הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 5907-09-17

לפני כבוד השופט רז נבון

התובעת:

דיצה בריסקר ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד יואב זטורסקי

נגד

הנתבעת:

עו"ד איילה תל פז
ע"י ב"כ עו"ד שושנה גלס ועו"ד גדי עמרני

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 75,000 ₪, שהוגשה ע"י התובעת דיצה בריסקר ז"ל (אשר נפטרה לאחר הגשת התביעה), כנגד הנתבעת עו"ד איילה תל-פז, ועניינה טענות שונות בקשר עם השירות המשפטי אשר ניתן ו/או צריך היה להינתן לתובעת, ואשר בגינו שולמה לנתבעת תמורה כספית, אשר את חלקה עותרת התובעת לקבל לידיה בחזרה.
א. רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים -
התובעת, דיצה בריסקר ז"ל (להלן: "התובעת"), נמנתה על יורשי המנוחה ר.א ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר נפטרה בשנת 2011, והותירה אחריה צוואה. (הערה - מאחר וההליך דנן פומבי , אך עניינו מתייחס בחלקו לטיפול בתיק שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, יובאו שמות צדדים אחרים הקשורים לאותו הליך שלא בשמם המלא).
לאחר פטירתה של המנוחה החלו להתנהל בשנת 2012 בין יורשיה הרבים של המנוחה, הליכים משפטיים לפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
במסגרת זו, הוגשה במסגרת ת"ע 38940-04-12 בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה על שינויה וזאת על ידי אחת היורשות (הגב' א.). התובעת, אשר לא הייתה מיוצגת באותה עת, התנגדה לאותה בקשה, וביקשה להורות (בשם ילדיה), כי ילדיה יירשו חלקים גדולים יותר וזאת בהסתמך על צוואה קודמת.
עוד הסתבר, כי במסגרת ת"ע 38979-04-12 הוגשה בקשה למינוי עזבון, וגם בהליך זה הגישה התובעת התנגדות, שעה שלא הייתה מיוצגת.
ביום 6 במרץ 2014, ובעוד ההליכים המשפטיים דלעיל נמשכים ומתנהלים , שכרה התובעת את שירותיה של הנתבעת עו"ד איילה תל-פז (להלן: "הנתבעת"; "עורכת הדין"), על מנת שתייצג אותה בהליכים המשפטיים הנ"ל ובקשר לכך נחתם הסכם שכר טרחה, שאותו ערכה הנתבעת (להלן: "ההסכם הראשון").
נקבע בהסכם הראשון תחת "מהות העניין", כי הוא מתייחס ל: "עזבון המנוחה הגב' ר.א. ז"ל (ת"ע 38940-04-12, ת"ע 38979-04-12) בבית משפט לענייני משפחה בירושלים".
במסגרת ההסכם הראשון נקבע תשלום שכ"ט בסך של 55,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין , כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום זה שולם במלואו לנתבעת. נקבע, כי שכה"ט אינו מותנה בתוצאות ההליך וישולם גם במקרה שהתיק יסתיים בפשרה.
מכאן ואילך נטלה על עצמה הנתבעת לייצג את התובעת, ובשנת 2015 הושג בין היורשים הסכם פשרה בדבר אופן חלוקת עזבונה של המנוחה, אשר ביום 2 בפברואר 2015, קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, במסגרת דיון אשר התקיים לפניו (להלן: " הסכם הפשרה").
לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בשנת 2015 , הסתיים לעת ההיא, הטיפול המשפטי של הנתבעת בענייניה של התובעת.
בחודש מרץ 2016 פנה בעלה של התובעת, מר אופז בריסקר (להלן: "אופז") לנתבעת וביקש ממנה לטפל בעניינה של דירת מגורים בירושלים (להלן: "הדירה"), אשר הייתה שייכת במחצית למנוחה, ואשר לא צורפה לעזבון המנוחה.
בזיקה לאמור לעיל , נחתם ביום 7 ביוני 2016, הסכם שכר טרחה, שני במספר, בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: "ההסכם השני"). "מהות העניין" כפי שהוגדרה בהסכם שכר הטרחה השני עניינה: "עזבון המנוחה הגב' ר.א. ז"ל – תביעה לפסק דין הצהרתי לפיה הדירה רשומה על שם המנוחה שייכת לעזבון המנוחה ויש צורך לחלקה בהתאם לפסק הדין-בית משפט לענייני משפחה בירושלים ".
היינו- הנתבעת נטלה על עצמה להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שיורה, כי הדירה הינה חלק מעיזבון המנוחה, וכי החלוקה בין היורשים כפי שנקבעה בפסק הדין, חלה גם על דירה זו.
בהסכם השני נקבע, כי שכר הטרחה יעמוד על הסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין , ובנוסף נקבע, כי הנתבעת תהיה זכאית לסך העומד על 10% בגין חלקה של משפחת התובעת בדירה, ככל שיקבע, כי הדירה שייכת לעזבון ויש לחלקה בהתאם לפסק הדין.
הסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ , שולם לנתבעת (35,100 ₪).
כפי שיובהר בהרחבה להלן, העבירה הנתבעת טיוטות של כתב התביעה, אלא שתביעה לא הוגשה בסופו של יום לבית המשפט, זאת לאחר שמספר חודשים לאחר מכן, התגלעו מחלוקות בין הצדדים, אשר הבי או לגדיעת מערכת היחסים פיטוריה של הנתבעת ולדרישתה של התובעת מהנתבע ת לקבל בחזרה כספים ששולמו בקשר עם הסכם שכר הטרחה הראשון והשני , והכל בנסיבות אשר יפורטו להלן בהרחבה.

