הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 69388-01-20

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובע והנתבע שכנגד :

שי אוחיון
ע"י משרד עו"ד אייל מרדיקס ו/או יוגב חיימי ואח'

נגד

הנתבע:
הנתבעת והתובעת שכנגד:

1.ליאור אלעד שטרנהל
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י משרד עו"ד אייל בוזגלו ואח'

פסק דין

בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים שאירעה ביום 21.10.19 בכביש 40 מכיוון דרום לכיוון צפון במחלף עם כביש 531 בין שני רכבים פרטיים .

מיהות הצדדים ורקע כללי:
התובע והנתבע שכנגד היה הבעלים והנהג ברכב מסוג מזדה (מספר רישוי 9662051) שהיה מעורב בתאונה. הוא הגיש תביעה כספית על סך 11,921 ₪ בגין הנזקי ם שנגרמו לרכב עקב התאונה (להלן: "התובע" ו-"התביעה" בהתאמה).

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היה הנהג ברכב השני שהיה מעורב בתאונה 2, רכב מסוג מזדה מספר רישוי 4867259 (להלן: "רכב הנתבע" או "הרכב הפוגע").
הנתבעת 2 והתובעת שכנגד הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב השני שהיה מעורב בתאונה (להלן:"הנתבעת").

כאמור, בתאריך 21.10.19 ארעה תאונת דרכים כמשמעה בחוק (להלן: "התאונה").

תמצית טענות הצדדים:
תמצית טענות התובע:
התובע טען כי התאונה נגרמה בשל רשלנותו של הנתבע ותוך הפרת חובות חקוקות על ידו .

לטענת התובע, הנתבע נסע בניגוד לכיוון התנועה, התנגש במעקה הבטיחות, ונכנס ברכבו. קרי, לא היה בידיהם להתחמק מהתאונה. יתרה מכך, לאחר התאונה הנתבע לקח אחריות לגבי נסיבות התאונה ואף התנצל בפני התובע.
לטענת התובע, בעקבות התאונה, הוגש כנגד הנתבע כתב אישום חמור ביום 18.12.19. זאת ועוד, נטען כי ברור שבנסיבות העניין הנתבע הודה בחקירתו במשטרה כי גרם לתאונה עקב רשלנותו המלאה. התובע טען שהוא ואשתו מסרו עדות קוהרנטית, ותיארו בחקירתם את נסיבות התאונה.

לטענת לתובע נגרמו לו נזקים בסך 11,921 ₪. הנזקים הוערכו על ידי שמאי (דו"ח השמאי צורף לכתב התביעה). התובע מבקש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ובצרוף הוצאות המשפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ ולדחות את התביעה שכנגד .

תמצית טענות הנתבעים והתובעת שכנגד:
התביעה שכנגד הוגשה על סך של 12,198 ₪ בגין נזקי רכב הנתבע . לטענת הנתבעת שכנגד התובע לא נקט בזהירות סבירה, כך ש התאונה ארעה עקב רשלנותו, בעת שנכנס לצומת שאינה פנויה.

עוד נטען כי כתוצאה מהתאונה ניזוק רכב הנתבע בסך של 12,198 ₪. נזקי רכב הנתבע נבדקו ע"י שמאי (דו"ח השמאי צורף לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת מציינת כי עובר להגשת התביעה שכנגד, נעשתה פניה לתובע בדרישה להשבת הסכומים ששולמו בגין התאונה. אך, הפניה לא זכתה למענה.

לטענת הנתבעת התובע אישר בפני בית המשפט כי נכנס לצומת לא פנוי, בעוד שהבחין ברכב הנתבע חוצה את הצומת בטרם כניסתו לצומת (פרוטוקול הדיון עמ' 2, שורות 31-32). ודוק, הנתבעת מדגישה כי המגע בין הרכבים היה לאחר שרכב הנתבעת נכנס לצומת, חצה שני נתיבים מכיוון הנסיעה של רכב התובע, סיים לחצות את הצומת ורק לאחר מכן הגיח רכב התובע.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מהטעמים המפורטים להלן:

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כי הנתבע נכנס לדרך ראשית בנגוד לכיוון התנועה. אני אמנם מאמינה לנתבע שהדבר נעשה בטעות. טעות היא דבר אנושי, אך לא הבינותי מדוע לאחר שהנתבע בהגינותו הודה בטעות זו היה צורך בניהול תביעות אלו שבפניי. מדובר בטעות מהותית הפוגעת בסדרי התנועה במקום, ואשר הצד השני לא יכול היה לצפות אותה. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של הנתבעים שטענו כי התובע הוא זה שאשם בתאונה מאחר ונכנס לצומת לא פנוי. התובע אכן נכנס לצומת, אשר הפך להיות לא פנוי בצורה בלתי צפויה עקב טעונתו של הנתבע. התרשמתי מעדותו האמינה והקוהרנטית של התובע שנהג בזהירות, אך לא הצליח למנוע את התאונה שהתרחשה ממקום בלתי צפוי. גם הנתבע ברב הגינותו הודה בטעותו כשהעיד בדיון מיום 29.07.20 "אני הייתה במקום שלא הייתי צריך להיות בו" (עמוד 6, שורות 25,27). קרי, ברור לכל כי הנתבע עשה טעות אנוש, נכנס לכביש חד סתרי וגרם לתאונת הדרכים.

עקב כך אני דוחה, כאמור, את טענת הנתבעת לפיה האחריות מוטלת על התובע משום שהיה עליו לשים לב שהצומת אינה פנויה. שכן, אין מחלוקת כי הנתבע היה במקום שלא היה אמור להיות, וששגה בפניה. לפיכך, אין מוטלת על התובע החובה להסתכל לכיוון שממנו אסור בכלל לפנות לתוך הצומת.
לא זו אף זו, אחזק את דבריי לעיל בכך שבתקנות התעבורה התשכ"א-1961 נקבע בסעיף 22:
ציות לתמרורים  תק' (מס' 3) תש"ל-1970 תק' (מס' 4)  תשל"א-1971
22.   (א)  עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.
           (ב)  האותות הניתנים על ידי רמזור, למעט אור צהוב מהבהב, יהיו עדיפים על כל תמרור הקובע מתן זכות קדימה.
אין מחלוקת כי הנתבע לא קיים את ההוראות הניתנות בתמרור, ופנה בפניה אסורה לתוך נתיב חד סתרי, ולכן אינה מקובלת עליי הטענה כי יש להטיל אחריות כל שהיא על התובע.

המקרה הנדון הוא מקרה מובהק של צד שגרם לתאונה, כשלא ניתן לייחס כל סוג של רשלנות תורמת שצד השני. התרשמתי שאכן מדובר בטעות אנוש, אך בצד ההודאה בטעות, יש גם לקחת אחריות, ולא ברור לי מדוע זו לא נלקחה .

אוסיף ואציין התאונה הנדונה נחקרה על ידי המשטרה והוחלט להגיש כתב אישום כנגד הנתבע בהתייחס לארבע הוראות חיקוק שונות: נהיגה שלא בכיוון החץ, נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק ואי ציות לכיוון הנסיעה ברמזור. אמנם קיימים פרמטרים שונים בהליך פלילי ואזרחי, ובוודאי שכתב אישום הוא רק תחילתו של ההליך הפלילי, אך במקרה הנדון לצורך קביעת האשם בתאונה מבחינת הדין האזרחי, יש בהחלטת המשטרה שחקרה את התאונה משום סיוע לקביעת האחריות האזרחית לקרות התאונה. יחד עם זאת עצם הגשת כתב האישום מהווה סיוע מסוים, אך החלטתי במקרה הנדון מבוססת בעיקרה על הראיות שהצגיגו הצדדים בתיק עוד לפני שהעתק מכתב האישום הוגש לתיק. אבהיר, כי גם לולא היה מוצג לי כתב האישום, הייתי מגיעה לאותה מסקנה. מדובר במקרה בו נהג טעה ונכנס לדרך ראשית בניגוד לכיוון התנועה ובניגוד לתמרור והרמזור.

סוף דבר:
לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה העיקרית ומחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 11,921 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 2,300 ₪ וכן החזר שכר העדה בסך 400 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית. הנתבעת והתובעת שכנגד תשלם לנתבע שכנגד הוצאות בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪ . מצאתי כי המקרה הנדון מצדיק הטלת הוצאות גבוהות עקב היותו הליך סרק ללא כל הצדקה עובדתית או משפטית.

התשלומים יבוצעו תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.