הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 9378-01-19

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובע:

עו"ד אברהם לנדשטיין

נגד

הנתבעים:

1.אליעזר בר
2.ציפורה בר

התובע בעצמו עו"ד אברהם לנדשטיין
ב"כ הנתבעים עו"ד איריס אבידן

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 71,077 ₪ כשכר טרחה בגין שירותים משפטיים שהעניק התובע לנתבעים.
התובע הוא עורך דין. הנתבעים היו לקוחותיו של התובע והוא ייצג אותם בהליכים ועניינים משפטיים שונים.
הצדדים חלוקים לגבי זכותו של התובע לשכר טרחה בגין מספר עניינים בהם טיפל עבור הנתבעים. החלק הארי של המחלוקת הוא לגבי שירותים משפטיים שנתן התובע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). לגבי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") חלוקים הצדדים לגבי מספר מצומצם יותר של שירותים משפטיים.
ביום 1.5.19 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין בהיעדר הגנה.
פסק הדין בוטל בהחלטת כב' הרשם דורון יעקבי (כתוארו דאז) מיום 26.5.19.
התובע פירט בכתב התביעה את השירותים המשפטיים בגינם הוא זכאי לשכר טרחה, כדלקמן:
ייצוג בשתי תביעות לשון הרע, האחת - בבית משפט השלום בנתניה בת.א. 1096-05-18 בו יוסי דורון תבע את הנתבע (להלן: "התיק בנתניה") והשנייה - בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 45976-10-18 (להלן: "התיק בתל אביב").
הכנת הסכם תיווך למציאת משקיעים לחברת הזנק ותרגומו (להלן: "הסכם התיווך").
הגשת תלונה בלשכת עורכי הדין כנגד עו"ד בני כ"ץ וכנגד עו"ד מאיה בית און (להלן: "התלונות ללשכת עורכי הדין").
ייצוג בתביעה ייצוגית כנגד מכון אדם מילא (להלן: "תיק אדם מילא").
ייצוג את הנתבעת בהליכים הקשורים בעבודתה ובפיטוריה ממקום עבודתה.
הנתבעים טענו כי התובע מנסה לזכות בשכר טרחה ללא בסיס ראייתי ועובדתי, וכי שילמו לו את מלוא שכר הטרחה בגין הטיפול שלו בעניינם, על כן אינו זכאי לשכר טרחה נוסף.
דיון
אין חולק כי בין הצדדים התקיימו יחסי עורך דין ולקוח במשך שנים, אשר הגיעו לכלל סיום טרם סיום הטיפול המשפטי בכל העניינים שבמחלוקת.
גישת הפסיקה היא כי ניתן להפסיק התקשרות בין עורך דין ללקוח טרם סיום הטיפול המשפטי ובלבד שישולם שכרו בגין השירות שנתן עד להפסקת הייצוג. העיקרון העומד ביסוד כלל זה הוא כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) (להלן: "פס"ד ביניש עדיאל")).
הצדדים נחלקו בשאלה האם הייצוג הופסק על ידי התובע או על ידי הנתבעים. אולם נוכח גישת בית המשפט שאוזכרה לעיל, איני רואה בכך חשיבות לעניין זכאותו של התובע בשכר טרחה, שכן בכל מקרה אין התובע אמור לצאת בחסר.
להלן אבחן האם התובע זכאי לשכר טרחה בגין כל אחד מהעניינים שפירט, הן מההיבט ההסכמי, והן מהיבט שכר הטרחה הראוי היה ולא יימצא מענה בהסכם שכר הטרחה לשאלה שבמחלוקת או במקרה שלא נכרת הסכם שכר טרחה לגבי אותו עניין.
התיק בנתניה
המדובר בתביעת לשון הרע שהוגשה כנגד הנתבע.
אין חולק כי ביום 6.5.18 נחתם הסכם שכר טרחה.
אין גם חולק כי שולם לתובע סך של 15,000 ₪ וכי הייצוג על ידי התובע הופסק טרם סיום ההליך.
לטענת התובע מדובר בשכר טרחה נמוך ביחס לתעריף המינימלי המומלץ, לו הסכים בשל יחסיו הטובים עם הנתבע והזרמת תיקים מצדו למשרדו של התובע.
התובע טען כי הנתבע הפר את תנאי הסכם שכר הטרחה בכך שמסר לתובע שיק מעותד ליום 10.8.18 וזאת לאחר שהתובע כבר החל בעבודתו המשפטית ונאלץ להמשיך בעבודתו חרף ההפרה הבוטה מצד הנתבע תוך שהוא מפציר בנתבע לפרוע את חובו.
השיק לא כובד על ידי הבנק הנמשך באופן שגרם לתובע לנזק הן בתזרים המזומנים והן בתדמיתו אצל הבנקאים שלו בסניף בו הופקד.
בנוסף טען התובע כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה כמשמעותה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועברו על הוראות סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
התובע פירט את היקף הפעולות שנדרש לבצע עבור הנתבע בתיק בנתניה עד שקיבל הוראה מהנתבע לחדול מטיפולו בענייניו ואז התפטר מייצוג.
התובע העריך את נזקיו בגין רכיב זה של התביעה בסך של 15,000 ₪.
הנתבע טען כי לאחר ששולם מלוא שכר הטרחה התובע אינו זכאי לשכר טרחה בגין התיק בנתניה הממשיך להתנהל וכי לא קיבל סכום כלשהו המזכה את התובע בשכר טרחה.
הסכם שכר הטרחה צורף כנספח ג' לכתב התביעה.
בסעיף 5 להסכם שכר הטרחה, הוסכם כי שכר הטרחה בגין ההליכים והייצוג בתיק נתניה יועמד על סך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ ובנוסף יהיה זכאי התובע ל- 20% מכל סכום שייפסק לטובת הנתבע אם ייפסק בכל שלב משלבי הדיון בתיק זה.