תמצית טענות התובעת -
לטענת התובעת, גבתה הנתבעת שכר טרחה גבוה, הנאמד בסך של כ- 100,000 ₪, אך בפועל כמעט ולא עשתה דבר במסגרת ההליכים המשפטיים לגביהם נחתמו שני הסכמי שכר הטרחה.
נטען, כי הסכם שכר הטרחה הראשון, אמור היה למצות את כלל שכר הטרחה אשר ישולם לנתבעת בגין הטיפול המשפטי, אלא שהנתבעת דרשה מהתובעת לשלם לה במסגרת ההסכם השני שנחתם , סך נוסף (30,000 ₪ + מע"מ), זאת מבלי שהייתה לכך הצדקה. היינו- הסכם שכר הטרחה הראשון אמור היה לכסות טיפול כולל ומקיף גם ביחס לדירה, אשר בגינה נחתם הסכם שכר הטרחה השני.
אשר להסכם שכר הטרחה השני נטען, כי הנתבעת התחייבה להגיש את התביעה במהלך הפגרה אך לא עשתה כן; כי רק בסוף הפגרה שלחה לבעלה של התובעת טיוטה ראשונית וחלקית אשר הוגדרה על ידי התובעת כעבודה חובבנית. לאחר קריאת הטיוטא הנ"ל התעורר אצל הבעל (אופז) ספק , בצורך בהגשת תביעה ומשכך ביקש אופז לקבל מידע אודות תיק העזבון אך זכה להתעלמות; רק בחודש נובמבר 2016 העבירה הנתבעת לתובעת הודעת דוא"ל ממנה נלמד לראשונה, כי מנהל העזבון הגיש בקשה חדשה למתן הוראות בעניין הדירה וזו הועברה לתגובת הנתבעת, שלא מצא ה לנכון לעדכן את התובעת בכך או למסור תגובה לבית המשפט.
בסמוך לאחר מכן נפגשו הצדדים, והנתבעת עמדה על כך, שיש צורך בהגשת תביעה חדשה, ואולם בחודש ינואר 2017 הודיע אופז לנתבעת, כי התובעת לא השתכנעה שהתביעה אכן נחוצה, ולפיכך ביקש את השבת הכספים אשר שולמו, אלא שהנתבעת סירבה לכך.
לשיטת התובעת , התנהלותה של הנתבעת גרמה לנזקים שטרם התגבשו, ואשר תביעה זו אינה עוסקת בהם (לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים). במסגרת תביעה זו עותרת התובעת, כך לטענתה, לפיצוי בגין חסרון הכיס אשר נגרם לה, בשל כך ששילמה כספים בגין שירותים אשר לא סופקו לה .
כך, במסגרת ההליך דכאן טוענת התובעת, כי היא זכאית לקבל בחזרה את הסך אותו שילמה בקשר עם ההסכם השני (30,000 ₪ + מע"מ) שכן תביעה בעניין הדירה לא הוגשה; עוד טוענת התובעת, כי מעת שהטיפול בדירה אמור היה להיות חלק מהסכם שכר הטרחה הראשון, הרי שגם מהתמורה ששולמה בקשר עם הסכם זה, יש להשיב לה סך של 30,000 ₪ + מע"מ.
עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה מתייחסות לרשלנות, להפרת חובת נאמנות וזהירות לעשיית עושר ולא במשפט, להפרת חובה חקוקה ולקיום ההסכם בחוסר תום לב.

תמצית טענות הנתבעת -
הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובעת וסבורה, כי מדובר בתביעת סרק.
אשר להסכם שכר הטרחה הראשון –הטיפול המשפטי מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין מחייב והתובעת וילדיה קיבלו את המגיע להם. הנתבעת אף מציינת, כי הסכם הפשרה הביא בסופו של יום לתוצאות טובות, שעה שילדיה של התובעת זכו לקבלת חלקים גדולים יותר מעזבונה של המנוחה, שעה שלא התקבלה עמדת היורשת הנוספת ליתן תוקף של צוואת שכיב מרע מאוחרת אשר נערכה ע"י המנוחה.
השירות שניתן לתובעת היה מצוין, ועם מתן פסק הדין (בשנת 2015) סיימה הנתבעת את עבודתה.
אשר להסכם שכר הטרחה השני- המדובר בהסכם שנחתם כשנה וארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין. לנוכח שביעות רצונה של התובעת ובעלה אופז (להלן: " משפחת בריסקר") מהטיפול המשפטי אשר ניתן לתובעת ביקשה משפחת בריסקר לשוב ולשכור את שירותיה של הנתבעת.
הנתבעת הכינה טיוטה ראשונית של כתב התביעה; נערכה עם אופז פגישה בה הובהר לו, כי מדובר בתביעה לא פשוטה מאחר ובעלה המנוח של המנוחה ציווה, כי למנוחה תהיה באותה דירה רק זכות מגורים; כי להבנתה המשפטית של הנתבעת עדיפה הגשת תביעה על פני בקשה למתן הוראות.
בשלב מסוים ביקשה משפחת בריסקר, כי עו"ד יואב זטורסקי (להלן: "עו"ד זטורסקי"), בא כוחם בהליך זה יצרף לפגישות וכפועל יוצא הוכנה תביעה מתקונת ואף ניתנה לעו"ד זטרובסקי גישה למערכת נט-המשפט.
אלא שחרף האמור בסופו של יום בחרה התובעת שלא להגיש את התביעה שהוכנה, ומשכך לא מוטלת על הנתבעת כל חובה להשיב את הכספים אשר קיבלה, והיא אף זכאית לקבלת יתרת שכר הטרחה אשר נקבע בהסכם.
ב. המסגרת הדיונית -
לאחר הגשת התביעה, הלכה התובעת ז"ל לעולמה, ובעלה - אופז, יורשה מכוח צוואה שאושרה, בא בנעליה במסגרת הליך זה. אופז אף מסר תצהיר בתמיכה לכתב התביעה מאחר ונטען, כי הוא זה שהיה במגעים רבים עם הנתבעת.
שני הצדדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית ואף לא חוות דעת מטעמם.
ישיבת ההוכחות בתיק התקיימה ביום 11 ביולי 2018 והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. כתב הסיכומים האחרון בתיק הוגש ביום 14 באוגוסט 2018.

