לצרף את חוזה ההלוואה ולפרט בו את כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב).
סעיף 15 לחוק קובע:
"(א) הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק.
בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה, (פורסם בנבו, מיום 21.1.09) (להלן: " פס"ד בס") נקבע ע"י כב' השופט שנלר, בין היתר, כי יש ליתן פרשנות מחמירה ומקפידה להוראותיו של החוק .
בהתאם לפסיקה, הוראת החוק היא קוגנטית ולא ניתן להתנות עליה: (ת"א ת"א (מחוזי) 3129/99 צוניאשוילי נ' מיסטר מאני ישראל (1997) (פורסם בנבו, מיום 6.7.04):
"דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה.. אך שכל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות..."
ובהמשך:
"... יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו."
ההלוואות נשוא התביעה, כמ ו גם כתב התביעה שהוגש ע"י התובע, אינם עונים על דרישות סעיפים 3 ו-8 לחוק , שכן לא נערכו הסכמי הלוואה כלל ועיקר, אלא הסכמי "נאמנות" שהינם הסכמים למראית עין, תוך זלזול בהוראות החוק ויתרה מכך – מתו ך ניסיון להתחמק מתחולת החוק .
יחד עם זאת, אין חולק כי החברה ואבני קיבלו חלק מסכומי ההלווא ות, ואבני טוען כי הוא פרע לתובע את מלוא סכום ההלוואה, כולל הריבית. טענה שהתקבלה על ידי כאמור לעיל.

האם התובע הינו "מלווה" לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות?
כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי שלושת ההסכמים הנחזים להיות "הסכמי נאמנות" הינם הסכמים למראית עין, כאשר למעשה הסכמים אלו הינם הסכמי הלוואה מוסווים שמטרתם לחמוק מתחולת הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
הוכח לפניי כי התובע נוהג לתת הלוואות רבות. הלוואות אלו הוא נתן לאבני כמו גם לאנשים אחרים, כאשר התובע נהג בעבר לנסח הסכמי הלוואה בהם נקבע כי הוא נותן ללווים הלוואות חבריות ללא ריבית.
לטענת התובע, הוא הלווה גם לאבני הלוואות חבריות ללא ריבית, כדוגמת ההלוואה שאת השבתה דורש התובע בתיק 54451-01-18, ושבה נקבע כי "ההלוואה הינה חב רית ולא תישא כל ריבית". כמו כן, צירף התובע כנספח ג' לתצהירו עותקים של שלושה הסכמי הלוואה שהעניק לאבני ולרעייתו כהלוואות חבריות ללא ריבית, דבר המלמד כי הלוואות אלה לא ניתנו באופן חד פעמי .
בפס"ד לוינקורן קבע כב' השופט עדי הדר כי התובע נותן הלוואות רבות וכי הוא עוסק במתן הלוואות. כמו כן קבע בית המשפט באותו עניין כי התובע מתחכם באופן ניסוח ההסכמים כדי להתחמק מתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, בקובעו בהסכמים כי אין חלה על ההלוואה ריבית. בית המשפט אף הורה באותו מקרה להעביר את פסק דינו לחקירת שלטונות המס, עקב חשד לביצוע עבירות בהיקף נרחב.
בתצהירו מאשר התובע בסעיף 9 כי אבני פנה אליו במסגרת יחסי הידידות שביניהם וביקש ממנו כי יעמיד לו מספר הלוואות כספיות אישיות על בסיס חברי, ללא דרישה לתמורה או פירות, "אשר בפועל הפכו במהרה ונצטברו לסכומים משמעותיים שהגיעו לכדי מאות אלפי שקלים".
אינני מאמין לטענתו של התובע לפיה ההלוואות שהעמיד לאבני היו על בסיס חברי בלבד, ללא כל דרישה לתשלום ריבית, ואינני מקבל את טענת התובע לפיה הוא איש רב חסד הנוהג כ"שומרוני הטוב" ומעניק לכל דכפין הלוואות "חבריות" בחינם ללא כל תמורה, וזאת בסכומי עתק. גרסתו זו אינה סבירה ואינ ה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.
האמנתי לאבני כי התובע גובה ריבית בסכומי עתק בגין ההלוואות שהוא נותן.
גם הסכמי ה"נאמנות", כמו הסכמי ההלוואה "החבריים", הינם הסכמי הלוואה מוסווים שכן הסכמים אלו נועדו להוות "שכלול" של הסכמי ההלוואה ה"חבריים" ללא ריבית, הסכמים שנוסחו על ידי התובע, לאחר שגירסתו בדבר הסכמי ההלוואה ה "חבריים" קרסה בבית המשפט בפס"ד לוינקורן , שאושר ביום 28.6.18 על ידי ערכאת הערעור בע"א 30186-03-17 ו בע"א 36960-03-17.
אבני פירט בתצהירו סדרת ראיות שלא נסתרו ע"י התובע בדבר היות התובע עוסק דרך קבע במתן הלוואות חוץ בנקאיות, אבני לא נחקר כלל על גירסתו בעניין זה.