בסעיף 8 הוסכם שהנתבע יישא בנוסף לשכר הטרחה בכל הוצאה אם תהיה כזו וכי למטרה זו יפקיד הנתבע בידי התובע שיק על סך 15,000 ₪ שמועד פירעונו 12.7.18.
באשר לטענת התובע כי מדובר בשכר נמוך ביחס לתעריף המינימלי המומלץ. התובע נתן מענה בטיעוניו הוא לגבי הטעם בגינו בחר לגבות שכר טרחה, אשר לשיטתו הוא שכר נמוך. בין אם מדובר בשכר טרחה נמוך ובין אם לאו, התובע לא טען כי ההתקשרות בינו לבין הנתבע בהסכם שכר הטרחה נעשתה שלא מרצונו, תוך אילוץ או כפייה כלשהי אלא מתוך שיקוליו הוא בחר לייצג תמורת שכר טרחה זה, בהליך זה. הסכם שכר הטרחה אינו מתנה את גובה שכר הטרחה בהזרמת תיקים מהנתבע לתובע. לפיכך הבחירה לגבות שכר נמוך מהשכר המקובל לשיטתו של התובע, לאור הציפייה כי הנתבע ימשיך להעביר עניינים לטיפול התובע, משקפת את חופש ההתקשרות העומד בבסיס דיני החוזים. העובדה כי התובע התבדה, ומערכת היחסים בינו לבין הנתבע הגיעה לכלל סיום, אינה מצדיקה שינוי תנאי הסכם שכר הטרחה בדיעבד.
זאת ועוד, התובע פירט את היקף הפעולות שנדרש לבצע עבור הנתבע בתיק בנתניה. התובע הגיש עבור הנתבע כתב הגנה, בקשה לסילוק על הסף, בקשה לקביעת דיון ובקשה לקביעת דיון מוקדם, והתייצב עם התובע לישיבת מהו"ת.
הצדדים אינם חלוקים לגבי הפעולות שנקט התובע. הסכם שכר הטרחה אינו מפרט בגין אילו פעולות נגבה שכר הטרחה אלא צוין סכום גלובלי עבור הטיפול בתיק. בסעיף 6 להסכם שכר הטרחה צוין כי שכר הטרחה לא יגדל באם יחפוץ הלקוח בהגשת כתב תביעה שכנגד. מש מע, שכר הטרחה שהוסכם בין הצדדים, שיקף את מלוא הטיפול הצפוי בתיק נתניה ואף נותר פתח לקבלת שירות נוסף ללא תוספת תשלום. לפיכך, גם אם כיום סבור התובע כי מדובר בשכר טרחה נמוך, הרי שלא הובהר מדוע יש לפסוק לתובע שכר נוסף מעבר לשכר ההסכמי, שכאמור, ששולם לו במלואו, כאשר למעשה לא סיים את הייצוג בתיק.
התובע עותר, בין השאר, לחיוב הנתבע בגין חלקו בשיעור של 20% מהכספים שהנתבע צפוי היה לקבל.
הנתבע בהליך זה היה הנתבע גם בתיק בנתניה, ולא נטען כי הגיש תביעה שכנגד. הסכם השכר הטרחה אינו מבהיר אילו כספים אמור היה הנתבע לקבל. גם בהליך דנן הצדדים לא הבהירו מהם אותם כספים. ניתן להניח כי הצדדים סברו שיפסקו הוצאות לטובת הנתבע והם הסכימו על חלוקה באופן ששיעור נמוך של 20% מהן יועבר לתובע.
התובע, אשר הנטל להוכחת תביעתו מוטל עליו, לא נקב בסכום שלטענתו מגיע לו בגין רכיב זה ויותר מכך לא הביא כל ראיה המעידה כי הנתבע אכן קיבל כספים כלשהם.
הנתבע הכחיש קבלת כספים וטען כי התיק בנתניה טרם הסתיים. טענת הנתבע לא נסתרה.
בנסיבות אלה, לא הוכח כי הנתבע קיבל כספים וכפועל יוצא מכך לא הוכח כי התובע זכאי לתשלום נוסף מעבר לזה ששולם לו בגין שכר הטרחה עד כה.
באשר לטענה כי בשל העיכוב בתשלום וחילול השיק נגרם לתובע נזק לתזרים המזומנים שלו ולתדמיתו אצל הבנקאים שלו בסניף בו הופקד. גם טענה זו לא הוכחה.
בעדותו טען התובע כי חשבון הבנק שלו לא נראה טוב במשך חמישה חודשים עקב חסרון של 15,000 ₪ שהוא סכום לא מבוטל. עוד העיד כי בחשבון בנק שלו לא היו מקרים רבים אלא מקרים ספורים מאד שבהם שיקים לא כובדו (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 28-25).
מעבר לעדותו, התובע לא הביא כל ראיה לפגיעה בתזרים המזומנים שלו, שינוי כלשהו באשראי שקיבל מהבנק והיקף הנזק שלטענתו נגרם לו. התובע אף לא הביא בדל ראיה לפגיעה בתדמיתו. סביר להניח כי כעו"ד ותיק, שכטענתו חזרו שיקים בחשבונו במקרים ספורים בלבד, ביסס לעצמו שם ומוניטין אצל הבנקאים שלו באופן שהחזרה של שיק אחד לא הייתה לה השפעה כה משמעותית עד כדי פגיעה בשמו הטוב או בתזרים המזומנים שלו.
אי לכך ובהיעדר ראיה לתמיכה בטענתו למעט עדותו של התובע שהיא עדות יחידה של בעל דין, לא הוכח לפני כי נפגעו תזרים המזומנים או שמו הטוב של התובע בעיני הבנקאים שלו.