ג. דיון והכרעה -
ג.1. - השאלה הראשונה לבירור - האם הסכם שכה"ט השני אמור היה להיות כלול במסגרת הטיפול שנמסר לנתבעת במסגרת הסכם שכה"ט הראשון?
הסכם שכר הטרחה השני אשר נחתם בין הצדדים בשנת 2016, מתייחס להגשת תובענה למתן פס"ד הצהרתי, בקשר עם הדירה (ברחוב רוגל בירושלים) . עסקינן בדירת מגורים ברחוב עין רוגל בירושלים, שבו התגוררה כפי הנראה המנוחה, ואשר בהתאם לצוואת בעלה המנוח הראשון, ניתנה לה זכות מגורים בדירה, ובהתאם לצוואת אותו הבעל, עם מותה של המנוחה אמורה הייתה הדירה לעבור לבנו מנישואיו הראשונים.
מעיון בפרטת העזבון שהוגשה על ידי רו"ח כהן (להלן: " מנהל העזבון") ואשר צורפה לכתבי הטענות של הצדדים עולה, כי העזבון אינו כולל את הדירה ואף נרשם באותה הפרטה, כי: " הדירה שבה גרה המנוחה תוחזר לבעלים לפי צוואתו של בעלה ז"ל של המנוחה".
במסגרת תובענה זו טוענת התובעת, כי סוגיה זו, שעניינה הפיכת הדירה לחלק מנכסי העזבון, הייתה אמורה להיות חלק מטיפולה המשפטי של הנתבעת, במסגרת הסכם שכר הטרחה הראשון.
כפי שיובהר להלן, אין בידי לקבל טענה זו - ואסביר:
הסכם שכר הטרחה הראשון שבין הצדדים נחתם כאמור בשנת 2014, והוא התייחס לטיפול משפטי קונקרטי בשני הליכים משפטיים שהתנהלו באותה עת בבית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 38940-04-12; ת"ע 38979-04-12). האחד - התייחס לבקשה לצו קיום צוואה וה שני התייחס - לבקשה למנות את רו"ח כהן לשמש כמנהל עזבון (כך לדברי התובעת עצמה).
פשיטא- שעל פי הסכם שכר הטרחה עצמו – הגשת תביעה משפטית נפרדת שתורה, כי נכס מסוים אמור להיות כלול בפרטת העזבון לא הייתה חלק מהסכמת הצדדים ומהטיפול המשפטי אשר נמסר לנתבעת.
מעבר לכך, התנהלותם של הצדדים והתנהגותם "בזמן אמת" מלמדות נאמנה, כי נקיטת הליך משפטי כאמור בעניינה של הדירה נתפשה ע"י שני הצדדים, כטיפול משפטי נוסף מעבר לטיפול שנמסר לנתבעת.
כך, בחודש פברואר 2015 הסתיים הטיפול המשפטי של הנתבעת, זאת לאחר שניתן בהסכמה פסק דין בעניין חלוקת נכסי העזבון.
לאחר שניתן פסק הדין בחודש פברואר 2015, והסתיים טיפולה של הנתבעת, לא באה מצדה של התובעת כל טענה או טרוניה, לפיה ישנם נושאים חסרים או לא מטופלים. נהפוך הוא - בישיבת ההוכחות מיום 11 ביולי 2018 אישר אופז, כי עם סיום הטיפול בתיק בשנת 2015 הוא פנה לנתבעת והציע לה לטפל בסוגיית הדירה, תמורת אחוזים (עמ' 8, ש' 26-27). דברים אלה מלמדים נאמנה, כי "בזמן אמת" לא סבר ו התובעת או בעלה, כי סוגיית הדירה היא חלק מהטיפול בהסכם שכר הטרחה הראשון. שאחרת מדוע להציע לנתבעת לטפל תמורת תקבול כספי?
רק ביום 7 במרץ 2016, קרי למעלה משנה לאחר מכן - נעשתה פנייה בכתב ע"י אופז לנתבעת- בפנייה הוא ציין, כי "לא צורפה הדירה לעיזבון המנוחה", וביקש מהנתבעת לפעול מול מנהל העזבון על מנת שיכיר בכך, כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לעזבון.
במסגרת פנייה זו כתב אופז: "אני מבקשים לסגור אתך את נושא טיפול המשך בדירה האמורה. לשם כך אנו מבקשים לפגוש אותך בשבוע של ה-20/3 " [ההדגשה אינה במקור]
הדברים מלמדים, כי התובעת ובעלה ראו את הטיפול בסוגיית הדירה כ-"טיפול המשך" שיש צורך "לסגור" אותו ולא כחלק מהטיפול המקורי של הנתבעת מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון.
אין בפנייה זו כל טרוניה על כך, כי הנתבעת לא טיפלה בנושא אלא מבוקש ממנה להיפגש כדי לסגור ולתאם עמה טיפול המשך. וודאי שאם הייתה משפחת בריסקר סבורה, כי מדובר בחלק אינהרנטי מהטיפול המשפטי, הדבר היה עולה על הכתב.
דברים אלה שנכתבו "בזמן אמת" מאיינים למעשה את טענות התובעת הנטענות כיום. צודקת גם הנתבעת בסיכומיה בעניין זה, לפיהם אף אחד לא לחץ על התובעת ובעלה לשכור בשנית את שירותיה של הנתבעת בחלוף כשנה וארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין הראשון.
ביום 6 ביוני 2016 פנה אופז לנתבעת וביקש להזכיר לה לשלוח אליהם הסכם שכר טרחה כדי לסכם את המשך הטיפול בתיק, לאמור: "להזכירך, אנחנו נוסעים בחמישי והיינו רוצים לסכם את המשך הטיפול בתיק. אנא העבירי אלינו בהקדם הסכם".
דברים אלה מלמדים, כי משפחת בריסקר ראתה בטיפול בדירה כסוגיה חדשה, ולא חלק מהטיפול המקורי. למען הסר ספק – גם בפניות של התובעת ובעלה בשנת 2016, אין כל טענה ולו גם ברמז, לפיה הטיפול בסוגיית הדירה, צריך היה להיעשות במסגרת הסכם שכר הטרחה הראשון.
בהתאם, ביום 7 ביוני 2016, אף נחתם הסכם שכר הטרחה השני במסגרתו התחייבה התובעת לשלם לנתבעת סכומי כסף נוספים בגין הטיפול המשפטי בדירה. גם החתימה על ההסכם מלמדת אף היא נאמנה, כי טענות התובעת נטענות כיום כנגד מסמך בכתב, וממילא שאדם מוחזק כמי שיודע על מה חתם.
גם לאחר חתימת הסכם שכר הטרחה השני, לא עלתה מצדם של התובעת או בעלה כל טענה לפיה מדובר בנושא שכלול בהסכם שכר הטרחה הראשון.
אלא שבכך לא סגי- גם כאשר עלו היחסים בין הצדדים על שרטון, והתובעת כבר הייתה מיוצגת על ידי עו"ד זטורסקי, לא עלתה טענה מעין זו. כך למשל, בחודש פברואר 2017 שלח עו"ד זטורסקי מכתב לנתבעת ובו הודעה על פיטוריה ובמסגרת מכתב זה, עלו טענות שונות כלפי הנתבעת.
דא עקא, שגם במכתב זה משנת 2017, אין כל טענה לפיה הסכם שכר טרחה הראשון אמור היה לכלול את הטיפול בדירה. לטעמי - טענות אלה עלו לצורכי ההליך המשפטי דנן, תוך שהן סותרות את המצגים שהציגה משפחת בריסקר עצמה במהלך השנים, על כל הנובע והמשתמע מכך.
נמצא אם כן, התנהלותם של הצדדים, המצגים שהציגו, ההתכתבויות שביניהם, לא כל שכן הסכמי שכר הטרחה המשקפים את אומד דעתם ואת גמירות דעתם מלמדים על כך, כי הטיפול בדירה, היינו - נקיטת הליך משפטי שיקבע, כי זו הינה חלק מנכסי העזבון, לא היה חלק מהטיפול מכוח הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים .
יוער, כי התובעת מצדה, מנסה להיאחז בסימנים ובאותות שונים, על מנת ליתן תוקף לטענותיה בהליך זה.

