הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 52720-12-15

בפני
כבוד ה שופט עמית יריב

תובע

עו"ד קרני מור
ע"י ב"כ עו"ד סיגל כהן

נגד

נתבעת
טיב טעם רשתות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דורי ברקל ועו"ד אביגדור יואל

פסק דין
לפני תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪.
בחודש ספטמבר 2006 חתמו התובע, עו"ד קרני מור ( להלן: "התובע" או " עו"ד מור") והנתבעת חברת טיב טעם רשתות בע"מ ( להלן: "טיב טעם") על הסכם שכר טרחה. על פי ההסכם, יפעל עו"ד מור להשגת רישיון עסק לסניף טיב טעם ברחוב בן יהודה 130 בתל אביב. בהסכם נקבע כי תשלומים בסך כולל של 40,000 ₪ יועברו לידי עו"ד מור בעבור פעולותיו בהשגת רישיון העסק, וסכום נוסף, חד פעמי, של 40,000 ₪ ישולם עם קבלת רישיון העסק. עו"ד קרני ייצג את התובעת בהליכים שונים הקשורים למתן רישיון העסק לסניף החברה המוזכר וביום 24.3.2008 הושג עבור טיב טעם רישיון זמני לניהול הסניף. ההיתר הזמני עמד בתוקפו עד פברואר 2010. ביום 26.10.2010 הושג רישיון עסק קבוע לסניף בבן יהודה 130. במקביל לפעולותיו הנוגעות לסניף בבן יהודה 130, נשכר עו"ד קרני לייצג את טיב טעם במספר הליכים נוספים הקשורים לסניפים אחרים של טיב טעם בתל אביב. התובע טיפל וייצג את טיב טעם בוועדת ההתנגדויות בנוגע לסניף ברחוב דיזינגוף 199 ולסניף ברחוב דיזינגוף 302 ובעבור כל אחד מהתיקים קיבל תשלום בסך 10,000 ש"ח. התובע ייצג את טיב טעם גם בהליך ועדת ערר של סניף טיב טעם ברחוב בן יהודה 199 וקבל עבור ייצוג זה 15,000 ₪. בכל ההליכים הנזכרים לא נחתם הסכם שכר טרחה בין עו"ד קרני לבין טיב טעם. בשנת 2009 פנתה עורכת הדין קארין אפל, עורכת דין שכירה בטיב טעם ( להלן: "אפל"), וביקשה מהתובע לייצג בהליך משפטי פלילי הקשור להפעלת סניף בן יהודה 181 ללא רישיון עסק.
טענות הצדדים
הצדדים חלוקים בשאלת תשלום שכר הטרחה הן בעניין הסניף בבן יהודה 130 והן לעניין הסניף בבן יהודה 181.

