הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 49883-03-17

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובעים:

1. פלוני (התובע בת"א 47623-12-12)
ע"י ב"כ עו"ד עופר כהן
2. המוסד לביטוח לאומי (התובע בתא"ק 49883-03-17)
ע"י ב"כ עו"ד ישראל ברזילי ואח'

-נ ג ד-

הנתבעת:

המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול")
ע"י ב"כ עו"ד משה עבדי ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף בקשר לתאונת דרכים במעורבות אופנוע עליו נהג התובע 1 ואשר היה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת. התאונה הוכרה על ידי התובע 2 כתאונת עבודה בעטיה שילם ועתיד לשלם לתובע 1 גמלאות בסך כולל ומהוון של כ- 1.6 מיליון ₪. התובע 2 הגיש תביעת שיבוב בקשר לגמלאות, תביעה אשר הבירור בה אוחד עם תביעתו של התובע 1.

על רקע זה, עיקר המחלוקת אשר נטושה בין הצדדים עוסקת בסוגית הבעלות על האופנוע: האם נכון למועד התאונה היה האופנוע בבעלות צד ג', או שמא בבעלות מעבידתו של התובע. שאלה זו הינה הרת גורל בתובענה זו , שכן ממנה , במידה רבה, עשויה להיגזר תוצאה בינארית ביחס לשני התובעים גם יחד: ככל שיוכרע כי מדובר ברכב בבעלות צד ג', כטענת התובעים , אזי בהתאם להלכה הנוהגת, יהיה הניזוק זכאי ל- 25% מהנזק (במקרה של בליעה בגמלאות המל"ל) ו אילו המל"ל יהא זכאי ל- 55% מגובה הגמלה בהתאם להסכם ההיסטורי שבין המל"ל למבטחות בחובה, ביניהן הנתבעת. ברם, ככל שיוכרע כי מדובר ברכב בבעלות המעביד, כטענת הנתבעת, עלולים שני התובעים "לצאת עם ידיהם על ראשם" שכן במצב דברים זה, לא מן הנמנע כי דין התביעה כולה להידחות: במקרה של התובע 1-ככל שיסתבר כי נזקיו נופלים מגובה הגמלה המהוונת ובהעדר זכאות ל- 25%, ובמקרה של התובע 2- תהפוך תביעתו באחת, חסרת עילה כנגד הנתבעת .

רקע כללי
בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו על פי הנטען לתובע יליד 24/11/1967 אשר נפגע בהיותו נהג אופנוע המבוטח אצל הנתבעת, בתאונת דרכים מיום 2/8/2010 אין חולק כי התאונה הוכרה במל"ל כתאונת עבודה. (להלן: "התאונה", "האופנוע" ).

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק ושאלת הבעלות על האופנוע כפי שהוצג בפתיח לעיל. נפתח תחילה בסוגיית גובה הנזק;

טיב הפגיעה ושיעור הנכות – נכות על פי דין לפי סעיף 6(ב)
כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר מרוסק בברך שמאל. התאונה אושפז בבית חולים שיבא למשך 8 ימים במהלכם עבר ניתוח לקיבוע השבר עם פלטות וברגים. לאחר השחרור מהאשפוז עבר התובע תקופת החלמה ושיקום ארוך.

כאמור, התאונה ארעה במסגרת עבודתו של התובע והוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, אשר הכיר לתובע בתקופות אי כושר מלא וזמני ובסופן בנכות צמיתה כדלקמן:
אי כושר מלא: 2/8/2010-30/10/2010 (3 חודשים- במהלכם שולמו דמי פגיעה).
אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 50%: 1/11/2010-31/12/2010 ( 2 חודשים).
אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 35%: 1/1/2011-30/9/2011 ( 9 חודשים).
אי כושר חלקי- נכות זמנית בשיעור 25%: 1/10/2011-31/1/2012 ( 4 חודשים).
נכות צמיתה: בשיעור 20% החל מ- 1/2/2012 בגין מצב לאחר שבר מרוסק בטיביה מקורבת משמאל אשר נותח, עם חיבור גרוע של השבר והגבלה בתנועות ופגיעה ביציבות של ברך שמאל (פרוטוקול ועדה רפואית של המל"ל מיום 22/7/12).
המל"ל קבע כי אין להפעיל בעניינו של התובע תקנה 15 בנימוק כי התובע יכול לשוב לעבודתו בתחום ניהול ופיקוח באופן מלא.

אף לא מי מהצדדים עתר בבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ומשכך הקביעה מחייבת בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית. לאור האמור לעיל, הנכות הרפואית שנותרה אצל התובע בגין התאונה הנה 20%.
הנכות התפקודית
התובע נשוי ואב לתשעה ילדים. במועד התאונה היה התובע בן 43. כיום בן 52. התובע בעל השכלה אקדמאית המונה שני תארים: הנ דסת חומרים ופיזיקה ומנהל עסקים. בשנים עובר לתאונה עבד ככלכלן וכסמנכ"ל כספים בחברות גדולות במשק כ גון שטראוס (בשנים 1996-2004) , רב בריח ( בשנים 2004-2005) וטרה (בשנים 2006-2008). ( ראה עמ' 23 לפרוטוקול וכן דו"ח רציפות ענף ביטוח במל"ל ). במאמר מוסגר יצויין כי התובע מוכר כנכה צה"ל בגין מחלת סכרת בה לקה בית שירותו הצבאי במסגרת קורס קצינים, אם כי לא הוכח שבגין מחלה זו סבל התובע ממגבלה תפקודית כלשהי שהגבילה את היקף פעילותו במהלך השנים שקדמו לתאונה ולאחריה.

במהלך שנת 2009 פנה התובע לעסקים פרטיים והקים עם מר קובי לוי, שותפו העסקי עד היום, את חברת עלמא די בע"מ (להלן: " חב' עלמא"). כאמור, במחצית השניה של שנת 2009, קיבל התובע שכרו מחברת עלמא. בפרק זמן זה רכשה חב' עלמא קבוצת חברות בשם טבע קסטל בע"מ המונה מספר חנ ויות לממכר מזון בריאות (להלן: "טבע קסטל") והחל מ- 1/2010 החל לעבוד כשכיר בחברת טבע קסטל וזאת עוד עובר ל תאונה ועד היום, אלא שלטענתו, מאז התאונה ובעקבותיה נאלץ להוריד את היקף משרתו למשרה חלקית ובשכר מופחת בהרבה, ירידה אותה קושר התובע כאמור, לתוצאות התאונה. החל מ- 6/2015 החל התובע לעבוד במקביל גם בחברת הבניה של חמו (א.י.נבו) כעוזרו האישי.

לטענת התובע מאחר ושכרו לאחר התאונה מחברת טבע קסטל ירד עשרות מונים ביחס לשכרו עובר לתאונה, משילוש השכר הממוצע במשק לכ- 5,000 ₪ בלבד, וזאת בשל חוסר יכולתו לשוב לתפקוד מלא כעובר לתאונה, כך לטענתו, אזי יש להעמיד את נכותו התפקודית לכל הפחות בשיעור 40% ביחס לחישוב ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד. באשר לעבר ו לשיטתו, זכאי התובע ל הפסד אריתמטי מלא, קרי ההפרש שבין שכרו עובר לתאונה (במגבלת השילוש השכר הממוצע במשק) לבין השכר שהשתכר בפועל. דרישתו זו מנמק התובע בטענה כי תפקידו כמנהל החנויות כללה נסיעות רבות, עבודה וישיבות מול ספקים וכן "קבלה פירוק וסידור סחורה" (סעיף 7 לתצהירו) וכדבריו: " פרקתי סחורה, קיבלתי סחורה מספקים, עמדתי בקופה, סידרתי מדפים, כל מה שעושים בחנות מזון כמנהלים...סחבתי הרבה ארגזים" (עמ' 40, 53 לפרוטוקול).

עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו. התובע שימש כמנהל של רשת חנויות לממכר מזון , היה ועודנו בעלים שותף בחברת טבע קסטל בשיעור אחזקה של 30%, שימש בעבר בתפקידים בכירים מאד, בין היתר , כסמנכ"ל כספים בחברות גדולות במשק הישראלי, כיאה להשכלתו וכישוריו, ואין זה סביר כי בתפקידו עובר לתאונה הפך באחת לעבוד בתפקיד של סבל ופורק סחורה. אדרבא, גם אם נצא מתוך הנחה כי לעיתים נאלץ התובע לעבוד בעבודה פיזית בצורה ספורדית במסגרת ה רמת העסק על רגליו, עסק חדש שהיה כושל באותן השנים בו נרכש עובר לתאונה כפי שידון בהמשך , אין לומר כי זה היה מיועד להיות תפקידו המרכזי בחברה. כאמור, מהמסכת הראייתית עלה ללא כל עוררין כי התובע הינו בעל מניות בחברה , שימש כמנכ"ל משותף של החברה בצוותא עם קובי לוי וכן שימש כדירקטור וכמנהל הכספים של החברה (ראה עמ' 40 ו- 46 לפרוטוקול וראה עדותו של רו"ח שיטרוק המשמש כרו"ח חיצוני של חברת טבע קסטל בעמ' 15,18 לפרוטוקול ). אדרבא, קבוצת חברות טבע קסטל מנתה בעת רכישתה 90 עובדים ונכון להיום מונה 170 עובדים ללמדך כי מנהליה הבכירים בוודאי לא צריכים ולא אמורים לשמש כסבלים פורקי סחורה ומסדרי מדפים. מלאכה זו שמורה לעשרות עובדי החברה , בעוד שמשני מנהליה הבכירים, התובע ושותפו העסקי, מצופה לנהל ולהצעיד את החברה קדימה ולוודא את צמיחתה והצלחתה הכלכלית שהרי זו עבודתם של מנכלים (ראה עדותו של קובי לוי עמ' 61 לפרוטוקול).

