הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 52628-12-17

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת:

עיריית בת ים
ע"י ב"כ עו"ד מני נוריאל
נגד

הנתבעים:

1.יחזקאל סופר
2.מירב סופר
ע"י ב"כ עו"ד ראובן יצחק

פסק דין
לפני תביעת התובעת נגד הנתבעים לתשלום סך של 181,426.85 ₪ בגין חוב ארנונה וחיובים נוספים.
טענות התובעת:
התובעת הינה עירייה ואילו הנתבעים היו המחזיקים או הבעלים של ארבעה נכסים, כדלקמן:
נכס ברח' בן גוריון 83 בת-ים (להלן: "הנכס הראשון"). בגין נכס זה חייבים הנתבעים לתובעת סך של 147,794 ₪, נכון ליום 14.12.17.
נכס ברח' הנביאים 77/8 בת-ים (להלן: "הנכס השני"). בגין נכס זה חייבים הנתבעים לתובעת סך של 755.29 ₪, נכון ליום 14.12.17.
נכס ברח' ביאליק 15/6 בת-ים (להלן: "הנכס השלישי"). בגין נכס זה חייבים הנתבעים לתובעת סך של 24,987 ₪, נכון ליום 7.5.17.
נכס ברח' הרב קוק 17 בבת-ים (להלן: "הנכס הרביעי"). בגין נכס זה חייבים הנתבעים לתובעת סך של 8,038 עד ליום 31.12.17.
הנתבעת צרפה כנספחים לכתב התביעה תדפיסי חוב בדבר יתרת חובם של הנתבעים לתובעת.
לטענת התובעת, נגד הנתבע ניתן צו כינוס ביום 20.6.11, אולם הצו בוטל ביום 10.3.13 עקב ניצול ההליך לרעה.
לדברי התובעת, בגין החוב ביחס לנכס הראשון היא שלחה לנתבעים הודעות תשלום ודרישות תשלום והיא אף נקטה בהליכי גביה מנהליים נגדם, ערכה איתם הסדרי תשלום ואף הגישה תביעה משפטית ותביעת חוב, כפי שפורט בכתב התביעה.
ביחס לנכס השני התובעת טוענת כי שלחה לנתבעים הודעות תשלום ודרישות תשלום ונקטה נגדם בהליכי גביה מנהליים וכן ערכה איתם הסדרים והגישה תביעת חוב כפי שפורט בכתב התביעה.
לטענת התובעת גם ביחס לנכס השני, ביצעו הנתבעים הסדר תשלום לחוב, אולם לא עמדו בו והוא בוטל.
בהתייחס לנכס השלישי, התובעת שלחה לנתבעים הודעות תשלום ודרישות תשלום נקטה נגדם בהליכי גביה מנהליים וערכה עמם הסדרים כמפורט בכתב התביעה.
לגבי הנכס הרביעי לא העלתה התובעת טענות נוספות מעבר לקיום החוב.
טענות הנתבעים:
טענות הנתבעים פורטו בבקשת רשות להתגונן קצרה, שצורף אליה תצהיר לאקוני, שנחתם על ידי הנתבע 1 כאשר בתצהיר נטען כי הנתבעים הינם גרושים.
ביחס לנכס הראשון נטען בתצהיר כי הוא רשום רק על שם הנתבע 1 וכי אין לתובעת זכות לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת 2.
באשר לנכס השלישי ברח' ביאליק, טוען הנתבע 1 בתצהירו, כי הודיע לתובעת כי הנתבעת עזבה את הנכס ואף צרף חוזה רק על שמו. לדבריו, הוא שלשל בשנת 2010 את ההודעה לתיבת השירות על פי הוראות פקידה במקום, אולם הנתבעת סירבה לפעול על פי ההודעה.
באשר לנכס הרביעי, אין מקום להגיש תביעה נגד הנתבע 1, שכן נכס זה מעולם לא היה שמו אלא על שמה של הנתבעת 2 בלבד.