לתצהירו צירף אבני ראיות מהן ניתן ללמוד כי התובע נוהג לגבות ריבית על הלוואות. בנספח ג' בתיק המוצגים שצירף אבני צולם מסרון שנשלח מאת התובע לאבני ובו נכתב: "ירון: להלן לוח הסילוקים אותו אתה אמור לפרוע מיידית... ההלוואה של 10,000 + פירות של 1,500 נדרשת להחזרה עוד מה-10/07 = 11,500 ₪. ההלוואה שלך, של 42,750 שחויבה לסילוק ב-12/07, שגולגלה לעוד חודש (באותם תנאים), גם היא נדרשת לתשלום (פירות בלבד) של 11,500".
ביום 25.8.16 שלח התובע הודעת דוא"ל לאבני (נספח י"א) ובה נכתב: "אתה זוכר את עניין ה"קוד המחייב" ביננו... אז במטוטא ממך, אנא הכן לי לפחות 6 צ'קים חודשיים (ללא ציון תאריך) על סך 12,000 ₪ כפי שנתת את הסכמתך בזמנו. כמו כן, אנא הכן את הניירת הכחולה, 18 ק"ג במשקלה, ליום 28/08 שזה יוצא בבוקר יום ראשון הקרוב. נשתמע...".
דבר הדוא"ל כולל שימוש בקודים המוסכמים בין התובע לאבני, וכאשר לדברי אבני משמעות המשפט "אנא הכן את הניירת הכחולה 18 ק"ג במשקלה" הינה 18,000 ₪ בשטרות כחולים של 200 ₪, תכתובת המלמדת כי ככל הנראה שולמו בין הצדדים סכומים במזומן, במטבע כזה או אחר, הרחק מעינם הצופייה של השלטונות, דבר המלמד כי מדובר בהלוואות בריבית, תוך ניסיון הצדדים להעלים אותן משלטונות המס.
בהודעת דוא"ל ששלח התובע לעו"ד גלברד ביום 1.7.13, שצורפה כנספח ז' לתצהירו של אבני, מאשר התובע כי הוא עוסק במתן הלוואות בכותבו , בין היתר: "זוהי בדיוק הסיבה המרכזית מדוע בחרתי להתעסק בתחום נתינת ההלוואות מיד לאחר לידתה המסובכת של עדן...."
אבני מוסיף מפנה לכתב תביעה בתיק 28280-12-15, תביעה שאותה הגיש התובע נגד עורכי דינו באותה עת שבה הודה התובע במפורש במתן הלוואות בריבית (נספח י"ב לתיק המוצגים של אבני).
המסקנה אליה הגעתי בהתייחס לשלושת הסכמי "הנאמנות" הינה כי מדובר בהסכמים למראית עין, כאשר בפועל מדובר בהסכמי הלוואה להלוואות חוץ בנקאיות.

חוזה בלתי חוקי וחוזה למראית עין
סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), שכותרתו "חוזה פסול" קובע כך:
"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל."
סעיף 31 לחוק החוזים קובע לעניין חוזה פסול הוראות אלה:
"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו."
הוראות סעיפים 19 ו- 21 לחוק החוזים, אליהן מפנה סעיף 31 הנזכר לעיל, קובעות כלהלן:

"19. ביטול חלקי
ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו.
21. השבה לאחר ביטול
משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."
בנושא החוזה הבלתי חוקי נהוג להבחין בין שאלת סיווג החוזה כבלתי חוקי לבין שאלת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי.
חשוב לציין לעניין זה, כי הוראות סעיף 31 לחוק החוזים היא יצירה נורמטיבית מקורית שאין לה אח ורע בדין המשווה, בכך שהיא מקנה לחוזה תוצאות משפטיות על אף היותו חוזה בלתי חוקי. בכך שינה המחוקק את המצב המשפטי ששרר עד לחקיקת חוק החוזים, ולפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה", עקרון שיובא בחשבון בהמשך במסגרת מכלול שיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לבחון איזו תוצאה ראוי ליתן לחוזה הבלתי חוקי בנסיבות הספציפיות.
כך למעשה, כיום לא עומדת בפני בית המשפט כל מניעה להעניק סעדים לצדדים, הגם שהיו מעורבים במעשה אסור (ע"א 6667/10 גלית הלוי בר טנדלר נ' דרור קוזניצקי (פורסם בנבו, מיום 12.9.2012) (להלן: " פסה"ד בעניין טנדלר"), בסעיפים 15-16 לפסק הדין).
יצוין, כי גישה דומה לכך, נקט המחוקק בחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 הנזכר לעיל (שהינו כאמור - החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, טרם תיקונו), חוק אותו ניסו הצדדים בתיק שלפניי לעקוף במסגרת עסקת הנאמנות לכאורה. חוק אשראי הוגן מאפשר לבית המשפט להתערב בעסקת הלוואה, שהוסוותה ע"י הצדדים שהציגו אותה כעסקה שמהותה אחרת במטרה לגבות ריבית נשך ולעקוף את תנאי החוק, ובעצם להתאים את העסקה לדרישות החוק.
בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי, מתגוששים שני עקרונות מנוגדים: עקרון ההרתעה והמניעה מיצירת חוזים בלתי חוקיים בעתיד, מול הרצון לעשיית צדק קונקרטי בין הצדדים כך שלא ייצא חוטא נשכר (בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749). במסגרת זו, על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים סותרים, והם האוטונומיה להתקשר בחוזים אל מול הערך המוגן בחוק שהופר בחוזה (ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (פורסם בנבו, מיום 27.6.2011) סעיף 48 לפסק הדין).
הפסיקה מונה 3 שיקולי מדיניות מרכזיים אותם על בית המשפט לשקול במסגרת האיזון שעליו לערוך:
שיקולים תוצאתיים – המצב שישרת בצורה המיטבית את ההרתעה בפני כריתת חוזים בלתי חוקיים (שאינו בהכרח ביטולו של החוזה);
שיקולי הגינות – עשיית צדק בין הצדדים;
שיקולים מוסדיים – הנוגעים לשאלות של מדיניות משפטית ובעיקר לשאלת תפקידו של בית המשפט כעוסק בסכסוכים הקשורים בכריתתו של חוזה בלתי חוקי.
לפי הפסיקה הענפה בנושא זה, נראה כי בין הסעדים המנויים בסעיף 31 לחוק החוזים קיים מדרג אנכי ואופקי, כאשר האפשרות הראשונה היא השבה בעקבות בטלות החוזה, ומתחתיה ניצבות שתי האפשרויות האחרות – פטור מהשבה וקיום חיובים – ביחס אופקי (ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 15 (1989) (להלן: "פסק הדין ביהם")). הכלל הוא השבה, אך ביהמ"ש רשאי להורות על פטור מהשבה. בנוגע לקיום החוזה הכלל הוא הפוך – הכלל הוא שאין להורות על קיום החוזה, אך ביהמ"ש רשאי להורות על קיום.
לעניין הסמכות להורות על קיום החוזה והחיוב הנגדי, הפסיקה חלוקה לעניין זה. ישנם הסבורים כי בית המשפט לא יורה על קיום החיובים שבחוזה הבלתי חוקי "בעין טובה וביד רחבה ככל האפשר", ומנגד, יש הגורסים כי על בית המשפט להשתמש בסמכות שניתנה לו "בעין טובה וביד רחבה ככל האפשר" כדי להביא לתוצאה צודקת בין הצדדים.
בכל הכבוד, ומבלי להקל ראש בעקרונות החשובים העומדים משני צידי המתרס, בנסיבות המקרה שלפניי, סבור אני כי אין להורות על בטלות ההסכמים שנוסחו כהסכמי הנאמנות, המהווים למעשה הסכמי הלוואה.
בנסיבות המקרה שלפניי, סבור אני כי על מנת להביא לתוצאה צודקת בין הצדדים, יש להורות על קיום החיובים בחוזים. כפי שקויימו בפועל בין הצדדים, הואיל וכפי שקבעתי לעיל, ממכלול הראיות שוכנעתי כי אבני קיים את חיוביו מכוח הסכמי הנאמנות – הסכמי ההלוואה והחזיר לתובע את ההלוואות לרבות הריבית, הרי שאין צורך במתן הוראה אופרטיבית נוספת, שכן הצדדים קיימו חיוביהם.
גישות אלה אינן חזות הכל במסגרת שיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל עת ניצבת לפניו השאלה האם להורות על ביצועו של חוזה בלתי חוקי. הפסיקה התוותה לעניין זה מערך של שיקולים לקביעת התוצאה הראויה במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, תוך שהדגישה כמובן כי אין מדובר במסגרת נוקשה וכי "יש לאפשר לבית המשפט גמישות (פסק הדין ביהם בעמוד 16).
בין השיקולים הנמנים ברשימה הבלתי סגורה, ישנם השיקולים הללו:
התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם, בשים דגש על התנהגות בעל הדין שמבקש להתחמק מביצוע ההסכם (ע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281 (1982) (להלן: "פסק דין אדרעי") בעמוד 293).
מידת האשמה של כל אחד מהצדדים באי חוקיות החוזה (פסק דין אדרעי, בעמוד 293, עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 21.6.2011) (להלן: " פסק דין איי.די.איי") עמודים 13-15).
הכלל לפיו "אין חוטא יצא נשכר". דהיינו, שהצד להסכם הבלתי חוקי לא ייהנה בנוסף גם מאי קיום החוזה.
הבחנה בין מעשה אסור העומד בליבת ההתקשרות ומהווה את תכליתה או אלמנט חיוני להשגתה - כמו חוזה לביצוע שוד - לבין אי חוקיות משנית, נלווית או אגבית לחוזה (כמו חוזה למכירת מקרקעין שסכום התמורה הנקוב בו נמוך מהסכום האמתי (פסק דין אדרעי, בעמוד 293).
