הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 71000-01-19

לפני כבוד השופטת רונית אופיר

התובע:

אורן אברג'ל
באמצעות עו"ד שם טוב

נגד

הנתבעים:

1.רפאל חי מגרה
2.לאה הודיה מגרה
באמצעות הנתבע 1 בעצמו

פסק דין

רקע
לפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים אשר אירעה ביום 19.9.2016 בין שני כלי הרכב מושא התביעה- רכב התובע ורכב הנתבעים- בבת ים (להלן: "התאונה"). הצדדים אינם חלוקים בדבר התרחשות התאונה, אך חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה וכן חלוקים באשר לנזק הנטען.
בין הצדדים התנהל הליך קודם, במסגרת ת"ק 35504-06-17 בין הנתבעים ובין התובע ושירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: " התביעה הקטנה"). דיון בתביעה הקטנה התקיים ביום 28.11.2017 לפני כבוד השופט דניאל הורוביץ. במסגרת הדיון העידו הנתבע 1, התובע וכן העד הנייטרלי- מר דולף.
בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין בתביעה הקטנה ניתן ביום 2.12.17 בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). פסק הדין בתביעה הקטנה קבע כי " בעניין התאונה נשוא התביעה אחראים התובע 1 והנתבע 1 באחריות שווה לתאונה", ובהתאם קבע כי על הנתבעים לשלם את הסכומים הקבועים בפסק הדין. לא הוגש ערעור על פסק הדין מצד מי מהצדדים.
ביום 28.1.2019 הוגשה התביעה דנן במסגרתה עותר התובע לתשלום מחצית מנזקיו הנטענים, וזאת בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה במסגרת פסק הדין
עיקר טענות הצדדים

לטענת התובע, כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה הקטנה , האחריות לתאונה מוטלת במחציתה על הנתבע 1 אשר התרשל או הפר חובה חקוקה בכך שיצא במפתיע אל נתיב הנסיעה בו נסע רכבו של התובע. בהתאם עותר התובע לתשלום מחצית נזקו מידי הנתבע .
הנתבע טען, כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה והוא הסכים להתפשר על סכום תביעתו במסגרת התביעה הקטנה, על אף שסבר כי מגיעים לו סכומים גבוהים יותר, אולם אין כל מקום לתביעתו של התובע כעת. במסגרת הדיון הוסיף הנתבע וטען כי סכום הנזקים הינו מופרז וכי לכל היותר הנזק שנגרם לתובע אינו עולה על 1,000 ₪ (עמ' 4 ש' 11- 12). אציין, כי מדובר בנתבע אשר בחר שלא להיות מיוצג (וראו בפרוטוקול הדיון מיום 8.9.19 עמ' 1 ש' 17- 19).

