הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 63056-03-17

לפני כבוד השופט רז נבון

התובע:

אולג גרמידר
ע"י ב"כ עו"ד אביתר רייבי

נגד

הנתבעים:

1.שלמה אפריאט
ע"י ב"כ עו"ד בועז שמיר
2.אורן סיעת
ע"י ב"כ עו"ד שגיא בנתאי ו/או שלומי אבישר

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 70,000 ₪, ועניינה ביטול הסכם לרכישת מניות שבו התקשר התובע ובמסגרתו רכש מידי הנתבע 2, 50 מניות בחברת טריינסטיישן הפקות ואירועים בע"מ, המהווים 5% מהון המניות המונפק בחברה זו.

על פי הנטען בתביעה, יש לבטל את הסכם ההתקשרות בשל טעות והטעייה שהטעו הנתבעים את התובע, שעה שהסתירו מפניו עובר להתקשרות בסכם, מידע מהותי, אודות הפסקה צפויה של פעילות החברה בעסק היחיד שהופעל על ידה, וכפועל יוצא להורות על השבת הכספים אשר שולמו ופיצוי בגין בזבוז זמן ועגמת נפש.

א. רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים-
חברת טריינסטיישן הפקות ואירועים בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית אשר הוקמה בחודש אוקטובר 2013.
החברה התאגדה במטרה להפעיל בר/מסעדה הידוע בשם 9BAR, במתחם התחנה בתל אביב (להלן: "הבר").
מייסדת החברה הייתה חברת טומי סטארס בע"מ (להלן: "טומי") אשר הנתבע מס' 1 מר שלמה (שלומי) אפריאט (להלן: " מר אפריאט") נמנה על בעליה ומנהליה . מר אפריאט היה מורשה החתימה של החברה.
חברת טומי מכרה/העבירה חלקים רבים ממניותיה לידי צדדים שלישיים, ובכלל זה העבירה במהלך שנת 2014 לידי הנתבע 2, מר אורן סיעת (להלן: " מר סיעת") 10% מהון המניות בחברה (100 מניות).
ביום 27 באוגוסט 2014, נחתם הסכם משולש בין החברה, מר סיעת והתובע, במסגרתו רכש התובע מידי מר סיעת 50 מניות רגילות של החברה בנות 1 ₪ כל אחת, המהוות 5% מהון המניות המונפק של החברה וזאת תמורת הסך של 55,000 ₪ (להלן: "ההסכם"; "הסכם מכר המניות").
התובע טוען כיום, כי הנתבעים הוליכו אותו שולל.

לטענת התובע הובהר לו, כי מדובר בהזדמנות עסקית מהירה שנולדה כתוצאה מכך שב על מניות מסוים שאת מניותיו החזיק מר סיעת, מבקש לממש את המניות לצורך רכישת דירה.

ביחס לחברה ולמצבה –הוצגו לתובע מצגים שונים לפיהם: יש לחברה איש שיווק מוכר שידאג לחברה מאחר והוא מחזיק במניותיה; כי הושקעו בחברה כמיליון וחצי ₪; כי מטרת החברה היא לעבור את תקופת החורף ללא הפסדים ולהתחיל להרוויח בפסח בשנה שלאחר מכן.

לאחר רכישת המניות התקיימה ישיבת שותפים, במסגרתה הבהיר מר אפריאט, כי החברה מציה בקשיים כלכליים; כי השותפים התבקשו להזרים כספים לחברה וכך העביר התובע בחודש אוקטובר 2014 סך של 5,000 ₪ לידי מר אפריאט, ואולם בחודש נובמבר 2014 החליטה החברה על הפסקת פעילותה לנוכח המצב שאליו נקלעה ומר אפריאט אף מכר כך על פי הנטען את כל נכסי החברה ללא ידיעת יתר השותפים.

לטענת התובע כבר כחודשיים לפני שרכש את המניות בחברה, ידע מר אפריאט, כי החברה לא תוכל להמשיך ולהפעיל את הבר במתחם התחנה בת"א , שכן החוכרת של הבר, חברת סקאל הודיעה לשוכרת המשנה בנכס שמכוחה פעלה החברה בבר , כי היא לא מתכוונת לממש את האופציה העומדת לרשותה, והיא מתכוונת לסיים את השכירות בחודש דצמבר 2014. המדובר במידע מהותי שהוסתר מהתובע, שכן משמעותו היא, כי היה ברור וידוע (כבר בחודש יוני 2014) , כי החברה תסיים את פעילותה בחודש דצמבר 2014.

משכך טען התובע, כי התקשרותו בהסכם נעשתה תוך כדי טעות והטעיה כמובנם בס' 14 ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ומשכך דין ההסכם להתבטל תוך השבת הכספים ששילם התובע (בכתב התביעה נטען שמדובר ב- 60,000 ₪ אך הוצג הסכם שהתמורה בו הינה 55,000 ₪) , בצירוף עגמת נפש והשחתת זמנו.

הנתבע מס' 1 מר אפריאט דוחה את הטענות ומבהיר, כי לא הייתה לו כל נגיעה לעסקת מכר המניות וכי הוא לא קיבל כספים כלשהם בקשר אליה- וכי הוא כלל אינו צד להסכם זה. מר אפריאט טוען, כי הוא לא ניהל כל מו"מ עם התובע או הציג לו מצגים כלשהם , וכי מר סיעת הכיר לו את התובע, ואז אמר לו מר אפריאט, כי מדובר בעסק שנמצא בסיכון גבוה. בישיבת ההוכחות אשר התקיימה בתיק, טען מר אפריאט, כי גם דברים אלה לא נאמרו לתובע.

מר אפריאט מבהיר, כי התובע רכש את מניותיו זמן לא רב לאחר הקמת החברה ומייד לאחר תקופת מבצע "צוק איתן", כאשר במהלך תקופת המבצע מצבו הכלכלי של העסק היה ירוד והיה ברור לתובע, כי השותפים מנסים לשרוד.