קיומו של צד שלישי תם לב שהסתמך על החוזה (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, בעמודים 713-714).
דרגת החומרה של אי החוקיות (פסק דין איי.די.איי בעמודים 13-15).
מידת הביצוע של החוזה ומידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה (פסק דין איי.די.איי, שם).
מידת תום הלב של כל אחד מהצדדים. שיקול זה תפס במרוצת הזמן מקום חשוב במכלול השיקולים בבחינת גורלו של החוזה הבלתי חוקי.
בטרם ניישם את העקרונות והשיקולים על המקרה דנן, אשוב ואזכיר את הכלל הבסיסי שקבעה הפסיקה, כפי שאף צוין לעיל: נקודת המוצא הבסיסית היא כי אם קבע בית המשפט כי החוזה הבלתי חוקי שלפניו בטל, בית המשפט יורה על השבה והחריג הוא הסמכות של בית המשפט לפטור מהשבה או חלק ממנה. ובנוגע לקיום, הכלל הוא הפוך – נקודת המוצא היא שחוזה בלתי חוקי הוא בטל ולכן אין להורות על קיום, והחריג הוא סמכותו של בית המשפט להורות על קיום.
בענייננו, מדובר בהסכמי נאמנות והשקעה, לכאורה, אשר מהווים למעשה הסכמי הלוואה, אולם נוסחו והוצגו כהסכמי נאמנות והשקעה לצורך הסוואת ההלוואה על מנת להתחמק מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
בבסיס ההסכמים עומדת עסקת הלוואה, עסקה שאין חולק כי מהווה תכלית חוקית, כך שלמעשה אי החוקיות בחוזים הניצבים לפניי היא אינה אי חוקיות חמורה היורדת לבסיס ההסכמים, כי אם אי חוקיות משנית, שמטרתה להתחמק מחובות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
כמו כן, בנסיבות העניין שלפניי, לא מעורב כל צד שלישי שהסתמך או שעלול להיפגע מההסכם.
באשר למידת הביצוע של ההסכם ומידת ההסתמכות של הצדדים, הרי שעסקת ההלוואה בוצעה, הנתבע מודה כי קבל את קרן ההלוואה ואף החזיר אותה ואת הריבית שנקבעה בהסכם.
לאור כל השיקולים האלו, סבור אני כי ראוי, נכון וצודק להורות כי הסכמי "הנאמנות" הראשון והשני לא יבוטל ו, אלא יקויימו כפי שאכן הוכח לפניי שנעשה כבר ע"י אבני .
בטרם אתייחס להסכם הנאמנות השלישי בהקשר זה, אבקש להתייחס גם לדוקטרינת "חוזה למראית עין".
במה דברים אמורים? חוזי הנאמנות שלפניי, מעבר להיותם חוזים בלתי חוקיים, הם מהווים גם חוזה למראית עין.
סעיף 13 לחוק החוזים, שכותרתו "חוזה למראית עין" קובע כך:
"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה."
באשר למהותו של חוזה למראית עין יפים הדברים בע"א 3642/11 כהן נ' גטאס (פורסם בנבו, מיום 3.3.14), פסקה 6:
"חוזה למראית עין הוא חוזה שבו 'מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה'... בחוזה כזה מתקיים חוסר התאמה מכוון בין הצהרת הרצון של הצדדים המשתקפת כלפי חוץ בחוזה שכרתו ובין רצונם האמיתי והסמוי שלא לתת לאותו חוזה תוקף מחייב...".
באשר לנטל שנדרש להוכחת טענה בדבר חוזה למראית עין, קולעות בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (פורסם בנבו, מיום 3.2.11), פסקה 31:
"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות".
הפסיקה קבעה, כי ניתן להוכיח את הטענה גם באמצעות התרשמות ישירה של בית המשפט מהעדים שמובאים לפניו (רע"א 10098/16 רוזנפלד נ' קרויז (פורסם בנבו, מיום 4.1.17).
בפסיקה קיימת הבחנה בין חוזה למראית עין בסימולציה מוחלטת כאשר מאחוריו לא מסתתרת עסקה משפטית בין הצדדים, לבין חוזה למראית עין בסימולציה יחסית, כאשר מאחורי החוזה למראית עין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים.
קולעים לעניין זה הדברים בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (2) 576 (להלן: "פסק דין ביטון") בעמודים 582-583:
"במקרה הראשון - סימולציה מוחלטת - קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים היא כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו. זהו מצב הדברים, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון. למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. לאמיתו של דבר, ראובן נשאר בעל הנכסים. במקרה השני - סימולציה יחסית - קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, אפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת, אותה מתכוונים הצדדים לבצע."
(ההדגשות אינן במקור – ע.א.)