כך למשל מציינת התובעת בס' 17 לכתב התביעה, כי ס' א.3 להסכם שכר הטרחה הראשון קבע, כי שכר הטרחה לא יכלול שכר טרחה בגין מינוי מנהל עזבון היה והנתבעת ו/או עו"ד אהרוני ימונו כמנהלי עזבון לצורך מכירת דירתה של המנוחה- מכאן למדה היא, כי סוגיית הדירה הייתה חלק מהטיפול המשפטי מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון. אינני מקבל עמדה זו. ס' א.3 להסכם שכר הטרחה מתייחס לכך שאם במסגרת ההליכים המשפטיים שמספריהם ננקבו - תמונה הנתבעת או עו"ד ממשרדה לשמש כמנהלת עזבון ומתייחס לזכאות לשכ"ט נפרד. המדובר בסעיף סטנדרטי שלא בא להוסיף טיפול משפטי שלא נמסר לנתבעת. בכל מקרה מקובל היה עליי הסבר ה של הנתבעת (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 11 ביולי 2018), לפיו הסכם שכה"ט נחתם לפני תחילת הטיפול, והסעיף התווסף לנוכח אי הכרת החומר באותה נקודת זמן.

בס' 21 לכתב התביעה טוענת הנתבעת, כי בחודש אפריל 2014 הגישה הנתבעת בקשה להורות למנהל העזבון ליתן הסבר המבוסס על מסמכים בקשר לדירת המנוחה. הנתבעת אינה כופרת בבקשה שכזו שהוגשה, ואולם עודנה טוענת, כי נקיטת הליך משפטי שבו ייקבע כי הדירה נמנית על העזבון, אינה חלק מהטיפול שלשמו נשכרה, והדברים מקובלים עליי. הנתבעת נשכרה לצורך הסדרת צו קיום הצוואה והמחלוקות שהיו קשורות בכך ולא לצורך ניהול הליכים משפטיים להכללת נכסים בעזבון. גם אם עלתה סוגיית הדירה אגב אורח, הרי שטיפול משפטי קונקרטי בהגשת תביעה שתכליל אותה בתוך העזבון, לא היה חלק מהטיפול המשפטי שנמסר לנתבעת.

בסעיף 10 לסיכומי התובעת נטען, כי אם הייתה כוונתה של הנתבעת לטפל רק בשני ההליכים שמספריהם צוינו בהסכם שכר הטרחה, היה מקום להוסיף את המילים: "בלבד" או כל מילה המסייגת את הטיפול המשפטי. טענה זו אינה מקובלת עליי. הנתבעת ציינה במפורש את ההליכים המשפטיים שיטופלו על ידה במסגרת הסכם שכר הטרחה ולא היה מקום להוסיף עוד סייגים והגבלות. הדברים ברורים לטעמי.

גם בטענות בדבר היעדר הגיון כלכלי לשלם סכומי כסף שכאלה לנתבעת, אלמלא היה הטיפול בהסכם הראשון כולל גם את הדירה (ס' 35 לסיכומי התובעת), לא מצאתי ממש. המדובר באנשים בגירים אשר קבעו בהסכמה שכר טרחה. יתרה מכך, היה זה אופז בעלה של התובעת, אשר שב ופנה לנתבעת כדי לסכם עמה שכר טרחה נוסף ונפרד לטיפול בדירה ובקשר לכך נחתם הסכם שכר הטרחה השני, כך שהתנהלותו מלמדת גם היא על אומד דעת הצדדים.

מסקנת האמור הינה אם כן, כי לטענות התובעת בהקשר זה אין על מה להיסמך.
ג.2. - השאלה השנייה שיש לברר - האם זכאית התובעת לקבלת כספים כלשהם מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון?
במסגרת כתב התביעה נטען (ס' 52), כי על הנתבעת להשיב גם סך של 35,100 ₪ מהכספים שקיבלה מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון, שכן סך זה משקף לטענת התובעת את עלות הטיפול בדירה, כאשר לטענתה סוגיה זו לא טופלה על ידי הנתבעת.
דא עקא, ומעת שקבעתי לעיל, כי סוגיית הגשת תביעה בעניין הדירה, לא הייתה חלק מהסכם שכר הטרחה הראשון, הרי שדין הטענה להידחות, זאת מבלי להידרש כלל בשלב זה לשאלה, אם טיפלה הנתבעת בסוגיית הדירה או אם לאו.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל, ובשים לב לכך, כי כתב התביעה עמוס בטענות שונות כנגד הטיפול המשפטי שהעמידה הנתבעת גם ביחס להסכם שכר הטרחה הראשון, והגם שבקשר עם טענות אלה לא נתבע למעשה כל סעד כספי (שכן הסעד הכספי כומת רק ביחס להשבת כספים בגין אי טיפול בסוגיית הדירה), אתייחס להלן לדברים.
לטענת התובעת, הנתבעת כמעט ולא עשתה דבר במסגרת ההליכים המשפטיים; נקטה בפעולות מינימאליות בהליך שהסתיים למעשה בפשרה. דין טענות אלה להידחות. העובדה, כי ההליך המשפטי הסתיים בשנת 2015 בפשרה, אינה גורעת דבר מהטיפול המשפטי שהעניקה הנתבעת, ואין בה כדי לאיין את אותו הטיפול.
בהסכם שכר הטרחה הראשון נקבע, כי שכר הטרחה ישולם אף במקרה שהתיק יסתיים בפשרה. זה היה אפוא אומד דעתם של הצדדים, והדברים היו מקובלים באותה עת על התובעת. זה היה הסיכום בין הצדדים; זה היה בסיס ההסכמות – ואת ההסכמות הללו יש לכבד.
יתרה מכך –אף אחד לא הכריח את התובעת לחתום על הסכם הפשרה, וככל שמצאה לנכון לחתום עליו, הרי שהוא נשא חן בעיניה. לעניין זה יוער, כי טענתה של הנתבעת, לפיה הסכם הפשרה שיפר את מצבם של משפחת בריסקר בחלוקת הרכוש (שעה שלא ניתן תוקף לצוואת השכיב מרע אלא לצוואה ישנה יותר) לא נסתרה.
עוד טוענת התובעת, כי פסק הדין אשר ניתן לא מומש עד היום, שכן התובעת לא נקטה בפעולות הנדרשות לשם כך. מעבר לכך שלא נתבע דבר בקשר לכך, הרי שמדובר בטענות סתמיות ולא ברורות ולא הוצגה כל ראיה או אסמכתא שתוכל לקשור בין אי חלוקת העזבון לבין מחדל של הנתבעת. עמדתה של הנתבעת לפיה החלוקה בפועל תלויה במנהל העזבון ולא בה, וכי גם לאחר שפוטרה מייצוג לא חולק עדיין העזבון מקובלת עליי בהקשר זה.
ג.3. - השאלה השלישית שיש לברר - האם זכאית התובעת לקבלת כספים כלשהם מכוח הסכם שכר הטרחה השני?
כללי -
דומני, כי המחלוקת האמיתית בתיק זה, נסבה סביב הטיפול המשפטי שנמסר לנתבעת, בקשר עם ההסכם שכר הטרחה השני מחודש יוני 2016.
במסגרת הסכם שכר הטרחה השני, נטלה על עצמה הנתבעת להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיה הדירה שייכת לעזבון המנוחה.
מהות העניין כאמור בהסכם זה, הינה: "עזבון המנוחה הגב' ר.א ז"ל- תביעה לפסק דין הצהרתי לפיה הדירה הרשומה על שם המנוחה שייכת לעזבון המנוחה ויש צורך לחלקה בהתאם לפסק הדין – בית משפט לענייני משפחה בירושלים ". [אשוב ואזכיר ר.א.- אינו במקור]