זמן מה לאחר רכישת המניות (שלא נגעה אליו), המשיכו וגדלו חובותיה של החברה . משכך עלה לדבריו הצורך בהזרמת כספים לקופת החברה, אלא שרוב השותפים לא הזרימו כספים לקופת החברה ומסיבה זו בלבד, הוחלט לחסל את עסקיה של החברה ולמכור את הציוד שבבעלותה.

מר אפריאט מציין, כי הוא היה חתום על ערבויות אישיות לטובת החברה ומשכך הוא נאלץ לשלם חלק מחובות החברה מכיסו הפרטי.

אשר לטענות בדבר סיום מוקדם של הסכם השכירות מציין מר אפריאט, כי לחברה הייתה זכות להישאר ב מושכר במשך 5 שנים, וכי ניתנה לה האפשרות להתקשר בחוזה חדש ולהמשיך את השכירות.

הנתבע מס' 2 מר סיעת, טוען כי היה בכלל מתווך בין התובע לבין הבעלים של המניות אשר נמכרו לתובע – כי שמו של הבעלים הינו מר אשר סוויסה (להלן: " מר סוויסה") וכי הוא עצמו לא קיבל כל תמורה כספית בגין המכר האמור.
מר סיעת טוען, כי הוא החזיק ב-10% ממניות החברה (כאשר 5% מוחזקים בנאמנות עבור אחר - אותו מר סוויסה) ולא היה מעורב כלל בניהולה השוטף. לדבריו, טרם רכישת המניות קיים התובע פגישה עם גב' עדי סמוראי מחברת ייעוץ עסקי על מנת לבחון את כדאיות העסקה ואת הסיכונים הגלומים בה.
טענותיו של התובע הינן לכל היותר טענות בדבר כדאיות העסקה.

ב. המסגרת הדיוניות-
לכתב התביעה צורף תמלול מתוך שיחות שהוקלטו.

המדובר בשיחות שאותן הקליט ב"כ התובע, לצורך הליך משפטי שאותו הוא עצמו ניהל בעבר באופן אישי כנגד מר אפריאט בגין טענות של הטעיה ומצגי שווא בקשר עם רכישת מניות החברה על ידי אותו בא כוח – הליך שהסתיים בהסדר חסוי שלא הוצג בבית המשפט. המדובר בשיחות שקיים ב"כ התובע עם צדדים שלישיים. התובע אינו צד לאותן שיחות והוא לא הקליט את אותן השיחות.

דא עקא, שבא כוחו של התובע אשר הקליט את השיחות (ולא התובע) נמנע מלצרף תצהיר מטעמו ונמנע מלהעיד (לא רק זאת אלא שבהודעה שצרף בא כוחו של התובע לתיק ביום 2 בינואר 2018 התחוור, כי בא כוחו של התובע אף הודיע לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, כי אין בכוונתו להעיד בתיק מטעמו של התובע) . מעבר כך לא הוגשו לתיק הקלטות המקוריות וגם עורך התמלול לא הגיש תצהיר מטעמו. לתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע כבר לא הוגש אותו תמלול.

לעניין הצורך בהבאת עד שיעיד בבית המשפט על העובדות שקלט בחושיו (ולענייננו על השיחות שהתקיימו עם צדדים שלישיים, ר' ע"א (ת"א)37075-03-11 ז'קלין נ' דניאלי:

"כידוע, הכלל הרגיל במשפטנו הוא כי עד מעיד בבית המשפט על עובדות שקלט בחושיו שלו ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה (עיינו: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 469-468 (1998) (להלן: עניין ז'אפר); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 481 (מהדורת תשס"ד – 2003) (להלן: קדמי, חלק ראשון)). הטעם לכך מתבסס על אי יכולתו של העד לערוב לאמיתות תוכנו של המידע שנקלט מאחר..." (רע"א 948/08 משה ויזל ואח' נ' מוסדות ויזניץ אמרי חיים, [פורסם במאגרי המידע המשפטיים], 09/08/09).

לא זו אף זו – פסיקת בתי המשפט הכשירה הגשת הקלטות כראיות בכפוף לתנאים טכני ים, מהותיים ופורמאליים (ר' קדמי, על הראיות, חלק שני, 1141). במסגרת זו יש לבחון את מהימנות ואמינות סרט ההקלטה תוך בדיקה שאין מדובר בעיבוד. במקרה דנן לא צורף מעולם סרט ההקלטה עצמו ולא הוגש לתיק או הועבר לצדדים.

מעת שעורך המסמך לא התייצב למתן עדות, ומעת שהתמלול נזנח גם בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, הרי שלא ניתן להתייחס אליו כראייה. גם ב"כ התובע הבהיר בישיבת ההוכחות, כי (עמ' 23, ש' 7-8): "אני בכל מקרה לא מעיד על התמלול, והתמלול הוא גם לא ראיה בתיק הזה ולכן אין מה לחקור אותי עליו". לא נותר אלא לקבוע ביחס לאותו תמלול, כי אותו תמלול אינו חלק מהראיות בתיק זה.