בנוסף טען כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה כמשמעותה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועברו על הוראות סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
בעדותו שלל התובע את הטענה שהועלתה בפניו על ידי ב"כ הנתבעים ולפיה הנתבע ביקש ממנו שלא להפקיד את השיק. התובע הכחיש הטענה וטען כי הוא פועל בצורה מסודרת וכי ברגע שהוא מקבל שיקים דחויים הוא מפקיד אותם לאלתר בבנק (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 12-9).
אמנם לא הוצגה כל ראיה המעידה כי התובע התבקש שלא להפקיד השיק, אולם גם אם תתקבל טענתו שהנתבעים הפרו חובה חקוקה כמשמעותה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין ועברו על הוראות סעיף 432 לחוק העונשין, היה על התובע לפרט אילו נזקים נגרמו לו כתוצאה מאותה הפרה ולהוכיחם. התובע לא עשה כן. בהינתן כי הנזקים שנגרמו לתובע עקב ההפרה הנטענת הם הנזקים שנדונו לעיל, הרי שנזקים אלה לא הוכחו, לפיכך ובאין טענה והוכחה לנזקים אחרים או נוספים, אין התובע זכאי לפיצוי רק בשל העלאת הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה ועבירה על הוראות סעיף 432 לחוק העונשין.
גם טענתו של התובע כי נאלץ להמשיך לייצג את הנתבע, חרף האיחור בתשלום, דינה להידחות, שכן, אינה מתיישבת עם המשך התנהלותו של התובע.
בהתאם לטיעוניו הוא, לא רק שהתובע המשיך בייצוג הנתבע בהליך זה אלא המשיך להתקשר עם הנתבעים על מנת לייצגם בהליכים נוספים. אי לכך ובהיעדר ראיה לנקיטת צעדים מצדו של התובע להפסקת הייצוג עקב האיחור בתשלום, נראה כי התובע השלים עם האיחור ולא ראה בכך הפרת ההסכם המצדיקה ביטולו.
התובע העריך את נזקיו בגין רכיב זה של התביעה בסך של 15,000 ₪. מאחר ששכר הטרחה ההסכמי שולם במלואו, נראה כי דרישת תשלום סך של 15,000 ₪ נוספים היא בגין הנזקים שנטען שנגרמו לתובע. התובע לא צירף ראיות מספקות להוכחת נזקיו הנטענים ולא הציג תחשיב כיצד הגיע לסכום זה. אי לכך, איני מוצאת לקבל רכיב זה של התביעה.
התיק בתל אביב
גם התיק בתל אביב הוא תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד הנתבע.
אין חולק בין הצדדים שהוסכם כי שכר הטרחה של התובע יועמד על סך 12,000 ₪, וישולם בשלושה תשלומים. אין גם חולק כי התובע ניסח הסכם שכר טרחה ושלח אותו לחתימת הנתבע, אולם הנתבע לא חתם עליו. עוד אין חולק כי ביום 5.12.18 הנתבע שילם את התשלום הראשון מבין השלושה וכי התובע הגיש עבור הנתבע כתב הגנה ובקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
המחלוקת בין הצדדים היא לגבי עיתוי תשלום שני התשלומים הנוספים והאם התובע זכאי למלוא שכר הטרחה בגין הייצוג בתיק זה.
התובע גרס כי שכר הטרחה ואופן התשלום הוסכם בינו לבין הנתבע, בעל פה ובתקיעת כף והוא העלה את הסיכום ביניהם על הכתב בנוסח הסכם שכר הטרחה ששלח אל הנתבע.
לטענת התובע הסיכום היה כי הנתבע ישלם שליש מיד בסמוך להכנת הסכם שכר טרחה, שליש עם הגשת בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ושליש עם פתיחת הליך ההוכחות בתיק. כן הוסכם כי התובע זכאי ל- 20% מכל סכום שהנתבע יקבל בסוף ההליך.
התובע טען כי הנתבע התחמק מחתימה על הסכם שכר הטרחה למרות הבטחותיו החוזרות והנשנות לעשות כן במסרון מיום 4.12.18. אולם בעצם ביצוע התשלום הראשון הסכים למתווה הסכם שכר הטרחה.
לדידו של התובע, השבר ביחסי הצדדים אירע ביום 13.12.18 כאשר התובע ביקש מהנתבע לשלם את התשלום השני על פי המוסכם ביניהם והנתבע סירב לשלם.
ביום 16.12.18 הנתבע ביקש מהתובע להפסיק לייצגו וחסם אותו באפליקציית הוואטסאפ. לפיכך התובע ביקש להשתחרר מייצוג הנתבע.
התובע טען כי שני השלבים הראשונים התקיימו, והפנה להסכם שכר הטרחה שניסח במסגרתו צוין שאם יופסקו ההליכים בשלב כלשהו של התיק, הדבר לא יגרע מחיובו של הנתבע לשלם את מלוא יתרת שכר הטרחה המוסכם. על כן סבור התובע כי הוא זכאי לתשלום שכר הטרחה במלואו.
עוד טען התובע כי עצם השחרור מייצוג ללא הצדקה של ממש גרמה לפגיעה במוניטין שלו והוא זכאי אף לפיצוי בגין הנזקים שגרם לו בהפרתו החד צדדית של החוזה ביניהם.
התובע העריך את נזקיו בגין רכיב זה של התביעה בסך של 20,000 ₪.
הנתבע טען כי הטיוטה של הסכם שכר הטרחה לא נחתמה הואיל ולא הסכים למתווה לפיו ישלם שליש משכר הטרחה במועד הגשת בקשה להפקדת ערובה שאין וודאות שתתקבל ואף סירב לחתום על תנאי שאם יופסק הייצוג בשלב כלשהו יצטרך לשלם את מלוא שכר הטרחה על כל ההליך.