הנה כי כן, חוזה למראית עין הוא חוזה "פיקטיבי" במובן זה שהצדדים לחוזה גמרו בדעתם שלא לקיימו כלשונו אלא לא לפעול כלל, קרי סימולציה מלאה, או לפעול בהתאם להסכמה שונה ונסתרת שאינה משתקפת מלשון החוזה, קרי סימולציה יחסית. הנטל שנדרש להוכחת טענות מעין אלה הוא נטל מוגבר שמוטל על הטוען להיותו של החוזה חוזה למראית עין, כאשר ניתן להוכיח את הטענה על ידי הוכחת הנסיבות שברקע החוזה מושא ההתדיינות, כמו גם ההתרשמות הישירה מבעלי הדין.
לנוכח הראיות והממצאים שהוצגו לפניי, ניתן לקבוע שהסכמי הנאמנות הם בגדר "חוזה למראית עין", קרי, הסכם שהצדדים לו מסכימים שהוא לא משקף את ההסכמה ביניהם.
בשאלת הסיווג, סימולציה מוחלטת או יחסית, אני נדרש לבחון האם הצדדים התכוונו שלא להתקשר כלל בהסכם (סימולציה מוחלטת), או שמא הצדדים הסכימו שלא לקיים את הסכמי הנאמנות הגלויים בשל חוזה נסתר שקיים בניהם (סימולציה יחסית). בענייננו, ברור שהסכמי הנאמנות הם הסכמים למראית עין מסוג סימולציה יחסית , שכן כלפי חוץ ניסחו הצדדים את ההסכמים כהסכמי נאמנות, כאשר למעשה מדובר בעסקאות הלוואה, לכל דבר ועניין.
משמעות הדבר, היא כי החוזה הגלוי דינו בטלות, שכן הצדדים לא התכוונו לפעול על פיו. השאלה הדרושה לבחינה הינה האם יש לאכוף את החוזה הנסתר.
הפסיקה אינה תמימת דעים אף לגבי סוגיה זו, כאשר בתמצית נקבע כי השיקולים לתוקפו של חוזה נסתר הם: קיומם של הצעה, קיבול, גמירות דעת, צורה וכן אי-החוקיות בהסכם הנסתר (פסק דין ביטון, בעמודים 582-583).
סבור אני, לאור הראיות שהוצגו לפניי, כי ביחס לחוזה הנסתר התקיימו בין הצדדים היסודות של הצעה, קיבול, גמירות דעת וצורה. יתרה מכך, הסכמי הנאמנות הראשון והשני אף בוצע ו בהתאם להסכמות בין הצדדים: התובע העניק לנתבע את ההלוואות, והנתבע החזיר את קרן ההלוואה ואף את הריבית.
אי החוקיות שדבקה בהסכם הנסתר, כמפורט לעיל, הינה אי חוקיות אינצנדנטלית, אשר ניתן לרפא בהתאמה לדין, ובענייננו בהתאמה להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות והדין החל מכוחו, כאשר לעניין זה, סבור אני כי לצורך קיומו של הצדק בין הצדדים, כאמור לעיל, אין להורות על ביטולם של ההסכמים ואין לאפשר לאף צד לצאת נשכר מחטאו ולפיכך גם אין מקום להורות על החזרת הריבית שנגבתה ע"י התובע.
בנסיבות העניין, מששני הצדדים שותפים לניסוח ההסכמים באופן בו נוסחו, אינני סבור שמי מהם צריך לצאת נשכר ממעשיו, גם לא אבני. ומשאבני הודה כי קיבל את ההלוואות וכי החזיר אותן במלואן, אינני מוצא לנכון לקבוע כי הואיל והתובע לא עמד בהוראות החוק יש לבטל את ההסכמים, ובמקביל אינני מוצא לנכון להורות לתובע להשיב לאבני את הריבית הנשכנית ששולמה ע"י אבני בגין ההלוואות, שכן אבני שיתף פעולה באופן מלא עם התובע, והוא אינו קורבן תמים ואין מקום בתיק שלפני כי "חוטא ייצא נשכר".
באשר להסכם הנאמנות השלישי, כפי שפירטתי בפרק הרלוונטי לעיל, מדובר בהסכם שונה, שכן, בו רב הנסתר על הגלוי. מהראיות שהובאו לפניי לא ניתן היה ללמוד מה כולל אותו הסכם נסתר ועל כוונתם האמיתית של הצדדים. על כן, כפי שנקבע כבר לעיל, אינני מוצא לנכון לקבל את תביעתו של התובע בעניין הסכם זה, כך שאינני מוצא לנכון ליתן כל סעד בקשר להסכם הנאמנות השלישי.

התביעה בגין הלוואה בתא"ק 54451-01-18
בתביעה זו, שהוגשה נגד הנתבעים 1,3,4 ו-5 , עותר התובע לחייב נתבעים אלו להחזיר לו סך של 214,060 ₪ בגין הלוואה "חברית וללא כל ריבית" ע"ס 200,000 ₪, שניתנה על פי הסכם הלוואה מיום 15.6.17.
לטענת התובע, הוא נתן לאבני בשיק ובמזומן סך של 200,000 ₪ ואבני חתם ביום 15.6.17 על קבלת הסכום.