בן יהודה 130
התובע טוען הוא זכאי לשכר הטרחה המוסכם בסך 40,000 ₪ כבר מרגע קבלת ההיתר הזמני, באשר לטענתו היתר זה היה ריכוז של כל האישורים שקיימים והיו צריכים להתקיים מבחינת טיב טעם, והסיבה לאי הוצאת ההיתר הקבוע הינה חיצונית וקשורה לבעיות רישוי של הבניין עצמו אשר אין להן כל נגיעה לסניף האמור, ובעיות שהטיפול בהם היה תחת אחריותו של בעל הבניין. לשם חיזוק גרסתו בעניין זה הביא התובע לעדות את האדריכל גבי נבון שפעל במקביל לתובע להוצאת הרישיון בתפקידו כאדריכל. לטענת התובע, אין לפרש את ההסכם כאילו התשלום הנוסף של 40,000 ₪ הם מעין " בונוס" ומותנים בהגשת רישיון קבוע מכמה טעמים: ראשית טוען התובע כי פרשנות כזו חוטאת הן ללשון החוזה והן לאומד דעת הצדדים. התובע טוען כי לשון החוזה מורה כי הוא עוסק בטיפול משפטי גלובלי שאינו תלוי תוצאה כנגד תשלום גלובלי. לגבי אומד דעת הצדדים טוען התובע כי הוא היחיד מבין מי שהיה נוכח בעת כריתת ההסכם שמסר את גרסתו, והתובעת לא טרחה להביא את בעלי התפקידים הרלוונטיים מטעמה באותה עת. התובע טוען גם כי מנסחת החוזה הייתה טיב טעם ועל כן חל בענייננו הכלל לפיו הפרשנות תהיה לרעת המנסח.
התובע טוען כי לאחר שבעל הבניין טיפל בחריגות הבנייה ונפתח הפתח להוצאת רישיון עסק, הוא לא עודכן בכך, מאחר שטיב טעם ידעה כי הוא כבר סיים את הטיפול ברישוי עוד במעמד הוצאת ההיתר הזמני, והוא ממתין לשכרו. לטענתו, אי העדכון אינו נובע, מאי סדר עקב החלפת הבעלות, מאחר שהבעלים החדשים של הנכס ערכו בדיקת נאותות ואף הכירו אותו מההליך בבן יהודה 181.
לטענת התובע, הטיפול בהשלמת ההליכים לקבלת רישיון עסק החלו באפריל מיד לאחר שבעל הבניין הודיע כי סיים לטפל בחריגות הבנייה. לטענתו, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שהיה צורך בטיפול משפטי נוסף מעבר לזה שביצע עובר לקבלת רישיון העסק הזמני. לטענתו, לא הובאו ראיות להשקעה הרבה ( המוכחשת לשיטתו) שהשקיע מנהל הכספים של הנתבעת, עדי כהן. עוד טוען התובע כי הטיפול בעניין השימור שבו עסק כהן לגרסתו, אינו משפטי ולא קשור כלל לתפקידו של עו"ד מור. הוא מוסיף וטוען כי נושא השימור היה ידוע כבר בשלב מתן ההיתר הזמני ועוסק באופן שבו בחרה הנתבעת להציג את המקררים בסמוך לחלון הראווה והמיקום שבו בחרה הנתבעת לאחסון פסולת.
לטענת טיב טעם, לשון הסכם לעניין בן יהודה 130 ברורה: שלושה תשלומים עבור הטיפול השוטף, ועוד תשלום כבונוס, על הצלחה בהשגת רישיון קבוע. לטענתה, נטל הראיה לעניין התקיימות התנאי המקים את הזכות לבונוס הוא על התובע. לטענתם, התובע לא הוכיח את זכאותו לבונוס ולא הוכיח כי פעולות שביצע היו הגורם לקבלת רישיון העסק הקבוע.
הנתבעת, טיב טעם, טוענת כי התובע אינו זכאי לחלקו השני של הסכם שכר הטרחה שעה שמנהלי הנתבעת טיפלו בעצמם בעניין רישיון העסק, ואף הגישו בעצמם את הבקשה לרישיון העסק. לטענתם, התובע לא עשה מאומה בכל הקשור לבן יהודה 130 מאז התקבל ההיתר הזמני בפברואר 2009, ומאז נובמבר 2009 אף לא היה לו שום קשר עם אנשי טיב טעם. כראיה לכך הציגה הנתבעת תכתובת הנוגעת להליך הרישוי אשר יצאה ממשרדו של גבי נבון בשנת 2010 ואשר עו"ד מור איננו מכותב אליה כלל.
