הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 9839-09-16

לפני כבוד השופט נמרוד אשכול

התובעות (הנתבעות שכנגד) :

1.דורית דימנט
2.איילה רפלד
3.אילנה כהן

באמצעות ב"כ עוה"ד נדב יריב ו/או עומר יניב

נגד

הנתבע (התובע שכנגד):

עו"ד ארנון גרפי

בעצמו

פסק דין

המחלוקת בין הצדדים

התובעות הינן אחיות, אשר ניהלו ומנהלות הליכים משפטיים בכל הנוגע לירושת אביהן, משה יהודה יפה ז"ל. הנתבע הוא עורך דין, אשר ייצג את התובעות בהליכים הנוגעים לעיזבון המנוח מול הבורר יצחק שנהב. התובעות הגישו כנגד הנתבע תביעה על סך 61,855 ₪, ביסודה טענת התובעות כי התובע חייב את התובעות בעבור שכ"ט בייתר, בסכומים המפורטים בכתב התביעה, ועליו להשיב להן סכומים אלו וכן לפצות את התובעת 1 בסך 25,000 ₪, בגין עגמת נפש וחוסר הנוחות שמעשי התובע, כך נטען, הסבו לה.

הנתבע הגיש כתב הגנה ובו הכחשה גורפת של כל כתב התביעה, ולעמדתו של התובע: "מדובר בתביעה אשר מוטב היה שלא תבוא לעולם". בנוסף, הגיש כתב תביעה שכנגד על סך 75,000 ₪, אשר עיקרה הוא חיוב התובעות ( הנתבעות שכנגד) בתשלום סך של 9,994 ₪ וכן סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, בגין שכר טרחה שלא שולם לתובע. כן פירט כי הנתבעות פעלו להוצאת דיבתו רעה, והוא מבקש מבית המשפט, בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") לחייב אותן לשלם לו סך של 100,000 ₪. לצורכי אגרה, העמיד התובע את תביעתו על סך של 75,000 ₪, כמפורט בסעיף 44 לתביעה שכנגד.

בכתב ההגנה שכנגד, כפרו הנתבעות בעילות התביעה, חזרו על טענותיהן, לפיהן הן חויבו לשלם לנתבע מעבר למוסכם עמו, ולפיכך לעמדתן , ובשים לב לקיזוז על סך 33,417 ₪, אותו ביצע הנתבע, הוא אשר חב להן סכום זה. הנתבעות שכנגד מציינות כי עומדות להן הגנות הקבועות בסעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, ואין בתלונה שהוגשה על ידן לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד הנתבע, משום ביצוע עוולה על פי חוק איסור לשון הרע.

רקע עובדתי
בין הצדדים נחתם ביום 12.2.2014 הסכם שכר טרחה, על פיו, הנתבע ייצג את התובעות בהליך בוררות לפניי הבורר יצחק שנהב, שופט בדימוס, בעניין עזבון המנוח משה יהודה יפה ז"ל ( להלן: "העיזבון"). ההסכם מפרט את שכר הטרחה המוסכם, תוך הבחנה בין שעת עבודה של הנתבע לבין עורך דין ממשרדו, וקובע תשלום מראש בסך של 18,000 $ בתוספת מע"מ, על חשבון 100 שעות עבודה. כמו כן, מפורט בסיפא להסכם הסדר ספציפי "עבור הייצוג בסעיפים 1 ו-2".

ביום 28.10.2014 פנתה התובעת 1 לנתבע וביקשה, בין השאר, דיווח שעות עבודה מחודש פברואר 2014. בתשובה, שלח הנתבע ביום 30.10.2014 פירוט מילולי של העבודות שנעשו וכן פירוט של שעות העבודה שבוצעו על ידי משרדו מיום 1.2.2014 ועד ליום 30.10.2014. בהמשך, נשלח ע"י הנתבע מכתב נוסף, מכתב מיום 19.11.2014, המפרט את שעות העבודה והנושאים שבוצעו על ידי משרדו עד ליום 19.11.2014 וכן מציין כי התשלום האחרון על חשבון שכר הטרחה בוצע ביום 17.2.2014, ולפיכך, מבקש לשלם את היתרה שלא שולמה.