עוד נטען ביחס לנכס הרביעי, כי הוגשה תביעה בתיק הוצל"פ ולפיה נדרשה הנתבעת 2 לשלם ארנונה עד ליום 27.11.16 ולפיכך מדובר בכפל תביעות. עוד נטען, כי בהתאם להסכם עם העירייה, ממנה שכרה הנתבעת 2 את הנכס הרביעי, העירייה כללה את הארנונה בתוך דמי השכירות, ולפיכך אין מקום לתבוע ממנה תשלומי ארנונה בגין נכס זה .
טענה נוספת הינה, כי הנכס הרביעי עבר לרשות רשת "דרכא" ביום 27.11.16 ואין לבוא בדרישה לנתבעת בגין נכס זה ביחס לתקופה זו ואילך.
דיון והכרעה:
בפסק דין זה עלי להכריע, האם על הנתבעים או מי מהם, לשלם לתובעת את סכום התביעה, ביחס לארבעת הנכסים אליהם מתייחסת התביעה.
בנוסף לטענות שהעלו הנתבעים בתצהיר שנלווה לבקשת הרשות להתגונן, פורטו טענות הנתבעים בתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידי הנתבעת 2, כאשר הנתבע 1 לא הגיש תצהיר מטעמו ואף לא התייצב לדיון ההוכחות.
בתצהירה מתייחסת הנתבעת 2 בטענותיה לכל אחד מהנכסים בנפרד:
הנכס הראשון:
ביחס לנכס הראשון חוזרת הנתבעת וטוענת, כי הנתבע 1 בעצמו הוא זה שרשום ברישומי העיריה כמחזיק, וכי היא עצמה מעולם לא החזיקה בנכס זה. לדבריה, עובדה זו עולה גם מתצהיר העדות הראשית של מנהל הארנונה מטעם התובעת.
באשר לנכס הראשון הצהירה הנתבעת, כי הנתבע 1 עבד באותו נכס שלושה חודשים בלבד, כי היא אינה יודעת כי קיים הסכם שכירות ביחס לנכס, ולא זכורה לה מסירת הודעה לעירייה בעניין העברת חזקה. לדבריה, העירייה לא צרפה כל חוזה או מסמך המעידים על חזקה, או על הודעה והתדפיסים שצרפה העיריה, אינם מהווים להבנתה, ראיה קבילה.
הנכס השני:
לגבי נכס זה, טוענת הנתבעת כי מדובר בנכס שבו התגוררו הנתבעים בין השנים 2006-2008, אולם, לדבריה היא לא היתה הבעלים ולא בעלת החזקה בנכס, שכן לא חתמה על הסכם שכירות ביחס אליו, ולפיכך אין לייחס לה חובות בגין נכס זה.
הנכס השלישי:
לגבי נכס זה, טוענת הנתבעת כי שהתה בו תקופה קצרה עד שעזבה בשנת 2010, אולם ביחס לתקופה שמיום 1.8.12 ועד ליום ,7.5.17 שבגינה הוגשה נגדה התביעה, היא לא חתמה על הסכם שכירות ולא זכור לה שנטלה את זכויות החזקה באותה תקופה, ולפיכך אין לייחס לה חובות בגין נכס זה.
הנכס הרביעי:
לטענת הנתבעת, מדובר בנכס אותו שכרה מהעירייה על פי הסכם מיום 10.5.10, ושלפיו נטלה העירייה על עצמה את תשלום הארנונה. לדבריה, ההסכם הוארך בשנה נוספת מיום 1.6.14 ועד ליום 30.6.15. עוד טוענת הנתבעת, כי "דרכא" נכנסת בנעליה החל מיום 1.7.14. לדבריה, מיום 30.6.15 זכויות החזקה עברו ל"דרכא" ואין לה יחסי שוכר-משכיר ביחס לנכס לא עם העירייה ולא עם "דרכא".
הוכחת סכום החוב
טענה שהעלו הנתבעים בשלב הסיכומים, ביחס לכל ארבעת הנכסים, הינה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את סכום החוב, שכן תדפיסי החשבון, שצורפו לתביעה ולתצהיר, לא הוכחו כדבעי וכנדרש להוכחת "רשומה מוסדית", ולפיכך לא ניתן להסתמך עליהם.