יתרה מזאת, אילו באמת חלקו הארי של התובע בחברת טבע קסטל היה חלק פיזי של סבלות ופירוק סחורה וכיוצ', מצופה היה מהתובע להזמין מי מבין עובדים הרבים שעבדו עימו להעיד על אופי עבודה זו, כגון: הספקים, מנהלי ועובדי החנויות וכו'. מאומה מזה לא נעשה ואף עד לא זומן להעיד מטעמו בנוגע לטיבה הפיזי, כביכול, של העבודה שביצע התובע כנטען על ידו . תמיהה זו מתחדדת ביתר שאת, לנוכח הצהרת התובע בעצמו עת העיד כי כולם ידעו והכירו את אופי עבודתו (עמ' 40 לפרוטוקול). אם לא די בכך, התובע אף לא ביקש לזמן את שותפו לעסק, מר קובי לוי, אש ר אין מתאים ממנו להעיד על הפן הפיזי של עבודתו בחברה, אילו היה כזה, מה שאומר דרשני (ראה עמ' 59 לפרוטוקול). לא זו אף זו, התובע לא זימן מי מבני משפחתו להעיד על מגבלותיו וקשייו הנטענים בין אם במסגרת ביצוע עבודתו (למשל חמו עימו עובד התובע מזה קרוב לחמש שנים) ובין אם בעבודות הבית (אשתו או מי מילדיו הבוגרים ).

בעניין זה, אין אלא להפנות להלכה בדבר משמעות אי הבאת עדים ולדברים שצויינו בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר: " ...הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה…" וראה גם: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד (4) 602 שם נאמר: "…כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, לא ימנע מבתי המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה…" (הדגשה שלי- א.ב).

אולם מעל לכל, עומדת בפניי עדותו הבלתי אמצעית של התובע עצמו, בנוגע לפעילות הספורטיבית אותה מבצע מאז התאונה ועד היום. דומני כי דברים אלו מע ידים יותר מכל על כושרו ויכולותיו הפיזיות והתפקודיות. כוונתי לעדות התובע בדבר הפעילות הספורטיבית שהינו נוהג לבצע כיום שמונה שנים לאחר התאונה, עת השיב כי הינו רוכב על אופניים פעמיים בחודש למרחקים של 10 קילומטרים, פעילות שהינה מאומצת לכל הדעות גם לדידו של התובע עצמו , ו אף העיד כי נוהג לעשות צעידות של כמה קילומטרים עם חברים. ראה לעניין זה מקבץ עדותו בעמ' 26-27 לפרוטוקול:
ש. איזה פעילות ספורטיבית אתה עושה מאז 8/10?
ת. בתקופה הראשונה לא עשיתי כי לא יכולתי אח"כ התחלתי לרכב על אופניים. לפני כן עשיתי הרבה סוגי ספורט.
ש. איזה מרחקים אתה גומע ברכיבה על אופנים?
ת. זה משתנה.
ש. בין 10-15 ק"מ אתה עושה כל רכיבה?
ת. נראה קצת מוגזם.
ש. איזה מרחקים אתה עושה באופניים?
ת. לא מודד, יכול להגיע ל 10 ק"מ.
ש. כמה פעמים בשבוע אתה רוכב על אופניים?
ת. בערך פעמיים בחודש....
ש. אתה הולך עם חברים בצעידות?
ת. יכול ללכת עם חברים. בשבת אני לא נוסע, אני הולך...
ש. איזה מרחק הליכה אתה יכול ללכת.?
ת. 4 ק"מ יש מצב שאצליח, אבל זה יכאב ויהיה לי קשה.
ש. רכיבה על אופניים 10 ק"מ, בכמה זמן אתה עושה את זה?
ת. קשה לי להעריך. שעה וחצי שעתיים. זה גם לא 10 ק"מ זה כל פעם מרחק אחר. מבקש להוסיף, מעבר לזה שאני רוכב על אופניים כי אני אוהב את זה, זה המלצה של הרופא שלי כי הוא כיוון את הכסא כך שהזווית שמופעלת על הברך מחזקת את השרירים. הרופא רוצה שארכב יותר....
ש. בקיץ למה אתה לא עושה פעמיים בשבוע?
ת. היו מקרים שהצלחתי כשהייתי בטיפולים. זה לא כל כך קל לצאת לרכיבה זו פעולה מאומצת...."

עינינו הרואות, אפוא, כי התובע מסוגל לבצע פעילות פיזית של רכיבה מאומצת על אופניים וצעידה למרחקים של כמה קילומטרים בצורה קבועה. אף אם הדבר נעשה כדבריו לחיזוק שרירי הברך וכחלק משיקומה, הרי שהדבר מעיד כאלף עדים על יכולתו ומסוגלותו של התובע להפעיל את הברך לכל הפחות בפעילות יומיומית רגילה ושכיחה, גם אם הדבר כרוך במגבלת כאב ותנועה. מסוגלות זו אינה עולה בקנה אחד עם המגבלות עליהן הלין במסגרת תצהירו , לפיהן הינו מוגבל בביצוע פעולות בסיסיות של: "עמידה והליכה ממושכות, מתהלך בצליעה, מועד לעיתים ונדרש למנוחה לאחר הליכה קצרה" (סעיף 11 לתצהיר) ומוגבל "בנסיעות רבות וארוכות" (סעיף 16 לתצהיר). במאמר מוסגר יצויין כי לא ברור מדוע התובע טוען להגבלה בנסיעה כאשר הברך הפגועה הינה ברך שמאל בעוד שהתובע נוהג ברכב אוטומטי בו כידוע ברך שמאל לא נוטלת כל חלק פעיל בנהיגה. (ראה עמ' 54 לפרוטוקול שם אישר התובע כי נוהג ברכב אוטומטי וכי מה שמקשה עליו זו דווקא ברך ימין שנפגעה (שבר) בתאונה ישנה משנת 2000).

זאת ועוד, בסרטוני המעקב שהוגשו מטעם חוקרי הנתבעת, נצפה התובע במהלך יום עבודה הולך לידו חמו, מתהלך רגיל לחלוטין ללא צליעה, השניים נצפים נכנסים למשרדי מכירות, עומד דקות ארוכות בתוך אתר בניה מגודר חובש קסדת מגן ומשוחח עם אדם אחר, נוהג ברכב, נכנס לאחת מחנויות רשת טבע קסטל. בניגוד לטענת הנתבעת לא נצפה התובע סוחב משקלים כבדים מהרכב אך בהחלט ניתן התרשם מהליכה רגילה ללא צליעה ו נהיגה ללא כל מגבלה (סרטוני מעקב מיום 6/3/18 ו- 14/11/18 שצורפו לתצהירי חוקרים נ/2-נ/3).

לאור המקובץ לעיל, אין בידי לקבל את ההנחה הגלומה ב טענת התובע , לפיה נכות רפואית בשיעור 20% בגין פגיעה בברך, מהווה את הסיבה הבלעדית לגריעה של למעלה מ- 50% מהשתכרותו בתשע השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום, לא כל שכן עת עסקינן ב אדם בעל השכלה, כישורים וניסיון דוגמת התובע דנן. לפיכך, ככל שנתוני השכר מצביעים על גריעה כאמור כפי שיוצג להלן , הרי שהיא נעוצה בס יבות נוספות אחרות שאינן קשורות לתאונה הנדונה, אלא לגורמים אחרים שהינם זרים לדיון שבפנינו ואשר דומה כי אין בינם לבין התאונה ולא כלום. משכך, הריני מעמידה את הנכות התפקודית לעתיד בשיעור 20% בזהה לזו הרפואית.