עוד יוער, כי לכתב התביעה כלל לא צורף הסכם מכר המניות, וזה צורף לראשונה בתצהירי העדות הראשית מטעם התובע. בישיבה המקדמית אשר התקיימה בתיק בפני כב' השופט עמית יריב אשר דן בתיק זה בראשיתו התיר בית המשפט לתובע לצרף את המסמך, אך חייבו בתשלום הוצאות משפט בקשר לכך.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומטעמם של עדים נוספים. חלק מן העדים שמסרו תצהיר לא התייצבו למתן עדות (חיים איבגי מטעם התובע, ומר איתי סחיש מטעם נתבע 1), כך שתצהיריהם הוצאו מן התיק.
ישיבת ההוכחות בתיק התקיימה ביום 4 במרץ 2018. סיכומי הצדדים בכתב הוגשו בסמוך לאחר מכן. סיכומי תשובה מטעם התובע הוגשו לתיק ביום 27 במרץ 2018.
ג. דיון והכרעה-
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את הצדדים ועדיהם סברתי, כי דין התביעה להידחות.
ג.1. המסגרת הנורמטיבית
סעיף 14 לחוק החוזים, שעניינו טעות, קובע, כי:
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".
סעיף 15 לחוק החוזים, שעניינו הטעיה, קובע, כי:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
התובע טוען כאמור, כי יש להורות על ביטול ההסכם מכוח הוראות סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים, שכן אדם הפועל למטרות רווח לא היה נכנס לעסקה כושלת ונפסדת מראש. כאמור לעיל סבור התובע, כי הנתבעים ידעו עובר להתקשרות בהסכם עמו, כי החברה לא תוכל להמשיך את פעילותה, שכן ההסכם לא יוארך לאחר חודש דצמבר 2014 . הנתבעים כופרים כאמור בטענות. נבחן להלן את הדברים:
ג.2. התובע רכש ביודעין מניות בחברה אשר הפעילה עסק בסיכון גבוה והיה מודע לכך היטב
בחודש אוגוסט 2014, ביקש התובע לרכוש מניות בחברה- שמפעילה בר בתל-אביב. התובע הבהיר, כי הוא עוסק בתחום בתי הקפה, אך מכיר גם את תחום חיי הלילה (ישיבה מיום 4 במרץ 2018, ש' 9).
היה זה התובע אשר פנה לבית המשפט במהלך הישיבה המקדמית אשר התקיימה ביום 17 בינואר 2018, ביקש להוסיף מספר מילים ואמר את הדברים הבאים (עמ' 8, ש' 13-14):
"לקחתי סיכון ידעתי לאן אני נכנס. היה סיפור מאוד ברור, אנחנו מנסים לעבור את החורף אנחנו עובדים לפחות עד הפסח".
היינו, התובע ידע שהוא נכנס לתוך עסקה המצריכה "נטילת סיכון"; התובע אף ידע כי החברה מנסה "לעבור את החורף" ולעבוד לפחות עד פסח (קרי למשך תקופה של כ- 8 חודשים).
בישיבת ההוכחות אף הבהיר התובע, כי ידע שישנה אפשרות, כ י העסק ייסגר למשך מספר חודשים בחורף (עמ' 18 ש' 22-23): "ת. אמרו לי שיש אפשרות לסגור את הדלתות בחורף לחודש חודשיים ואז לפתוח. כי זה לא מקום של חורף כ"כ ולפתוח שיש יותר חם".
בישיבת ההוכחות עלו גם טענות אחרות מצדו של התובע, לפיהן כשנכנס לעסק נאמר לו שהעסק במגמת עלייה (עמ' 12, ש' 17-18); גם בכתב התביעה טען התובע, כי הוצג לו שבקיץ הבא יישא הבר רווחים גדולים.
כך או כך, ומבלי להתייחס לסתירות בגרסאות האמורות, דבריו אלה של התובע מלמדים על כניסה מרצון ומדעת לעסקה בעלת פוטנציאל סיכון גבוה. התובע ידע, שהחברה עשויה שלא לשרוד את החורף (שעה שרכש את המניות בחודש אוגוסט), והיה לו ברור כי מדובר בעסק בסיכון גבוה. אין ספק, כי זוהי עסקה המגלמת בחובה סיכון לא מבוטל, וכאמור התובע נכנס אליה בעיניים פקוחות.
התובע עשה את האמור, תוך שהוא אינו מעיין בהסכמים, אינו בודק בדיקות נאותות, אינו מעיין בדו"חות כספיים, למעט ביקור במקום ושיח עם שותפים.
כך בישיבה מיום 17 בינואר 2018 הבהיר התובע (עמ' 5, ש' 28-30): "עשיתי בדיקות לפני שחתמתי על ההסכם. בעיקר עשיתי בדיקות דיברתי עם השותפים שהכרתי שם, וראיתי גם...הייתי שם כל יום לפני שחתמתי, ראיתי איך המקום עובד. וזה גם אחרי מלחמה, בגלל זה הלכתי וחתמתי".
עוד התחוור, כי עובר לחתימה על ההסכם, נפגש התובע עם עו"ד איתמר אילין, בעל מניות נוסף בחברה וחבר של מר סיעת. אותו בעל מניות (שגם נחקר על תצהירו) הבהיר, כי עובר לחתימה על הסכם רכישת המניות נפגש עם התובע, והבהיר לו כי רכישת המניות בחברה היא ברמת סיכון גבוהה וכ-70% מהעסקים מהסוג הזה נסגרים בתוך שנה. עדותו של עו"ד אילין לא נסתרה לטעמי.