במענה לפניות הנתבע, שלחה התובעת 1 טבלה אשר הוכנה על ידה, המתבססת על פירוט שעות העבודה שהעביר הנתבע. טבלה זו, אשר צורפה כנספח 5 לכתב התביעה, מציינת כי בסה"כ חייב משרדו של הנתבע את התובעות ב- 79 שעות כמפורט בטבלה, בעוד שבאותם נושאים שהוגדרו בסעיפים 1 ו-2 להסכם שכר הטרחה, נקבע מראש כי טיפול בנושאים אלו לא יעלה על 25 שעות.
מכאן ואילך, הוחלפו מכתבים בין הצדדים, בהם חוזרת התובעת 1 על טענותיה בכל הנוגע לאותן 79 שעות, במקום 25 שעות, ומציינת כי על פי עמדתה היא נמצאת ביתרת זכות של שעות, ולפיכך, אינה חייבת לשלם כל סכום נוסף.

למרות המחלוקת בין הצדדים הסכים הנתבע לייצג את התובעות ברע"ב 7749-02-15 חב' החלמה ונופש בע"מ נ' איילה רפלד ואח', הליך ערעור שהתקיים בביהמ"ש המחוזי ת"א. בין הצדדים סוכם כי שכ"ט של הנתבע בהליך זה יהיה סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, בעבור הכנת התגובה לערעור וייצוג בבית המשפט המחוזי, וכן סך נוסף של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור הכנת סיכומי טענות ( ראו מכתב נתבע מיום 1.04.2015). התובעות שילמו לנתבע סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ( חשבונית מס' 9129 מיום 13.04.2015). הנתבע חזר ודרש כי תשולם לו גם היתרה שלא שולמה בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ביום 13.4.2016 שלח הנתבע לתובעת הודעה על "סיום ייצוג וחוב שכר טרחת עורך דין", המתייחסת למכתב מיום 6.4.2016. בהודעה זו הודיע הנתבע שהוא מקזז סכומים שהתקבלו על חשבון שכר טרחה, כמפורט בהודעותיו הקודמות. הנתבע חדל מטיפול בעניינן של התובעות והעביר לרשותן התיקים שהיו בטיפולו ( מסמך מיום 25.11.2018 "אישור בדבר קבלת תיקים משפטיים"). התובעות הגישו את התביעה ביום 4.12.2016.

טענות הצדדים

התובעות מציינות כי הנתבע חייב אותן בסכומים העולים כדי עשרות אלפי שקלים על המוסכם ביניהם. לעמדת התובעות, הנתבע ביקש לחייבן בגין עניינים מסוימים בסך השווה ל- 79 שעות עבודה, בעוד שבפועל נקבע בהסכם כי הנתבע לא יחייב את התובעות בגין עניינים אלו בסך העולה על 25 שעות עבודה. בהמשך טענו התובעות כי גם לגרסתו של הנתבע, באותם עניינים המנויים בסעיפים 1 ו-2, "הושקעו לא פחות מ- 60 שעות", בעוד שבפועל הוטלה בהסכם שכר הטרחה מכסה של 25 שעות. בעניין זה, דחו טענותיו של הנתבע, לפיהן הוטעה ע"י התובעת 1 בנוגע למצב ההליך, וכן ציינו כי הנתבע נתן מספר גרסאות לעניין שעות העבודה ( גרסה של 60 שעות וגרסה של 31 שעות). לפיכך, לטענתן, על הנתבע להשיב את התשלום בגין השעות שחייב ביתר.

נושא נוסף שהועלה ע"י התובעות מתייחס לשאלת הקיזוז שבוצע ע"י הנתבע. לעמדתן, אין בידי הנתבע הסכם שכר טרחה כתוב שמכוחו הוא רשאי לקזז את הסכומים. עוד טענו כי מדובר בפעילות נפסדת ואסורה מצדו של הנתבע, העומדת בניגוד לכללים 40( א) ו- 40(ב) לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), תשמ"ד- 1986, והפסיקה בעקבות זאת. לפיכך, על הנתבע להשיב באופן מלא את הסכום שקיזז.