כאן המקום להתייחס לעניין נוסף שהתעורר במהלך שמיעת הראיות; ממסכת הראיות שנפרשה בפניי, עלה כי לא מן הנמנע שהשכר המופחת לאחר התאונה, עליו משליך התובע את יהבו בטענ ה לפגיעה בכושר השתכרות, הינו פועל יוצא של ירידה בהיקף הפעילות העסקית ועימה ירידה ברווחיות של חברת טבע קסטל. במסגרת זו, הן מעדותו של התובע והן מעדותו של קובי לוי, שני מנהלים משותפים של החברה, עלה כי לאחר שחב' קסטל נרכשה על ידם, התברר להם כי רכשו רשת כושלת אשר מצבה התגלה אף גרוע מזה שחשבו בטרם הרכישה ועל רקע זה עוד בתחילת 2010, לפני התאונה הנדונה, התקבלה החלטה להוריד זמנית את המשכורות לכלל עובדי החברה, לרבות למנהליה, בשל הקשיים הכלכליים בהם הייתה נתונה החברה ואף הוחלט על סגירת כמה מסניפי הרשת (עמ' 41-42, 48 ). ברם, לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל בנוגע לנכות התפקודית, ממילא אינני צריכה להידרש לניתוח כלכלי מקיף של רווחיות קבוצת החברות של טבע קסטל עובר לתאונה ולאחריה לצורך ניתוק קשר סיבתי בין הירידה בשכרו של התובע לבין התאונה, כפי שמבקשת הנתבעת מבית המשפט לערוך, סוגיה סביבה הכבירה הנתבעת עד מאד את הדיון באמצעות הגשת אלפי מוצגים, וחקירות ממושכות, מבלי שטרחה להגיש חוות דעת כלכלנית המנתחת, מעבדת ומסכמת את שלל המוצגים שצירפה אודות מצבה הפיננסי של החברה ומזקקת מתוכם את המסקנה אליה חותרת הנתבעת. מכל מקום, דומני כי למסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בלבדי בין התאונה לבין הירידה בנתוני שכרו של התובע, ניתן להגיע מניתוח הנכות התפקודית של התובע על רקע כישוריו, השכלתו והפעילות הספורטיבית שמבצע בשנים שלאחר התאונה כפי שהצבענו לעיל, אם כי מקובל עליי כי סוגיה זו של מצבן הפיננסי של החברות שבבעלות/ניהול התובע, בה בחרה הנתבעת למקד את מרבית טענותיה, אף היא מחלישה את הקשר הסיבתי הנטען בין התאונה לבין הירידה הדרסטית בנתוני שכרו בשנים שלאחריה, כפי שיוצג להלן;

נתוני שכרו של התובע עובר לתאונה ולאחריה - האם הוכח שילוש שכר ממוצע במשק?
כאמור לעיל, בשנים 1996-2008 שימש התובע בתפקידים של: כלכלן, מנהל אסטרטגי (בחב' שטראוס) וכסמנכ"ל כספים (בחב' רב בריח וחב' טרה). ב- 8/2009 הקים התובע עם שותפו קובי לוי את חברת עלמא שפעלה עד 2011 ובהמשך רכשה את קבוצת החברות טבע קסטל, בה החל התובע לעבוד החל מ- 1/2010 ועבד שם בשמונת החודשים עובר לתאונה ושימש כמנהל חנויות הרשת וכמנכ"ל משותף עם קובי לוי.

ממסכת הראיות הכוללת: דו"ח רציפות ביטוח מהמל"ל, תלושי שכר שצורפו למוצגי התביעה (עד 3/17 מחברת טבע קסטל ועד 7/17 מחברת י.א. נבו) , ותקצירי שומות שצירפה הנתבעת למוצגיה, עולה תמונת המצב המוצגת בטבלת השכר המוצגת להלן, אודות נתוני הכנסותיו של התובע:
שנה
שכר שנתי
הכנסה חודשית-נומינלי
הכנסה חודשית בערכים ריאליים- משוערכת להיום מיוני כל שנה
2005 (1-7)
345,977 ₪.
49,425 ₪ (מוצרי בטחון לרכב)

עובר לתאונה-61,137 ₪.
2006 (1-12)
668,709 ₪
55,726 ₪ (מילקו תעשיות בע"מ)

עובר לתאונה -66,625 ₪.
2007 (1-12)
820,752 ₪
68,396 ₪ (מילקו תעשיות בע"מ)

עובר לתאונה -82,320 ₪.
2008 (1-12)
859,686 ₪.
71,641 ₪ (מילקו תעשיות בע"מ)

עובר לתאונה- 82,281 ₪.
2009 (7, 9-12)
97,972 ₪
19,594 ₪ (עלמא די בע"מ)
עובר לתאונה-21,723 ₪.

2010 (1-8)
223,598 ₪
28,000 ₪ (טבע ספורט קסטל בע"מ)

עובר לתאונה- 30,309 ₪.
2011 (1-12)
אי כושר כל השנה
קיבל קצבאות א.כ.ע מחברת הפניקס
לאחר התאונה - קיבל קצבאות א.כ.ע מחב' הפניקס
2012 (2-12)
91,589 ₪.
8,326 ₪ (טבע ספורט קסטל בע"מ).

לאחר התאונה- 8,567 ₪.
2013 (1-11)
93,137 ₪.
8,467 ₪ (טבע ספורט קסטל בע"מ)

לאחר התאונה- 8,542 ₪.
2014 (1-12)
102,898 ₪.
8,575 ₪ טבע ספורט קסטל בע"מ).

לאחר התאונה- 8,609 ₪.
2015 (1-12)
2015 (6-12)
103,333 ₪.
70,000 ₪.
14,444 ₪ (טבע ספורט קסטל בע"מ+ א.י. נבו בע"מ).

לאחר התאונה - 14, 558 ₪.
2016 (1-12)
2016 (1-12)
104,847 ₪.
120,000 ₪.
18,737 ₪ טבע ספו רט קסטל בע"מ+ א.י נבו בע"מ).

לאחר התאונה - 19,037 ₪.
2017 ( 1-3)
2017 (1-12)
21,444 ₪.
180,000 ₪.

22,148 ₪ טבע ספו רט קסטל בע"מ+ א.י נבו בע"מ.

לאחר התאונה- 22,548 ₪.

לגבי נתוני שנת 2009- הנתונים נלקחו מדו"ח ענף רציפות ביטוח כפי שדווח למל"ל ובו רק חלק מהתקופה (ללא חודש 8/09). אם נתייחס לאמור במכתבו של רו"ח שיטרוק מיום 29/2/16 (ת/15), הרי שבשנת 2009 לפי רישום חשבונאי של רו"ח חברת עלמא , שולמו לתובע 135,000 ₪ משכורת עבור התקופה 7-12/2009, קרי 22,500 ₪ לחודש בממוצע, סכום הגבוה אף מזה שצויין בטבלא לעיל. כאמור, רו"ח שיטרוק נחקר על מכתבו זה וכל הנתונים שרוכזו והועלו במכת בו, לא נסתרו כהוא זה במהלך חקירתו. שכרו הרבע שנתי של התובע במל"ל הינו 80,411 /3=26,804 ₪ משוערך להיום מיום התאונה בסך 28,743 ₪.

לגבי נתוני שכר לשנת 2017- נתוני הטבלא נלקחו מתקציר שומה מס הכנסה שצירפה הנתבעת (מוצג 1456) ממנו עולה כי לתובע שני מקורות הכנסה כשכיר: בסך 180,000 ₪ כפי הנראה מחברה של חמו (15,000 ₪ לחודש) ועוד 60,000 ₪ כפי הנראה מחב ' קסטל (5,000 ₪ לחודש) . ברם הכנסה אחרונה זו משקפת את השכר ללא ההטבה של שימוש ברכב שאף היא רובריקת שכר שוות כסף ועל כן הממוצע החודשי המלא מחברת קסטל נלקח לפי תלוש אחרון שהוגש ל- 3/17 (ממוצע חודשי 7,148 ₪ כולל החזקת רכב). סך שכרו החודשי הממוצע לשנת 2017 הינו: 22,148 ₪.

במאמר מוסגר אציין כי שני התובעים גם יחד לא טרחו לצרף נתוני שכר עדכניים ומסודרים לשנים 2017-2018 עד לחקירתו של התובע בבית המשפט. טרוניה זו מופנית הן לתובע 2 , אשר צירף דו"ח רציפות ביטוח ישן המעודכן ל- 26/5/13 (ת/18 למוצגיו) ברם לא טרח לקראת מועד ההוכחות שהתקיים ב- 1/19, להמציא דו"ח עדכני לנוחיות בית המשפט, הגם שהדוחות הללו נמצאים ברשותו ו בהישג ידו של המל"ל, והן ל תובע 1 אשר לא צירף תלושי שכר מלאים לשנים 2017-2018 וגם ביחס לשנים 2009-2010 עד לתאונה, צורפו תלושים חלקיים בלבד. אין אלא להצטער על התנהלות זו של שני הצדדים גם יחד, שכן בית המשפט נדרש ללקט בעבודת נמלים מייגעת את נתוני השכר מאינספור המוצגים, חלקם חלקיים, שהגישו הצדדים בעניין נתוני השכר בתיקי מוצגיהם, וזאת בהתייחס לשנים שקדמו לתאונה ובאלו שחלפו מאז התאונה במטרה להציגם בטבלא מרוכזת לעיל.

מכל מקום, מנתוני הטבלא עולים הנתונים ועימם המסקנות הבאות: בכל מקומות העבודה שנמנו לעיל, והחל משנת 2000 ועד שנת 2008, השתכר התובע שכר העולה בהרבה על שילוש השכר ממוצע במשק. בשנים 2005-2008 השתכר התובע שכר העולה עשרות מונים על שילוש השכר הממוצע במשק , ולמעשה נתונים אלו נכונים עוד החל משנת 2000. אמנם, החל משנת 2009 עם כניסתו לעולם העסקים במגזר הפרטי כד ירקטור ובעל מניות בחב' עלמא ובהמשך גם בחב' טבע קסטל, חלה ירידה בנתוני ההשתכרות , אולם גם בהינתן ירידה זו, עדיין עמד שכרו על שיעור שילוש השכר הממוצע במשק בקירוב . כך עולה ממוצע שכרו בשמונת החודשים הסמוכים לתאונה (30,309 ₪ לחודש) , וכך עולה גם מהשכר הרבע שנתי שהוכר במל"ל (כ-29,000 ₪ לחודש) .