דיון והכרעה
השלכות פסק הדין בתביעה הקטנה על ההליך דנן
השאלה אם יש בכוחות של פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ליצור מעשה בית דין, נדונה ברע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (20.6.2007). באותו עניין נדון תחילה תוקפו של פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ולגביו נקבע על ידי כבוד השופט רובינשטיין כי " נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא... זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק- מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא... " (סעיף יב(1) לפסק הדין). בהמשך פסק הדין מתייחס כב' השופט רובינשטיין לפסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט וקובע כי "השכל הישר ושורת ההגינות מחייבים, איפוא, כי ההתייחסות לפסק דין כזה תהא קרובה לזו של פסק דין בהסכמה, ואף ביתר שאת, כי ההכרעה תהא מתוחמת ככלל לתיק הקונקרטי שהיה בפני בית המשפט", ובהמשך: "ככלל, זה גם טבעו של פסק דין על דרך הפשרה, שהוא בא לברר סכסוך נקודתי במקומו ובזמנו, בהיעדר אינדיקציות ברורות אחרות" (סעיף יב(5) לפסק הדין).
מכאן, שאין מניעה עקרונית וגורפת כי פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ייצור השתק לגבי הליכים אחרים (אם נתקיימו כל התנאים הנדרשים לשם כך). ואולם, יש לבחון בקפידה אם נכון וצודק לקבוע קיומו של השתק שכזה בנסיבות הספציפיות של התיק. ההנחה היא שככלל, ובהיעדר אינדיקציות ברורות אחרות, פסק דין לפי סעיף 79א מכריע רק בסכסוך הנקודתי הספציפי (וראו גם בתא"מ (שלום ת"א) 15257-10-09 זני שרותי מימון בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2.10.12)).
אינדיקציות לקיומו של השתק פלוגתא ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות שהובילו לפסק הדין ובין היתר, באם התקיים דיון אדוורסרי, באם בית המשפט התבקש במסגרת ההסמכה שניתנה לו על ידי הצדדים לנמק את פסק דינו ולו בתמצית, והאם בית המשפט פסק סכום ללא הנמקה או גם הכריע באשר לחלוקת האחריות בין הנהגים לגרם התאונה (וראו לעניין זה בתא"מ (שלום ת"א) 9025-11-10 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חטייביץ' (25.12.11) (להלן: " ענין חטייביץ'"); וכן בתא"מ (שלום רמלה) 2567-12-10 פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' חלבי (5.4.12) שם בית המשפט דחה טענה בדבר השתק פלוגתא, אולם משום שמצא כי הצדדים לא הודיעו לבית המשפט אודות קיומה של תביעה מקבילה ולא הבהירו אם ההסמכה שניתנה לבית המשפט תחול גם על התביעה שכנגד שהוגשה בבית משפט אחר, ומשום שבפסק הדין אין קביעה מפורשת לגבי אופן חלוקת האחריות בין הנהגים לגרם התאונה).
בענייננו, פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט שמע את עדויות הצדדים, את עדות העד הניטרלי אשר ראה את התאונה ולאחר שהוצגו בפניו ראיות (תמונות שצולמו על ידי הנתבע 1 מספר דקות לאחר התאונה, וראו בפרוטוקול הדיון מיום 28.11.17 בעמ' 2 ש' 15- 16). בפסק דינו נדרש בית המשפט לאחריות הצדדים לתאונה וקבע כי יש להטיל על שני הנהגים אחריות שווה.
כפי שנפסק בענין חטייביץ' "...הקביעה הברורה של הממצאים העובדתיים מסיימת את המחלוקת בין הצדדים בכל הקשור לאירוע התאונה. אין מקום כיום לקיים דיון נוסף במסגרתו ידון בית המשפט בטענות הצדדים, אשר נדונו על ידי מותב אחר. מדובר בבזבוז משאבים, אשר חותר תחת הסכמת הצדדים כי בית המשפט בתיק האחר ידון במחלוקת בין הצדדים ויביא לכדי סיום סופי ומוחלט של המחלוקת בכל הקשור לאחריות לתאונה. קיום דיון נוסף בו בית המשפט ישמע עדים ויבחן את הראיות עלול להוביל לתוצאה לפיה בית המשפט עלול לקבוע ממצאים עובדתיים השונים מאלה שנקבעו על ידי המותב בתיק האחר. דבר זה אינו סביר". ויפים הדברים לענייננו.
לאור האמור, אני סבורה כי קביעות פסק הדין באשר לאחריות הצדדים לתאונה מסיימות את המחלוקת בין הצדדים בפלוגתא זו.
למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם בדיון לפניי, העידו התובע והנתבע 1- הם הנהגים בתאונה, וכן העד הניטרלי, באופן דומה לעדויותיהם בתביעה הקטנה. כפי שעולה מעדויות הצדדים, רכבו של הנתבע 1 עמד לצד הדרך, ליד אבן שפה הצבועה באדום לבן לפני מעבר חצייה. הנתבע 1 התחיל בנסיעה לכיוון ישר (עמ' 4 ש' 20- 28). הנתבע 1 ראה את התובע ולדבריו: "ראיתי אותו מגיע במהירות, אני הייתי עומד. הוא לא ראה אותי" (עמ' 5 ש' 5). עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של העד הניטרלי לפיה "ראיתי רכב עומד במדרכה באדום לבן וראיתי רכב שמגיע מהנתיב האמצעי, עקף את הרכב שעמד על המדרכה והתכוון לפנות ימינה והרכב שעמד במדרכה התחיל לנסוע ונתקע ברכב שרצה לפנות" (עמ' 3 ש' 11- 13). על כן, לא מצאתי כי קיימים שיקולי צדק אשר יש בגינם לסטות מההשתק שנוצר בפסק הדין בכל הנוגע לאחריות הצדדים.