אקדים ואציין, כי טענה זו באשר לנכונות סכומי החוב לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן או בתצהיר שצורף לה, כמו גם בתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידי הנתבעת, כך שטענה זו הינה טענה חדשה, המהווה הרחבת חזית שהועלתה במהלך סיכומי הנתבעים בלבד ודי היה בעובדה זו כדי לדחות טענה זו משסכום החוב ונכונות החשבונות לא היו שנויים במחלוקת.
יחד עם זאת, לא אעשה מלאכתי קלה ואדון בטענה לגופה.
בעניין סכומי החוב, ביחס לכל ארבעת הנכסים צירפה התובעת תדפיסי חשבון ביחס לכל ארבעת החשבונות (ביחס לנכס הראשון נספח 1, ביחס לנכס השני נספח 6, ביחס לנכס השלישי נספח 8 וביחס לנכס הרביעי נספח 12).
בהתייחס לטענת הנתבעים, לפיה סכומי החוב לא הוכחו וכי אין להתייחס אל התדפיסים שצורפו לתצהירי התובעת כאל רשומה מוסדית וכראיה לנכונות החוב, הרי שלא אוכל לקבל טענה זו.
בסעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות") נקבע:
"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה לקביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".
בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (פורסם בנבו, מיום 21.08.2012)‏‏ (להלן: " פסק דין עירית ירושלים") נקבע בנוגע לסעיף 318 לפקודת העיריות, כך:
"בקביעת גובהו של חוב הארנונה שנצבר לחובת לוי, הסתמך בית המשפט קמא על תדפיסי חיוב שהוגשו על-ידי העירייה. תדפיסים אלה – כך נקבע – הם ראיה קבילה לנוכח הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות, הקובעת ש"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". אף-על-פי-כן, לדעתו של לוי, תדפיסים אלה, אשר לא הוגשו על-ידי מי שערך אותם, פסולים כראיה בהיותם עדות מפי השמועה. לגרסתו, אין להסתמך על סעיף 318, שכן רישומי העירייה הוכחו כלא תקינים ביחס לזהות המחזיק. בהמשך לכך, סבור לוי כי הדרך היחידה שבה ניתן להסתמך על תדפיסי החיוב כראיה היא אם יוכח שהם מהווים "רשימה מוסדית" קבילה, לפי סעיפים 36-35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ואילו העירייה – כך נטען – לא הוכיחה כאמור. אין ממש בטענותיו של לוי בעניין זה. סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה" (ראו: עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 786; הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר שני 901-900 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001)). לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם. אמנם, צודק לוי בכך שאמינותם של תדפיסי החיוב נפגמה, במידת מה, עת שנתבררה הטעות בזהות המחזיק הרשום, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות התדפיסים לעניין גובה החוב. זאת, כאמור, במיוחד כאשר לוי נמנע מלהציג עמדה כלשהי ביחס לגובה החוב."
ראה לעניין זה גם עת"מ (מינהליים חיפה) 12473-06-11 רכב עירון בע"מ נ' עיריית באקה אלגרביה (פורסם בנבו, מיום 04.09.2011)‏‏, שם נקבע בזו הלשון:
"בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), נקבע כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". מכאן כי קיימת חזקה כי רישומי העירייה משקפים נכונה את תוכנם. רישומי העירייה מהווים בנוסף "רשומה מוסדית", בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, משכך הם מהווים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם."
בפסק דין בעניין עירית ירושלים, נקבע כי בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות, פנקסי העיריה מהווים ראיה לכאורה לנכונות תוכנם וכי הטענה לפיה הדרך היחידה שבה ניתן להסתמך על תדפיסי החיוב כראיה, היא רק אם יוכח שהם מהווים רשומה מוסדית לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות, אין בה ממש.
גם במקרה שלפניי, לא רק שהנתבעים לא העלו בהגנתם או תצהיריהם כל טענה נגד נכונות החשבונות, כך שלמעשה אין כל פלוגתה בעניין זה, אלא שהנתבעים לא הגישו כל ראיה הסותרת את תדפיסי החשבון שהוגשו ע"י העירייה ואף לא הציגו כל חלופה משלהם בעניין גובה החוב, אלא רק טענו באופן סתמי, במסגרת סיכומיהם, כי העירייה לא הוכיחה את תביעתה, כך שהחזקה הקבוע בסעיף 318 לפקודת העיריות לא נסתרה בכל צורה שהיא.
