הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 47314-01-15

לפני
כבוד ה שופטת דלית ורד

התובע:

ד''ר עו''ד אלי סני

נגד

הנתבע:

זאב פסטרנק
ע"י ב"כ עו"ד עזרתי

פסק דין

התביעה שבפניי היא תביעה כספית שהועמדה על סך של 50,000 ₪, המושתתת על טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין הגשת שתי תלונות שווא כנגדו למשטרת ישראל, בהן ייחס לו הנתבע גרימת תאונת דרכים תוך הסבת נזקי רכוש לרכב מסוג פורד הרשום על שם אשתו של הנתבע.

טענות התובע:
התובע טען כי תלונות שווא שהנתבע הגיש למשטרת ישראל, גרמו לו עגמת נפש, פגיעה בשמו הטוב, ביטול זמן והוצאות כספיות. תלונות השווא הוגשו למשטרת ישראל, אך מתוך כוונה לפגוע בו, וזאת על אף שעסקינן באין "תאונת דרכים" עם נזק רכוש בלבד, ללא נפגעים, דבר שהוא עניין ביטוחי בלבד.
תיאור השתלשלות העניינים על פי כתב התביעה הוא כדלקמן: ביום 28.12.14 בסמוך לשעה 09:00 בבוקר, התובע החנה רכב מסוג סוזוק י, שהוא בבעלותה של בתו גלית, ברחוב אלעזר החורני, בתל אביב, על יד קוטג' מס 1 בבית מס' 8 ברחוב האמור. רכבו של הנתבע מסוג פורד, חנה אותה עת גם הוא על ידי בית מספר 8, אך על יד קוטג' מס' 2. תוך כדי ביצוע מהלך החנייה, ראה התובע את הנתבע יוצא מפתח ביתו המצוי במרחק של 50 מטרים לערך ממקום החנייה, ומתקרב אל מקום חניית הרכב, כך שכאשר הגיע הנתבע אל מקום החנייה של הסוזוקי, הרכב כבר היה בחנייה. מכאן שהנתבע לא יכול היה לראות אם ארעה תאונת דרכים. טענתו של הנתבע בדבר אירוע תאונה אינה אלא המצאה שנועדה "לסחוט את התובע שלא כדין". מיד כשהגיע הנתבע לרכב הוא עשה סימן לתובע שכביכול פגע בפגוש השמאלי של הפורד. במהלך החנייה לא שמע התובע כל רעש של פגיעה ו/או חיכוך כלשהו שעלול היה לגרום לנזק כלשהו. התובע האמין שלא נגרם כל נזק מאחר שלא היה כל מגע בין כלי הרכב, אך ניגש לבדוק את הפורד. מבדיקת הפגוש הקדמי של הפורד עלה כי קיימת שריטה קלה, אך שריטה זו הייתה ישנה במובהק, וגם הפגיעה בכנף השמאלית הקדמית נראתה כנמצאת שם זמן רב.
מה שהדליק אצל התובע נורה אזהרה, הייתה אמרתו של הנתבע, לפיה הוא מתכוון לפנות לחברת הביטוח שלו ולדרוש לתקן את כל הנזק מהתאונה, כשהנתבע הצביע על כל החלק הקדמי שמאלי של הפורד. על מנת למקסם את "האין תאונה" לצרכיו, מיהר הנתבע להגיש תלונה למשטרה.
התובע תיאר כי היחסים בין התובע ובני ביתו לבין הנתבע מעורערים מזה מספר שנים, כולל הגשת תלונות למשטרת ישראל על ידי אשתו כנגד הנתבע בגין איומים וניסיון פריצה לבית התובע בשנת 2009, וכן חשד לפגיעת בנו של הנתבע במראת רכבו של התובע, שגם על כך הוגשה תלונה למשטרה. לפיכך, התובע לקח במלוא הרצינות את דבריו של הנתבע אודות התאונה הנטענת, ומיד צילם את החלקים הרלוונטיים בפורד, וכן את החלק הקדמי והצד הימני בסוזוקי. הצילומים מוכיחים ללא עוררין כי לרכב הסוזוקי לא נגרם כל נזק או שריטה.
הנתבע דרש מהתובע להמציא לו באופן מידי את רישיון הרכב ותעודת הביטוח, והתובע ערך חיפוש ברכב אך לא מצא את המסמכים, והציע למסור את המסמכים לאחר שבתו תחזור מחו"ל בעוד ימים ספורים. עם זאת, התובע הציע להציג את רישיון הנהיגה שלו, אך הנתבע סרב. בהמשך, התברר כי הנתבע הזעיק משטרה, על אף שהצדדים גרים בשכנות, והנתבע ידע היכן לאתר את התובע.
כשהגיעה משטרה, השוטרים הבינו את הסיטואציה וניסו לשכנע את הנתבע לקבל את רישיון הנהיגה של התובע, והורו לתובע להמציא את המסמכים עם חזרתה של בתו מחו"ל. התובע לאור הבנתו כי לא ארעה תאונה לא ביקש את פרטי הביטוח של רכב הנתבע (הפורד).