לדידו של הנתבע המתווה שהוסכם הוא שליש עם הגשת כתב הגנה, שליש בקביעת מועד הוכחות ושליש בסיום ההליך.
הואיל והתובע התפטר מייצוג לא ייצג בשני השלבים הנוספים והוא אינו זכאי לשכר טרחה מעבר למה ששולם .
השאלה היא האם נוסח הסכם שכר הטרחה שנשלח אל הנתבע משקף את הסכמת הצדדים לגבי עיתוי תשלום שכר הטרחה אם לאו. ואם כן - האם יש לחייב את הנתבע במלוא שכר הטרחה, לאור התניה בהסכם שכר הטרחה אליה הפנה התובע.
מעבר לטיוטת הסכם שכר הטרחה, התובע צירף להוכחת גרסתו, דואר אלקטרוני מיום 3.12.18 ששלח אל הנתבע, במסגרתו ביקש מהנתבע לחתום על ה הסכם ולהחזיר לו, וכן להעביר סך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ.
בנוסף צירף התובע תדפיס של ההתכתבות בינו לבין הנתבע במסרונים, המלמדת כי ביקש מהנתבע להעביר לו את החומר בעניין ובכלל זה את ההסכם והנתבע משיב לו שאין לו עדיין חומר בעניין ושיעביר כשיהיה לו, וכי את ההסכם החתום יעביר למחרת. אמנם ממקטע התכתובות שצורף לא ניתן ללמוד מהו מועד ההתכתבות אך נראה שמדובר בהתכתבות בעניין הסכם שכר הטרחה בנוגע לתיק תל אביב.
מנגד הנתבע לא הביא כל ראיה המעידה על הסתייגותו מנוסח הסכם שכר הטרחה שנשלח אליו. נהפוך הוא, מההתכתבות במסרונים שצורפה לא עולה כל הערה של הנתבע לגבי נוסח הסכם שכר הטרחה שנשלח אליו, אלא הוא מתחייב להעביר את ההסכם חתום.
לפיכך, גרסתו של התובע מתיישבת עם התכתבות הצדדים בזמן אמת, ועל כן ובהיעדר ראיה לסתור את גרסתו מצד הנתבע, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי נוסח הסכם שכר הטרחה משקף את הסכמת הצדדים.
העובדה כי בסופו של יום הסכם שכר הטרחה לא נחתם אינה משנה את העובדה כי הנוסח ששלח התובע משקף את רוח הדברים בין הצדדים. ראו בעניין זה גישת בית המשפט ברע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש, (פורסם בנבו, 12.9.05), לפיה אין חובה שהסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוח יהיה בכתב אך זוהי הדרך הרצויה על מנת למנוע חילוקי דעות.
התובע צירף לכתב התביעה אישור על הגשת בקשה למתן צו להפקת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע מיום 13.12.18.
הנתבע לא חלק על הגשת הבקשה ומשהגעתי למסקנה כי נוסח ההסכם שנערך על ידי התובע משקף את הסכמת הצדדים, למעשה הגיעה עת התשלום השני, והיה על הנתבע לשלמו לתובע.
עמדת התובע, כאמור, היא כי הוא זכאי למלוא שכר הטרחה ואילו הנתבע טען כי לא הסכים לתניה אליה הפנה התובע.
ב"כ הנתבע ניסתה לחלץ מהתובע אישור כי אין הגיון בהסכמה לשלם את מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת הייצוג, אולם התובע עמד על גרסתו (בפרוטוקול עמ' 10 ש' 31-15).
בית המשפט נקט גישה מחמירה יותר כלפי עורך דין, אשר כבעל מקצוע אמון על עריכת חוזים, במיוחד כאשר המדובר במסמך הקשור ליחסים החוזיים בינו לבין לקוחו. בית המשפט קבע שעל עורך הדין לנסח את הסכם שכר טרחה באופן ברור (ראו: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ''ד נח(5)20 (2004) להלן: "פס"ד יכין חקל")). הטעם לכך הוא הצפייה מעורך הדין, בהיותו גורם מקצועי, החב חובת אמון וזהירות כלפי לקוחו, להסדיר את ההתקשרות בין הצדדים, ובמידת הצורך להאיר את עיני הלקוח בכל ספק, עמימות ואי-בהירות המתעוררים מההסכם (ראו: ע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל , פ"ד לא(1)449 (1976); ע"א 9648/16 אורהייטק GIS נ' חן אביטן משרד עורכי דין בע"מ (פורסם בנבו 28.2.18)).
במקרה זה לא מצאתי בהתכתבות בין הצדדים, לא בדואר האלקטרוני ולא במסרונים, כל אינדיקציה לכך כי התובע הבהיר לנתבע שגם במקרה של הפסקת הייצוג הנתבע יידרש לשלם את מלוא שכר הטרחה. התובע אף לא טען כי הבהיר זאת לנתבע.
נוכח החשש כי יהיה בהסכם שכר הטרחה כדי למנוע מהלקוח להשתחרר מייצוג עורך הדין גם לאחר שאיבד את אמונו בעורך הדין, בתי המשפט מאזנים בין זכותו של הלקוח להשתחרר מייצוג עורך הדין ובלבד שישולם לעורך הדין שכרו עד להפסקת הייצוג כפי שנפסק בפס"ד ביניש עדיאל, לבין מצב דברים בו נעשה שימוש בזכות זו על ידי הלקוח על מנת להימנע מתשלום שכר טרחה. בית המשפט קבע בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (פורסם בנבו, 20.3.08)), כי אין לקרוא את פס"ד ביניש עדיאל באופן הפוטר את המתקשר בהסכם לקבלת שירותים משפטיים מחובתו לנהוג בתום לב. כלומר בית המשפט נדרש לערוך בחינה עניינית של נסיבות הפסקת הייצוג ולא בכל מקום בו הפסיק הלקוח את העסקת עורך הדין ניתן יהיה לכפות עליו לשלם פיצויי ציפוייה בדמות שכר הטרחה שהיה מגיע לעורך הדין לולא היתה מופסקת ההתקשרות (ראו גם: ת"א(ת"א) 9938-12-10 א. בן דור ושות' נ' משכנות מוצא בירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 30.7.17) ות"א(ת"א) קוגן נ' אלטרץ (פורסם בנבו, 26.9.19))
הצדדים לא פירטו דבר וחצי דבר לגבי נסיבות שחרור התובע מייצוג מעבר לטענת התובע כי השבר ביחסי הצדדים נבע מדרישתו לשלם את התשלום השני בגין התיק בתל אביב.