שכר הטרחה סוכם באופן הבא:
"1. ישולם סך של 30,000 ₪ + מע"מ בעבור ניהול התביעה לרבות הכנת כתבי בי-דין, תצהירים, סיכומים, הכנת דיונים לרבות עם הלקוחות וכיוצ"ב.

2. שכר הטרחה לא יכלול שכר טרחה בגין מינוי מנהל עזבון ו/או כינוס נכסים (ייקבע על ידי בית המשפט).

בנוסף, עו"ד איילה תל-פז תהיה זכאית לסך העומד על 10% בגין חלקם של משפחת בריסקר בדירת המנוחה (ככל שייקבע כי אכן הדירה הרשומה על שם המנוחה אכן שייכת לעזבון ויש לחלקה בהתאם לפסק הדין)".

התובעת טוענת, כי היא זכאית לקבל את מלוא הכספים אשר שולמו על ידה בקשר עם הסכם זה, לנוכח הטעמים הבאים (מעבר לטענה שהנושא אמור היה להיות כלול במסגרת הסכם שכה"ט הראשון- טענה שנדחתה על ידי):
לנתבעת שולמו כספים בגין שירותים שלא סופקו; התביעה לא הוגשה בסופו של יום ולא ניתנו השירותים אותם התחייבה הנתבעת לספק מכוח הסכם שכה"ט השני.
התובעת לא עמדה במועדים שסוכמו עמה להגשת התביעה; גם הטיוטות שהעבירה בסופו של יום הנתבעת היו חובבניות וחסרות.
התובעת מדגישה (ס' 46 לתביעתה), כי התביעה אינה עוסקת בנזקים שטרם התגבשו, אלא בחסרון כיס כתוצאה מתשלום כספים מבלי שהתקבל שירות בקשר לכך.
המסגרת העובדתית שהתחוורה -
על מנת לבחון את טענותיה של התובעת, לפיהן לא קיבלה שירות משפטי (או כמעט ולא קיבלה), יש לבחון את ההתנהלות שבין הצדדים, לאחר שהנתבעת קיבלה על עצמה את הייצוג המשפטי מכוח הסכם שכר הטרחה השני.
הסכם שכר הטרחה השני נחתם בחודש יוני 2016. כעולה מן ההתכתבויות שבין הצדדים, הייתה לנתבעת כוונה ראשונית להגיש את התביעה למתן פס"ד הצהרתי עוד לפני פגרת הקיץ או במהלכו (ר' דוא"ל מיום 18.7.2016).
בסופו של יום, העבירה הנתבעת לתובעת ולבעלה טיוטה ראשונית של כתב התביעה ביום 4.9.2016. במסגרת הטיוטה שהועברה הבהירה הנתבעת, כי התביעה תוגש ע"י ילדיה של התובעת ו כן הדגישה, ועמדה על כך שמדובר בתביעה לא פשוטה, המצריכה עוד קבלת הבהרות נוספות ומסמכים נוספים, שיש ללקט ולקבל.
ביום 2 בנובמבר 2016 הודיעו התובעת ובעלה לנתבעת, כי בכוונתם ליתן ייפוי כוח לעו"ד נוסף מטעמם-עו"ד זטורסקי, על מנת שיוכל לעיין בהחלטות הניתנות.
הנתבעת מצדה השיבה באותו היום, כי התביעה מוכנה, וכי היא ממתינה לקיום פגישה בין הצדדים (כפי הנראה לצורך ביצוע השלמות).
ביום 8 בנובמבר 2016 שלחה הנתבעת לתובעת ולבעלה הודעת דוא"ל, במסגרתה הבהירה, כי אין לה התנגדות לכך שעו"ד נוסף יצטרף לייצוג ויקבל הרשאה לצפות במערכת נט-המשפט והבהירה עוד , כי היא עדיין רואה בהגשת התביעה כדרך הנכונה להשגת התוצאה-הכללת הבית כחלק מהעזבון או הגעה להסדר ביחס לכך.
ביום 9 בנובמבר 2016, שלחה הנתבעת לראשונה, לבעלה של התובעת, כתב טענות חדש שהוגש על ידי מנהל העזבון כבקשה למתן הוראות בתיק חדש שנפתח בחודש אוגוסט 2016 שמספרו 22984-08-16 (להלן: "התיק החדש"). מעיון בצרופות לאותה הודעה עולה, כי בקשה זו למתן הוראות נשלחה כפי הנראה לנתבעת עוד בחודש אוגוסט 2016. מטעמים השמורים עמה, לא העבירה הנתבעת לתובעת או לבעלה את ההליך החדש הזה "בזמן אמת", אלא רק בראשית חודש נובמבר 2016. אקדים ואומר כבר עתה, כי הליך זה נמחק בסופו של יום על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
דא עקא, שגילוי זה מצדה של הנתבעת הביא לכעס רב מצד בעלה של התובעת, על כך שהבקשה לא הובאה לידיעתם, ועל כך שלא ניתנה להם האפשרות להשיב לאותה הבקשה במועד שקצב בית המשפט.
מספר ימים לאחר מכן, התקיימה פגישה בין הצדדים, כאשר אליה הצטרף גם בא כוחה החדש של התובעת עו"ד זטורסקי. באותה פגישה או אף קודם לכן, עלו אצל התובעת ובעלה תהיות בדבר הצורך בהגשת תביעה חדשה כפי שהוצע על ידי הנתבעת, או שמא הגשת בקשה למתן הוראות .
בעקבות הפגישה האמורה, ביום 16 בנובמבר 2016 נשלחה על ידי התובעת טיוטה מתוקנת של כתב התביעה לתובעת; ביום 17 בנובמבר 2016 שלחה הנתבעת לתובעת ולבעלה דוא"ל מסודר ובו הבהירה את עמדתה (בצורה סדורה מקצועית ומנומקת לטעמי), מדוע היא עודנה סבורה שיש להגיש תביעה נפרדת ולא בקשה למתן הוראות.
אלא שאז, החליטו התובעת ובעלה לעצור את התקדמות ההליך. תחילה קשרו את הדברים בקבלת המסמכים מאותו הליך חדש שנפתח בחודש אוגוסט 2016 (לגביו הסבירה הנתבעת, כי אין לה גישה במערכת "נט-המשפט", שכן לא ניתן לה ייפוי כוח לטפל בו) ואח"כ הבהירו, כי אין הם משוכנעים שיש להגיש תביעה חדשה ("בכל מקרה לא השתכנענו שיש צורך להגיש תביעה חדשה, כפי שייעצת לנו- הודעה מיום 18 בינואר 2017) ודרשו לקבל את כספם בחזרה. בעדותו (עמ' 9, ש' 26-27) טען אופז, כי כתב התביעה לא הוגש: "כי לא היה בו הגיון פנימי", וכי לא קיבל מהנתבעת חומרים מנט-המשפט על מנת שיוכל לדעת מה נעשה בקשר עם הדירה (עמ' 10 ש' 2-4).