בן יהודה 181
התובע טוען כי הוא זכאי לסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור ייצוג הנתבעת בעניין בן יהודה 181. אין חולק כי בין הצדדים לא נכרת הסכם שכר טרחה, אך התובע טוען כי שכר הטרחה הנקוב סוכם בעל פה.
לטענת התובע, בין הצדדים הושרש נוהג ולפיו שכר הטרחה מוסכם בעל פה ומשולם ללא ויכוח לאחר משלוח דרישה לטיב טעם. לטענתו, הסכומים שהיו נהוגים בין הצדדים היו סכומים של 10,000 ₪ בעבור דיון בוועדת התנגדויות ו- 15,000 ₪ בעבור דיון בוועדת ערר, ואלו מוכיחים את טענתו בדבר סיכום בע"פ על סך 10,000 ₪, הסכום שאותו הוא תובע גם עבור הטיפול בכתב האישום בעניין בן יהודה 181.
לחילופין, וככל שייקבע שלא הוכח גובה הסיכום בעל פה, עותר התובע לקבל שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו, הוכח גובה השכר הראוי בענייננו, שעה שהציג נתונים המלמדים כמה הוא גובה לשעת ייעוץ, ושעה שהציג את יומן העבודה שלו והצהיר כי השקיע עשרות שעות עבודה בטיפול בענייני הנתבעת. לטענתו, ראוי אם כן שהתובעת תשלם לו לכל הפחות שכר בסך 10,000 ₪.
טיב טעם טוענת כי ההסכם הנטען לשכר שטרחה בסך 10,000 ₪ לא הוכח. לטענתה, הוכח כי הסמכות להוצאת תיק משפטי לעו"ד חיצוני היה בסמכות היועץ המשפטי דאז, עו"ד אודי ויינברגר והתובע בחר במודע ובמתכוון לא להזמינו לעדות, לאחר שבתחילה ביקש להעיד אותו על ההתחייבות הנטענת.
לטענתה, גם נוהג בין הצדדים לא הוכח, שעה שבתיק אחד היה הסכם שכר טרחה כתוב, ובתיקים אחרים הציג עו"ד מור לכל הפחות תרשומות פנימיות, עם סכומים, תאריכים ועם מי נערך הסיכום. מכאן טוענת טיב טעם, שהנוהג ככל שהיה, היה הפוך. טיב טעם מוסיפה כי גם במכתבי הדרישה ששלח התובע לא צוין כי נערך בין הצדדים הסכם בע"פ אלא רק כי מגיע לו שכר טרחה בסך 10,000 ₪.
הנתבעת טוענת בסיכומיה כי עיון בפרוטוקולים של הדיון בתיק התקיימו בו שני דיונים קצרים ולכל היותר מדובר ב3-4 שעות עבודה, כאשר לשיטת התובע שכר שעתי שלו עומד על 800 ₪, שכר הזהה פחות או יותר לשכר המומלץ ע"י לשכת עורכי הדין, אזי ראוי לכל היותר לפסוק לתובע שכר זה.
טיב טעם טוענת עוד כי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה ע"י עו"ד מור כאשר מכתבו האחרון אליה בעניין נשלח בסוף שנת 2010 והתביעה הוגשה חמש שנים מאוחר יותר. טיב טעם טוענת כי מדובר בשיהוי הנגוע בחוסר תום לב ואשר נועד להקשות על הגנתה של טיב טעם. עו"ד מור טוען כי ההתכתבות בין הצדדים נמשכה עד אוקטובר 2011 ולאחריהן אף נערכה פגישה בין הצדדים כך שלנתבעת לא התפתחה כל ציפייה כי עו"ד מור ימחל על החוב הנטען והיה עליה לצפות לתביעת שכר טרחה מצידו.
דיון והכרעה
התביעה שלפני מורכבת משתי עילות שונות ומן הראוי לדון בכל עילה לגופה. לפני שנחל בכך נתייחס לטענת השיהוי המשותפת לשתי העילות גם יחד.