לפיכך, בתביעה שלפני, יש לקבל את האמור בתדפיסי החוב, שלא נסתר האמור בהם, ביחס לכל ארבעת הנכסים, מאחר שאמינותם לא נפגעה בכל צורה שהיא.

התייחסות לכל אחד מארבעת הנכסים בנפרד
בפסק דין זה, אתייחס לכל אחד מארבעת הנכסים שאליהם מתייחסת התביעה בנפרד.
הנכס הראשון:
ביחס לנכס זה, אין חולק כי מי שרשום כמחזיק הינו הנתבע 1 בלבד. כך טוען גם המצהיר מטעם התובעת ואין בתצהירו או בכתב התביעה כל נימוק מדוע הנתבעת 2 חייבת סכום כלשהו בגין הנכס הראשון. גם כתב תביעה שהוגש לבית המשפט השלום בראשל"צ בתיק 3039/06, שצורף כנספח 4 לתצהיר התובעת, ואשר הוגש ביחס לנכס הראשון בגין חוב לתקופה קודמת, הוגש נגד הנתבע 1 בלבד.
בסיכומיו, טען ב"כ התובעת כי הנתבעת חייבת ביחד עם הנתבע בחוב הארנונה בגין הנכס הראשון, מאחר והנתבעים הינם בני זוג נשואים ולפיכך מכוח "חזקת השיתוף בחובות" היא חייבת ביחד עם הנתבע במלוא החובות ביחס לנכס זה.
אציין, כי טענה זו של התובעת, לעניין שיתוף בחובות כבת זוג של הנתבע, זיכרה לא בא בכתב התביעה או בתצהירי התובעת, והיא הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת, בבחינת שינוי חזית.
למרות שדינה של טענה זו להידחות ולו רק מאחר ולא הועלתה בכתבי הטענות, אציין כי לא הונחה לביסוס טענה זו כל תשתית עובדתית ע"י התובעת וממילא לא ניתן להגיע למסקנה לפיה הנתבעת שותפה לחובותיו העסקיים של התובע, משהטענה הועלתה באופן סתמי ללא כל ראייה.
זאת ועוד, כל פסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, כתמיכה בטענתו בעניין זה, מתייחסים לדין לפי "הלכת השיתוף בין בני זוג" החלה לגבי בני זוג שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, כאשר במקרה שלפני, לא נטען ולא הוכח מתי נישאו בני הזוג ומהו הדין החל עליהם.
בת"א (שלום ירושלים) 52189-07-17 רטצי הוכמן נ' צפורה לאה יגלניק (פורסם בנבו, מיום 25.12.2018)‏‏ נקבע:
"בניגוד לסברה שהועלתה בהליך עצמו, נראה כי פסק הדין בעניין שלם אינו חל על המקרה שכאן. פסק הדין מתייחס לבני זוג שעליהם חלה הלכת השיתוף, ולא לבני זוג שעליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), היינו כאלה שנישאו מיום 1.1.74 ואילך. לדברי הנתבעת ויגלניק, הם נישאו בשנת 1980, ועל כן חלות עליהם הוראות חוק זה. על פי חוק יחסי ממון, השיתוף בנכסים בין בני זוג ככאלה אינו חל ב"מועד קריטי" כהגדרתו בעניין שלם, אלא במועדים הקבועים בסעיף 5 ו-5א לחוק, היינו בעת פקיעת הנישואין או באחד מן המועדים שנקבעו שם. לכאורה מועדים אלה טרם חלו במקרה שכאן, וממילא השיתוף מכוח החוק טרם התגבש. יתר על כן, על פי חוק יחסי ממון, הסדר השיתוף בנכסים אינו קנייני, ועל כן מכוחו לבדו לא אמורה להיווצר יריבות ישירה בין הנתבעת לבין התובעת כנושה של יגלניק. משמעות הסדר השיתוף מכוח החוק היא שבבוא העת יגלניק יהיה זכאי כלפי הנתבעת לכך שחובו לתובעת ייכלל באיזון המשאבים ביניהם, ויביא להפחתת שווי נכסיו לצורך האיזון עם הנתבעת (ראו ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 25 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית ופיסקה ג לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (11.8.2011); ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה כב (28.12.09); ליפשיץ, השיתוף הזוגי 233; מינץ, השותפות הנישואית, 128)."