אלא מאי? הנתבעת טוענת כי אין ליתן אמון בנתונים אלו כפי שהוצגו לעיל בנימוק כי מדובר בדווח רטרואקטיבי בספרי החברות, כאשר בפועל שכרו של התובע עובר לתאונה היה נמוך בהרבה. במסגרת זו, גורסת הנתבעת כי עם הקמת חברת עלמא ב- 8/2009, וחרף הסכם בעלי המניות מיום 17/8/09 (ת/20-סעיף 6) להעמיד את שכרם של שני מנהלי החברה, התובע וקובי לוי, על 40,000 ₪ ברוטו לחודש, בפועל מעולם לא שולם שכר העולה על 17,000 ₪ לכל אחד משני המנהלים וזאת על בסיס החלטת הדירקטריון מ- 9/2/2010 (ת/18) להפחית את שכר המנהלים בשל מצבה הפיננסי הרעוע של החברה. רק לאחר התאונה ועל מנת שלא תקבע לתובע גמלה נמוכה על בסיס השכר המופחת עליו סוכם , הוחלט לתקן רטרואקטיבית את נתוני השכר בדווח למל"ל (ראה ת/19: תיקון הדווח למל"ל מ- 15/11/2010 וכן עדותו של רו"ח שיטרוק בעמ' 14 לפרוטוקול). לטענת הנתבעת בסעיף 29 לסיכומיה, הלכה למעשה המל"ל אף לא תיקן רטוראקטיבית את נתון השכר הרבע שנתי. עוד גורסת הנתבעת כי גם שכרו של השותף קובי לוי לשנת 2011 היה 5,000 ₪ לחודש כעולה מספרי החברה וכי הלה נאלץ לעסוק בתחומים נוספים ולהיות חבר בדירקטריון של חברות נוספות, ללמדך כי לא ניתן להתפרנס מההכנסה הזעומה שמספקת חברת טבע קסטל לבעלי מניותיה העיקריים: התובע וקובי לוי. מטעם זה טוענת הנתבעת כי בסיס השכר לחישוב צריך שלא יעלה על 17,000 ₪ ברוטו נכון להיום.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להעמיד את בסיס השכר לצרכי חישוב ראשי הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד בשיעור זה ואנמק טעמיי:
ראשית, גם לפי הנתון הרבע שנתי שהוכר במל"ל, אשר לטענת הנתבעת לא תוקן רטרואקטיבית, שכרו החודשי הינו 29,000 ₪ ברוטו בקירוב, נתון ש ממילא קרוב מאד לשילוש השכר הממוצע במשק העומד נכון להיום על 32,568 ₪ ברוטו.
שנית, השכר המשתקף בתלושי שנת 2010 (ת/11) הינו זהה לזה שדווח למל"ל (ענף רציפות ביטוח) וזהה לשכר שדווח לרשויות המס כעולה מתקציר השומה לשנת 2010 (מוצג 37 למוצגי הנתבעת), מה שסותר את טענת הנתבעת לסכומי דווח שונים. אדרבא, הממוצע החודשי עד 8/2010 כולל, נעשה לפי שכר שנתי מצטבר אשר בחלוקה ל-8, אכן אינו מגיע ל-40,000 ₪ לחודש אלא לשכר מפחת הנמוך בכ- 10,000 ₪ מהשכר המתוכנן, כפי ששילמה החברה בפועל לשותפיה.
שלישית, לנוכח עברו התעסוקתי המרשים של התובע שנים רבות ורצופות עובר לתאונה בהצטרף לנתוניו האישיים, לא יכול להיות ספק כי לתובע פוטנציאל השתכרות העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. משכך, אף אם סמוך לתאונה, בשנות הקמת העסק החדש בצוותא עם שותפו קובי לוי, הוחלט על הורדת שכר זמנית על מנת לאפשר לעסק התאוששות ושגשוג, הרי שמדובר לכל היותר בירידה זמנית לצורך עליה בעתיד . ראה דבריו של קובי לוי בעמ' 62 לפרוטוקול: " ההורדה הזו הייתה לתקופה מוגבל בלבד כחלק מטיפול במצבה הקשה של החברה באותו זמן. היינו אמורים לקבל רטרואקטיבית את ההשלמה אחר כך".
רביעית, טענת הנתבעת לפיה שותפו של התובע משתכר אף הוא כיום מהעסק שכר מינימום בלבד, לא הוכחה כלל ועיקר. אדרבא, אילו רצתה הנתבעת להוכיח טענה זו, יכלה לשאול את הע ד שאלה ישירה ומפורשת במסגרת חקירתה הראשית, שכן נזכיר כי הנתבעת הייתה זו שזימנה אותו כעד מטעמה הגם שאינו בשליטתה. הנתבעת אמנם שאלה את העד האם מקבל נכון להיום שכר מחב' טבע קסטל ברם כאשר נענתה בחיוב, נמנעה לשאול את שאלת ההמשך המתבקשת לגבי גובה השכר, וככל הנראה לא בכדי.
חמישית, קובי לוי העיד כי החברה מעסיקה כיום 170 עובדים. אין זה מתקבל על הדעת כי מנכ"ל חברה פעיל העובד בה יקף של משרה מלאה בחברה בסדרי גודל אלו , ירוויח שכר מינימום אשר יהא שכר נמוך ממרבית עובדי החברה.

מכל מקום, אילו רצתה הנתבעת להוכיח את מצבה הכלכלי הרעוע של חברת טבע קסטל, על מנת להוכי ח כי היא אינה יכול ה להוות מקור הכנסה איתן ויציב ל תובע כמנהל שותף גם אלמלא התאונה וללא קשר אליה, שומה היה עליה להגיש חוות דעת כל כלנית של רו"ח המנתחת את מצבה הפיננסי של החברה. מאומה מזה לא נעשה. חלף זאת, הגישה הנתבעת חומר גלם המונה למעלה מ- 1,300 עמודי מוצגי ם, אשר רובם ככולם הינם מסמכים חשבונאים של שתי החברות עלמא וטבע קסטל, הכוללים: מאזנים ודוחות כספיים של החברה מתוכם מבקשת הנתבעת מבית המשפט לנתח ולהסיק כי עסקינן ב קבוצת חברות שאינה רווחית וללא איתנות כלכלית ועל כן התובע , כביכול, אינו יכול להיבנות עליה כמקור הכנסה ולטעון על בסיס עבודתו בחברת טבע קסטל לפוטנציאל השתכרות של שילוש השכר הממוצע במשק ( המהווה את תקרת השכר על פי חוק הפיצויים). על כך יאמר מיד כי אין בידי לקבל קו טיעון זה שהינו בגדר סברה שלא הוכחה , מה גם שניתוח דוחות ומאזנים כספיים של חברות, אינו מצוי בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט שלא באמצעות חוות דעת מומחה.

ביחס לצורך בהמצאת חוות דעת מומחה, בין אם רואה חשבון ובין אם כלכלן, בנוגע למצבה הפיננסי של חברה וניתוח דוחותיה ומאזניה הכספיים לצורך הצגת עובדות והסקת מסקנות, אבקש להפנות לתא (ת"א) 22315-01-12 אילן שגב, רו"ח נ' דינה יהב ואח' (15.8.16): "כפי שכבר הובהר לעיל, כשעסקינן בעניינים בתחום הכלכלי יש להביא חוו"ד מומחה אשר יתמוך ויעמוד מבחינה מקצועית, הן כמומחה והן כמי שנותן חוות דעת תחת אזהרה, לצורך ביסוס טענה כאמור..". ראה גם ת.א (י-ם) 32434-05-16 אדה ז'אן לוק נ' מיכאל פנחס סלם בידג'י (11.11.18) : "... התובע לא יכול היה לבסס את טענתו מבלי לבחון את הדוחות הכספיים של החברה, תוך ראייה כוללת של הפעולות שבוצעו בחשבון החברה, כפי שהדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי בחוות דעת מומחה מתאימה מתחום החשבונאות. הוכחת טענותיו של התובע הינן בגדר "עניין שבמומחיות", כאמור בתקנה 129 ל תקנות סדר הדין האזרחי. משלא צירף התובע חוות דעת מתאימה הרי שדין טענותיו להידחות אף מהטעם הזה..."