גם אם ניתן לתמוה על הגשת התביעה בחלוף שלוש שנים ממועד בקשר האחרון בין הצדדים, וגם אם טוב היה עושה התובע אילו הקדים והגיש את תביעתו, אינני סבור כי יש מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי, וזאת משום שטענת שיהוי, מקום שהוגשה תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, מחייבת את הוכחתו של נזק שנגרם לנתבע בשל השיהוי - ונזק כאמור לא נטען, וממילא אף לא הוכח. על כן, טענת השיהוי נדחית.

בן יהודה 130
ראשית, יש לדון בפרשנות הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים. בהסכם נכתב כך:

קרני שלום,
בהתאם לשיחתנו בע"פ, הריני שוכר את שרותיך לטובת השגת רישיון עסק לטיב טעם, סניף בן יהודה 130 ת"א.
התשלום יהיה ע"ס 80,000 ₪ + מע"מ ולהלן הפירוט:
תשלום ראשון ע"ס 15,000 ₪ תוך חודש מאישור מסמך זה.
תשלום שני ע"ס 15,000 ₪ חודש לאחר מכן.
תשלום שלישי ע"ס 10,000 ₪ חודש לאחר מכן.
40,000 ₪ כסכום חד פעמי, שישולם עם קבלת רישיון העסק לסניף שבנידון.
כל התשלומים ישולמו על פי דרישת תשלום שתונפק על ידך.
רישיון העסק יהיה לפריטי הרישוי בהתאם לבקשה שהוגשה לעירייה ביום 6.3.06 לרשיון עסק.
השירותים יכללו את כל הנדרש לטובת השגת רשיון העסק, כולל עבודה מול הרשויות השונות, ליווי משפטי בהוצאת היתרי בניה לעבודות שנעשו במקום, ליווי משפטי לבקשה להיתר לשימוש חורג ככל שנדרש, טיפול / ייצוג בבתי המשפט (אישומי רישוי עסקים, אישומי בניה ללא היתר וכיו"ב, השגות, עררים וערעורים ( אם יידרשו) וכל ייעוץ משפטי אחר שיידרש, הכל עד להוצאת רשיון עסק כאמור.
גבי נבון ייפעל כת"פ שלך לכל דבר ועניין.
כבר ממבט ראשון ניתן לראות כי פרשנותם של שני הצדדים להסכם אינה עולה בקנה אחד עם לשונו, וכל צד מפרש את ההסכם באופן התואם את האינטרס שלו עצמו. בהסכם נאמר בפירוש כי שכר הטרחה הכולל עומד על סך 80,000 ₪ בתוספת מע"מ. לאור זאת, דין פרשנות טיב טעם כאילו 40,000 ש"ח הנוספים הם בבחינת " בונוס"- להידחות. לו היה מדובר בבונוס, היה ההסכם מגדיר בפירוש כי שכר הטרחה הקבוע הוא 40,000 ₪, ואילו הסכום הנוסף – הוא בבחינת "בונוס". לא כך קובע ההסכם. על כן, אני קובע כי בין הצדדים הוסכם מלכתחילה על תשלום בסך 80,000 ₪ בתוספת מע"מ.
עם זאת, ברור גם, כי הסכום בגובה 40,000 ₪ הנוספים הוא סכום מותנה תוצאה. לא ניתן לקבל את טענת עו"ד מור לפיה יש לפנינו הסכם לתשלום שכ"ט גלובלי כנגד טיפול גלובלי שאינו תלוי תוצאה. ההיגיון שמאחורי התנאי ברור. עו"ד מור מקבל 80,000 ₪ על טיפול בעניין ששמשך הטיפול בו אינו ידוע ומספר ההליכים הדרושים בו אינו ידוע מראש. מחד, יש קושי להתנות את מלוא התשלום בתוצאה הסופית, שעה שהוצאת רישיון העסק תלויה בגורם חיצוני וייתכן שרישיון זה לא יינתן לעולם. מאידך, אילו שולם כל שכר הטרחה מראש תאבד המוטיבציה להגיע לתוצאה, ועלול להיווצר מצב שבו עו"ד מור יעבוד בעצלתיים. הוסכם, אם כן, שעורך דין מור יעבוד ככל שיידרש להוצאת הרישיון, מחצית מהכסף יקבל מיד ומחצית עם השגת התוצאה. ודוק: התוצאה היא רישיון עסק ולא היתר זמני, כפי שטוען עו"ד מור, ופרשנות אחרת תחטא הן ללשון ההסכם והן להיגיון העסקי שבו.
השאלה העומדת לפתחנו היא אפוא, האם משעה שהתקבל רישיון עסק זכאי עו"ד מור לשכר הטרחה על אף שבמועד שהתקבל רישיון העסק עו"ד מור כבר לא עבד בשירות טיב טעם.
משקבענו שטיב טעם התחייבה לשלם לעו"ד מור את שארית שכר הטרחה עם קבלת רישיון עסק הנטל עליה להוכיח כי אף שהתקבל רישיון עסק, הוא אינו זכאי לשכר זה. אני סבור כי נטל זה הורם, ולהלן אסביר מדוע.
מלשון ההסכם ניתן ללמוד כי תפקידו של עו"ד מור לא היה תפקיד משפטי " נקי" אלא שעו"ד מור היה ה"פרוייקטור" שאמור להוביל את הוצאת רישיון העסק על כל היבטיו. כך מן המילים- "הריני שוכר את שרותיך לטובת השגת רישיון עסק לטיב טעם" ומן המילים- השירותים יכללו את כל הנדרש לטובת השגת רשיון העסק, כולל עבודה מול הרשויות השונות," וכן מהעובדה שנאמר בהסכם שהאדריכל נבון יהיה כפוף לו לכל דבר ועניין. אכן, בהסכם מפורטים גם כל השירותים המשפטיים אותם ייתן עו"ד מור, אך מלשון החוזה עולה כאמור, כי הוא היה אחראי על כל ההיבטים של הוצאת רישיון העסק ואף קיבל מהכפפתו של האדריכל אליו את כל הכלים הלא משפטיים לשם תכלול העבודה. במצב דברים זה, היה על עו"ד מור " לחתור למגע" עד הוצאת רישיון העסק בין אם המכשולים להוצאת רישיון עסק תלויים בטיב טעם ובין אם לאו. עו"ד מור הודה כי לא כך היה.
ש: אתה טענת לכאורה שההיתר הזמני שניתן בפברואר 2009 הוא למעשה היווה כבר רישיון קבוע.
ת: נכון.
ש: אתה מסכים איתי שמה שכתוב ברישיון הזמני יש תוקף מסוים, והוא נקבע לתאריך בתחילת 2010.
ת: לשנה ו-3 ימים.
ש: תסכים איתי שמתום תאריך התוקף הזמני של ההיתר הזמני ועד 26 באוקטובר 2010, מועד בו התקבל הרישיון הקבוע, פעל העסק ללא רישיון?
ת: אין לי מושג.
ש: אם לא הוצא רישיון נוסף, העסק פעל ללא רישיון?
ת: כן.
ש: אתה לא הוצאת רישיון נוסף.
ת: אני כבר לא הייתי בתמונה. אני הבאתי אותם למצב שהם צריכים לקבל רישיון ותלויים בגורם שלישי – בעל הנכס. מה עשה בעל הנכס – שפעל דרך גבי נבון וכו' להתקדם – זה כבר היה ביחסים ביניהם.