כאמור, במקרה שלפניי, לא הוכח מתי נישאו הנתבעים, כמה זמן היו נשואים, מה היו היחסים ביניהם בתקופת היווצרות החוב וכיצד היתה קשורה הנתבעת, אם בכלל, לעסקיו של הנתבע, הרשום כמחזיק ביחס לנכס הראשון.
לפיכך, איפוא, בכל הקשור לנכס הראשון, דינה של התביעה נגד הנתבעת להידחות מאחר והיא לא החזיקה בנכס זה ולא היתה רשומה כמחזיקה לגביו ומאחר ולא הוכחה כל עילה לחיובה בחובות הארנונה ביחס לנכס זה.
הנכס השני:
באשר לרישום הנתבעים כמחזיקים בספרי העיריה, הרי בנוסף להודאת הנתבעים כי התגוררו בנכס (החזיקו בו), חלה על רישום זה חזקת התקינות שלא נסתרה ע"י הנתבעים או מי מהם.
בעע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (פורסם בנבו, מיום 06.11.2012)‏‏ נקבע:
"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין......במקביל, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה "לסדוק" בהנחת התקינות, על ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות .....על יסוד הגיון הדברים ניתן להוסיף עוד, כי "ראשית הראייה" שעל האזרח להביא כדי לסתור את חזקת התקינות צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק. "
בעת"מ (מינהליים ת"א) 58363-07-17 שלמה בן ארי נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, מיום 06.03.2018)‏ ‏ נקבע כך:
"מאחר שבהליך מנהלי עסקינן ראיתי לקראת סיום להזכיר כי נקודת המוצא במשפט המנהלי היא שחזקת התקינות המנהלית עומדת למשיבה כל עוד לא נסתרה......"חזקת התקינות המנהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המנהל אינו יכולות ואינן צריכות כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי ההחלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין.. היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מנהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן. במקביל זוהי חזקה הניתנת לסתירה.." כך גם ראיתי להפנות לדברים בע"א 3901/11 מיכקשווילי נ' רשות המיסים (2012), שנכתבו כאילו לענייננו: "טענתם של המערערים היא בתמצית כי "צמח" להם חוב יש מאין, וכי עניין זה צריך להתברר בבית משפט. טענה זו היא במהותה טענה חמורה כנגד תקינות רישומיהן והתנהלותן של רשויות המס. טענה כזו לא ניתן להעלות כטענה בעלמא. לרשויות המס, כמו לכלל רשויות המנהל, עומדת חזקת תקינות המנהל.. ועל הפרט הטוען לאי תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה"
ביחס לנכס זה, מודה הנתבעת בתצהירה, כי הנתבעים התגוררו בו בשנים 2006-2008, דהיינו בכל תקופה אליה מתייחסת התביעה, אלא שהנתבעת טוענת באופן סתמי כי היא לא היתה בעלים או בעלת החזקה בדירה. טענת הנתבעת לפיה היא לא היתה בגדר "מחזיקה" בדירה כשהיא נטענת ביחד עם הטענה, כי התגוררה בדירה, אינן יכולות להתיישב זו עם זו והן מהוות תרתי וסתרי. אין חולק, כי משהנתבעת התגוררה בדירה הרי שהיא החזיקה בה, ואין צורך כי היא תהיה צד פורמלי להסכם השכירות או בעלת הדירה.
זאת ועוד, הנתבעים היו רשומים כמחזיקים ביחס לנכס השני, הם לא חלקו על עובדה זו, הם לא הגישו כל השגה או ערר בגין החיובים. יתרה מזאת, בהתאם לתצהירו של מנהל הארנונה, ביום 20.3.07 הגיעו הנתבעים עם העירייה להסדר תשלומים ביחס לנכס השני, אולם הם לא עמדו בהסדר והוא בוטל. עובדה המוכיחה גם היא כי הנתבעים החזיקו בנכס.
לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת לפיה לא החזיקה בנכס, משהיתה רשומה בו כמחזיקה, לאחר שהיא מודה כי התגוררה בו ולאחר שאף הגיעה להסדר תשלומים עם העירייה ביחס אליו.
כאמור, ביחס לנכס השני, תובעת התובעת יתרת חוב בגין הליכי אכיפה מנהליים וכאשר בגין נכס זה, צרפה התובעת תדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב (נספח 6 לתצהיר) ובנוסף תדפיס מהסדר חוב שביצעו הנתבעים ביחס לנכס כנספח 7.
יצוין, כי הנתבע אינו מעלה כל טענה ביחס לחובו בגין הנכס השני.
לאור האמור לעיל, דינה של התביעה נגד שני הנתבעים להתקבל במלואה במלוא סכום החוב ביחס לנכס השני.
הנכס השלישי:
הנכס השלישי גם הוא דירת מגורים, שביחס אליו טוענת הנתבעת כי התגוררה בו תקופה קצרה עד שעזבה בשנת 2010. לדבריה, כאמור, היא לא חתמה על הסכם שכירות ביחס להסכם זה.
ביחס לנכס זה טען הנתבע בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן כי הודיע לעירייה כי הנתבעת עזבה את הנכס ואף צירף חוזה על שמו. לטענתו, הוא שלשל את ההודעה האמורה לתיבת השירות של העירייה לפי הנחיות הפקידה במקום, אולם העיריה סירבה לפעול לפי ההודעה.
לא אוכל לקבל את האמור בתצהירו של הנתבע לעניין הגשת הודעה על חדילת חזקה בתיבת השירות, כאשר הנתבע לא התייצב להיחקר על תצהירו ולא המציא כל ראייה לטענתו הסתמית, שנטענה בעלמא.
באשר לאי חתימת הנתבעת על הסכם שכירות, כפי טענתה, אין צורך לחזור על ההנמקה אותה פירטתי ביחס לנכס השני וכאשר אין חולק על היות הנתבעת רשומה כדין כמחזיקה גם ביחס לנכס השלישי.
כאמור, הנתבעת מודה כי החזיקה בנכס בפועל עד שנת 2010 , מועד בו, לטענתה, עזבה את הנכס. אולם, הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי מסרה לעירייה הודעה בכתב על חדילת חזקה בנכס, כאשר עזבה אותו.
הארנונה בח
הארנונה בח
בסעיף 325 לפקודת העיריות נקבע בזו הלשון:
"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".
מאחר והנתבעת לא מסרה הודעה בכתב או בכלל על חדילת חזקה בנכס השלישי, הרי שהיא חייבת במלוא סכום החוב לתובעת בגין נכס זה.
הנתבע לא העלה כל טענה ביחס לנכס השלישי, ולפיכך גם הוא חייב במלוא סכום החוב בגין נכס זה.

הנכס הרביעי:
בגין הנכס הרביעי טוענת הנתבעת כי מדובר בנכס אותו שכרה מהעירייה לפי הסכם שכירות מיום 10.5.10, כאשר לפי הסכם זה, דמי השכירות כוללים בחובם את סכום הארנונה, כך שלטענתה אין מקום לחייבה בארנונה בגין הנכס הרביעי.
לטענת התובעת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהירו של מנהל הארנונה, מדובר בנכס שהינו בבעלות העירייה, מסוג קיוסק, הנמצא בתחומי בית ספר "בית וגן", כאשר ביום 10.5.10 נערך הסכם בין התובעת לנתבעת 2 להפעלת הקיוסק, במסגרתו התירה התובעת לנתבעת 2 להפעיל את הקיוסק עבור דמי שימוש הכוללים תשלומי חשמל, ארנונה ומים.
לטענת העיריה, הנתבעת לא עמדה בהסכם זה וצברה חובות בגינם ערכה הסדרים עם העיריה, ובמועדים שונים מסרה לעירייה שיקים להסדר החוב. לדברי העיריה, הסכם ההפעלה, שנחתם עם הנתבעת, היה בתוקף עד יום 30.6.15, וממועד זה ואילך החזיקה הנתבעת בנכס ללא רשות.