התובע טען כי רחוב אלעזר החורני הוא רחוב הולנדי צר עם בתים פרטיים והשכנים מכירים זה את זה, ולכן הקולות הרמים שנשמעו במהלך ביקור המשטרה, גרמו לו נזק אישי ומקצועי.
בתו חזרה לארץ ביום 30.12.14, והתובע שלח לנתבע את רישיון הרכב ופוליסת הביטוח.
מחמת הזהירות, התובע גם דיווח ביום 5.1.15 לחברת הביטוח שביטחה את הסוזוקי על "התאונה".
התובע שיער שבזאת הסתיים הנושא, ולכל היותר הטיפול יימשך על ידי חברות הביטוח, אך להפתעתו, ביום 19.1.15, קיבל הזמנה לסור באופן מידי למשטרה. לתובע לא היה כל מושג מדוע זומן, אך באגף התנועה נאמר לו כי הנתבע הגיש כנגדו תלונה בגין האירוע מיום 28.12.14, וכי עליו למסור את גרסתו.
בחקירתו במשטרה מסר התובע גרסה מדויקת באשר לאין תאונה, וגם הודיע כי בכוונתו להגיש תלונה כנגד הנתבע בגין ניצול פלילי במטרה לפגוע בתובע. ואכן, התובע הגיש ביום 20.1.15 תלונה במשטרת ישראל בתחנת צפון תל אביב תלונה כנגד הנתבע בגין הגשת תלונות שווא כנגד התובע, זאת למטרות סחיטה.
לאור כך טען התובע כי מעשי הנתבע גרמו לפגיעה קשה במעמדו המקצועי ובשמו הטוב ובאמינותו, כאשר במשטרת ישראל מונחות תלונות שווא כנגדו.
טענות הנתבע:
טענות הנתבע היו כי קודם לאירוע דנן הוגשו תלונות שווא למשטרה על ידי התובע ואשתו כנגד הנתבע ובנו, תלונות אשר נסגרו מחוסר אשמה.
בהתייחס לאירוע דנן, ציין הנתבע כי ביום 28.12.14 בשעה 09:00 לערך, יצא מביתו ושם פעמיו לעבר הפורד אשר חנה בקרבת ביתו. כשהתקרב לרכב, הבחין בתובע הנוהג בסוזוקי ומנסה להחנותה ליד הפורד, אך תוך כדי כך פוגע בפורד. הנתבע פנה לתובע וביקש ממנו להחליף פרטים, אך התובע ציין כי הוא מעדיף לסגור את העניין ביניהם מבלי לערב את חברות הביטוח. בנוסף, ציין התובע כי הסוזוקי שייכת לבתו המצויה בחו" ל, ולכן אין ביכולתו להציג את רישיון רכב או תעודת ביטוח. לאור העובדה, שהתובע לא הציג את התעודות שלעיל בפני הנתבע, לאור תלונות השווא שהוגשו בעבר כנגד הנתבע ובני משפחתו, חוסר האמון של הנתבע בתובע, והצורך במעורבות של גורם אובייקטיבי לתיעוד האירוע, כמו גם לשם הבטחת הצגת המסמכים, התקשר הנתבע למשטרה וביקש את עזרתה.