לאור האמור עד כה, וכעולה מנתוני ההשתכרות כפי שהוצגו בטבלא לעיל, בהצטרף לנתוניו האישיים של התובע, דומני כי במקרה דנן ניתן לומר בבטחה כי עברו התעסוקתי המרשים, מנבא גם על העתיד לבוא ומעיד על פוטנציאל ההשתכרות העתידי, לא כל שכן בשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה. ברם, הגם שחלפו למעלה מתשע שנים מיום התאונה עד היום, התובע טרם שב להשתכר שכר זה כעולה מטבלת השכר שהוצגה לעיל ודומה כי התאונה הסיתה אותו ממסלולו התעסוקתי, אם כי ניתן להתרשם כי חלה התאוששות הדרגתית בנתוני שכרו. לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כדלקמן:
בכל הנוגע לראש הנזק של הפסדי השכר לעבר מיום התאונה ועד היום - יהווה השכר החודשי הממוצע שהשתכר בפועל עד 8/2010 בסך 30,309 ₪ ברוטו ( 23,390 ₪ נטו בהתחשב ב- 2.25 נקודות זיכוי כנקוב בתלוש 3/17), כעולה מ תלושי השכר וכפי שאף דווח לכל הרשויות: הן בדווח למל"ל (ענף רציפות ביטוח) והן בדווח למס הכנסה (תקציר השומה לשנת 2010).
בכל הנוגע לראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד-בסיס פוטנציאל ההשתכרות הינו תקרת השילוש השכר הממוצע במשק (בניכוי מס הכנסה 25% =24,426 ₪ נטו).
הפסדי שכר בעבר
כאמור, מאז התאונה ועד היום חלפו תשע שנים וחמישה חודשים. תקופה זו תחולק , אפוא, לשלו ש תקופות כדלקמן:
תקופת אי כושר מלא מיום התאונה ועד חזרתו לעבודה בחברת טבע קסטל 2/2012- במשך 18 חודשים שהה התובע בתקופת אי כושר מלא. בתקופה זו הוכרו לתובע נכויות זמניות במל"ל והמל"ל הכיר בתובעה כנכה נזקק בהתאם לתקנה 18א בשל אי מסוגלותו לשוב לעבודתו . לפיכך זכאי התובע להפסד שכר מלא עבור 18 חודשים כדלקמן: 23,390 X 18 =421,000 ₪.
מ- 2/2012 וע ד 5/2015 כולל ( 40 חודשים)- בשלוש השנים הראשונות ממועד חזרתו לעבודה ועד יוני שנת 2015 שאז החל לעבוד בחברה של חמו, חלה ירידה דרסטית בנתוני הכנסתו בשיעור של כ- 70% ירידה משכרו. ואולם כפי שנדון לעי ל, אין לקבל כי ירידה זו קשורה במלואה לפגיעתו בתאונה, אם כי אין ספק כי התאונה הסיתה את התובע ממסלול התעסוקתי בו החל שנתיים לפני שארעה. ההפסד בגין תקופה יחושב, אפוא, לפי 30% אובדן כושר באופן הבא: 23,390 X 40 X 30%=281,000 ₪.
מ- 6/2015 וע ד 12/2019 כולל (55 חודשים)- כאמור, החל מיוני 2015 ועד היום, עת החל התובע לעבוד בעבודה נוספת בחברת הבניה של חמו, חלה עליה מתונה בנתוני ההשתכרות. שכרו הכולל נכון לשנת 2017 עומד על 22,548 ₪ לחודש. נתוני שכר עדכניים יותר לא הוצגו . מדובר, אפוא, בירידה של 25% ביחס לשכרו הממוצע לשנת 2010 עד לתאונה בערכים ריאליים . ההפסד בגין תקופה יחושב, אפוא, לפי 25% אובדן כושר באופן הבא: 23,390 X 55 X 25%=322,000 ₪.
סה"כ הפסדי שכר לעבר עד היום: 1,024,000 ₪ בתוספת 12.5% = 1,152,000 ₪ במעוגל. ראה בענין זה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13).

פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד+ פנסיה
לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שילוש השכר הממוצע במשק ו- 20% נכות תפקודית עד הגיעו לגיל 67 כדלקמן: 24,426 X 20% X144.8 =707,000 ₪ ובתוספת 12.5% צבירת פנסיה בסך כולל של 796,000 ₪ במעוגל.
עזרת הזולת
בסעיף 11 לתצהירו גורס התובע כי הינו מוגבל " בעבודות הבית ובתחזוקה היומיומית" וכי הינו נזקק "לעזרה מרובה". בסעיף 18 לתצהירו גורס התובע בצורה לאקונית כי בעקבות התאונה הוכפל היקף העסקת עוזרת הבית מ- 5 שעות שבועיות ל- 10-12 שעות שבועיות. בסיכומיו עותר לסכום של 120,000 ₪. התובע לא מפרט לאיזו עזרה מכוונים דבריו, לא ציין מי מב ני המשפחה סייעו לו בעבר או נזקק לעזרתם היום, אם בכלל, וממילא לא טרח לזמן מי מהם להעיד מטעמו וא ף לא את עוזרת הבית ש אף את שמה לא הזכיר בתצהיר. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית בנוגע לדווח על העסקת עוזרת הבית למל"ל לא ידע לומר על כך דבר וחצי דבר, רק השיב כי אשתו מטפלת בזה. כאשר נשאל כמה משלמים למטפלת לשעת עבודה, השיב כי אינו יודע ותהה מדוע זה בכלל קשור לתאונה (ראה עמ' 52-53 לפרוטוקול).

הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551). אין זאת אלא כי הסכומים בהם נקב התובע בסיכומיו, נטענו בעלמא שכן טענתו לראש נזק זה, לא הוכחה די צורכה.

יחד עם זאת, בשים לב לחומרת הפגיעה שהותירה מגבלה בתנועות מפרק הברך ופגיעה ביציבות ה, הניתוח האשפוז ותקופת ההחלמה הארוכה במהלכה לפחות חצי שנה ראשונה היה באי כושר בין 50%-100%, מצאתי לנכון לפצות התובע על עזרת בני משפחה אשר יש להניח כי סייעו בידו ולרבות לעתיד בסכום גלובלי כולל של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו לצורך נסיעות לטיפולים והוצאות רפואית ו בסעיף 19 לתצהירו אף הגדיל לעשות עת ציין כי הוא מעריך את הוצאותיו: " בעשרות אלפי שקלים". ברם, התובע צירף לתצהירו קבלות בסכום מצבר של כ- 700 ₪ עבור הוצאות רפואיות בהן נשא, הגם שחלפו למעלה משמונה שנים מיום התאונה ועד חקירתו בבית המשפט.

לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד , פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרו ש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז , פ "ד מו (21) 456, 462.

יתרה מזאת, אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל. בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי היה התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים. לפיכך התובע זכאי להטבות מן המוסד לרבות כל הטיפולים וההוצאות אותן הזכיר בסעיף 10 לתצהירו בכלל זה: טיפולי פיזיוטרפיה, אבזור רפואי מגיני ברכיים וכו'. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים. בנסיבת אלו, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לסל הבריאות ומעבר לזכאותו להחזר מהמל"ל , בסך של 15,000 ₪, בגין ראש נזק זה.
כאב וסבל
התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל לפי שיעור נכות של 20% בצירוף 8 ימי אשפוז בסך של 37,600 ₪ (במעוגל) לפי תוכנת המשערכת עדכני למועד מתן פסק הדין.

סיכום לפי ראשי הנזק:
הפסד שכר לעבר (מיום התאונה עד היום) 1,152,000 ₪.
פגיעה בכושר השתכרות לעתיד +פנסיה 796,000 ₪.
כאב וסבל 37,600 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות (מעבר לזכאות במל"ל) 15,000 ₪.
עזרת זולת (עבר עתיד ) 50,000 ₪.
סה"כ: 2,050,600 ₪.
בניכוי גמלאות מל"ל מהוונות עדכני ל- 24/11/19 (ללא ריבית) 1,602,500 ₪-
סה"כ גובה נזק לאחר ניכויי מל"ל: 448,000 ₪ .

זכאותו של התובע ל- 25% מגובה הנזק

לנוכח סכום הפיצוי המתקבל מסכימת ראשי הנזק כמפורט לעיל, ממילא אין עסקינן במצב של בליעת תביעתו של התובע 1 בגמלאות המל"ל, כטענת הנתבעת. ודוק, ההפרש שנותר בידי התובע 1 לאחר ניכוי גמלאות מל"ל נופל אך במעט מ זכאותו ל- 25% מגובה הנזק ככל שיתברר כי אין המדובר ברכב מעביד, כנטען על ידי התובעים. משכך, להכרעה בסוגיית הבעלות על האופנוע, יש בעיקר השפעה על תביעתו של התובע 2. כאמור, התובע 1 זכאי בכל מקרה לפיצוי כמפורט לעיל.

תביעת השיבוב של המל"ל

המסגרת הנורמטיבית
עילת התביעה של התובע 2 מבוססת על ההסכם ההיסטורי שנחתם לפני עשרות שנים בין המל"ל לבין מבטחות הרכב בחובה, ביניהן הנתבעת דנן (בענייננו ההסכם מיום 2/1/1979 סומן ת/2 למוצגי המל"ל, להלן: " ההסכם ההיסטורי"). במסגרת זו יש לדחות את טענתה התמוהה של הנתבעת בסעיף 72 לסיכומיה שם טענה כי הסתמכותו של התובע 2 על ההסכם ההיסטורי הינה בבחינת הרחבה חזית. עיון בכתב התביעה מעלה כי ביסוס עילת התביעה על ההסכם ההיסטורי נעשה עוד בסעיף 1 לכתב התביעה. גם מכתבי הדרישה שהפנה המל"ל לנתבעת בטרם הגשת התביעה פורטו וצורפו בסעיף 7 לכתב התביעה. אדרבא, הנתבעת עצמה מתייחס באריכות להסכם במסגרת סעיף 6 לבר"ל שהגישה.
אין חולק כי ההסכם ההיסטורי היה בתוקף במועד התאונה מושא התביעה. משכך, ובהתאם לתנאי ההסכם ומאחר והתובע היה נהג של האופנוע המבוטח, תביעתו של המל"ל מסתכמת ב- 55% מגובה הגמלה והועמדה בכתב התביעה על 896,000 ₪ בקירוב, לרבות הריבית ההסכמית בשיעור 20% שחושבה מיום מכתב הדרישה.