לטענת העיריה, הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה בהסכם ובאופן עקבי לא שילמה את דמי השימוש בנכס, ולפיכך נפתח נגדה תיק הוצל"פ בגין חובה עד יום 30.4.16, כאשר בתביעה שלפניי, תובעת העיריה עבור התקופה שמיום 1.5.16 ועד ליום 31.12.17.
גרסת התובעת בעניין זה לא נסתרה והנתבעת לא הוכיחה כי פרעה את החוב לעירייה בגין הקיוסק, חוב שאילו היתה משלמת היה כולל בתוכו את חיוב הארנונה.
בהתייחס לטענת הנתבעת לפיה, הנכס הרביעי (הקיוסק) הועבר לידי עמותת "דרכא", טוענת העיריה כי טענה זו אינה נכונה, שכן הנכס הינו קיוסק המצוי בתחום בית ספר "בית וגן" ובהסכם שערכה העיריה עם "דרכא" הקיוסק אינו נכלל. זאת ועוד, לטענת העיריה, ביום 26.4.14 חתמה העירייה על הסכם עם הנתבעת, המאריך את תוקף ההסכם להפעלת הקיוסק עד ליום 30.6.15, בנפרד מההסכם עם "דרכא".
בעמ' 7 לפרוטוקול, החל משורה 24 נשאל והשיב מנהל הארנונה, מר ולדובר, כדלקמן:
"ש. אתם לא מבקשים לא מחייבים בית ספר בארנונה.
ת. בית ספר כגוף פדגוגי לא מחוייב בארנונה.
ש. למה אתה חושב מ-6/15 היא שם כמחזיקה ?
ת. עד היום יושבים שם. הוציאו צו פינוי. יש שם דברים שמסרבים לפנות.
ש. איפה צו פינוי ?
ת. אין לי כרגע פה. מנהל הנכסים של העיריה הוציא נגדם צו פינוי.
ש. מ-6/15 היא שם מאיזה כוח צו פינוי ?
ת. הם המשיכו להחזיק במקום עד היום מתנהל נגדם צו פינוי הם לא נמצאים שם. הם לא לוקחים משם את הציוד. אני יודע שהם נשארו שם במקום והפעילו את המקום. היו חיובים.
ש. על שם מי הנכס הרביעי רשום?
ת. על שם מירב. מי שמגיע היה להגיע להסדרי תשלום היה הבעל וכך הכרתי אותו. הגברת שרשומה לא הכרתי לפני כן, אלא רק במהו"ת.
ש. איך אתה יודע מ6/15 היא שם ?
ת. גם קודם שם. ואז יש לנו פסק דין נגדה משנת 2015 אין לנו פסק דין נגדה, לכן אנחנו מנהלים. היא שם הרבה קודם וגם משנת 015 ועד היום היא שם , היא רשומה בעיריה ולא נמסרה הודעה אחרת. אני יודע משיחות שהתנהלו מנהלים הליך פינוי נגדם גם בשנת 2019.
ש. אתה נסמך על אחרים?
ת. אני נסמך על מנהלת הנכסים של העיריה שהיא מנהלת הליך פינוי. ושהמקום היום בשנת 2019 אינו מופעל והציוד לא סולק וזה מה שנאמר לי הבוקר. המקום לא מופעל משנת 2019.עד 2017 המקום פעל . הגב' סופר החזיקה במקום על סמך זה שיש הסכם על רשום על שמה בארנונה. נרשמה כמחזיקה. כל מי שרשום בארנונה, הוא עדיין מחוייב על שמו. כאשר עושים חוזה לשכירות גם אם עשית לשנה, ולא שיניתי עדיין אותו מחייבים.
ש. אתה מודע לכך שבמסגרת ההסכם העיריה נטלה על עצמה את הארנונה – סעיף 36א' צורף כנספח 13 לתצהיר עדות ראשית שלכם?
ת. זה הסכום שצריך לשלם וזה הסכום שחוייבו.
ש. יש לנו הסכם בין עירית בת-ים לבין מירב סופר השטח הזה עבר לדרכא ב-6/15
ת. כן. לא קשור למזנון שמופעל עסקית. המזנון בשטח בית ספר. למזנון יש תשלום בנפרד. גם לפני כן, כשהיה בבית ובגן המזנון פעל בנפרד. גם בשאר בבתי הספר בעיר יש מזנונים שמחזיקים ארנונה. מי שמחזיק משלם ארנונה.