בחינת הסיטואציה בהתאם ללוח הזמנים בהם התרחשו הדברים מלמדת כי שתי הפעימות הראשונות התרחשו האחת בסמוך לשניה וכי ביום 16.12.18, שלושה ימים לאחר הגשת הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, הגיש התובע בקשה לשחורור מייצוג הנתבע. משמע לאחר הגשת הבקשה התובע לא נדרש לפעולות נוספות בהליך והוא שוחרר מייצוג טרם הפעימה השלישית על פי הסכם שכר הטרחה.
בהיעדר טענה או ראיה לחוסר תום לבו של הנתבע, ומאחר ששני שליש משכר הטרחה שולם לתובע כמעט באופן מיידי ואפילו מבלי שנדרש להשלים הייצוג בנוגע לבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לא התרשמתי כי השחרור של התובע מייצוג נועד למנוע מהתובע שכר טרחה. לפיכך ומשלא הוכח כי התובע הסביר לנתבע שיהיה עליו לשלם מלוא שכר הטרחה בכל מקר,ה ולאור הגישה המחמירה עם עורכי הדין בנסיבות כאלה, איני מוצאת לחייב את הנתבע במלוא שכר הטרחה.
לטענת התובע, עצם השחרור מייצוג ללא הצדקה של ממש גרמה לפגיעה במוניטין שלו והוא זכאי אף לפיצוי בגין הנזקים שגרם לו בהפרתו החד צדדית של החוזה ביניהם.
כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, התובע לא הביא ראיה כלשהי לפגיעה במוניטין שלו ולהיקף הנזק שנגרם לו וגם לא הובהר באיזה אופן נפגע המוניטין שלו.
התובע העריך את נזקיו בגין רכיב זה של התביעה בסך של 20,000 ₪. בהיעדר ראיה לנזק כלשהו ומשהגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבע בגין התשלום השני על פי נוסח הסכם שכר הטרחה שערך התובע, אני מקבלת התביעה בגין רכיב זה על סך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ.
הסכם התיווך
אין חולק כי בין הצדדים היה דין ודברים לצורך הכנת חוזה תיווך בין חברות הזנק למממניהן. אין גם חולק כי הצדדים לא הסכימו על גובה שכר הטרחה שישולם לתובע , ולא נחתם ביניהם הסכם שכר טרחה בנוגע לעריכת הסכם התיווך. כן אין חולק כי התובע דרש מהנתבע סך של 14,000 ₪ והנתבע שילם לו 1,000 ₪ וכי התובע לא העביר לנתבע את הסכם התיווך.
לטענת התובע המדובר בחוזה סבוך אותו הכין לאחר שנועץ במומחים לדבר ודאג לאחר מכן לתרגומו ופיקח עליו. לאחר שערך את הסכם התיווך דרש מהנתבע תשלום סך של 14,000 ₪ והנתבע השיב שהוא מוותר על החוזה הזה וכי הוא מסוגל למצוא חוזים מסוג זה באינטרנט. לפיכך עותר התובע לחיוב הנתבע בשכר ראוי בגין עמלו בסך של 13,000 ₪.
הנתבע טען כי לא קיבל את הסכם התיווך. לטענת הנתבע ביקש הצעת מחיר להסכם תיווך כללי. התובע דרש סכום מופרז של 14,000 ₪ אותו סירב לשלם ,ומתוך רצון טוב שילם לתובע סך של 1,000 ₪.
במענה השיב התובע כי אין נפקות לעובדה שההסכם לא נמסר בשלב הראשון לידי הנתבע שמיאן לשלם שכר טרחה, וכי לו היה נמסר ההסכם לנתבע הוא היה עושה בו כבשלו ומתעשר על חשבון התובע.
אין חולק בין הצדדים כי לא הוסכם ביניהם שכר הטרחה בגין הכנת הסכם התיווך הנדון. על כן התביעה היא לשכר טרחה ראוי.
בפס"ד יכין חקל קבע בית המשפט כי היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. עוד קבע כי במקרה שבו לא נערך בין הצדדים הסכם שכר טרחה, לא בכתב ולא בעל פה, הכלל הוא כי יש להחיל את הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 על פיו מקרה שלא הוסכם שיעור התשלום בעד נכס או שירות יש לשלם סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. העיקרון העומד ביסוד כלל זה הוא כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין
גישת הפסיקה היא כי קביעת שכר טרחת עורך דין צריכה להיעשות על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. עוד נקבע כי דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית ועל בית המשפט לקבעו על סמך ראיות. בהקשר זה נלקח בחשבון הזמן שהקדיש עורך הדין לטפל בעניינו של הלקוח, מהותו, היקפו ומורכבותו של השירות, שוויו של מושא השירות וכד'. כמו כן נקבע כי ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – אם קיימת שיטה כזו (ראו: פס"ד יכין חקל; פס"ד ביניש עדיאל; ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1)160 (1989); ע"א 2871/00‏ ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ''ד נז(6)319 (2003)).