תוצאת האמור הינה אם כן, כי התובע אשר מבקש כיום לבטל את הסכם מכר המניות שבו התקשר, נכנס כאמור ביודעין לתוך עסקה בעלת פוטנציאל סיכון גבוה במיוחד, על כל הנובע והמשתמע מכך. התובע מטעמיו שלו, מתעלם מן האמור בסיכומיו.
בסיכומי התשובה טען התובע, כי מר סיעת היה מעסיקו הישיר וחברו הטוב של התובע והוא שם מבטחו בו. חברות טובה לא הוכחה בין הצדדים, ובכל מקרה העובדה שהיו קשרי עבודה בעבר (וגם חברות אם הייתה) בין התובע לבין מר סיעת, לא מאיינת את העובדה, כי ידע שהוא נכנס לעיסקה בסיכון גבוה, ולא ערך בדיקות, על כל הנובע והמשתמע מכך.
ג.3. טענת ההטעיה שהעלה התובע לא הוכחה
במהלך חודש אוקטובר 2014, מספר חודשים לאחר שהפך התובע לבעל 5% מהון המניות של החברה, קיבלה החברה החלטה להפסיק את פעילותה העסקית, בשל המצב העגום שאליו היא נקלעה (ס' 5 לכתב התביעה).
התובע מפנה לעניין זה לפרוטוקול אסיפת בעלי המניות מיום 26 לאוקטובר 2014 שם נקבע בס' 1 להחלטה, כי:"1. לאור המצב העגום שאליו נקלע העסק של החברה בעקבות המלחמה והתזרים השלילי של החברה, להפסיק את הפעילות של העסק ובמקביל למכור את המוניטין של העסק (אם יתאפשר) וגם את כול הציוד וכל הסחורה של החברה לשם צמצום החובות שהצטברו לה".
אלא שהתובע טוען, כי עוד בטרם רכישת המניות על ידו ידעו הנתבעים, כי החברה לא תוכל להמשיך בפעילותה.
לפי טענתו של התובע, נודע (לבא כוחו) משיחה עם נציג חברת סקאל בשם עפר, כי סקאל הודיעה למר אפריאט בסוף חודש יוני 2014, כי סקאל אינה מתכוונת לממש את האופציה שהייתה לה להמשך ולשכור את הנכס שבו פעל הבר לאחר דצמבר 2014, וכי כפועל יוצא נעשתה פנייה לחברת ויתניה שהייתה בעלת הזכויות בנכס על מנת שתאפשר לתובעת להישאר במושכר, אך אותה חברת ויתניה סרבה.
את המידע הזה שגילה כביכול בדיעבד אותו עפר מחברת סקאל לבא כוחו של התובע הסתירו הנתבעים (כך על פי הנטען) מהתובע הגם שידעו על כך.
ב"כ התובע ניסח את השאלה שבמחלוקת באופן הבא (ישיבה מיום 9 ביולי 2017, ש' 24-26): "השאלה המשפטית היא פשוטה-יש נתון מכריע לגבי הסכם השכירות שמר אפריאט ומר אורן (הנתבעים) הציגו לתובע שיש הסכם שכירות ארוך טווח לעוד 5 שנים. מתברר שכשהבטיחו לו את זה, ידעו בלבם שאין כל הסכם כזה, כי השוכרת הראשית ביטלה את האופציה".
על מנת להבין את מערכת היחסים החוזית בקשר עם הפעלת הבר ועל מנת שהאמור בסעיף 29 לעיל יהיה בהיר ומובן ייאמר, כי לכתבי הטענות צורפה מערכת הסכמית (חלקית ומקוטעת) המלמדת את הדברים הבאים אשר רלוונטיים למסכת העובדתית הקשורה לטענת הטעות/הטעיה:
ביום 19 בספטמבר 2011, התקשרה חברת ויתניה בע"מ (להלן: "ויתניה"), אשר לטענת התובע הינה חברת ניהול הנכסים אשר מנהלת את ביתן 3 במתחם התחנה בת"א שבו מצוי הבר, עם חברת סי.אנד שלס שיווק בע"מ מקבוצת סאקל (להלן: "סאקל"), ואשר מכוחו שכרה סקאל שטח בביתן 3 במתחם התחנה (להלן: "המושכר"), עד ליום 31 בדצמבר 2014, כאשר ניתנה לשוכר אופציה להאריך את תקופת השכירות, בחמש שנים נוספות, עד ליום 31 באוקטובר 2019 (לכתבי הטענות צורף הסכם חלקי).
בשנת 2013 (בתאריך לא ידוע), התקשרה סאקל, עם חברת איי קול בע"מ (להלן: " איי קול"), בהסכם אשר מכוחו השכירה לחברת איי קול חלק מתוך שטח המושכר, לצורך ניהול בית קפה-מסעדה.
ביום 3 באוקטובר 2013, התקשרה חברת איי קול עם החברה (אשר התקשרה בהסכם באמצעות מנהלה ומורשה החתימה מטעמה, מר אפריאט), ואשר מוגדרת בהסכם כחברת הניהול, בהסכם שמכוחו מסרה חברת איי קול לחברה את ניהול המסעדה/בר שיופעל תחת המותג של החברה. בהסכם נקבע, כי לירון תמיר ומר אפריאט יהיו אחראים באופן אישי להפעלת המקום. החברה התחייבה באותו הסכם לשלם לחברת איי קול כספים בהתאם למחזור ההכנסות החודשי של החברה.
היינו, הפעלת הבר על ידי החברה, נעשתה מכוח הסכם התקשרות עם חברת אייקול, שהייתה כפופה להתקשרות עם חברת סקאל, שהייתה כפופה להתקשרות עם חברת ויתניה.
כעת, משהובהרה המעורבות של חברת ויתניה ו של חברת סקאל – נבחן את טענותיו של התובע, כאשר המסקנה היא, כי טענותיו לא הוכחו, וזאת לנוכח הטעמים הבאים:

ראשית, התובע לא הביא כל ראיה ממנה ניתן ללמוד, כי הנתבעים או החברה קיבלו הודעה כלשהי, מגורם כלשהו עובר להסכם רכישת המניות, כי לאחר חודש דצמבר 2014 לא תוכל החברה להמשיך ולעשות שימוש בנכס שבו פועל הבר. הלכה למעשה, אין גם טענה פוזיטיבית של התובע, כי מר סיעת, זה שמכר לתובע את המניות, ידע בכלל את הדברים הללו (הידיעה ככזו מיוחסת בכלל למר אפריאט שלא היה צד באופן אישי להסכם מכר המניות- ועל כך בהרחבה בהמשך).

שנית, טענת ההטעייה שמעלה התובע , נסמכת על שיחות שקיים בא כוחו של התובע עם מר עפר גרא מי שהיה סמנכ"ל פיתוח נכסים בסקאל (להלן: "מר גרא")- שיחות שהוקלטו ותומללו במסגרת הליך שניהל בא כוח התובע כנגד מר אפריאט. דא עקא, שאותן שיחות ואותו תמלול אינם חלק מתיק זה , שעה שבא כוחו של התובע בחר לייצגו ולא להגיש את ההקלטות שערך לתיק זה. היינו, "בריח התיכון" של התובענה מתבסס על ראיות שאינן קיימות בתיק.

שלישית, מר גרא מטעם סקאל מסר תצהיר בתיק ואף העיד, ועמדתו שונה בתכלית מעמדת התובע.
בתצהירו, הבהיר מר גרא מטעם חברת סקאל, כי סקאל השכירה את הנכס מחברת ויתניה, לתקופת שכירות של 5 שנים בצירוף 5 שנים נוספות אשר ניתנו כאופציה. מר גרא הבהיר, כי הסכמי השכירות היו מחייבים, ואם הייתה החברה מבקשת להמשיך ולעשות שימוש במושכר גם בתקופת האופציה היא הייתה רשאית לעשות כן ולא ניתן היה לבטלם ללא הסכמתו של מר אפריאט מטעם החברה.

בעדותו אישר מר גרא, כי בשל מבצע צוק איתן ביקשה סקאל לסיים את פעילותה במתחם, אך הדבר נעשה בשיתוף פעולה עם ויתניה ומר אפריאט מטעם החברה, ולחברה למעשה ניתנה האפשרות להמשיך ולשכור את הנכס.

מר גרא הבהיר (עמ' 24 ש' 28-29), כי: "אם הייתי רוצה לצאת ושלומי לא היה רוצה לצאת, שלומי היה יכול לחייב אותי מתוקף הסכם להמשיך ואז לא הייתי יוצא", וכי (עמ' 23 ש' 23-24): "בסופו של דבר מה שמעניין זה דבר אחר, טרנסטיישיין הייתה יכולה להישאר באישור ויטניה לאורך כל הדרך, לבד או בלעדינו...".

עוד ציין נציג סקאל, כי ויתניה לא התנגדה שהחברה תישאר ( עמ' 21 ש' 30-32): "אנחנו לא הודענו לשלומי שאנחנו לא ממשיכים. אנחנו הודענו לויטיניה שאנחנו יוצאים. אין בעיה לויטיניה ששלומי ישאר במאתיים מטר שלו. הם הציעו לו גם תנאים יותר טובים משלנו. הם היו מודעים למצב".

הנה כי כן, בניגוד לטענת התובע, נציג סקאל לא אישר שנמסרה לנתבעים הודעה על הפסקת הסכם השכירות כחצי שנה לפני חודש דצמבר 2014, ומעבר לכך הדגיש ביתר שאת, כי גם כאשר סקאל ביקשה לעזוב, נעשה הדבר בהסכמה מול ויתניה ומול החברה ובהליך של הידברות משותפת במסגרתו ניתנה לחברה האפשרות להפעיל את הנכס.

בסיכומיו, בחר התובע ליתן דגש לכך, כי בהתאם להסכם שבין סקאל לבין ויתניה, היה על סקאל ליתן הודעה בכתב חצי שנה לפני תום תקופת ההתקשרות הראשונה (דצמבר 2014) כי היא רוצה לממש את האופציה עד לשנת 2019 והיא לא עשתה כן והדבר מלמד על כך שכבר בחודש יוני 2014 ידעה החברה שההסכם של סקאל לא יחודש. לטעמי אין באמור כדי לתרום ולסייע לתובע, מעת שנציג חברת סקאל מבהיר כאמור לעיל, כי: "אנחנו לא הודענו לשלומי שאנחנו לא ממשיכים ", הרי שמערכת היחסים בין סקאל לבין ויתניה אשר לא הייתה ידועה לחברה אינה רלוונטי ת להכרעה דכאן, מה עוד שנציג סקאל (שאינו צד להליך) מתאר את הדברים בצורה שונה.

רביעית, יש לזקוף לחובתו של התובע גם את העובדה, כי הוא לא מצא לנכון לזמן נציג כלשהו מחברת ויתניה. שהרי במסגרת טענת הטעות/הטעייה טוען התובע (ס' 8 לכתב התביעה), כי לאחר שסקאל הודיעו לחברה על כך שהם לא ממשים את האופציה פנה מר אפריאט לחברת ויתניה במטרה להתקשר עמה בהסכם אך זו סרבה לכך . טענות אלה לא הוכחו, ולא הובא כל עד לצורך תמיכה בהן. כאמור לעיל, העיד מר גרא מטעם סקאל אחרת- כי ויתניה רצתה את התובעת/מר אפריאט בנכס ועדות זו לא נסתרה.
לדברים ישנה משמעות מהותית לענייננו- טענת ההטעיה/הטעות מבוססת כאמור בס' 8 לכתב התביעה על פנייה אקטיבית של מר אפריאט לויתניה בבקשה להישאר בנכס ועל סירוב של ויתניה.
לדברים האלה לא הובאו כל תימוכין או ראיות.
תוצאת האמור הינה אם כן, כי הטענות בדבר ידיעה כביכול של הנתבעים בחודש יוני 2014, כי החברה לא תוכל להמשיך ולהפעיל את הנכס לאחר דצמבר 2014 לא הוכחו על ידי התובע ודין טענותיו בעניין זה להידחות.
על האמור יש להוסיף ולציין, כי התובע לא הצליח לסתור את טענת הנתבעים לפיה הפסקת הפעילות בנכס הינה פועל יוצא של מצב כלכלי רעוע שגבר לנוכח סירובם של בעלי המניות להזרים כספים. לעניין זה אישר התובע בעדותו, כי הוא סירב לבצע הזרמה שנייה של כספים לקופת החברה (עמ' 17, ש' 21-23) הגם שהתבקש לעשות כן.