לטענת אבני, בגין הלוואה זו לא הועבר אליו סכום של 200,000 ₪, אלא שלאחר רישום הערת האזהרה לזכות התובע הועבר לו סכום של 74,500 ₪ בלבד ויתרת סכום ההלוואה, שנית נה לו לכאורה במזומן, לא הועבר ה אליו מעולם ע"י התובע.
בהתאם לסעיף 2 להסכם ההלוואה, היה על התובע להעמיד לאבני את סכום ההלוואה בתוך 7 ימים לאחר העמדת כל הביטחונות, כך שלטענת אבני במועד החתימה לא קיבל כל סכום מהתובע. לדבריו, לאחר רישום הערת האזהרה, הועבר לו שיק ע"ס 74,500 ₪.
בעמ' 47 לפרוטוקול ש' 2 ואילך נחקר אבני והעיד כך :
"ש. בהסכם הזה, תאשר לי באופן ספציפי את החתימה שלך בעמ' 6 לאותו הסכם , שבו אתה מאשר שקיבלת 200,000 שח
ת. לא קיבלתי 200,000 שח . נחזית להיות חתימתי. כל החתימות לא מוכחשות על ידי.
ש. אני מפנה אותך לנספח א' לתצהירו של התובע בת.א. 54451-01-18. בעמ' 6 חתימה של מר אבנ י .
ת. אני חתום אך אני מוסיף שלא קיבלתי 200,000 שח.
בית המשפט:
ש. חתמת שקיבלת אך לא קיבלת ?
ת. הפרוצדורה קודם חותמים אחר כך מקבלים כך היה בכל ההלוואות החל בהלוואה של 160,000 שח יש שם שיק לעוד 4 ימים. הה לוואה הזו, רק לאחר שבאתי מהטאבו והחתמתי את הבת שלי , ואת זוגתי ולא היתה במעמד החתימה. קיבלתי את ההמחאה שלושה ימים אחרי. לא צרף את דפי הבנק.
באתי אליו אמרתי לו תן לי את הכסף בינתיים אמר שהוא נזיל 74,500 שח. אמרתי לו תביא את הכסף ברגע הזה, נוצר המחדל. ב1/7 הייתי אמור לשלם 12,000 שח ריבית לא שילמתי והכל התחיל מחול השדים מכתבים טלפונים לאשתי. לא חוזר בי מהאמירה הזו. לא היה מזומן ולא קיבלתי מזומן. "
אין חולק, כי אבני אישר בחתימתו בגוף ההסכם כי קיבל את מלוא הכסף. אולם , ב הסכם עצמו נרשם כי הכסף יועמד לאבני בתוך 7 ימים לאחר המצאת הביטחונות, שטרם הומצאו במעמד החתימה על ההסכם, וקביעה זו סותרת את אישור קבלת הכ ספים במעמד החתימה ותומכת בגרסתו של אבני בעמ' 47 לפרוטוקול ש' 10: לפיה "הפרוצדורה קודם חותמים אחר כך מקבלים כך היה בכל ההלוואות החל בהלוואה של 160,000 שח יש שם שיק לעוד 4 ימים".
התובע לא הציג כל ראיה בדבר משיכת סכום מזומן בסך 125,500 ₪ ולטענתו, שלא הוכחה, היו לו סכומים גבוהים במזומן תחת ידו בכל העת.
לטענת אבני, ל אחר שלא שילם לתובע ביום 1.7.17 את הריבית בסך 12,000 ₪, שהיה עליו לשלם לו לפי המוסכם בינ יהם, פרץ סכסוך בין הצדדים והתובע דרש מאבני, במסרון מיום 14.7.17 (נספח ל"א לתצהיר המשלים של אבני), להחזיר לו את הסכום שנתן לו ע"ח ההלוואה בתוספת ריבית על סכום זה ובסה"כ סך של 90,000 ₪. לטענת אבני, העובדה לפיה התובע דרש ביום 14.7.17 רק 90,000 ₪ ולא 200,000 ₪ מוכיחה כי לא ניתן לו סכום של 200,000 ₪, שאם כך היה , חזקה על התובע שהיה דורש סכום זה מלכתחילה .
ביום 17.7.17, שלושה ימים לאחר משלוח המסרון הדורש 90,000 ₪, דרש התובע את מלוא הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה, 200,000 ₪ (נספח ו' לכתב התביעה). למכתב זה השיב אבני במכתב מיום 19.7.17 (נספח ל"ב לתצהיר המשלים של אבני) ובו טען, בין היתר, כי ההלוואה שהועמדה לו הינה ע"ס של 74,000 ₪ בלבד, ולא כנטען במכתב הדרישה.
אמנם המסרון מיום 14.7.17, הדורש תשלום של כ- 90,000 ₪, אינו מתייחס במפורש להלוואה, אולם, לאור שקריו של התובע לאורך כל ה הליך, אני מעדיף את גרסתו של אבני.