למקום הגיעה ניידת משטרה, ובמהלך הדברים, אישר התובע כי פגע ברכבו של הנתבע, וכי אין ברשותו את רישיון הרכב ותעודת הביטוח, אך התחייב להמציא מסמכים אלה לנתבע עם חזרתה של בתו לישראל. הנתבע טען כי אין בהזמנת ניידת משטרה על מנת שתסייע לו באירוע דנן, או בפנייה נוספת למשטרה על מנת לקבל טופס תאונה לצרכי ביטוח, משום הגשת תלונות שווא על ידו.
הנתבע הוסיף כי התביעה דנן הוגשה בשיטת "מצליח", מבוססת על גרסת בדים והוגשה בחוסר תום לב משווע במטרה להמשיך ולהתעמר בנתבע ולהוציא ממנו כספים שהתובע אינו זכאי להם.

גדר המחלוקת :
בדיון מקדמי שנערך ביום 27.12.15, בפני כבוד השופטת אמיר, נרשמה הצהרת הצדדים לפרוטוקול כדלקמן:
"שמענו את בית המשפט ואנו מסכימים שגדר המחלוקת בין הצדדים היא הפנייה השנייה למשטרה בגין תאונת הדרכים הנטענת ונזקי התובע כתוצאה מכך. ברור לנו שבית המשפט אינו מתכוון לדון בסכסוך הארוך בין התובע לנתבע ובני משפחותיהם או בסכסוכו של התובע עם שכנים נוספים ככל שכאלה קיימים.
בנסיבות אלה אנו מסכימים שב"כ הנתבע יעביר לתובע אישור מחברת הביטוח לפיה ביקשה חברת הביטוח מהנתבע את האישור בדבר פנייה למשטרה, מה שלטענת הנתבע הביא לפנייתו השנייה למשטרה בגין התאונה הנטענת.
ב"כ הנתבע יעביר לעיון התובע המסמך כאמור תוך 30 יום. לאור דבריי ב"כ הנתבע לפיה הפנייה הייתה בעל פה יכול שהמסמך יישא תאריך עדכני אך על המסמך להיות מסמך של חברת הביטוח.
לאחר קבלת המסמך ישקול התובע תביעתו לאור המלצת בית המשפט ויישלח הודעה בהתאם לתיק".
הצדדים הגיעו אפוא להסכמה לפיה המחלוקת נסבה על הפנייה הנוספת של הנתבע למשטרת ישראל, פנייה מיום 4.1.15, אשר צורפה כנספח יא' לתצהיר עדות ראשית של התובע.
למען השלמת התמונה יצוין כי ביום 3.1.16, המציא הנתבע מכתב מטעם סוכנו יות פלתורס ביטוח בע"מ, בו נאמר כי הנתבע התבקש למלא טופס מלא וחתום (אודות התאונה שדווחה על ידו ), וכן לצרף אישור משטרה במידה והמשטרה היה מעורבת במקרה. כן נאמר כי מדובר בהתנהלות שגרתית של החברה במקרים בהם הייתה מעורבות משטרתית.
התובע טען בתגובתו מיום 1.2.16, כי הגשת תלונת השווא השנייה למשטרת התנועה על ידי הנתבע כנגד התובע הייתה החלטתו הבלעדית של הנתבע מתוך כוונ ה ברורה לפגוע בשמו הטוב ובכיסו של התובע ואף בניסיון לתת תוקף לפארסה של ביום תאונה שלא אירעה כלל, ולנזקים שלא נגרמו בעטיה. לאור כך, התבקש בית המשפט שלא לתת כל נפקות לאישור שהוגש מטעם פלתורס.