עו"ד מור מודה למעשה כי מרגע שתהליך מתן הרישיון " נתקע" ונותר תלוי בבעל הבניין הוא יצא מן התמונה. לטענתו של עו"ד מור, הטיפול בחריגות הבנייה היה תפקידה של טיב טעם ותפקידו של האדריכל גבי נבון שפעל מטעם בעל הבניין. נבון העיד, לעומת זאת, כי פעל גם מטעם בעל הבניין וגם מטעם טיב טעם. לאור זאת, גם אם בשלב זה לא היה בידי עו"ד מור לסייע, הרי שלכל הפחות עם גמר הטיפול בחריגות הבנייה היו המושכות צריכות לחזור אליו, שעה שנכתב במפורש בהסכם שכר הטרחה שהאדריכל גבי נבון הוא הכפוף אליו ולא להיפך. הוכח כי לא כך היו פני הדברים. במכתב עדכון של גבי נבון מיום 24.11.2008 המכותב הראשי הוא עו"ד מור וההעתקים הם לאסף מטיב טעם ולבעל הבניין. הדבר מסתדר היטב עם היותו האחראי על הליך הוצאת רישיון העסק באותו הזמן. ב-2010 לעומת זאת, ולאחר שכבר טופלו חריגות הבנייה, הוציא גבי נבון מכתב נוסף, המיועד לאלי אמזלג מטיב טעם עם העתק לעו"ד אנקורי שטיפל בהליכים מטעם בעל הבניין, ועו"ד מור, לעומת זאת, כלל איננו מכותב. אין חולק כי בשלב זה עו"ד מור לא היה בתמונה והוכח, כי גם לאחר הטיפול בחריגות הבניה היה צורך לנהל מגעים מול העירייה ומחלקת השימור ומי שביצעו זאת היו מנהלי החברה ולא מור.
אילו טען עו"ד מור כי הנהלת החברה הפקיעה ממנו באופן חד צדדי את הטיפול בתיק והודיעה לו כי אינה נזקקת לשירותיו יותר, ייתכן והיה זכאי למלוא גובה שכר הטרחה. אך עו"ד מור לא טען לכך, אלא חזר והדגיש כי סיים את עבודתו עם קבלת ההיתר הזמני. היות וזו טענתו של עו"ד מור, הרי שעליו מוטל להוכיח כי הוא היה נכון להמשיך בפועלו והנתק בין הצדדים היה ביוזמת טיב טעם. עו"ד מור לא הוכיח זאת, ואף אישר כי לא יצר קשר עם הנהלת טיב טעם גם לאחר חילופי הבעלות ברשת.