ביום 19 בפברואר 2017, כבר נשלח לנתבעת מכתב דרישה מאת עו"ד זטורסקי, במסגרתו פוטרה הנתבעת מייצוגה של התובעת ונדרשה להשיב את מלוא שכר הטרחה ששולם לה, בין היתר על רקע אי גילוי דבר קיומו של התיק החדש.
למעלה מן הצורך יוער, כי לצד הכנת טיוטות של כתב התביעה, פעלה הנתבעת וביצעה מספר פניות למנהל העזבון, לרבות בקשר עם הדירה; הגישה בחודש נובמבר 2016 כתב טענות לבית המשפט בתיק המקורי על מנת להאיץ במנהל העזבון לקדם את חלוקת הכספים.
מסקנות ביניים לנוכח התיאור העובדתי לעיל -
אינני סבור, כי יש לקבל את הטענה לפיה הנתבעת לא עשתה דבר בקשר עם הטיפול בהסכם שכר הטרחה השני.
על הטיוטות שהעבירה הנתבעת לא ניתן לומר, כי הן חובבניות או לא מקצועיות, וממילא שמי שטוען כך צריך להוכיח זאת בראיות או בחוות דעת. במקרה דנן, למעט טענות בעלמא, לא הובא כל ביסוס לצורך האמור ואין לטענות אלה כל מקום. דינן להידחות.
הלכה למעשה, מי שעיכב את הגשת התביעה ומנע אותה (לאחר עיכוב בכתיבת הטיוטה ע"י הנתבעת) היו התובעת ובעלה שהבהירו, כי הם אינם משוכנעים בנחיצות ההליך במתכונת זו.
אינני מקבל את הטענה (ס' 40 לכתב התביעה), לפיה הנתבעת ניתקה מגע עם התובעת ובעלה. הלכה למעשה היו אלה התובעת ובעלה שביקשו לעכב את ההליך ולאחר מכן פיטרו את הנתבעת.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, כי חלק ממשבר האמון המתואר לעיל, והטלת הספק בדרכה של הנתבעת נגרמו כתוצאה מאותו אי גלוי בדבר קיומו של התיק החדש - דבר שהביא להתכתבויות קשות בין הצדדים, ולאובדן אמון (סובייקטיבי וגם אובייקטיבי). להתנהלות זו של הנתבעת לא ניתן הסבר מספק.
ודוק- חשוב להדגיש, התביעה שלפניי אינה עוסקת במשמעות אי גילוי דבר קיומו של התיק החדש בחודש נובמבר, שכן לא נתבע במסגרת ההליך דנן כל נזק והובהר, כי התובעת מכמתת את נזקיה.
יחד עם זאת, הדברים נדרשים לענייננו, אך על מנת לתאר את אובדן האמון במסגרת היחסים שבין הצדדים.
ואם נחדד את הדברים, הרי שבמהלך הטיפול המשפטי הסתבר לתובעת ולבעלה, כי ברקע הדברים הוגש הליך נוסף לבית המשפט לענייני משפחה- הליך שלא הועבר אליהם לעיון "בזמן אמת" , הגם שהתקבל בידיה של הנתבע ת. מטבע הדברים סיטואציה שכזו מביאה לשבר באמון, כפי שעולה מההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים.
המסגרת המשפטית-
בפסק הדין המנחה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוב חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז (5) 114 (להלן: "פס"ד בייניש עדיאל") נקבע, כי בהתקשרות שבין עו"ד ללקוח, המבוססת על יחסי אמון, ככלל, רשאי הלקוח להפסיק את ההתקשרות טרם שזו באה אל סיומה, ובלבד שעורך הדין יקבל שכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן עד לאותו השלב, לאמור:
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו".
בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי אין לקרוא את שנפסק בעניין ביניש עדיאל, באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין, מהחובה לנהוג בתום לב. ר' ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.08) (להלן: " פס"ד קורפו"), לאמור:
"17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד".
על האיזון שבין, ההלכות בעניין בייניש-עדיאל וקורפו, עמד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א כב' השופט שנלר בת"א (ת"א) 9938-12-10 א. בן דור ושות' נ' משכנות מוצא בירושלים בע"מ (30.7.2017), לאמור (ס' 25):
"דומה כי הכלל הבסיסי וכפי שנקבע בפרשת ביניש-עדיאל בעינו. דהיינו, שהן הלקוח ובמיוחד עורך הדין אמורים לדעת כי ההתקשרות לא תהא בהכרח "לנצח", אלא הפוך מכך, ואזי יהא זכאי עורך הדין לגמול בגין אשר ביצע ולא לגמול החוזי הצפוי.
עם זאת, במקרים בהם עורך הדין משכנע את בית המשפט כי נפל פגם בהתנהלות הלקוח, ולמעשה חפץ הוא "לנצל" את הכלל האמור, על מנת להתחמק מהתקשרותו עם עורך הדין, אזי אכן לא ניתן יהיה לכוף על הלקוח ייצוגו על ידי עורך הדין, אולם מנגד לא יוכל הלקוח להשתחרר מהתחייבויותיו כלפי עורך הדין ובאופן שהלקוח יעשה את חשבונו הוא, מה עדיף מבחינתו. אולם, על מנת להחיל את החיוב האמור, על עורך הדין לשכנע שאכן התנהלותו של הלקוח חרגה מהמצופה והמקובל ובגדר התנהלות שלא בתום לב.