הדעת נותנת, כי עקב סמיכות הזמנים למתן ההלוואה ולפרוץ הסכסוך בין הצדדים , לפי גרסתו של אבני , ובהתחשב בגובה הסכום הנדרש (90,000 ₪) , התואם את הסכום שלטענת אבני הוא קיבל בתוספת ריבית, מהווה מסרון זה את דרישת הסכום שניתן לאבני בפועל ע"ח ההלוואה.
אכן, ביום 17.7.17, שלושה ימים לאחר משלוח המסרון, דרש התובע מאבני את פירעון ההלוואה בסך 200,000 ₪ (נספח ו' לכתב התביעה) למרות שטרם הגיע המועד לפירעונה, לכאורה, עקב התדרדרות במצבו הכספי של אבני, אולם , אבני השיב ביום 19.7.17, בזמן אמת, במכתב (נספח ל"ב לתצהיר המשלים של אבני), כי ההלוואה שניתנה הינה רק ע"ס 74,000 ₪, כאשר תשובה מי דית זו תומכת אף היא בגרסתו של אבני בעניין הסכום שקיבל בפועל .
המסקנה אליה הגעתי, אפ וא, הינה כי בגין ההלוואה נשוא תיק זה קיבל אבני סך של 74,500 ₪.
לטענת אבני, אין הוא חייב להחזיר לתובע גם את הסכום שקיבל בפועל בגין הלוואה זו, וזאת בהעלותו בבקשת הרשות להתגונן טענת קיזוז חלקית בסך של 80,000 ₪ בגין סכומי הריבית הבלתי חוקית ששילם, לדבריו, לתובע בגין שני הסכמי הנאמנות ובגין הלוואה נוספת , כדלקמן:
קיזוז סך 20,000 ₪ בגין הריבית ששולמה בגדר "הסכם הנאמנות הראשון".
קיזוז סך 47,000 ש"ח בגין הריבית ששולמה בגדר "הסכם הנאמנות השני".
קיזוז סך 13,000 ₪ עבור ריבית בלתי חוקית ששילם לטענתו ביום 2.12.16.
בתצהיר העדות הראשית הרחיב אבני את החזית והעלה טענת קיזוז בגין סך של 250,000 ₪.
הריבית שולמה ע"י אבני על פי הסכמים שנעשו בין הצדדים, הסכמים אלו לא נכפו על אבני וכפי שהודה במפורש, הוא הסכים ואף התעתד לשלם לתובע את סכומי הריבית הגבוהים שדרש, תוך שהוא שיתף פעולה עם גביית הריבית מראש בסכומי עתק . לטענת אבני, הוא חזר בו מהסכמתו לשלם לתובע את הריבית הגבוהה שנדרש לשלם רק לאחר שהתובע התכחש לתשלומים שקיבל ממנו כהחזרי הלוואה וביקש לגבות ממנו תשלומי כפל.
הגם שמדובר בריבית גבוהה, שנגבתה במסגרת הלוואות חוץ בנקאיות, אינני סבור כי יש מקום לאפשר לאבני לקזז סכומי ריבית אלו, כנגד חובו לתובע. וזאת כאמור מאחר ואבני שהינו עו"ד ורו"ח, ידע היטב מה הוא עושה. הוא היה שותף מלא להסכמים הבלתי חוקיים ומאחר והריבית שולמה בהסכמתו, בית המשפט לא יתן ידו למי מהצדדים לעסקה הבלתי חוקית ולא ירתום עצמו לצד מי מהצדדים להסכם הבלתי חוקי.
זאת ועוד, משמדובר בהסכם למראית עין שהינו גם בלתי חוקי, בהיותו ניסיון להונות את שלטונות המס, לא ייתן בית המשפט את ידו למי מהצדדים, לאכיפת הסכם מסוג זה בהיותו הסכם בלתי חוקי הנוגד את תקנת הציבור וזאת לאור ה עיקרון משפטי וותיק ומושרש היטב ולפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
יסודו של כלל זה בסלידת בית המשפט מלהושיט עזרה לבעל דין המבסס את תביעתו או הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור.
בע"א 11172/05 זיו אלון נ' נעם חדד )פורסם בנבו, מיום 21.10.09 ( נקבע לעניין זה, כך:
"עוד בטרם הכרעה בטענות הפרטניות שהעלו הצדדים, מתעוררת השאלה האם, כשם שציינה המשיבה 2 , אין מקום לדחות את הערעור מחמת דוקטרינת ה- ex turpi causa non oritur action, הידועה בעברית בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". במילים אחרות,האם לאור מעשהו הבלתי חוקי של המערער כשלעצמו, שלכל הפחות התבטא בהסגת גבול חצריו של המשיב בנסיבות מחשידות, אין מקום לשלול ממנו סעד, בהתבסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון" .....מקורו של הכלל בסלידתו של בית המשפט מליתן סעד לבעל דין שתביעתו או הגנתו נסמכים על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור....ואמנם, מכוחה של מושכלת יסוד זו, עלולה להישלל במקרים מסוימים זכות תביעתו של ניזוק מכל וכל"
כמו כן ראה את הדיון שנערך לעיל בעניין הסכם למראית עין.