הנטל להוכחת גובה שכר הטרחה הראוי מוטל על התובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. בפס"ד יכין חקל מצא בית המשפט כי יש לזקוף לחובת עורך הדין את העובדה שלא דאג לעריכת הסכם שכר טרחה ואף אם מחדלו בעניין זה אינו שולל ממנו את הזכאות לשכר ראוי הרי שמחדלו עשוי להילקח בחשבון בפסיקת גובה שכר הטרחה.
בהתאם לגישת הפסיקה דלעיל, גובה שכר טרחת עורך דין לעריכת הסכם תיווך מסוג זה הוא עניין שבמומחיות אשר יש להוכיח בדרך של הגשת חוות דעת מומחה.
התובע לא הגיש חוות דעת מומחה והסתפק בטענתו כי דרש 14,000 ₪ ופירוט המאמצים שביצע לצורך עריכת הסכם התיווך ותרגומו.
מעבר לעובדה כי התובע לא הגיש חוות דעת להוכחת גובה שכר הטרחה, התובע גם לא הביא רישום שעות לחיוב לקוח, יומן עבודה או ראיות מספקות אחרות מהן ניתן ללמוד על היקף העבודה שהשקיע לצורך עריכת ההסכם האמור , על מורכבות השירות ושוויו הכספי של מושא השירות כנדרש בפסיקה.
התובע אשר טען כי מדובר בהסכם סבוך הדורש מומחיות בתחום צירף בתחילה רק את העמוד ראשון של הסכם התיווך באנגלית ובעברית. בהמשך הגיש את כל ההסכם ונחזה כי מדובר בנוסח של הסכם שאינו קשור ישירות עם הנתבע אלא לכל היותר שימש דוגמא עבור התובע לעריכת הסכם מהסוג שנדרש לנתבע.
הנתבע טען כי המסמכים שצירף התובע אינם קשורים אליו מאחר שבדף של ההסכם באנגלית שצורף מופיע של שם חברה בשם "מובידון" שאינה קשורה אליו. לטענת הנתבע התובע שינה גרסתו מספר פעמים במהלך חקירתו כאשר טען שהיה הסכם באנגלית ונשכרו שירותי תרגום ובהמשך טען שהיה לו חוזה קודם שהוא ניסח.
התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת לעניין חברת מובידון ואכן רישום שמה של חברת מובידון מעורר תהיה שמא, כאמור, המדובר בדוגמא להסכם תיווך ולא בהסכם מוגמר שנערך בהתאם לצרכי הנתבע.
ראיה נוספת מבחינת התובע היא העברת הנוסח האנגלי, 26.11.18 לניר שושני מחברת אולימפוס תרגומים לצורך תרגומו מאנגלית לעברית. העברת הסכם התיווך בפני עצמו לתרגום, אינה מלמדת על היקף המאמצים שנדרשו לשם עריכת ההסכם. יותר מכך בכתב התביעה אישר התובע כי הנתבע שילם לו את דמי תרגום החוזה ועל כן לא נגרם לתובע נזק .
בנוסף, התובע העיד כי נועץ במנכ"ל מייקרוסופט לשעבר ומנכ"ל דיגיטל ישראל לשעבר לצורך עריכת הסכם התיווך ואישר שלא צירף חוות דעת מטעמם אלא מיילים שלהם (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 23-21). אולם, אין די באלה כדי ללמד מהו היקף השעות והמאמצים שנדרשו לתובע בהיוועצות עם אותם גורמים.
בסיכומיו טען התובע כי קיבל לבקשתו הנחיות בעזרתן התאים את החוזה לצרכי הנתבע שהיה בור מוחלט בתחום. התובע הפנה לשעות הבוקר המוקדמות בהן התנהלו חילופי הדברים בין הצדדים שכן לנתבע אצה הדרך ולהתכתבות בינו לבין הנתבע המלמדת כי הנתבע לא ידע לאיית את המילה "פיינדר" באנגלית.
התובע העיד שלא נעשה הסכם שכר טרחה משום שהנתבע היה בלחץ וביקש הסכם במהירות, ושהעבודה בוצעה מתוך אמונה כנה שעל סמך היחסים הארוכים ישולם בסופו של יום שכר טרחה (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 29-24). עוד העיד כי לא שלח אל הנתבע הסכם שכר טרחה לפני שהחל בעבודה משום שעל פי ניסיונו כששולחים לנתבע הסכם הוא מתמהמה ולא חותם מיד (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 3-1). הדברים הללו אינם מתיישבים עם רוח הדברים כפי שעלתה מהמסרונים שצירף התובע.
מההתכתבות במסרונים אליה הפנה התובע מתעורר ספק רב לגבי גמירות הדעת בין הצדדים לגבי העסקתו של התובע בעריכת הסכם התיווך. שכן עולה מההתכתבות כי התובע מנסה לשכנע את הנתבע לשכור את שירותיו לצורך עריכת ההסכם וכותב לו "אתה בכל זאת עושה את זה כעת לבד, זה מסוכן ולא מקצועי, אני מציע פרט לנוסחים העברי והאנגלי "מטרייה" של הגנה וליווי משפטי" דהיינו הרושם המתקבל מדברי התובע כי הנתבע טרם שכר את שירותיו לעריכת הסכם התיווך.
לסיכום סוגיה זו, בהיעדר הסכם שכר טרחה, ובהיעדר ראיות מספקות להיקף העבודה שבוצעה לצורך עריכת אותו הסכם תיווך שלא הוצג, ולשווי השירות, לא עלה בידי התובע להרים הנטל המוטל עליו להוכיח השכר הראוי המגיע לו בגין הסכם התיווך. לפיכך איני מוצאת לפסוק שכר טרחה מעבר לסכום ששולם על ידי הנתבע. התביעה בגין רכיב זה נדחית.