על פי תנאי ההסכם ההיסטורי, אותו יש לקרוא בצוותא חדא עם מסמך ההבנות מיום 12/11/90 (עמ' 8-9 למוצגי המל"ל) , למל"ל אין זכות שיבוב כנגד מבטחת רכב מעביד כאשר מדובר במצב בו "נוהג או נוסע ברכב מעביד" היה בדרכו ממעונו לעבודה (ס עיף א1 למכתב ההבנות). במקרה דנן, התובע נפגע בעת נסיעתו למשרדי חברת טבע קסטל במסגרת עבודתו כלומר היה בדרכו ממעונו לעבודה (סעיף 3 לתצהירו). משכך, טענת ההגנה של הנתבעת כנגד זכאותו של התובע 2, מתמקדת, אפוא, בטענה לפיה יש לראות באופנוע מושא התאונה "כרכב מעביד" מה שמשמיט את הקרקע תחת עילת התביעה של המל"ל על פי תנאי ההסכם ההיסטורי.

בסעיף א(ד) למסמך ההבנות הוגדר רכב מעביד: " רכב בבעלות המעביד או רכב שכור על ידי ה מעביד הנהוג בידו או בידי עובדו" (הדגשה לא במקור). ראשית יאמר, כי מלשון ההסכם עולה כי הכוונה היא למי שהיה המעביד של הניזוק נכון למועד התאונה. בנסיבות התביעה דנן, מתבקשת הכרעה בשתי הסוגיות הבאות:
מי הייתה מעבידתו של התובע במועד התאונה: האם חברת עלמא די בע"מ או שמא חברת טבע קסטל בע"מ.
בבעלות של מי נמצא האופנוע מושא התביעה: האם בבעלות חברת עלמא די בע"מ או שמא בבעלות חברת טבע קסטל בע"מ.

המענה לסוגיות אלו מכריע את השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים והיא: האם עסקינן "ברכב מעביד" אם לאו, ובהן יעסוק הפרק הבא;

האם מדובר "ברכב מעביד" אם לאו?
העובדות העולות מהמסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט בסוגיית הבעלות על האופנוע מבחינה רישומית :
האופנוע נרכש ביום 7/6/09 על ידי חברת עלמא בעלות של 13,500 ש"ח. ראה חשבונית מס על שם חב' עלמא (ת/14 למוצגי המל"ל).
ברישיון הרכב במשרד הרישוי רשום האופנוע על שם חברת עלמא. (ת/4 מוצגי התובע)
בתעודת ביטוח חובה רשום בשם המבוטח: " עלמא די בע"מ" כאשר המורשה לנהוג באופנוע הינו התובע 1 בלבד (נהג נקוב בשם). (ת/3 מוצגי התובע).
האופנוע הנדון נרשם בספרי הנהלת החשבונות של חב' עלמא.
השימוש באופנוע נמסר לתובע 1 לצרכי עבודה ולצרכיו הפרטיים מבלי ששווי השימוש באופנוע נזקף בתלושי השכר של התובע 1. (ת/16 למוצגי התובע- אף אם לא חתום על ידי רו"ח שיטרוק בעצמו הרי שזה מסמך שיצא ממשרדו והריני מאמצת את דבריו: " אני כשותף אחראי חותם על כל מסמך שיוצא מהמשרד, אני אחראי עליו ועומד מאחוריו"-עמ' 13 לפרוטוקול).
הוצאות הפחת על האופנוע לשנים 2009-2010 נרשמו בספריה של חברת עלמא (ת/15 למוצגי המל"ל).
חברת עלמא הוקמה במרץ 2009, כאשר לה חמישה בעלי מניות, ביניהם התובע 1 (אחזקה של 30%) ומר קובי לוי (36% ובעל השליטה הראשי) (ת/15, ת/16-מוצגי תובע).
ביוני 2009 רכשה חברת עלמא את קבוצת החברות של טבע ספורט קסטל בע"מ שעמדה אותה עת בפני פשיטת רגל. הקבוצה מנתה 5 חברות אחיות אשר כולן נרכשו על ידי חברת עלמא. (ת/ 15 מוצגי התובע)
בין חמש החברות נמצאת חברת טבע ספורט קסטל בע"מ שהינה ועודנה החברה הראשית בקבוצה (ת/15). (כונתה לעיל: "טבע קסטל").
חברת עלמא הינה חברת אחזקות המחזיקה במניות קבוצת טבע קסטל וזו פעילותה היחידה. מלבד זאת, מחזיקה חברת עלמא במניות מיעוט של חברה נוספת שאינה חלק מקבוצת טבע קסטל.
התובע 1 הלווה לחברת עלמא במהלך השנים 2009-2015 סכום מצטבר המעודכן לשנת 2016, בסך של כ- 3 מיליון ₪ יתרת הלוואת בעלים. (ת/15 מוצגי התובע).
בנוסף לאופנוע, לרשות התובע הועמד רכב מסוג רנו מגאן שהינו בבעלות חברת טבע קסטל וזאת החל מ- 3/2010 עובר לתאונה. (ת/13 רישיון הרכב + ת/16).

לאור האמור לעיל, ובשים לב לטבלת השכר לעיל, הכוללת בחובה גם את שמות המעסיקים השונים של התובע על פני השנים בכלל, ובהתייחס לשנ ים 2009-2 010 שהן השנים הרלוונטיות לענייננו בפרט , עולה כי התובע היה שכיר של חברת עלמא עד 12/09 כולל והחל מ- 1/2010 החל להיות מועסק כשכיר בחברת טבע קסטל. לשון אחר, במועד התאונה (8/2010) הייתה מעסיקתו של התובע חברת טבע קסטל ואין בלתה , בעוד שהאופנוע רשום על שם המעסיקה הקודמת והבעלות בו מעולם לא הועברה על שם המעסיקה הנוכחית . אדרבא, מועד רכישת האופנוע על ידי חברת עלמא, קדם למועד רכישת קבוצת קסטל על ידי חב' עלמא וקדם במספר חודשים למועד בו החל התובע להיות מועסק בחברת טבע קסטל. מכאן מתבקשת המסקנה כי הבעלות על האופנוע הייתה של צד ג' (חב' עלמא די בע"מ) אשר לא הייתה מעסיקתו של התובע במועד התאונה .

הנתבעת חולקת על מסקנה מתבקשת זו, בנימוק כי חרף הרישום כאמור לעיל, הלכה למעשה האופנוע נמצא בבעלותה של חב' טבע קסטל מעסיקתו של התובע במועד התאונה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לראות בתובע כעובד של חב' עלמא נכון למועד התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי יש לראות את האופנוע כשייך לחב' טבע קסטל בכל הנוגע לשאלת הבעלות בו ולחילופי חילופין כמושאל או מושכר מחב' עלמא לחב' טבע קסטל. לביסוס טענותיה אלו הגישה הנתבעת תיק מוצגים עב כרס המונה למעלה מאלף מסמכים חשבונאיים של החברות, הכל במטרה להוכיח כי יש לראות בשתי החברות הללו ישות כלכלית אחת ולקבוע כי ההפרדה ביניהן מלאכותית, שכן כל מטרתה של חב' טבע קסטל היא להשיא רווחים לחב' עלמא, בשים לב לכך שעלמא הזרימה לטבע קסטל כספים שמקורם בהלוואות בעלים: התובע ושותפו העסקי קובי לוי. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע בצוותא עם שותפו, הינם הבעלים היחידים של חב' עלמא שהיא הבעלים המלא של כל קבוצת קסטל.