זאת ועוד, הגם שקבעתי, כי הסכמי הנאמנות הינם הסכמים למראית עין, הלווה על פי הסכ מים אלו, שני הסכמי הנאמנות הראשונים שבמסגרתם גבה התובע ריבית מראש, הינם הסכמי הלוואה שבהם הלווה הינה החברה, שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל עליה, כך שממילא אין חלה על החברה הגבלת הריבית ולפיכך אין על התובע כל חובה להחזיר לחברה כל סכום ריבית ששילמה בהסכמה, אפילו אם מדובר בריבית ששיעורה גבוה מזה המותר בחוק.
לפיכך, אפוא, הנני דוחה את טענת הקיזו ז וקובע כי בג ין ההלוואה נשוא תיק 54451-01-18, חייבים הנתבעים 1,3,4 ו-5 לשלם לתובע סך של 74,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.17.

חוסר אמינותו של התובע ומשמעות שקריו
לאחרונה, ניתן פסק דין עקרוני, חשוב מאין כמותו, ע"י בית המשפט העליון, בו הותוו העקרונות לפיהם יש להתייחס לבעל דין המשקר בעניינים המצויים בליבת המחלוקת בין בעלי הדין, כאשר בפסק דין זה נקבע כי שקרים אלו לבדם - די בהם כדי לפסוק נגד בעל הדין המשקר.
אביא להלן מקביעות בית המשפט העליון בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם בנבו, מיום 1.5.19) (להלן: "הלכת חיון"), במסגרתן נקבע כך:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות....
מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. ..הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה..... אשוב ואבהיר, כי חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה. ....כלל משפטי נוסף, וחשוב לא פחות, מצוי בסעיף 54(2) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ...מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית. יתרה מכך: בית המשפט יהא חייב להפעיל את ההוראה של סעיף 54 ל פקודת הראיות גם ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת; ועל כן לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל. בנסיבות אלו, טוב יעשה בית המשפט אם ייתן פסק דין לחובתו של אותו בעל הדין בהסתמך על סממני השקר הללו, ועליהם בלבד....
הכלל השלישי והאחרון הוא איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט.....איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט - היא מתן פסק דין לחובת השקרן ..."
התובע שיקר בכל העניינים הבאים, המצויים בליבת המחלוקת:
התובע שיקר כאשר הציג את הסכמי ההלוואה כהסכמי נאמנות, שקר העומד בבסיס תביעתו.
התובע שיקר כאשר טען כי הוא אינו נוהג לתת הלוואות בריבית אלא שכל ההלוואות שהוא נותן הינן הלוואות חבריות וללא ריבית, כאשר הוכח כי התובע נוהג לתת הלוואות באופן קבוע על דרך של עיסוק.
התובע שיקר כאשר לטענתו נתן לאבני את מלוא סכומי "הסכמי הנאמנות", בעוד שבפועל הוא העמיד לו רק הסכומים בניכוי הריבית.
התובע שיקר כאשר הכחיש קבלת תשלומים מאבני לפירעון ההלוואות, כאשר הוכח כי אבני פרע בפועל את ההלוואות, וזאת הן בעדותו של אבני והמוצגים שהגיש, הן בממצאי מומחה בית המשפט והן מהודאותיו החלקיות של התובע בעצמו, שחזר בו מהכחשותיו ביחס לחלק מהתשלומים.
התובע שיקר כאשר הכחיש כי שיק ע"ס 60,000 ₪ נוכה לידיו במזומן ע"י דין מלכה, בעל הצ'יינג' , ושיקר כאשר הכחיש כי נהג לקבל כספים במזומן מדין מלכה במסגרת ניכיון שיקים של אבני.
התובע שיקר כאשר תבע מהנתבעים את מלוא סכום ההלוואה בסך 200,000 ₪, למרות שלא שעמיד לרשותם אלא 74,000 ₪ מתוך סכום זה.
די היה בסדרת שקרים אלו , המהווים רשימה חלקית בלבד של שקרי התובע, שקרים העומדים ביסוד תביעתו של התובע, שהאמת לא היתה נר לרגליו, כדי לדחות את תביעתו לפי הלכת חיון , אולם כאמור לעיל, דנתי בהרחבה בשתי התביעות ודחיתי אחת מהתביעות בשלמותה וחלק מהתביעה הנוספת, וזאת לגופן ולא רק עקב שקריו של התובע.

סוף דבר:
אני מורה על דחיית התביעה בת"א 42332-08-17.
בכל המתייחס לתביעה בתא"ק 54451-01-18 , אני מחייב את ארבעת הנתבעים, 1,3,4, ו-5 , ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 74,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.17.
לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאור התנהלות שני הצדדים אינני עושה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים בשתי התביעות.

ניתן היום, י"ז שבט תש"פ, 12 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.