בנוגע לתביעה שכנגד שהוגשה, טוענות התובעות ( הנתבעות שכנגד), כי בכל הנוגע ליתרת שכר טרחה וכמפורט בכתב ההגנה שכנגד, על התובע שכנגד להשיב להן כספים. בעניין תביעת לשון הרע, מפרידות התובעות בין שני אירועים: האחד, מפגש שהתקיים בחודש אפריל 2016 ( בסעיף 124 לסיכומי התובעות נכתב 2017), והשני, מתייחס לתלונה שהוגשה ללשכת עוה"ד. לעמדתן, היה על התובע שכנגד לבסס את מרכיבי העילה האזרחית של לשון הרע, לרבות מרכיב הפרסום, מרכיב לשון הרע, והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. לעמדתן, התובע שכנגד לא עמד בנטל זה בכל הנוגע להתבטאות במפגש שצוין לעיל ויש לדחות את תביעתו. כן טענו שהגשת תלונה ללשכת עורכי הדין איננה מקימה עילה של עוולת לשון הרע.

הנתבע והתובע שכנגד חזר על עמדתו, לפיה היה מוטב שלא תוגש התביעה וכי היה מוטב לסיים את הדברים בדרכי שלום ובמניעת מחלוקות מיותרות. בנושא זה, חזר וציין כי לאורך כל ההתנהלות מול התובעות בנוגע לשכר הטרחה, והגם שהוא עומד על נכונות ותקינות השעות שפורטו על ידו, העלה הצעות לפשרה, אשר כולן נדחו ע"י התובעות.

לעניין טענת התובעות כי חויבו ביתר של שעות, 79 במקום 25 שעות, טוען הנתבע כי היקף פעילותו נגזר הן מההסכם והן מייפוי הכוח אשר צירף. בעיקרו של דבר, מדובר בהליכים שניהל הנתבע מטעם התובעות מול הבורר וכן הליך נוסף, בקשת רשות ערעור, שניהל מטעם התובעות בבית המשפט המחוזי. לעמדתו, ייפוי הכוח, הקובע את היקף הטיפול המשפטי, מציין כי הייצוג יחול "בתביעות בנוגע לניהול עזבון המנוח... בין היתר בעניינים הנדונים בהליך הבוררות, בפני כבוד השופט בדימוס, יצחק שנהב".
הנתבע מציין כי מירב הסעיפים המפורטים בפירוט השעות והנוגעים לניהול החברות, אינם רלוונטיים לסעיפים 1 ו-2 להסכם שכר הטרחה, אלא נוגעים בעיקרם לאמור בסעיפים 3 ו-4 להסכם .לעמדתו אין לקבל את הפירוש הדווקני לו טוענות התובעות בטבלה שצירפו, זאת באשר כל תכליתה של הטבלה היא ניסיון להימנע מתשלום בגין שכר טרחה. עוד הוסיף שמדובר בטענה שלא בתום לב, אשר נטענה בדיעבד, הרבה לאחר סיום העבודה הרלוונטית.

בכל הנוגע לטענת הקיזוז, מציין הנתבע, כי אפשרות הקיזוז מצוינת מפורשות בסעיף ג' להסכם שכר הטרחה. אין ספק שהכספים שנתקבלו אצלו בהמשך, עבור ייצוג התובעות בבקשת רשות ערעור, הינם עבור הלקוח, ולפיכך, רשאי היה לבצע את הקיזוז.

בסיכומים ויתר הנתבע ( התובע שכנגד) על תביעתו בגין הוצאת לשון הרע ( ראו סעיף 69 לסיכומים) וטענותיו היחידות מתייחסות ליתרת שכר הטרחה שלא שולמה. בפועל, עומדות להכרעה בעיקר שתי מחלוקות: האחת, נוגעת לחיובים שחייב הנתבע את התובעות, האם נעשו באופן מוסכם בין הצדדים. המחלוקת השנייה עניינה האם קיזוז הסך של 33,4 17 ₪, מכספים שהועברו למשרד הנתבע על ידי מזכירות בית המשפט עבור התובעות, נעשה כדין.