ג.4. יישום המסגרת הנורמטיבית על נסיבות המקרה שבפנינו
הטעיה –
"העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה אפוא בהתקיים היסודות הבאים: א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי ( לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 313-314 (2005) (להלן: שלו))" (ר' ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ 14.8.2008).

במקרה דנן לא הוכח רכיב ההטעיה וממילא שלא הוכח הקשר הסיבתי הכפול הנדרש והמתבקש -"בריח התיכון" של טענת ההטעיה מתייחס לכך שהנתבעים לא מסרו לתובע את ידיעתם, לפיה החברה לא תוכל להמשיך להפעיל את העסק לאחר דצמבר 2014 במעמד חתימת ההסכם. דא עקא וכפי שהובהר לעיל, לא הוכח שהנתבעים ידעו את הדברים הללו בחודש אוגוסט 2014, והסתירו זאת מפני התובע. לא הוכחה גם הטענה לפיה ויתניה סירבה לאפשר לחברה להמשיך ולפעול בנכס.

טעות (טעות בכדאיות העסקה) –
""טעות" בדיני החוזים משמעה הערכה שגויה של מציאות הדברים לאמיתה. ובמילים אחרות, מדובר בקיומו של פער בין המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעת הצדדים ובין מציאות הדברים כהוויתה (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז (4) 817, 840 (2003) (להלן: עניין שלזינגר); דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 666-662 (2003)) (להלן: עניין כנען); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 668 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)) "- ר' ע"א 7920/13 עמיקם כרמל נ' אודליה טלמון (29.2.2016).

לעילת הביטול לפי ס' 14(א) לחוק החוזים ארבעה יסודות (ר' ע"א 7663/11 גבריאל דדון נ' יוסף יהויקים חדד – 29.4.2013) שבהתקיימם זכאי הטועה לבטל את החוזה: " קיום חוזה; טעות יסודית; ידיעה בפועל או בכוח של הצד השני על הטעות; וקשר סיבתי בין הטעות לכריתת ההסכם, קרי: לולא הטעות, הצד שמבקש לבטל את ההסכם לא היה מתקשר בו ( לדיון בסעיף 14( א) לחוק החוזים ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 674-670 (1992); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 282 (2005); איל זמיר " טעות והטעיה בכריתת חוזים" ספר אור 203, 251-227 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013))".

יסודות עילת הביטול לפי ס' 14 (ב) לחוק החוזים הינם שלושה יסודות (ר' פסה"ד בעניין עמיקם כרמל הנזכר לעיל): " התנאים הנדרשים, אפוא, על מנת שתקום עילה לביטול חוזה בגין טעות כמשמעותה בסעיף 14(ב) הנ"ל הם: קיומה של טעות אצל הצד המבקש לבטל את החוזה; העדר ידיעת הצד השני על הטעות; וקשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה (שלו, בעמ' 285). בהתקיים תנאים אלה רשאי בית המשפט להורות על ביטול החוזה אם מצא "שמן הצדק לעשות כן". הרציונל המונח ביסוד ההוראה המאפשרת את ביטול החוזה מקום שבו מתקיימים יסודות הטעות המשותפת הוא "כי הפער הגדול בין הנכס אשר בנוגע אליו התכוונו הצדדים להתקשר, לבין הנכס שלגביו התקשרו בפועל, מונע היווצרות חוזה או מאיין את ההסכמה המונחת ביסודו" (עניין כנען בעמ' 663)".

אינני סבור, כי המקרה דנן עולה כדי טעות- וגם לא טעות משותפת. לא הייתה כאן הערכה שגויה מצדו של התובע את מציאות הדברים לאמיתה. תחת זאת נכנס התובע בעיניים פקוחות לתוך עסקה מסוכנת באופן העולה לטעמי כדי טעות בכדאיות העסקה.

סעיף 14 (ד) לחוק החוזים קובע כאמור (הן ביחס לטעות והן ביחס להטעיה), כי: "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".

במהלך השנים, אימצה הפסיקה את תיאוריית הסיכון, כפי שהוצעה ע"י פרופ' דניאל פרידמן (הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות, עיוני משפט יד 459, 466 (1989) ולפיה טעות בכדאיות העיסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על-פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ר' ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח (2) 513, 527 (1994); וע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן (24.7.2013)"

הנה כי כן- טעות בכדאיות העסקה היא טעות שבאה בגדי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ואין הוא רשאי לטעון לאחר מכן, כי יש לבטל את החוזה בשל טעות.

דברים אלו יפים למקרה שבפנינו – התובע נכנס "בעיניים פקוחות" לתוך עסקה בעלת פוטנציאל סיכון רב, והשקיע את כספו בעסק אשר לשיטתו שלו, לא היה ברור, אם יצליח לשרוד את תקופת החורף.

בדיון אשר התקיים ביום 17 בינואר 2018 אמר התובע במפורש: "לקחתי סיכון ידעתי לאן אני נכנס". לטעמי, מי שלוקח סיכונים ויודע שהוא נכנס לעסק שמנסה לשרוד אך לא בטוח שיצליח לשרוד, אינו יכול לבוא בדיעבד ולטעון, כי התקשר בהסכם בשל טעות, ויש לבטל את ההסכם בשל כך.

עצם העובדה שהתובע ידע על הסיכון בעסק והקשיים שפקדו אותו ובחר שלא להשלים את הבדיקות בבדיקת נאותות כזו או אחרת עומדת אף היא בעוכריו של התובע בכל הנוגע לטעות בכדאיות העסקה. ר' לעניין זה בספרם של המלומדים דניאל פרדימן ונילי כהן חוזים, כרך ב' 668 (1992):

"מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו" (פרידמן וכהן, בעמ' 741).