אין בידי לקבל טענה זו ואנמק טעמיי: קו ההגנה עליו מבססת הנתבעת את טיעוניה משמעו למעשה הינו הרמת מסך בשני מישורים: גם בין שתי החברות לבין עצמן וגם בין כל אחת מהחברות לבין בעלי מניותיה, בכללם התובע. לא זו בלבד שטענה זו לא הוכחה, אלא שהמסד הראייתי שנפרש לפניי מצביע על ההיפך :
ראשית, מדובר בשתי חברות, חברת אם וחברת בת כאשר חברת האם משמשת כחברת אחזקה לקבוצת החברות שנרכשה על ידה בכספי הלוואת בעלים (ראה עדותו של קובי לוי בעמ' 62 לפרוטוקול) . על הטענה לפיה מדובר בהפרדה מלאכותית בנימוק כי חב' עלמא הינה ריקה מפעילות עסקית , השיב רו"ח שיטרוק בעמ' 16 לפרוטוקול: " תפקיד של עלמא די זו חברת אחזקות שמנהלת את האחזקות של בעלי המניות של חב' עמא די. זו מטרת החברה ומבנה שקיים בהרבה חברות במשק". (הדגשה שלי- אב.)
שנית, הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר במבנה תאגידי פיקטיבי שנועד למראית עין בלבד. הגשת אלפי מסמכים גולמיים ללא חוו"ד מקצועית של רו"ח או כלכלן, המעבדת אותם ומסיקה מהם מסקנות מסוג זה, אינה מספקת כדי להוכיח את טענתה.
שלישית, לנוכח ההשתלשלות הכרונולוגית בקשר לרכישת האופנוע הנדון ביחס למועדי הקמת ורכישת החברות כפי שפורט בהרחבה בסעיף 40 לעיל, דומה כי כל הטיעון הסבוך סביב המבנה התאגידי של החברות, ואשר גזל זמן שיפוטי יקר ערך לצורך בירורו, אינו רלוונטי כלל ועיקר לצורך ההכרעה בשאלת הבעלות באופנוע ולמעשה הינו מסיט את תשומת הלב מן העיקר והוא אמת עובדתית פשוטה : האופנוע נרכש על ידי חב' עלמא ב- 5/09, בוטח על ידי עלמא, הוצאות האופנוע נרשמו על שמה, האופנוע נרשם במשרד הרישוי על שם עלמא עוד לפני שנוצר קשר עסקי כלשהו עם קבוצת קסטל, הינו רשום בספרים החשבונאיים של חב' עלמא, הוצאות הפחת נרשמו בספריה של חב' עלמא , הבעלות בו מעולם לא עברה לידי מי מבין החברות של קבוצת קסטל לאחר שזו נרכשה .

בעניין זה אפנה לעדותו של קובי לוי, עד ש כזכור זומן מטעם ההגנה, עת נשאל בחקירה ראשית ע"י ב"כ הנתבעת למי שייך האופנוע עליו נהג התובע במועד התאונה והשיב: " לחברה שלנו. חברת עלמא די" (עמ' 58 לפרוטוקול) ובהמשך בעמ' 62 לפרוטוקול: " האופנוע נרכש עוד לפני שרכשנו את חברת קסטל לא הועבר אף פעם לחב' טבע קסטל". כאשר נשאל האם הוצאות הפחת והוצאות אחרות בקשר לאופנוע נרשמו בספריה של חב' עלמא אישר בחיוב. ראה גם מוצג 266 למוצגי הנתבעת: רישום על הוצאת אופנוע במאזן הבוחן של חב' עלמא די לשנת 2010 וכן טפס י הפחת ת/15 למוצגי המל"ל. אדרבא, עובדות אלו למעשה כלל אינן שנויות במחלוקת שכן הנתבעת בעצמה בסעיף 6(יא) לבר"ל טוענת בצורה פוזיטיבית: " האופנוע היה רשום בספריה של עלמא די בע"מ במצבת רכוש הקבע שלה ובהתאם לחשבונית הרכישה מיום 7/6/09 נרכש על ידה". מכאן פשיטא כי הנתבעת מנועה מלכפור בעובדה זו.

בנוסף ועל פי אותו רציונל, הטענה אותה העלתה הנתבעת, לפיה חב' עלמא הייתה המעסיק ה של התובע במועד התאונה ולא חב' טבע קסטל, דינה להידחות מניה וביה. טענה זו סותרת חזיתית את המסכת הראייתית שהונחה בפני בית המשפט ו למעשה כלל לא ברור על מה נסמכת. כאמור לעיל, מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות הגם שיש קשר עסקי ביניהן. חברת עלמא אינה מעסיקה אף עובד החל משנת 2010 ואילך ותלושי השכר לתובע ולשותפו העסקי קובי לוי מופקים החל מ- 1/2010 מחברת טבע קסטל בלבד. אדרבא, עיון בתלושי השכר שצירף התובע משתי החברות מעלה כי לכל אחת מהן יש מספר תיק ניכויים שונה בכל הנוגע לדווח במל"ל ולרשויות המס ואין המדובר באותו המעסיק.

באשר הטענה לפיה יש לראות בחברת הבת (טבע קסטל) כמעסיקתו של התובע הגם שקיבל את תלושי השכר מחברת האם (עלמא), יפים דבריו של כב' השופט וינוגרד בהחלטה בעניין ת.א. (י-ם) 10278/04 המל"ל נ' המגן ואבנר מיום 20/2/08 (סעיפים 12-13):
"... כמעבידה תיחשב אך ורק אותה החברה שהפרישה למל"ל בפועל את דמי הביטוח בעד העובד. די בעובדה כי הרכב רשום כרכב בבעלות חברה פלונית, כדי להקים חזקה כי אינו בבעלות חברה אלמונית באותו "אשכול חברות" (אם אכן קיים אשכול מעין זה בנסיבות העניין). אם נתונה הבעלות הקניינית ברכב לחברות קשורות אחרות, בין אם הן חברות "אם", "אחות", "סבתא" או כל קירבה אחרת, לא יחשב הרכב כרכב "בבעלות המעביד" לצורך ההסכם, אלא אם רשום הוא על שם החברה המעבידה, קרי: הנושאת לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בגין העובד למל"ל... (הדגשה אינה במקור)

ובהמשך בסעיף 13:
"...ישומן של קביעות אלה לענייננו מביא למסקנה כי הרכב נשוא התובענה אינו "רכב מעביד" כמשמעו בהסכם. הרכב רשום כרכב בבעלות "צמנטכל ב. קוטיק בע"מ". מכאן קמה החזקה, שלא נסתרה, כי הרכב בבעלותה הקניינית של חברה זו. המעביד שחב בתשלום דמי הביטוח למל"ל בגין הנפגע הוא "צמנטכל קרקע ומבנים בע"מ". מאחר והרכב לא היה בבעלות החברה שהפרישה את דמי הביטוח, אין אלא לקבוע כי בחינת המבחן הרלוונטי לצורך ההסכם מביאה למסקנה כי הרכב אינו "רכב מעביד" כהגדרתו ההסכם..." (הדגשה אינה במקור-א.ב)

השופט וינוגרד מבסס קביעתו זו על ההלכה בעניין דנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט, מיום 5.1.06) אשר עסקה בהרחבה בפירוש ההסכם ההיסטורי וכך קבעה בנוגע לסוגיה זו:
"...המעביד לצורך ההסכם הוא מי ש"חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח", כלשון הסעיף. הגדרה זו הוחלה במפורש במסגרת תובענות שבין המל"ל ובין מזיקים, שעליהן חולשת הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לעניין זה נקבע ב ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המל"ל, מיום 11.11.96, כי המעביד לצורך תובענה מעין זו אינו אלא זה "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח ... הלכה זו, לפיה זהותו של המעביד לצורך ההסכם מוכרעת על בסיס הגורם המשלם את הפרמיות למל"ל, תורמת לפישוט הדיון בתובענות ולייעולן... לפיכך המסקנה היא כי הרכב לא היה בבעלות ה"מעביד" על פי הגדרתו בהסכם, אלא רכב של צד חיצוני לו...
מסקנה זו אליה הגעתי, המושתתת על לשון החוזה והסכמות הצדדים, יש בה כדי לפשט את הדיון בהליכים מעין אלה. אימוץ הדרך שמבקשות הנתבעות להתוות יצריך בירור עובדתי מעמיק בכל עת בה יוצגו מספר חברות הקשורות ביניהן, באופן זה או אחר, ונסיון להתחקות אחר כוונת בעלי המניות ו/או בעלי השליטה ו/או מנהלי החברות עת פיצלו עסקיהם בין חברות שונות. לא לילד הזה פיללו הצדדים, ולא זו הכוונה העולה מההקדמה להסכם..." (הדגשה אינה במקור- א.ב).

הנתבעת משליכה את עיקר יהבה על מסמך שסומן 1164 שהינו מכת ב של קובי לוי מיום 25/12/12 ממוען לחב' הפניקס ונושא לוגו של חברת קסטל, שם צויין כי התובע נפגע בעת שרכב על אופנוע " השייך לחברה ובמסגרת עבודתו בחברה". הנתבעת מבקשת להסיק מכאן כי מדובר בהודאה של מנכ"ל חברת טבע קסטל לפיה האופנוע שייך לחברת טבע קסטל שכן הלוגו שלה מופיעה על גבי המכתב. אין בידי לקבל טיעון זה. המכתב אינו מציין את שמה של החברה ולהסיק כי הכוונה הייתה לחב' טבע קסטל דווקא, רק בגלל לוגו המכתב, הינה מסקנה מרחיקת לכת, מה גם שידוע כי קיים קשר עסקי בין שתי החברות כאשר קובי לוי, החתום על המכתב, רואה עצמו , מטעמים ברורים , קשור לשתיהן . בכל מקרה, האמור במכתב זה על ידי שותפו העסקי של התובע, אין בכוחו לסתור את העובדה כי מבחינה קניינית מי שנשאה בעלות רכישת האופנוע היא חברת עלמא ואין בכוחה לסתור את הרישומים המדווחים ביחס לאופנוע זו בכל המוסדות: משרד רישוי ומסמכים חשבונאיים של החברה ואף ברישומי הנתבעת עצמה שם מופיעה חברת עלמא די בע"מ בשם הבעלים המבוטח. הוא הדין באשר לחתימת התובע על טופס התביעה במל"ל שם מילא התובע את הרובריקה של רכב בבעלות המעביד (עמ' 1414 למוצגי הנתבעת). התובע הסביר בחקירתו כי זו האופציה הכי קרובה לאמת שכן שתי האחרות היו: רכב בבעלות פרטית או רכב הסעות. מאחר והאופנוע היה רכב בבעלות המעביד הקודם שנכון למועד התאונה כבר לא היה מעבידו ברם האופנוע עדין נותר רשום על שמו, הרי שזו החלופה הכי קרובה למציאות אותה בחר התובע למלא. לנוכח כל האמור עד כה, הסברו מקובל עליי. (עמ' 38 לפרוטוקול).