דיון והכרעה

הסכם בין הצדדים נכרת ביום 16.2.2014. עיקרו של ההסכם הינו ייצוג בהליך בוררות לפני הבורר מר יצחק שנהב, שופט בדימוס, בעניין עיזבון המנוח משה יהודה יפה ז"ל. ההסכם נכרת בין התובעת מס' 1, עורכת דין בהשכלתה, ובין הנתבע לאחר שהוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות.
ההסכם מפרט ארבעה נושאים ספציפיים:
"1. עמ"ש 53306-02-12- ביטול מינוי זהר כמנהל חברות.
2. עמ"ש 14255-05-12- החזר הוצאות.
3. תביעות נגד החברות ותביעות למינוי מנהל בחברות וכו'.
4. בקשה מס' 7- פיטור מנהל עיזבון ובקשה למתן הוראות".

הסיפא של ההסכם קובע כדלקמן: "...מוסכם כי עבור הייצוג בעניין סעיף 1 ו-2 לעיל לרבות הופעה בישיבת הבוררות הקרובה (17.2.14), לא יחויב יותר מ-25 ש.ע כאשר יתרת ש.ע תהיה לטובת המשך הייצוג הנדרש ע"י הלקוח".

בכל הנוגע לפירוט השעות הנתבע ציין כדלקמן:
עבור התקופה מהתאריך 1.02.2014 ועד 30.10.2014 סה"כ 114.5 שעות עבודה.
בצירוף דו"ח נוסף נוספו 30 שעות נוספות כך שמתאריך 01.02.2014 ועד 19.11.2014, סה"כ 144 שעות עבודה.
עבור התקופה מהתאריך 19.11.2014 ועד 31.03.2015, סה"כ 15 שעות ( מצורף כנספח 7 לכתב ההגנה).
עבור התקופה מתאריך 31.03.2015 עד 03.04.2016, סה"כ 12 שעות עבודה (מצורף כנספח 14 לכתב ההגנה).

סה"כ 171 שעות עבודה.

הערה: חישוב השעות אינו כולל הייצוג התובעות ברע"ב 7749-02-15 חב' החלמה ונופש בע"מ נ' איילה רפלד ואח' ,הליך ערעור שהתקיים בביהמ"ש המחוזי ת"א. לגביו , כמפורט לעיל , נערך הסכם נפרד.

התובעות טוענות כי בהתאם לפירוט שעות עבודה שהגיש להן הנתבע, הן חויבו על 79 שעות עבודה עבור העניינים שמנויים בסעיפים 1 ו-2 להסכם שכר הטרחה, כאשר בפועל היה עליו לחייבן רק על 25 שעות לכל היותר כפי שנקבע בהסכם ( טבלה שהוכנה ע"י התובעות מצורפת כנספח 5 לכתב התביעה). על כן, טענת התובעות היא כי יש לקזז 54 שעות מהחיוב הכולל. טענה נוספת היא כי חישוב שעות אלה נעשה באופן שגוי, זאת משום ש- 56.5 שעות מתוך 79 שעות העבודה, היו עבודתו של שכיר ממשרד הנתבע ובהתאם להסכם שעות אלו צריכות להיות מחושבות לפי 150$ לשעה ואילו רק בגין שאר שעות העבודה (22.5) יש לשלם לפי תעריף של 180$ לשעה.

תביעת התובעות מבוססת על דו"ח ששלח להן הנתבע לתקופה 01.02.2014- 30.10.2014 במענה לפנייתן, וזאת כמפורט בנספח 5 לכתב התביעה. נבחן טענות התובעות לעניין זה במספר סעיפים המפורטים בטבלה :
בתאריך 10.3.2014 חויבו התובעות ב-3 שעות עבודה בגין " עיקרי טיעון ניהול החברות, כולל ישיבות ודיונים פנימיים עם ארנון".
בתאריך 25.06.2014 חויבו ב- 4 שעות : "סיכומי טענות ניהול החברות".
בתאריך 2.7.2014 חויבו התובעות ב-5 שעות עבודה בגין " המשך סיכומים – ערעור בנושא ניהול החברות".
בתאריך 16.2.2014 חויבו התובעות בשעתיים בגין " קריאת כתבי הטענות, לימוד החומר והכנה לישיבת הבוררות".

לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לומר באופן חד משמעי כי אכן מדובר בעניינים שקשורים באופן בלעדי לסעיפים 1 ו-2 להסכם שכר הטרחה. נטל ההוכחה הינו על התובעות להוכיח כן. יש להבחין בין "תביעות למינוי מנהל בחברות וכו'" כהגדרתו בסעיף 4 להסכם לבין הצדדים לבין "ביטול מינוי זהר כמנהל החברות" כהגדרתו בסעיף 1 להסכם.
מהדוגמאות שצוינו לעיל, עולה כי הטבלה שהכינו התובעות ( נספח 5 לתביעה) ו התבססה על דו"ח ששלח להן הנתבע, איננה חד משמעית כנטען ע"י התובעות. התובעות לא עמדו בנטל להוכיח טענותיהן כי חויבו על ידי הנתבע בסך של 79 שעות במקום סך של 25 שעות כמוסכם.

בסיכומיו של הנתבע הוא טוען כי החיוב עבור העניינים שבסעיפים 1 ו-2 להסכם שכר הטרחה עומד על 31 שעות. לעומת זאת, במכתב מיום 28.12.2014 ( בסעיף 5 שמצורף כנספח 7 לכתב התביעה) הוא מציין כי: "לפיכך ולא בכדי הושקעו 60 שעות בגין הטיפול בערעור בעניין ההוצאות ובערעור הנוגע למינוי מר זהר יפה בחברות, ואיננו מוכנים כי שעות אלה – שכמותן אינה גדולה ביחס לעבודה שנדרשה ( סיכומי טענות ועיקרי טיעון בכל אחד מהתיקים)- יוותרו ללא חיוב". בכך למעשה מודה הנתבע כי בעבור אותן נושאים המנויים בסעיפים 1 ו -2 להסכם חייב התובעות ב-60 שעות.

הנתבע טוען כי התובעות הציגו לו מצג שווא, לפיו העניינים המנויים בסעיפים 1 -2 להסכם שטר הטרחה הינם עניינים מזעריים שלא ידרשו יותר מ-25 שעות עבודה, ואילו בפועל הנתבע נאלץ לעבוד עבור עניינים אלה 60 שעות עבודה.

כאמור, ההסכם נכרת לאחר שבין הצדדים הוחלפו מספר טיוטות ובסופו של דבר נחתם הסדר ספציפי לפיו החיוב בעבור הפעולות המנויות בסעיפים 1 ו -2 לא יעלו על 25 שעות. בעניין זה, ראו סעיף 8 סיפא לכתב ההגנה, וכן נספח 2 לכתב ההגנה. הנתבע לא הביא ראיות ו/או הוכיח טענתו למצג שווא מצדן של התובעת עובר לכריתת החוזה. בנסיבות העניין, ניתן לראות זאת כטעות בכדאיות העסקה. סעיף 14( ד) לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי הגדרתה של טעות לעניין הסעיף היא "' טעות', לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".

ראו ע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי: "בדרך-כלל ניתן לומר שטעות מתבטאת בסתירה שבין המצב העובדתי או המשפטי המוצהר לבין אותו המצב לאשורו, ואילו טעות בכדאיות של עסקה משמעה טעות רק ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעסקה". כמו כן ראו בע"א 7920/13 עמיקם כרמל נ' אודליה טלמון: " בפסיקה בשנים האחרונות, אומץ " מבחן הסיכון" שהציע פרופ' פרידמן, שעיקרו הוא כי טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות. הסיכון שבו מדובר יכול שיתייחס להתרחשויות או לשינויים שיחולו בעתיד לאחר כריתת החוזה ויכול שיתייחס למצב דברים הקיים בעת כריתת החוזה".

בשים לב לאמור לעיל, אני קובע כי הנתבע חייב את התובעות ב- 60 שעות באותם נושאים לגביהן הוסכמה מכסה של 25 שעות ולפיכך יש להפחית מהחשבון שערך 35 שעות.