הלכה למעשה, הפך התובע לשותף בבר שלא הצליח. השקעתו ירדה כפי הנראה לטמיון, ואולם מדובר בסיכון עסקי שאותו נטל התובע, על כל הנובע והמשתמע מכך. אם לא ביצע את מלוא הבדיקות עובר לכניסתו לעסק, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

למען הסר ספק, אני מאמין לתובע, כי לא שיווה בנפשו, כי ישקיע כספים רבים ברכישת מניות וכי ההשקעה תרד לטמיון מהר כל כך. דא עקא, שההסבר לפיו מצבה של החברה היה רע מלכתחילה והפך קשה יותר בחלוף החודשים לא נסתרה.

חשוב להבהיר, כי התובע מיקד את תביעתו בעילה אחת מרכזית שעניינה הטעיה הנוגעת למידע שהיה מצוי בידי הנתבעים עובר לחתימה על ההסכם ולפיו החברה עתידה להפסיק את פעילותה בתוך זמן קצר בשל אי מימוש הסכם אופציה. מעת שטענה זו לא הוכחה, נותרנו עם התקשרות רגילה בעסקה שביצע התובע, תוך שהוא ער לכך שמדובר בעסקה מסוכנת על כל הנובע והמשתמע מכך.

השתק ומניעות לנוכח הוראות ההסכם - גם בהסכם מכר המניות נקבע הלכה למעשה כי כל ההסכמות והמצגים הקודמים שבין הצדדים בטלים. כך, בסעיף 3.ה. להסכם נקבע, כי: " הסכם זה כולל את כל התנאים המוסכמים בין הצדדים....כל הסכם ו/או הסכמה הקודמת למועד כריתת הסכם זה בטלה ומבוטלת".
אזכיר, כי משיקוליו שלו נמנע התובע מלצרף את ההסכם לכתב התביעה וזה צורף רק בשלב מאוחר יותר.
בסעיף 10 לסיכומי התשובה העלה התובע לראשונה את הטענה לפיה "סעיף סל בהסכם המבטל כל מצגים קודמים אינו חל בעניינו היות ונושא השכירות כלל לא הוזכר בהסכם...".
אמנם הסכם מכר המניות אינו מתייחס להסכם השכירות, אלא ש"בריח התיכון" של התביעה הינו במצגים בעל פה שהוצגו לתובע עובר לחתימה על ההסכם, כאשר התובע מבהיר בס' 2 לכתב התביעה, כי: "לאור המצגים הנ"ל נחתם הסכם בו סוכם...". היינו גם אם ההסכם לא התייחס לשכירות, הרי שהוא מבטל מצגים קודמים, ומאיין בכך את טענותיו של התובע.
ג.5. למעלה מן הצורך - היבטים נוספים שיש לדון בהם -
הטענות כנגד מר סיעת -
מי שמכר לתובע את מניותיו היה מר סיעת, הנתבע מס' 2.
עובר לביצוע המכר, היה מר סיעת בעלים של 10% מהון המניות המונפק של החברה ולאחריו נותר מר סיעת בעלים של 5% מהון המניות.
מר סיעת טוען, כי המניות שנמכרו על ידו לתובע (5%) היו בכלל מניות אשר החזיק בעבור מר אשר סויסה, וכי שימש כמתווך בעסקה ולא קיבל כל תמורה כספית בקשר לכך.
דא עקא שמר סיעת לא הציג בפני בית המשפט הסכם נאמנות כלשהו לפיו המניות הנמכרות אינן מניותיו וכי הוא משמש כנאמן בלבד; המניות לא נרשמו ברשם החברות כמניות אשר מוחזקות בנאמנות ולא הוצג כל דיווח לרשויות לפיו המכר הינו מכר בנאמנות ; ממילא גם שטענות התובע אינן עולות בקנה אחד עם הסכם מכר המניות שם הצהיר מר סיעת, כי: " המוכר אשר הינו בעל המניות בחברה, מחזיק במניות הנמכרות לשותף החדש"; על כל אלה יוער, כי מר סיעת לא זימן לעדות את מר סוויסה שלטענתו הינו הבעלים האמיתי של המניות.
מסקנת האמור הינה אם כן, כי מר סיעת לא היה מתווך אלא מוכר המניות לכל דבר ועניין.

אלא שיחד עם היותו מוכר לכל דבר ועניין, לא הוכח, כי מר סיעת הטעה את התובע בקשר עם העסקה האמורה, או כי ידע, כי החברה עתידה להפסיק את פעילותה או כפי שטוען התובע- כי החברה קיבלה הודעה בסוף חודש יוני 2014, לפיה לא תוכל להמשיך ולהפעיל את העסק לאחר דצמבר 2014.

לעניין זה יוער, כי ממילא גם ביחס טענת הטעות וההטעיה הנטענת על ידו בתיק זה, אין לתובע טענה פוזיטיבית לפיה ידע מר סיעת עובר להתקשרות, על הודעתה הנטענת של חברת סקאל או על סירובה הנטען של חברת ויתניה להמשיך ולהשכיר את הנכס לחברה . מעת שאין טענה כלפי מר סיעת בעניין זה, ומעת שמדובר במי שהיה בעלים של 10% מהון המניות ולא הוכח שהיה דירקטור או מורשה חתימה, הרי שממילא אין היתכנות לטענות כנגדו בקשר לכך.

ודוק – כפי שהובהר לעיל, ממילא שטענת הטעות/ההטעיה הנטענת (ידיעה על אי מימוש האופציה) לא הוכחה כשלעצמה.

נדמה, כי התובע לא דק פורתא במשטר דיני החברות זאת הן ביחס למר סיעת והן ביחס למר אפריאט. שהרי, מר סיעת המוכר הינו בעל מניות מיעוט זניחות. לא הוכח שבעל מניות זה ידע על כך שהסכם ההתקשרות אמור שלא להיות מוארך (בהנחה שטענות התובע נכונות), ואם הדבר נכון, אזי מדוע המשיך להחזיק במניות נוספות של החברה?!