בדיון ההוכחות הראשון שנערך ביום 10.4.16, טען התובע כי "כב' השופטת אמיר הכתיבה לקלדנית ששני הצדדים מסכימים שהדיון לגבי אירוע התאונה הנטען ומה שהיה אחריו ואין להרחיב את הדיון לנושא של סכסוכים נטענים שאינם נוגעים לנושא בכל אופן שהוא."
בא כוח הנתבע השיב כי "חברי לא מדייק, משום שההסכמה בין הצדדים בדיון הקודם, לא צמצמה את המחלוקת לגבי התאונה אלא עוד יותר. חברי בנה את הדיון על זימון השוטרים לאירוע התאונה ועל הטענה השנייה שהנתבע הגיש תלונת שווא אח"כ במשטרה ובדיון הקודם, הוסכם וגם נכתב, שהנושא של זימון השוטרים יורד מהמחלוקת."
בסופו של דבר הבהרתי (והדברים נרשמו כדברי התובע לפרוטוקול) כדלקמן: "בית המשפט מבהיר לי כי באופן ברור תידון השאלה, אם ארעה התאונה, אך זאת בהתייחס לפנייה השנייה של הנתבע למשטרה וזאת כפי שעולה מהסכמת הצדדים והחלטת ביהמ"ש מיום 27.12.15"

דיון והכרעה :
1. האם ארעה תאונת דרכים:
השאלה הראשונה בה יש להכריע, אם כן, היא אם ארעה תאונת דרכים. לאחר בחינת חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי אכן התרחשה תאונת דרכים. הוצג בפניי תצריף של ראיות, המצביע כמכלול על התרחשות התאונה, בכלל זה יש למנות את עדותם של שני עדים אובייקטיבים, היינו מתנדב ממשטרת התנועה ושמאי שערך דוח בנוגע לנזקים שנמצאו ברכב הפורד.
א. המתנדב שהגיע לזירה מילא דו"ח פעולה (נספח 20 לתצהיר הנתבע), בו נרשם כדלקמן:
"נהג 1 (התובע) מודה כי שפשף את רכבו של נהג 2 (הנתבע) אך מאחר והרכב של בתו ואין לו רישיונות שלה ביקש להמתין 3 ימים במתן פרטי הרכב, נהג 2 סרב להמתין וזימן משטרה למקום."
התובע העלה בסיכומיו טענות כנגד הרישום שערך המתנדב וטען כי קביעתו זו בדבר הודאתו אינה חד משמעית, וזו בלשון המעטה . התובע ציין כי המתנדב אישר בעדותו כי בדוח רשם רק את תמצית הדברים וכי הוא מניח שלא רשם את כל הנקודות שהועלו. בנוסף, אישר המתנדב כי אינו זוכר את האירוע, את הדוח שערך לא הראה למי מהצדדים, וכי ייתכן שהיו דברים נוספים שנאמרו בהקשר לאחריות לתאונה, אשר לא נרשמו בדוח.
בדוח הפעולה נרשמו עיקרי הדברים, כפי שהסביר המתנדב: "בדו"ח נכנסים דברים שבעת הביקור במקום נראים כחשובים בעיני לצורך רישום הדו"ח וממצים את מה שראיתי בזירה ואת הטיפול באירוע"(פרוטוקול עמ' 25 שורות 12-13). המתנדב אף אישר "אני יכול להעיד רק על מה שרשום בכתב ידי שהוא אמת, זה נרשם במעמד הטיפול שלי באירוע" (פרוטוקול עמ' 22, שורות 23-24), וחזר וטען כי רשם את דברי התובע בדבר השפשוף בפורד, היות ודברים אלה אכן נאמרו (פרוטוקול עמ' 24, שורה 24, עמ' 25 שורות 1-2).
בתצהיר עדות ראשית מטעמו טען התובע (בסעיף 17) כי במענה לשאלת השוטרים בנוגע לנזק בכלי הרכב, השיב כי על פניו לא נראה שהיה מגע בין הסוזוקי לפורד ולכן לא היה אמור להיגרם נזק, אולם הוא מתכוון לבחון את כל הצילומים השונים שצילם על מנת לוודא שהצילומים מאוששים שלא נגרם כל נזק בתאונה שלא ארעה (סעיף 17). בעדותו הוסיף התובע כדלקמן: "אמרתי לשוטרים שלדעתי לא הייתה תאונה ולא נגרם שום נזק ולא היה חיכוך בין המכוניות" (פרוטוקול עמ' 11 , שורות 24-25).
אינני סבורה כי התובע טען בפני המתנדב, כי לא היה כל מגע בין כלי הרכב וכי מדובר בתאונה שלא ארעה, אך והמתנדב רשם על דעת עצמו דבר אחר לחלוטין.
מעבר לכך, קיימים נתונים נוספים המביאים למסקנה כי יש לאמץ את הרישום שערך המתנדב, כדלקמן:

  1. התובע נשאל בעדותו "תאשר לי שלפני שבחנת את התמונות לא היית בטוח אם היה מגע בין הרכבים? והשיב, " נכון אני מודה, לכן צילמתי את מה שיכולתי לצלם" (פרוטוקול עמ' 11, שורות 11-12). מכאן יש להבין כי הטענה אודות תאונה שלא ארעה, היא טענה מאוחרת שהועלתה על ידי התובע לאחר בחינת הצילומים של הסוזוקי.
  2. בסעיף 17 לתצהירו טען התובע כאמור, כי מסר לשוטרים שהוא מתכוון לבחון את הצילומים השונים שצילם, זאת על מנת לאשש את טענתו שלא נגרם כל נזק בתאונה שלא ארעה. בהשלמה לכך יש להפנות לסעיף 9 לתצהיר בו ציין התובע :"באותו מועד אף צילמתי את כל הצדדים הרלוונטיים של הסוזוקי כדי לאפשר בחינה האם היה מגע כלשהו בין שני הרכבים וזאת מאחר ובמהלך תימרון החנייה על ידי לא נשמע כל רעש שבדרך כלל נובע ממגע של שני גופים. נספח ח' כולל 11 צילומים שבצעתי בזמן אמיתי של כל הצדדים והזוויות של הסוזוקי וזאת מיד לאחר שהנתבע טען בפניי שפגעתי בפגוש של הפורד".

כנספח יב' בתצהיר עדות ראשית צירף התובע מסמך מודפס שהוא עצמו כתב (פרוטוקול עמ' 9 שורות 19-20) ונמסר על ידו למשטרה. מסמך זה בצירוף טופס הודעה על תאונת דרכים מיום 20.1.15, כונה על ידי התובע "עותק העדות של התובע למשטרת התנועה". במסמך זה כתב התובע כדלקמן: "מיד צילמתי את הקטעים הרלוונטיים במכוניתו מצד אחד, וכן את הצד הימני הרלוונטי של מכוניתה של בתי".
ואולם, במהלך הדיון שנערך בפניי, התברר כי לאחר התאונה צילם התובע אך שלושה צילומים . בצילומים אלה תועד והחלק האחורי-שמאלי של הסוזוקי (נספח ח' צילומים 1-3) שכלל אינו רלבנטי לאירוע התאונה הנטען. שמונת הצילומים הנוספים, שתיעדו את החלק הימני של הסוזוקי, צולמו על בתו של התובע לאחר ששבה מחו"ל ביום 30.12.14 (ראה עדות התובע, פרוטוקול עמ' 10, שורות 1-12).
מכאן כי התובע לא צילם לאחר התאונה את 11 הצילומים שטען בתצהירו כי צילם, ולא צילם את החלק הימני של הסוזוקי כפי שטען בנספח יב' לתצהיר, אלא רק שלושה צילומים שכלל אינם רלבנטיים. בנסיבות אלה, נשמטה טענתו של התובע כי טען בפני השוטרים כי עליו לבדוק את הצילומים שצילם על מנת לאשש את טענתו כי לא נגרם נזק למי מכלי הרכב. אני סבורה כי האמור לעיל פוגם במהימנות גרסת התובע בנוגע לדברים שמסר לשוטרים כשנשאל בנוגע לאירוע תאונה.
3. מעניין לציין כי התובע השתמש במונח "שפשוף" בעת חקירתו הנגדית את השמאי, כששאל כדלקמן: "הנזק בתמונה ט1 למעלה זה תוצאה של שפשוף" ? ובהמשך: "האם אתה מניח שאם יש כזה שפשוף בין שני רכבים, האם צריכים להיות סימנים על הרכב הפוגע?" (עמ' 31, שורות 3-4, שורות 18-19). השמאי עצמו לא השתמש במונח זה בעת עדותו.