ש. היא אומרת שהיא לא מחזיקה שם, לא נמצאת שם
ת. לא נמסרה הודעה. אני יודע שנכון להבוקר הם לא פינו את המקום, למרות שדרשנו . זה לא מסתדר עם מה שאתה אומר. יש לך הודעה בכתב ?
ש. יש אישור שהמקום עבר לדרכא?
ת. הוא לא יכול לעבור כמזנון לדרכא הבית ספר מנוהל מאז ומעולם חינוך לתלמידים שיש מזנון שמשרת את התלמידים."
הנתבעת טענה, כי ההסכם קובע כי הארנונה נכללת בדמי השכירות, אולם לא טענה בתצהירה ולא הוכיחה כי היא שילמה את דמי השכירות עבור הנכס הרביעי. יחד עם זאת, בחקירתה, בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 1 השיבה כי שילמה למנהלת את דמי השכירות וגם לעירייה. טענתה זו לא הוכחה ואינני מקבל אותה.
באשר לנכס הרביעי, המהווה מזנון בתחומי בית ספר, אכן הארנונה היתה אמורה להיכלל בדמי השכירות המשולמים עבור המזנון. אולם, כפי שהוכח בפני ע"י התובעת, הנתבעת לא עמדה בחיוביה על פי הסכם השכירות ולא שילמה את דמי השכירות, תוך הפרת הסכם השכירות. משהנתבעת לא שילמה את דמי השכירות ואף לא פינתה את הנכס, ממילא היא לא שילמה ארנונה, ולפיכך, רשאית התובעת לחייב את הנתבעת בארנונה בגין הנכס שהיא מחזיקה.
לאור האמור לעיל, יש מקום לחייב את הנתבעת במלוא סכום החוב עבור הנכס הרביעי.
הנתבע אינו רשום כמחזיק ביחס לנכס הרביעי, והתובעת תבעה אותו בגין נכס זה רק מאחר ולפי טענת התובעת, שהועלתה בתצהיר מנהל הארנונה, הנתבע הוא זה שהתנהל מול העיריה בכל הקשור לנכס וערך את ההסדרים לתשלום על חשבון החוב.
גם אם אכן הנתבע התייצב בעירייה כדי להסדיר את חובותיה של הנתבעת ביחס לנכס הרביעי, אין דבר זה הופך אותו לחייב במשותף עם הנתבעת מסיבה זו בלבד, ולפיכך אין מקום לחייב את הנתבע בסכום החוב ביחס לנכס הרביעי.
סוף דבר:
לאור המסקנה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעים בסכומים, כדלקמן:
את הנתבע 1 אני מחייב לשלם לתובעת את מלוא סכום החוב בגין הנכסים הראשון, השני והשלישי כדלקמן:
עבור הנכס הראשון סך של 147,794 ₪
עבור הנכס השני סך של 755.29 ₪ .
עבור הנכס השלישי סך של 24,897 ₪.
את הנתבעת 2 אני מחייב לשלם לֹתובעת את מלוא סכום החוב בגין הנכסים השני, השלישי והרביעי, כדלקמן:
עבור הנכס השני סך של 755.29 ₪ .
עבור הנכס השלישי סך של 24,897 ₪.
עבור הנכס הרביעי סך של 8,038 ₪.
חיובי הנתבעים בגין הנכסים השני והשלישי הינם ביחד ולחוד.
לכל הסכומים המפורטים בסעיפים 67.1 ו-67.2, על סעיפי המשנה שבהם, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, כדלקמן: על הנכסים הראשון והשני - מיום 14.12.17 ועד לתשלום בפועל; על הנכס השלישי מיום 7.5.17 עד למועד התשלום בפועל; על הנכס הרביעי מיום 31.12.17 ועד למועד התשלום בפועל.
הואיל ודחיתי חלק מסכום התביעה ביחס לכל אחד מהנתבעים לאחר שקבעתי כי לא היה מקום להגיש חלקים של התביעה, נגד מי מהנתבעים (כמפורט לעיל), אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה ניסן תש"פ, 19 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.