היינו, לטעמי- גם אם היה עובר התובע את המשוכה לפיה ידעה החברה על כך שהיא עשויה שלא להמשיך את פעילותה בנכס (משוכה שלא עבר בכל מקרה), הרי שגם אז לא היה מצליח לטעמי התובע לעבור את המשוכה הקושרת בין מוכר המניות –מר סיעת בעל מניות מיעוט- לבין ידיעתה של החברה. ביחס לרכיב זה, לא נעשה למעשה כל ניסיון במסגרת התביעה לקשור בין הקצוות הללו.

הטענות כנגד מר אפריאט -
על הסכם מכר המניות חתומים שלושה צדדים – התובע, מר סיעת והחברה.
החברה מצדה הצהירה, כי המניות אינן משועבדות או מעוקלות וכמו כן הובהרו הזכויות שמקנות מניות אלה.
מר אפריאט איננו חתום באופן אישי על ההסכם- נראה כי הוא חתום מטעמה של החברה שכלל אינה צד להליך זה ולא נתבעה על ידי התובע - והוא לא מכר לתובע מניות כלשהן במסגרת עסקת מכר המניות. ממילא גם שמר אפריאט לא קיבל תמורה כלשהי בגין מכר המניות הנ"ל.
משכך, העלאת טענות משפטיות כנגד מר אפריאט, אשר מתבססות אך ורק על סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים מעוררות קושי. שכן, גם אם היה ממש בטענות הנטענות, הרי שמר אפריאט אינו צד להתקשרות החוזית (נראה שבהליך שהתנהל בין מר אפריאט לבין ב"כ התובע היה מר אפריאט מוכר ישיר של מניות ואולם התמונה אינה פרושה בפני בית המשפט) , ולא ברור אפוא מכוח מה מבוקש להחיל עליו סעיפים אלה לחוק החוזים.
על כל אלה אוסיף ואציין, כי החברה עצמה לא נתבעה, ומר אפריאט לא נתבע כלל בכובעו של דירקטור, אלא רק בגין טעות והטעיה מכוח חוק החוזים. מכאן, שיש ממש בטענות מר אפריאט בדבר היעדר יריבות.
להשלמת התמונה בעניין זה אוסיף ואציין, כי במסגרת סיכומי התשובה שהגיש התובע הועלו (לראשונה) טענות כנגד מר אפריאט אשר חתם על ההסכם בכובעו כדירקטור מטעם החברה. המדובר בטענות אשר מועלות לראשונה ואין להן זכר בכתב התביעה שעוסק כאמור בחוק החוזים ובטעות והטעיה ואין מדובר כלל בתביעה מכוח אחריות דירקטורים . דא עקא, שכאמור לעיל מר אפריאט לא היה כלל צד להסכם.
שיהוי ומניעות-
התובע רכש את מניותיו בחודש אוגוסט 2014.
כעולה מהמסכים שצורפו לכתב התביעה ביום 26 באוקטובר 2014 התכנסה אסיפת בעלי המניות של החברה ובמסגרתה הוחלט להפסיק את הפעילות של הבר. התובע נכח באסיפה זו כמו יתר כל בעלי המניות.
דא עקא שהתובע לא מצא לנכון להעלות כל טענה ו/או טרוניה "בזמן אמת" על הטעיה ו/או טעות. אין בנמצא מכתב שלו, אין בנמצא דרישה שלו ואין בנמצא כל פנייה שלו בקשר לכך. הפעם הראשונה שבו הועלו על ידו טענות בקשר לכך היו במסגרת התביעה דנן אשר הוגשה במהלך שנת 2017.
ברי, כי השיהוי של התובע ואי העלאת טענות "בזמן אמת" נזקף אף הוא לחובת התובע.

ד. מספר הערות לפני סיום-
במסגרת כתב התביעה הועלו על ידי התובע אגב אורחא טענות הקשורות לריקון החברה מנכסיה ומכירת נכסי החברה ע"י מר אפריאט ללא ידיעתם של השותפים, ובכלל זה קבלת טובות הנאה אישיות מאת צדדים שלישיים.
אבהיר, כי מעבר לכך שאין לבית משפט זה סמכות לדון בסכסוכים בין בעלי מניות בחברה, הרי שהטענות לא עלו כפלוגתאות המצריכות הכרעה וכפי שהבהיר בא כוח התובע (ישיבה מיום 7 בספטמבר 2017), "התביעה נסובה על מצגים שגויים".
אני מציין את הדברים הללו על מנת להבהיר, כי אין בפסק דין זה כדי לחסום ו/או למנוע מהתובע מלהעלות טענות, ככל שיש כאלה שעניינן אינו נוגע למצגים השגויים שהוצגו עובר לחתימה על הסכם מכר המניות, וכמובן שמבלי לקבוע כל עמדה ביחס לכ ך.
סיכומי התובעים שזורים בטענות הנוגעות לראיות שלא מצויות בפני בית המשפט- כך לגבי ההליכים המשפטיים שניהל התובע כנגד מר אפריאט ואשר לטענתו הסתיימו בפשרה. בית המשפט אינו ער לאותם הליכים כך שהטענות אינן רלוונטיות; כך גם לגבי הקלטות שתמלולן כאמור אינו חלק מתיק זה; כך גם לגבי פרוטוקול אסיפת בעלי מניות של החברה מיום 10 באוגוסט 2014 שאיננו חלק מתיק בית המשפט (בתיק ישנו פרוטוקול אחר מתאריך זה), וכך גם לגבי מסמך נוסף שאותו ביקש התובע לראשונה לאפשר לו לצרף בסיכומי התשובה.

ה. סוף דבר-
לנוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט בסך של 400 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪; התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט בסך של 400 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה על פי דין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום בצירוף אישור מסירה.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.