התלונות לשכת עורכי הדין נגד עו"ד בני כ"ץ ונגד עו"ד מאיה בית און
ביום 26.11.18 התובע הגיש עבור הנתבע תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד עו"ד בני כ"ץ וביום 16.11.18 כנגד עו"ד מאיה בית און.
אין חולק בין הצדדים כי בגין כל אחת מהתלונות שולם לתובע שכר בסך של 585 ₪.
לטענת התובע הכנת ובירור התלונות סבוכים ומורכבים ונדרש זמן עבודה ממושך ועל כן על פי חישובי התובע יתרת שכרו הראוי בגין כל אחת מהתלונות הוא 2,000 ₪.
נוהל הטיפול בתלונות ללשכת עורכי הדין יוצר שני מסלולים. שלב ראשון מוגשת התלונה ומועברת לוועדת האתיקה. שלב שני ועדת האתיקה מחליטה אם יש צורך שהמתלונן יגבה את תלונתו בתצהיר. התובע הגיש את התלונות. כשוועדת האתיקה דרשה תצהיר התובע הודיעה לנתבע שכבר לא היה לקוחו.
לטענת הנתבעים שכר הטרחה ששולם בעבור התלונות היה מוסכם על הצדדים. לא הייתה דרישת תשלום נוסף. מדובר בשני מכתבי תלונה לאקוניים והטיפול בתלונות לא הסתיים.
גם בעניין זה לא צורף הסכם שכר טרחה ולא נטען כי קיים הסכם כזה.
התובע לא הבהיר טענתו כי הנתבעים שילמו על חשבון שכרו המגיע לו 500 ₪ + מע"מ, שהרי לא נטען כי ידו כי סוכם גובה שכר הטרחה בגין הטיפול בכל אחת מהתלונות, אז מהו הבסיס לטענה כי התשלום הוא על חשבון ואינו משקף את מלוא התשלום עבור השירות .
התובע עותר למעשה לפסיקת שכר טרחה ראוי בגין הטיפול בתלונות.
עולה מגרסתו של התובע כי הטיפול שלו עד לשחרור מייצוג התמצה במשלוח מכתבי תלונה ללשכת עורכי הדין ולאחר ששוחרר מייצוג להעביר דרישת לשכת עורכי הדין להגשת תצהיר למשרד ב"כ הנתבעים הנוכחית.
גם בעניין זה לא הוגשה חוות דעת, ועל אף הטענה כי מדובר בעניין סבוך ומורכב שהצריך זמן עבודה ממושך, לא הובאו ראיות כלשהן אשר יש בהן כדי ללמד על מידת מורכבותו של העניין ועל היקף העבודה שנדרש התובע להשקיע בעריכת מכתבי התלונה.
בנסיבות אלה, ולאור גישת הפסיקה שפורטה בהרחבה לעיל, לא הורם הנטל להוכיח גובה השכר הראוי בנסיבות העניין. לפיכך איני מוצאת לפסוק שכר נוסף בגין משלוח מכתבי התלונה והתביעה בגין רכיב זה נדחית.
תיק אדם מילא
ביום 11.10.18 התובע פנה אל חברת אדם מילא במכתב דרישה בשם הנתבע. התובע גם פנה בכתב אל בית המשפט המחוזי בשמו של הנתבע להצטרף כצד להליך בתובענה ייצוגית שהתנהלה כנגד חברת אדם מילא.
משרד עורכי הדין של חברת אדם מילא פנה אל התובע על מנת לקיים פגישה ולהגיע לפשרה.
הנתבע הנחה את התובע לסגור בכל מחיר שיוכל והם סיכמו ששכרו של התובע בפרשה יועמד על סך השווה בשקלים ל- 1,000 דולר, דהיינו 3,750 ₪.
הפגישה סוכלה עקב ביטול הייצוג על ידי הנתבע.
לטענת הנתבע היה אמור להתקיים דיון בבית המשפט בו אמור היה להידון שכר טרחתו של הנתבע כחוקר. התובע התפטר מייצוג ימים ספורים לפני הדיון כאשר בחזקתו המסמכים הרלבנטיים. הנתבע נאלץ לייצג את עצמו ולהתפשר על סך של 5,500 ₪ בעוד שהגיע לו סך של 129,000 ₪.
הנתבע שילם לתובע סך של 2,340 ₪ בגין הטיפול המשפטי ההתחלתי והתובע התפטר מייצוג בהסכמה, אין כל הצדקה לשלם לו שכר טרחה נוסף.
התובע לא חלק על טענת הנתבע כי שולם לו סך של 2,340 ₪.
גם בעניין לא הוצג הסכם שכר טרחה ולפיכך מבוקש כי ייפסק שכר טרחה ראוי.
גישת בית המשפט בדבר אפשרות של לקוח להשתחרר מייצוג של עורך דין פורטה בהרחבה לעיל, כמו גם גישת בית המשפט בדבר בחינת הנסיבות הספציפיות לכל מקרה טרם פסיקת פיצויי קיום לעורך הדין חלף שכר טרחתו אל מול הזכות של עורך הדין לקבל שכר בגין מאמציו עד לשחרור מייצוג.
בעניין זה נראה כי מדובר בהפסקת ייצוג בשלב תחילי ביותר של הטיפול בפרשה כחלק מהפסקת הייצוג הכוללת של הנתבע על ידי התובע.
מעבר לצירוף מכתב התראה והתכתבות בדבר ניסיון לקבוע פגישה לא הובאו ראיות כלשהן למאמציו של התובע.
בנסיבות אלה, בהיעדר חוות דעת וראיות להוכחת טרחתו של התובע ונוכח הפסקת הייצוג בתחילת הפרשה, לא הורם הנטל להוכיח זכותו של התובע לשכר ראוי מעבר לזה ששולם לו על ידי הנתבע. על כן התביעה נדחית גם בגין רכיב זה.