ש: הצגת עצמך בפני בית המשפט שמיום ששכרו אותך בעניין בן יהודה 130, היית אחראי עד להשגת רישיון עסק קבוע.
ת: ולזה הגעתי.
ש: בתקופה הזו התחלפה ההנהלה והתחלפו הבעלים. אתה מחזיק מעצמך כמי שמלווה את החברה בכל ההליך הזה בלי שום קשר לשינוי הבעלות. החברה אותה חברה, אתה נאמן לח"פ שלה. כנאמן לה, כנאמן להתעסק ברישיון העסק שלה, האם פנית למנכ"ל או למי ממנהלי החברה והזהרת אותם?
ת: הודעתי להם לאחר שהם קיבלו את שובר התשלום של הקנס, הם ידעו ואמרתי להם שיש להם ארכה עד חודש יולי, וזה שנה וחצי לטיפול בחלק העליון. לדאוג לזה שיטפלו בזה.
ש: שובר תשלום הקנס היה בינואר 2009, איך יכלו לדעת עליו?
ת: לחדשים לא פניתי, הם גם מעולם לא הציגו עצמם. עו"ד קארין אפל הייתה היחידה בקשר איתי. עובדה שגם ניגשו לשימושים חורגים עם אנשים אחרים אח"כ. הם לא פנו אליי, זה לא שאני לא פניתי אליהם. הם הגישו את הרישיון לעסק במאי 2010. אחרי למעלה מ-6 חודשים לאחר שנכנסו.
משעה שנשכר עו"ד מור להוביל לקבלת רישיון עסק אך לא סיים את מלאכתו, הוא אינו זכאי לקבל את שכר הטרחה שהובטח עם קבלת רישיון. עם צאתו מן התמונה, ומשלא הוכח שהדבר נעשה ע"י טיב טעם באופן חד צדדי, פקע למעשה תוקף ההסכם, והוא בטל.
אעיר עוד, כי למרות קביעתו של עו"ד מור, שלפיה, לא יכולה להיות מחלקות בדבר זכאותו לשכר טרחה כבר מיום הוצאת ההיתר הזמני, בפועל, עובדה היא שהוא לא מצא לנכון לתבוע את שכרו בסמוך לאחר הוצאת ההיתר הזמני, והמתין עד להוצאת הרישיון הקבוע. עובדה זו מחזקת את המסקנה שעו"ד מור עצמו הבין כי תפקידו לא הסתיים, והוא לא היה זכאי כבר אז לשכר הטרחה.
קביעתנו עד עתה נשענה על פרשנות החוזה ולפיה עו"ד קרני לא נשכר לבצע פעילות משפטית גרידא. אולם גם אם נקבל את גרסתו כי ביצע את כל הפעולות המשפטיות הנחוצות לצורך הוצאת רישיון התיווך, והללו הסתיימו עם הוצאת ההיתר הזמני, עדיין לטעמי אין הוא זכאי לחלקו השני של שכר הטרחה. בהסכם שכר הטרחה נקבע כי על קרני לבצע את כל הדרוש עד להוצאת רישיון עסק, ולייצג את טיב טעם בכל ההליכים הקשורים בכך. כשיצא מהתמונה, כהגדרתו, לא יכול היה קרני לדעת האם יידרשו הליכים נוספים בהמשך הדרך. בדיעבד ניתן אולי לקבוע כי לא נדרש ייצוג משפטי נוסף, אך האם יכול היה קרני באותו מועד לדעת מה יידרש בהמשך? עובדה היא, שהיה כנגד בית העסק צו סגירה תלוי ועומד, ועם תום תוקפו של ההיתר הזמני הסניף פעל ללא רישיון עסק תחת איום סגירה. עיון בנספח ב' לתצהיר טיב טעם מציג תכתובת פנימית של טיב טעם שנאמר בה כך:
אישור לבית המשפט- אלי ינסה לקבל אישור זמני ממחלקת השימור לפני המשפט על הרישיון שבדרך.
נכון הוא כי לא נטען שהיה הליך נוסף בסופו של יום, אך בהחלט ניתן לצייר מצב שבו היה נדרש ייצוג לטיב טעם בעניין רישיון העסק וזאת בשעה שעו"ד מור כבר לא מטפל בכך. מובן מאליו הוא, שאם עו"ד מור לא היה מייצג את טיב טעם בעניין זה, יש קושי להלום את דרישתו לשכר טרחה.
סופו של דבר- דין תביעתו של עו"ד מור לתשלום יתרת שכר הטרחה בגין מיזם בן יהודה 130 להידחות.