טענת הקיזוז

בחודש אפריל 2015 החל הנתבע לטפל מטעם התובעות ברע"ב 7749-02-15 בבית המשפט המחוזי בת"א. כאמור לעיל הוסכם על ידי הצדדים על הסכם שכ"ט נפרד במסגרתו שולם לנתבע שכ"ט ע"ס 20,000 ₪, בתוספת מע"מ. התובעות ( המערערות) הפקידו בקופת בית המשפט לצורך עירבון לערעור סך של 10,000 ₪. סך נוסף של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ הועבר לנתבע כשכר טרחת עו"ד בערעור, בהתאם לסעיף 9 לפסק דינו של כב' השופט שנלר מיום 22.3.2016 במסגרת רע"ב 7749-02-15. סה"כ לאחר פסק הדין בערעור קיבל הנתבע לידיו סכום של 33,417 ₪, המורכב משני הסכומים הנ"ל. הנתבע הודיע לתובעות כי בכוונתו לקזז את הסכום הנ"ל מחוב התובעות שלו הוא טוען. בהמשך קיזז את הסכום הנ"ל והוציא חשבונית שכ"ט על סך כולל של 33,417 ₪.

כללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 קובעים בסעיף 40 לעניין זכות הקיזוז כדלקמן: " העברת כספים ללקוח
(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.
(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר".

התובעות טוענות כי לנתבע לא הייתה הזכות לקזז את הסכום הנ"ל, שכן הסכם שכר הטרחה מאפשר לבצע קיזוז רק בנוגע להליכים המנויים במסגרתו.
סעיף ג' להסכם שכר הטרחה קובע כי: "שכר הטרחה יהיה ניתן לקיזוז מתשלומים שקיבל עורך הדין עבור הלקוח". אין ספק כי התשלומים שהועברו לידיו של הנתבע בהמשך פסק הדין שניתן בערעור בבית המשפט המחוזי, עונים על הגדרה זו. הנתבע אף שלח לתובעות מכתבי התרעה בטרם ביצע את הקיזוז. לאור האמור לעיל, אני קובע כי בהתאם להסכם בין הצדדים, לנתבע הייתה קיימת הזכות לקיזוז את הסכום הנ"ל כל עוד לזכותו עמדה יתרת חוב שטרם שולמה. הקיזוז נעשה כדין בהתאם להסכם שכר הטרחה בין הצדדים ובהתאם לסעיף 40( ב) לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית).

סוף דבר

את ההתחשבנות בין הצדדים יש לעשות באופן הבא:
הנתבע חייב התובעות בעבור 171 שעות עבודה שלו ושל עורך דין ממשרדו. בפועל יש להפחית מחשבון השעות 35 שעות, זאת באשר הנתבע חייב ב- 60 שעות בגין נושאים לגביהם הוסכמה מכסה של 25 שעות. התוצאה היא שחיובי השעות יעמדו על סך של 136.
בגין 100 שעות שילמו התובעות מראש. בגין 10 שעות נוספות שילמו התובעות ביום 1.04.2015 ( ראו מכתב תובעת מס'1 מיום 1.04.2015 וכן קבלה זמנית מס' 4649 על סך 8,441 ₪ מיום 12.05.2015). יתרת התשלום היא 26 שעות. בהנחה שחצי מיתרת השעות ייזקף לנתבע וחציה לזכות עורך דין ממשרדו, היתרה היא: 1,950 דולר + 2,340 דולר, דהיינו 4,290 דולר. סכום זה יש לחשב על פי שער דולר/שקל רלוונטי ובתוספת מע"מ. סך הכל 17,818 ₪.
כמו כן, יש לקחת בחשבון הסכום שקוזז, 33,417 ₪, והסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ( יתרה שלא שולמה בהליך הערעור והתובעות לא הוכיחו שאינן חייבות בה ו/או שהסכם שכ"ט בנוגע להליך הערעור שונה ממה שפרט הנתבע).
התוצאה היא שעל הנתבע להשיב לתובעות, ביחד ו/או לחוד, סך של 3,899 ₪. זאת יעשה תוך 30 יום מהיום.
בשים לב לתוצאה אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ח, 14 מאי 2018, בהעדר הצדדים.