פרשת פיטורי הנתבעת ממעריב
לטענת התובע בעקבות זימון הנתבעת לשיחת שימוע במקום עבודתה, הנתבעת העבירה אליו את מסכת טיעוניה ובכתב ובעל פה במספר שיחות טלפון. התובע פנה למנכ"ל החברה וקבע פגישה שהתקיימה אצל הסמנכ"ל ביום 9.10.18. בהמשך התקיימה פגישה נוספת שהתובע נכח בה ביום 14.10.18 והתקיימה מערכת ענפה של התכתבויות בין הצדדים באמצעות התובע. התובע אף טיפל עבור הנתבעת בהפנייתה לבדיקת פוליגרף. הטיפול של התובע לא נמשך עקב הפסקת הייצוג. הנתבעים לא שילמו דבר.
התובע סבור ששכרו הראוי בפרשה זו הוא 5,000 ₪.
לטענת הנתבעים, התובע לא ייצג את הנתבעת בצורה ראויה והתפטר ועל כן סבורים הנתבעים כי אינו זכאי לשכר טרחה. הנתבעים הפנו להסכם שכר טרחה שנחתם בין התובע לנתבעת, אשר לא הוגש על ידי התובע ושלטענתו לא הוגש משום שלא השתכלל לכדי מימוש.
התובע אישר בעדותו שנחתם הסכם שכר טרחה בינו לבין הנתבעת, שהיה על בסיס אחוזים וטען כי לא צירף אותו לתצהירו משום שהוא לא השתכלל לכדי מימוש. התובע הסביר כי תביעתו היא בעצם על עבודה שנעשתה דהיינו לא השכר ההסכמי אלא שכר ראוי על פי שעות העבודה שהושקעה וירדה לטמיון (בפרוטוקול מע' 6 ש' 23-15).
עיון בהסכם שצורף לתצהירה של הנתבעת מלמד כי מדובר בהסכם שכר טרחה שנועד לייצוג הנתבעת בהליכים משפטיים או משא ומתן לפשרה בינה לבין מעסיקה. במסגרתו הוסכם כי שכר הטרחה יהיה בשיעור של 15% בצירוף מע"מ מכל תוצאה אליה יגיע עורך הדין עבור הלקוחה בפסק דין סופי או בפשרה. הסכם שכר הטרחה אינו מכיל תניה לפיה ייכנס לתוקפו רק לאחר הגשת תביעה ולאור העובדה כי הוא מזכה את התובע בשכר טרחה גם במקרה של תוצאה על סמך משא ומתן לפשרה איני מקבלת עמדתו של התובע כי לא נכנס לתוקפו. יחד עם זאת העובדה כי מדובר בהסכם שכר טרחה על בסיס תוצאה, אינו מאיין את זכותו של התובע לעתור לפסיקת שכר טרחה ראוי מקום שייצוגו הופסק טרם סיום הטיפול.
גם לגבי פרשה זו חלוקים הצדדים האם התובע התפטר מייצוג או פוטר על ידי הנתבעת, כאשר התובע ביקש לקשור בין הנתבע לנתבעת בכל הקשור לשחרורו מייצוג וטען כי הפסקת הייצוג הייתה מצד הנתבעים (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 6-1). התובע טען כי הנתבע שהעסיק אותו גם בפרשה הנוגעת לנתבעת, קרא לו להתפטר מייצוג בכל התיקים (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 10-7).
גם בעניין זה אני סבורה כי שאלת ההתפטרות מייצוג או פיטורי התובע שולית, נוכח זכותו של התובע לקבל שכר בין עמלו עד להפסקת הייצוג.
מגרסתו של התובע עלה כי מאמציו בעניינה של הנתבעת, היה בהשתתפות בפגישת שימוע, אחת מתוך שתיים שהתקיימו לנתבעת. התובע לא פירט היקף השעות והמשאבים שהשקיע לצורך הפגישות הללו ולא הביא ראיות להוכחת השקעתו.
הנתבעת העידה כי התובע סיפר לה שרוב הפגישה הייתה על עניינים אישיים שלהם וענייני דת ולא לגביה (בפרוטוקול עמ' 15 ש' 22-12) ו טענה כי התובע גרם לה לנזקים, אך היא לא הביאה ראיות לאותם נזקים.
בהיעדר ראיות להיקף ההשקעה והמשאבים שנדרשו לתובע, התביעה לשכר ראוי בגין ייצוגה של הנתבעת בעניין זה כפסע מדחייה. יחד עם זאת משהנתבעת עצמה אינה מכחישה כי התובע השתתף בפגישה בעניינה, אני סבורה כי על מנת שלא תתעשר שלא כדין על חשבון התובע, ניתן לפסוק לתובע שכר טרחה על דרך האומדנה, על הצד הנמוך על מנת שלא יצא בחסר. לפיכך ולאור הפסיקה המחמירה עם תובע שהוא עורך דין בנסיבות כאלה, פוסקת לתובע שכר טרחה בגין הייצוג בעניינה של הנתבעת בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ.
סוף דבר
הנתבעים לא העלו טענת יריבות על אף שהגיש את התביעה נגד שניהם חרף העובדה כי מרבית ההליכים בגינם תבע, היו ענייניו של הנתבע בלבד, ו רק בגין שני העניינים ייצג את הנתבעת. חרף אי העלאת הטענה אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעים כל אחד בגין העניין בו יוצג.
לפיכך ולאחר שדחיתי מרבית מרכיבי התביעה אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה כי הנתבע ישלם לתובע סך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין התשלום השני בתיק בתל אביב והנתבעת תשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין ייצוגה בפרשת פיטוריה ממעריב.
מאחר שמרבית התביעה נדחתה, ועל מנת שלא להוסיף ריב ומדון בין הצדדים, איני עושה צו להוצאות.
כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
5129371
ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"א, 07 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.