בלשון אחרת, בפרשת קורפו הוסף לרכיב יכולת ההשתחררות של הלקוח מול עורך הדין, אותה ציפייה של עורך הדין כי הדבר לא ייעשה על מנת שהלקוח יוכל יהיה לחסוך בהוצאותיו בגין ייצוג משפטי, ומשכך אכן יש לבחון כל מקרה לגופו".
מן הכלל אל הפרט-
כאמור לעיל, הפסקת הייצוג נעשתה על ידי התובעת וביוזמתה.
יחד עם זאת, הפסקת הייצוג נעשתה על רקע של משבר אמון שפרץ בין הצדדים על רקע אי גילוי הליך שננקט כנגד התובעת –שעה שהדבר היה ידוע לנתבעת אך היא לא יידעה "בזמן אמת" את התובעת על כך (בס' 37 לכתב ההגנה מציינת הנתבעת שאין היא יודעת מדוע הבקשה לא הועברה לידי התובעת) . לענייננו, המדובר בטעם הוגן וענייני (וודאי שסובייקטיבי - ר' ת"א (ת"א) 2532/04 מעוז את דיין עו"ד ונוטריון נ' רשות שדות התעופה בישראל- 28.12.09) לסיום ההתקשרות, שמאיין לטעמי את זכותה של הנתבעת לדרוש פיצויי קיום וציפייה.
דא עקא, שבמקרה דנן, אין מדובר בדרישה של עורכת הדין לקבלת פיצויי קיום, אלא בדרישה של הלקוח לקבל את מלוא כספו בחזרה- בגדר השבה מלאה, לאחר ששולמה התמורה הכספית.
ברי, כי לדרישה לקבל את מלוא הכספים בחזרה אין על מה להיסמך, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, זכאי עורך הדין (בהנחה שחריג הלכת קורפו אינו חל - והוא אינו חל במקרה דנן שכן ההשתחררות מהייצוג הייתה בתום לב - וממילא שהמבחן הוא כאמור סובייקטיבי) לקבל לידו את שכר הטרחה הראוי המגיע לו בגין עבודתו לאותה העת.
בנסיבות תיק זה לא ניתן לומר שהנתבעת לא עבדה או לא ביצעה כלל את המוטל עליה (ס' 38 לסיכומי התובעת);
הוכח שבוצעה עבודה- הוכנו טיוטות, התקיימה פגישת עבודה והוחלפו הערות - ומאלה לא ניתן להתעלם. גם אם הפסקת ההתקשרות באה על רקע של משבר אמון - הנתבעת זכאית לתמורה המגיעה לה בגין עבודתה עד למועד גדיעת ההתקשרות.
יחד עם זאת, אין גם מחלוקת כי העבודה עצמה לא הושלמה, שכן תביעה לא הוגשה, דיונים לא התנהלו; כתבי טענות לא הוחלפו והוגשו ופסק דין לא ניתן. הפסקת ההתקשרות הייתה כאמור לפני שהוגשה התביעה לפסק דין הצהרתי.
מכאן, שעל מנת להגיע לתוצאה צודקת ונכונה, יש לברר ולקבוע מהו היקף הטיפול שבוצע בפועל בקשר עם ההסכם השני עד לגדיעת ההתקשרות ולקבוע למעשה מהו שכר הטרחה הראוי שמגיע לנתבעת בנסיבות העניין.
דא עקא, שבמקרה דנן, לא ניסתה התובעת להוכיח מהו שכר הטרחה הראוי המגיע לנתבעת, ולא צרפה ולא הביאה כל חוות דעת בעניין זה.
גם הנתבעת לא הייתה מסוגלת להצביע על היקף שעות עבודתה המדויק- בעדותה היא אישרה שאין בידיה תדפיס פירוט שעות עבודה, אך טענה לראשונה במהלך ישיבת ההוכחות (עמ' 21-22 לפרוטוקול מיום 11 ביולי 2018), כי היא עבדה למעלה מ-40 שעות עבודה לפי תעריף של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. עוד ציינה הנתבעת לראשונה בעדותה, כי ביצעה פעולות שונות ומורכבות באותם שלבי טיפול.
הגם ששכר הטרחה הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ויש בדרך כלל להוכיח את הדברים בחוות דעת מקצועית (שאז היה מקום לדחות את תביעתה של התובעת בהיעדר חוות מקצועית) סברתי, כי במקרה דנן ובנסיבות הקונקרטיות של תיק זה, עומדים לבית המשפט הכלים הנדרשים (לרבות על דרך אומדנא) כדי לאמוד את שכר הטרחה הראוי בגין עבודתה של הנתבעת עד לאותה העת (המדובר במקרים לא מורכבים, שהסכום ששולם בגינם ממילא אינו גבוה והדרישה להבאת חוות דעת מקצועית עשויה לקפח בעל דין שיצטרך להוציא הוצאות כספיות שיהפכו את תביעתו ללא משתלמת וימנעו ממנו את זכות הגישה לערכאות).

ולגוף הדברים:
הטיפול המשפטי בתיק זה היה מוגדר ונקודתי (הגשת תביעה הצהרתית); הסכום ששולם היה ידוע 30,000 ₪ + מע"מ; וממילא שהטיפול נגדע בטרם הוגשה התביעה.
מקובל עליי, כי שלב גיבוש הטיוטות והכנת התביעה למתן פסק דין הצהרתי, הינו ליבת הטיפול בהליך מעין זה שעניינו מתן פסק דין הצהרתי (הדבר הצריך מספר טיוטות ופגישה עם הלקוחות) , ואני מעריך כאומדנא את הטיפול אשר בוצע בפועל על ידי הנתבעת אשר השלימה וגיבשה את הטיוטות (בין אם לבדה ובין אם לאחר שיג ושיח עם משפחת בריסקר), כעומד על 65% מתוך הטיפול המשפטי הכולל שהיה עליה ליתן בקשר עם הסכם שכר הטרחה השני.

מעת שכך, זכאית הנתבעת ל- 65% מהסך הכולל אשר שולם לה (30,000 ₪ בתוספת מע"מ) – היינו לסך של 19,500 ₪ בתוספת מע"מ, ומשכך עליה להשיב לידי התובעת סך של 10,500 ₪ בתוספת מע"מ. ויודגש למען הסר ספק- ההשבה אינה בשל רשלנות מקצועית או הפרת חובות אחרות שבדין , אלא לנוכח סיום הייצוג קודם למועד. הא ותו לא.