בן יהודה 181

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע ייצג את טיב טעם בהליך בקשר לסניף בבן יהודה 181. והמחלוקת בין הצדדים נסובה סביב גובה שכר הטרחה בלבד.
התובע לא הביא כל ראיה לכך שהשכר המוסכם היה בגובה 10,000 ₪ וגם עדותה של קארין אפל לא הועילה במאומה להוכחת גובה שכר הטרחה המוסכם. שעה שהתובע , עו"ד במקצועו לא ערך הסכם שכר טרחה בכתב, נטל ההוכחה לעניין גובה שכר הראוי מוטל עליו. לטעמי, עו"ד מור לא עמד בנטל זה.
בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, נח(5) 20 (2004) קבע בית המשפט העליון כך:
כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית-המשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו [...] בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך-הדין לטיפול בעניינו של הלקוח; את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות; את שוויו של העניין מושא השירות; את המוניטין של עורך-הדין [...] כמו כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – אם קיימת שיטה כזו.
עו"ד מור הציג שתי חלופות, הראשונה לקבוע את גובה השכר הראוי ע"פ הנוהג שהושרש בין הצדדים. טענתו העיקרית בעניין זה הייתה כי שכר הטרחה אותו הוא מבקש זהה לשכר אותו קיבל עבור תיקים אחרים בהם טיפל. איני מקבל טענה זו. התובע עצמו העיד כי קיבל שכר בגובה 10,000 ₪ עבור דיון בועדת התנגדויות ושכר בגובה 15,000 ₪ עבור דיון בועדת ערר, משמע, שכר הטרחה נקבע לגופו על פי אופי התיק והיקף הטיפול הצפוי בו. הטיפול בבן יהודה 181 הוא בעל אופי שונה ועסק באישומים פליליים כך שלא ניתן לסווגו לאחת מהקטגוריות הקודמות. ייתכן כי ניתן היה להשוות בין התיקים ע"פ היקף שעות העבודה אך עו"ד מור לא הציג נתונים מפורטים על היקף העבודה בכל תיק בכדי שיהיה ניתן לערוך השוואה כזו.
החלופה השניה שאותה הציג עו"ד מור היא לקבוע את השכר הראוי ע"פ שכרו המקובל באותה עת. אני סבור שגם כאן כשל עו"ד מור בהוכחת תביעתו. מלבד העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי ייצג את טיב טעם בשתי ישיבות בבית המשפט לא הוכיח עו"ד מור כמה זמן הקדיש לתיק ובכל הכבוד, הצהרה שלו לפיה, עבד " עשרות שעות" על תיק זה לא יכולה להוות ראיה לעניין היקף העבודה (וראו לעניין זה סעיף 54 (3) לפקודת הראיות). עו"ד מור גם לא פירט את היקף ומידת המורכבות של הייצוג המשפטי אותו נתן. גם אם נכונה טענתו כי מאחר שהוא ייצג בתיקים אלו גם לקוחות נוספים חל על הדברים חיסיון עו"ד- לקוח ( ואיני קובע מסמרות בעניין) הרי שבהיותו התובע, נטל ההוכחה מוטל עליו, וטענת החיסיון אינה יכולה להוות תחליף לראיות. עו"ד מור לא הציג פירוט של השעות שהשקיע, תאריכים ופירוט העבודות שעשה, ומכאן שיש קושי להסתמך על הצהרתו לעניין זה. נוסף לאמור, לא ראיתי עקביות בגובה שכר הטרחה אותו גובה עו"ד מור עבור שעת ייעוץ והחשבוניות אותן הציג שונות זו מזו בסכומן, מכאן שלא ניתן להסתמך עליהן לשם קביעת גובה שכר הטרחה.
שעה שלא ניתן לקבוע את גובה שכר הטרחה ושעה שעל פי הפסיקה לא ניתן לקבוע שכר על דרך האומדנא מקום שניתן להוכיחו (וראו ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)), ניתן רק להסתמך על הודאתה של הנתבעת בעניין. טיב טעם הודתה בסיכומיה כי הנתבע עבד כ- 3-4 שעות על התיק וציינה כי לכל היותר כי מגיע לו בשל כך שכר בגובה 2,400 ₪, תוך חישוב שכר שעתי בגובה 800 ₪. לאור זאת, אני מעמיד את היקף עבודתו על הצד הגבוהה שבהודאתה וקובע כי עו"ד מור עבד לכל הפחות 4 שעות עבודה והוא זכאי לשכר טרחה של 3,200 ₪ בתוספת מע"מ.
סופו של דבר
הנתבעת טיב טעם רשתות בע"מ תשלם לעו"ד קרני מור סכום של 3,744 ₪. בשל הפער בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, אינני רואה מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ז, 14 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.