יתרה מזאת, על בסיס ההלכה המשפטית הנוהגת כפי שהובאה בסעיף 46-47 לעיל, לא היה כלל מקום להעלאת שלל הטענות אותן העלתה הנתבעת במהלך כל ניהול המשפט, בניסיון להוכיח כי שתי החברות אחת הן, כי התובע היה עובד בו זמנית של שתיהן וכי שתיהן היו הבעלים בו זמנית של האופנוע במועד התאונה. טענות אלו סותרות הן את המסד הראייתי שהונח לפניי והן את ההלכה הנוהגת שביקשה לפשט את הסוגיה ולקבוע מבחן טכני ופשוט לשאלה מיהו מעביד לצרכי ההסכם ההיסטורי : הגורם שמפריש את דמי הביטוח הלאומי עבור העובד, הא ותו לאו.

לסיכום- שוכנעתי כי התובעים הוכיחו טענתם לפיה האופנוע המעורב בתאונה היה בבעלות חב' עלמא די בע"מ, בעוד שהתובע היה עובד של חב' טבע קסטל בע"מ נכון למועד התאו נה. מכאן מתבקשת מאליה המסקנה כי התאונה לא ארעה ברכב "בבעלות המעביד" אלא ברכב בבעלות צד ג'. כפועל יוצא זכאי התובע 1 ל- 25% מגובה הנזק בסך 513,000 ₪ (במעוגל) ואילו התובע 2 זכאי ל- 55% מגובה הגמלה בהתאם לתנאי ההסכם ההיסטורי בסך 896,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה בצירוף ריבית הסכמית.

מידתיות בניהול ההליך בשים לב להיקף תיק המוצגים שהוגש מטעמה

לפני סיום, מצאתי לנכון להתייחס לאופן ניהול תובענה זו בכל הנוגע להיקפו של תיק המוצגים שהגישה הנתבעת. כאמור לעיל, במסגרת הוכחת טענותיה כפי שנדונו באריכות לעיל, הגישה הנתבעת 1,363 עמודי מוצגים, אשר רובם ככולם הינם מסמכים חשבונאיים של שתי החברות (עלמא וטבע קסטל) לשנים 2008-2013 הכוללים: דוחות כספיים, דוחות על הכנסה בארץ ובחו"ל, טפסי התאמה לצרכי מס הכנסה, מאזני בוחן, כרטסת החברה, מסמכים מרשם החברות ועוד. תיעוד זה מתפרש על פני 4 קלסרים עבי כרס שנדחסו, אך בדוחק, לתוך ארגז. בנוסף לאמור לעיל, בתום דיון ההוכחות צירפה ב"כ הנתבעת תקליטור עליו סרוקים כ- 200 עמודי מוצגים בנימוק כי התיעוד שהוגש בתצורתו המודפסת אינו קריא.

בעניין מידתיות בניהול הליך משפטי, יפים דבריו של כבוד השופט זילברטל בעניין רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 9 (8.5.14):
"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות ..... חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפיקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא..." (הדגשה אינה במקור- א.ב)

ואולם מעבר לאמור לעיל, מצאתי לנכון להציג פן נוסף של התנהלות זו של הנתבעת; כוונתי להצפה בלתי מידתית של דוקומנטציה המונה למעלה מאלף עמודי מוצגים, התנהלות אשר כשלעצמה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט לא רק כלפי הצד שכנגד, אלא גם כלפי בית המשפט עצמו. ודוק, מאות המסמכים שהוגשו מהווים חומר גלם חשבונאי של שתי החברות, אשר התובע הינו בעלי מניות בהן, כאשר רובו ככולו אינו קשור למחלוקת הנדונה בין הצדדים, מה גם שהנתבעת עצמה הפנתה בצורה קונקרטית רק לחלק קטן וספורדי של עמודים מתוך שלל התיעוד שהגישה, הן במעמד החקירות והן בסיכומיה. התנהלות זו הקשתה עד מאד על בית המשפט עצמו לנהל את הדיון ו להתמצא במאות המוצגים שהוגשו לתיק הן במהלך שמיעת הראיות והן בעת הכנת פסק הדין.

בספרות העוסקת בטקטיקות של ניהול משא ומתן בכלל, וניהול משא ומתן תחרותי בפרט, הוגדרה טקטיקה זו כאגרסיבית ובלתי לגיטימית. בעניין זה אבקש להפנות לספרם של Lweicki. R.Sounders.D.&Minton j, (1999) NEGOTIATION (Boston: McGraw-Hill) פרק שלישי : "אסטרטגיות וטקטיקות במו"מ תחרותי" העוסק בטקטיקות קשות ( Hardball Tactics). וכך נאמר בנוגע אליהן בעמ' 98 לספר:
"…Many people find hardball tactics offensive and are motivated for revenge when such tactics are used against them. Many negotiators consider this tactics out- of - bounds for any negotiation situation…In fact, it has been our experience that these tactics do more harm than good in negotiation …."

אחת מהטקטיקות המנויות ברשימה מפוקפקת זו מכונה: "Snow Job" אשר עוסקת בהצפת הצד שכנגד במידע ודוקומנטציה כה רבה ואדירה, עד כדי שהיא מקשה עליו להוציא את המוץ מן ה בר ולהתמקד בעובדות הרלוונטיות לבירור הסכסוך. וכך נאמר בעמ' 105 לספר בעניין טקטיקה זו:
"…The snow job tactics occurs when negotiators overwhelm the other party with so much information that he or she has trouble determining which facts are real or important, and which are included merely as distractions …Rather than answering a question briefly, they release thousands of pages of documents from hearings and transcripts that may or may not contain the information that the other party is seeking…Any group of professionals-such as engineers, lawyers…can use this tactics to overwhelm ("snow") the other party with so much information that the cannot make sense of the answer…" (הדגשות שלי- א.ב)

לדאבון הלב, לא ניתן להימנע מהרושם כי בטקטיקה זו נקטה הנתבעת בניהול הגנתה בתובענה זו, עת הכבידה עד מאד ושלא לצורך בהגשת תיק מוצגים בלתי מידתי כמפורט לעיל, טקטיקה אשר לא מן הנמנע כי היוותה את הגורם לדיון המתוח, הסוער ואף המתלהם כפי שניהלו הצדדים במעמד חקירת העדים, לא פעם אף כלפי בית המשפט עצמו, דיון אשר לא אחת גלש לטונים אישיים צורמים שלא כיבדו לא את הצדדים ולא את המעמד, ויעידו על כך מספר ההחלטות שקראו את ב"כ הצדדים לסדר במהלך הדיון. ראה עמ' 14,15,34,37,43 לפרוטוקול. דא עקא, מלבד הגשת תיק מוצגים שחרג מכל פרופורציה, גם ב"כ התובע 2 לא טמן ידו בצלחת "ותרם" בהתנהלותו ל אווירה הקשה והמתוחה בה נוהל הדיון לכל אורכו, עת הפריע בקריאות ביניים והתנגדויות סרק במספר הזדמנויות למהלכה הרצוף והתקין של החקירה הנגדית שערך ב"כ הנתבעת לעדי התביעה. ראה עמ' 17, 34, 37, 39, 46, 50 לפרוטוקול.

בגין התנהלות זו ראוי ונכון היה להטיל על שני הצדדים גם יחד הוצאות לטובת אוצר המדינה, כל אחד על "תרומתו" לקושי בניהול ההליך הן מבחינת בזבוז זמן שפוטי יקר ערך והן בשל יצירת אווירה עכורה ומתוחה בה נוהל ההליך לכל אורכו, אשר גזל מטבע הדברים, משאבים בלתי מבוטלים ממותב זה. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר בכובד ראש, ולא בלי ספקות, החלטתי להימנע, ולו הפעם , מפסיקת הוצאות וחלף זאת להסתפק בדיון המפורט שערכתי לעיל בפרק של מידתיות בניהול ההליך ובהערה על התנהלות הנוגעת לשני הצדדים גם יחד, כל אחד על תרומתו, בלשון המעטה, מתוך משאלת לב כי הדברים לא יפלו על אוזניים ערלות אלא על אוזניים קשובות, ויופנמו וייושמו מעתה ואילך ב הליכים הבאים.
סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, הריני פוסקת כדלקמן:
הנתבעת תשלם לתובע 1 סך של 513,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ואגרה.
הנתבעת תשלם לתובע 2 סך של 896,000 ₪ בצירוף ריבית הסכמית מיום הגשת התביעה (22/3/17). לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת אגרה.
סכום פסק הדין, ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' כסלו תש"פ, 28 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.