אציין, כי אני ער לטענת הנתבעת, לפיה שכה"ט כלל בתוכו גם רכיב של בונוס. דא עקא שמדובר היה לטעמי ברכיב תיאורטי בשים לב לקושי שבתביעה, עליו העידה הנתבעת עצמה. מעבר לכך סוגיית הזכאות, מתייחסת לשכר הטרחה המגיע עד לשלב גדיעת ה התקשרות.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, הייתה זו הנתבעת עצמה שבעדותה העלתה את המספר 40 שעות עבודה (היא אמנם דיברה על למעלה מ- 40 שעות עבודה, אלא שלא פירטה בקשר לכך). 40 שעות שעות עבודה בתעריך ממוצע של 500 ₪ + מע"מ (ללקוח חוזר) הינם 20,000 ₪ + מע"מ. היינו, גם בדרך זו יש מקום להשבת של כ- 10,000 ₪ + מע"מ (הגם שאני ער לכך, כי הנתבעת תמחרה, ללא ראיות שעת עבודה שלה במחיר גבוה יותר).

תוצאת האמור – לטעמי, ותוך שאני מביא בחשבון את הזמן שהקדישה עורכת הדין לטיפול בעניינה של התובעת, את מהות הטיפול, ההיקף ומידת המורכבות, על הנתבעת להשיב לתובעת סך של 10,500 ₪ + מע"מ.

לעניין האמור בס' 74 לעיל אפנה גם לת.א. (ת"א) 20530-09-09 עטרה זיסמן נ' טיטנוביץ משה (30.12.12), שם קבעה כב' השופטת חנה פלינר, כהאי לישנא:

"35. מכל הטעמים אשר פירטתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לנוכח תקופת הטיפול הקצרה, במהלכה הטיפול המשפט רק החל; לאחר שנוכחתי לדעת שתובעת פעלה בתום לב ולא היו כל מניעים זרים, פסולים או נסתרים בביטול ההתקשרות, סבורני כי יש להורות על השבת סכומים לידיה, באופן שבידי הנתבע יוותר אותו שכר ראוי, כפי שנקבע בהלכת בייניש עדיאל.

36. כאן מתעוררת השאלה האם יש מקום לפסוק שכר ראוי שכזה, מקום בו מי מהצדדים לא הוכיח את גובהו בפניי בית המשפט. סבורני כי במקרה הנדון יש להשיב על כך בחיוב, מכמה טעמים. ראשית, על פי הלכת בייניש עדיאל הנטל להוכיח את גובהו של השכר הראוי הינו על עורך הדין ולא על הלקוח. ערה אני לכך שבאותו מקרה עורך הדין היה התובע ולא היה בנמצא הסכם שכר טרחה, לפיכך אמשיך ואצדיק את טעמיי. במקרה הנדון שוכנעתי כי אכן הטיפול היה קצר ביותר וניתן להעריכו בכ 10-20 שעות עבודה. הערכה שכזו אינה דורשת מומחיות מיוחדת ויכולה להיעשות על ידי בית משפט. אמנם, בפס"ד רוזן נמנעתי מבצע הערכה שכזו, אולם שם דובר בעניינים מקצועיים (ארנונה) ועבודה רבה יותר; והערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעים סכומים כלשהם (שיתכן ומשקפים את אותו שכר ראוי). לפיכך, הנני מעריכה את העבודה שבוצעה בסך של 10,000 ₪. בקביעה זו הנחתי לטובת הנתבע שהשקיע הוא וצוות משרדו 20 שעות עבודה, בעלות של 500 ₪ לשעה. על סכום זה יש להוסיף את סכום המע"מ כפי שהיה נהוג באותה עת".

הגם שאינני משוכנע, כי הנטל להוכיח את גובה שכר הטרחה הראוי מוטל על עורך הדין הנתבע ולא על הלקוח התובע (בגדר המוציא מחברו עליו הראייה- מבלי שיש כל הצדקה להיפוך נטלים), הרי שמקובלת עליי מסקנתה של כב' השופטת פלינר, כי ישנם מקרים לא מורכבים – כדוגמת המקרה דנן שבו יכול בית המשפט ל העריך את משך שעות העבודה שבוצעו עד לקטיעת מערכת היחסים שבין הצדדים, ללא חוות דעת מקצועית וזה בשים לב לנסיבות המקרה דכאן (ותוך שאני מניח שחלק מהותי מהעבודה נעשה בשלב כתיבת כתבי הטענות) .

הסכם שכר הטרחה יכול להוות במקרה דנן אינדיקציה למסגרת התשלום; הטיפול כאן היה מוגדר וללא מורכב, קצר בזמן, וממילא שהטיפול הסתיים בשלב שלטעמי ניתן לכמתו בתוך סד הנסיבות הכולל. ראה והשווה גם ע"א (ת"א) 49873-01-14 אייל כפיר נ' רועי טירר עו"ד (כב' השופטת אביגיל כהן – 7.1.15).

ההשבה המסוימת כאן מתבקשת, שאחרת התוצאה לא תהיה צודקת.
ג.4. - נושאים נוספים שמצאתי לנכון להידרש אליהם
לטענות בדבר רשלנות מצד הנתבעת לא מצאתי ביסוס, על אחת כמה וכמה שעה שאת טענות הנזק ביקשה למעשה התובעת שלא לברר במסגרת הליך זה. מעבר לכך שלא הוכח נזק, לא הוכח קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות הנטען לבין נזק כלשהו. נדמה גם, כי בשלב הסי כומים טענות הרשלנות נזנחו למעשה כפי שטוענת הנתבעת בס' 3 לסיכומיה (הגם שבסיכומי התשובה כופרת בכך התובעת). גם לטענות אחרות בדבר הפרות חובות שבדין מצד הנתבעת לא מצאתי כל בסיס.
ס' 60 לסיכומי התובעת - כפי שהבהרתי לעיל, מעת שעורכת הדין לא הייתה זו שעתרה לשכר טרחה ראוי, והייתה זו דווקא התובעת שביקשה השבה/שכר ראוי- נטל ההוכחה לטעמי מוטל דווקא על התובעת.
ס' 37-39 לסיכומי הנתבעת (לגבי שכ"ט ראוי) – נטען, כי שוויה של דירת המנוחה נע בין 2.5 מיליון ₪ ל -3 מיליון ₪. טענת אלה לא נתמכו בראיות כלשהן והן נטענות ללא ביסוס. יש גם ממש בטענות התובעת (בסיכומי התשובה) לפיהן מדובר בטענות כבושות שעלו בשלב הסיכומים, וכי ממילא חלקה של התובעת היה לכל היותר 30% מערך הדירה. עוד אציין שלטענות אלה אין רלוונטיות, שכן כפי שהבהרתי לעיל, בחינת השכר הראוי נעשית עד למועד גדיעת ההתקשרות.
ד. סוף דבר -
הנתבעת תשלם לתובעת באמצעות בא כוחה, סך של 10,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסך ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.
לנוכח העובדה, כי חלקה הארי של התביעה לא התקבל, כמו גם לנוכח העובדה שסברתי, כי התביעה "נופחה" מעבר למחלוקת האמיתית שלה, דבר שהעמיס פלוגתאות לשווא, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.