שאלת הנזק
מכאן לשאלת הנזק. מושכלות יסוד, כי על התובע נזק להוכיח את נזקו, הן את עצם קיומו של נזק והן את שיעור הפיצוי (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08)).
כאמור במסגרת הדיון הכחיש הנתבע 1 את הנזק הנתבע וטען כי הוא מופרז. אציין, כי על אף האמור בסעיף 15 לכתב התביעה, לכתב התביעה לא צורפו חוות דעת שמאי, חשבוניות, תמונות נזק, הוראות תשלום או כל מסמך רלוונטי אחר שיש בו כדי להעיד על הנזק הנטען, פרט למכתב דרישה מיום 2.4.18 בו פורט הסכום הנדרש ותו לא.
חוות דעת השמאי הוגשה בעת הדיון הסכמת הצדדים (ת/1). עיון בחוות הדעת מעלה כי הרכב נבדק על ידי השמאי רק ביום 17.5.2017, כחצי שנה לאחר התאונה.
כפי שנפסק לא אחת, ככל שבדיקת השמאי נעשית זמן רב יותר לאחר התאונה, כך הולך ופוחת כוחה הראייתי כמשקפת את הנזק שאירע בתאונה, שכן בחלוף הזמן יכולים לקרות אירועים אחרים ונוספים שתרמו או גרמו לנזק (ראו למשל, תא"מ (שלום ת"א) 44196-02-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' זבברסקי (7.2.2016). עם זאת, השיהוי כשלעצמו אינו שולל את כוחה הראייתי של חוות הדעת, ויש לבחון זאת בבחינה ראייתית על רקע כלל נסיבות העניין- האם הוכח שהנזקים נושא התביעה נגרמו בתאונה (וראו לעניין זה בתא"מ (ראשל"צ) 40041-04-17 שאול מוסרי נ' אופרייט ליס בע"מ (21.5.18) וכן ב ת"ק (תביעות קטנות קריות) 2402-11-14 אריאל נ' ברוך (18.1.2015)).
בענייננו, לא מצאתי כי התובע הוכיח כי הנזקים הנטענים בחוות דעת השמאי הינם הנזקים שנגרמו לרכבו בגין התאונה. ראשית, התובע לא הציג תמונות נזק המשקפות את הנזקים הנטענים בזמן אמת, ואלו גם לא צורפו גם לחוות הדעת. שנית, בחוות הדעת נקבע כי הנזק נגרם ל"דלת האחורית ימנית ומסגרת הדלת הקדמית ימנית" אולם במסגרת התביעה הקטנה העיד התובע (הוא הנתבע 2 בתביעה הקטנה) כי "הוא פגע בדלת האחורית ובארגז של הטנדר" (שם, עמ' 2 ש' 22). על כך אוסיף, כי בחינת לוח הזמנים של האירועים בתיק מעלה אף הוא תהייה באשר לזיקת חוות הדעת לנזקי התאונה. כך, על אף שכתב התביעה בתביעה הקטנה הוגש בחודש יוני 2017 והדיון בהליך התקיים ביום 28.11.2017, התובע לא טען במסגרת הליך התביעה הקטנה לנזקים הנטענים על ידו כעת וחוות הדעת שניתנה במאי 2017 לא הוצגה על ידו בשום שלב משלבי ההליך. על כך יש לצרף גם את עדות הנתבע 1 לפיה הנזק שנגרם לרכבו של התובע היה מינורי והוערך כלא עולה על 1,000 ₪ (עמ' 4 ש' 11- 12).
סיכומם של דברים, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת הנזקים הישירים שנגרמו לו בעקבות התאונה, ובהתאם דין התביעה להידחות.
סיכום
אשר על כן, מצאתי כי יש לדחות את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 1,500 ₪ , אשר ישולמו לו בתוך 30 יום מהיום. ככל שלא ישולם הסכום במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ט, 15 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.