ב. התובע טען כי המתנדב לא תיעד את שאלתו אם המשטרה נוהגת להתערב באירוע ללא נפגעים, וכן לא את תשובתו של המתנדב, לפיה בדרך כלל המשטרה אינה מתערבת באירועים מסוג זה. כשלעצמי, איני סבורה כי במסגרת דו"ח הפעולה היה מקום לתעד שאלה העוסקת במדיניות המשטרה.
מכל מקום, שאלתו של התובע את המתנדב לא הייתה מדויקת. במקרה דנן, בנוסף לגרימת נזקי רכוש, הצטרף גם המחדל של אי מסירת פרטים. התובע לא נמלט מהמקום וזהותו ומקום מגוריו אכן ידועים לנתבע, אך את חובתו על פי החוק למסירת פרטים בו במקום, לא קיים. טענתו של התובע כי חיפש את התעודות ברכב, אינה תחליף למסירת פרטים והצגת התעודות כנדרש על פי החוק.
מכאן שלא היה מקום להשוואה שערך התובע בין האירוע הנוכחי לבין אירועים אחרים שבהם נגרמו נזקי רכוש בלבד (סעיף 3.3 לסיכומי התובע), אשר לא נטען כי היו כרוכים גם באי מסירת פרטים.

בעניין זה יש להביא את הוראת תקנה 145 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן- תקנות התעבורה) הקובעת כדלקמן:
"(א) נוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר, או ברכוש אחר, שאינו רכב, הנמצא על הדרך או סמוך לה, ונגרם נזק לרכב האחר או לרכוש האמור בלבד, ימסור בו במקום לנוהג הרכב האחר או לבעל הרכוש או לממונה עליו או לשוטר שהזדמן למקום את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה שלו ואת מספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, וכן את מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת, ויציג לפי דרישתם את התעודות האמורות ואת רשיון הרכב וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם ".
אפנה גם להוראות תקנה 145(ג) לתקנות התעבורה הקובעת כדלקמן:
"(ג) היה הרכב האחר שניזוק עומד ללא השגחה, או שבעל הרכוש או הממונה עליו לא היה במקום
(1) ישאיר נוהג הרכב המעורב בתאונה או בפגיעה הודעה בכתב על גבי הרכב שניזוק, במקום בולט לעין, ובמידת האפשר יעשה כן גם לגבי רכוש שניזוק, ובה יפרט את הפרטים הנזכרים בתקנת משנה (א);
(2) יודיע הנוהג ברכב תוך 24 שעות ממועד קרות התאונה לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה או הפגיעה על אירועה ויפרט שמו ומענו, זולת אם מסר את הפרטים לשוטר שנזדמן במקום ושמו או מספרו של השוטר ידועים לו."

מהוראת תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, עולה כי עשויה להידרש מעורבות משטרתית לצורך מסירת פרטים ותעודות על ידי נוהג ברכב המעורב בתאונה בה נגרמו נזקי רכוש, מקום בו הפרטים לא נמסרו ישירות לבעל הרכב האחר , על פי בקשתו. הוראות תקנה 145(ג) לתקנות, מטילה על נהג שפגע ברכב אחר שעמד ללא השגחה, חובת דיווח לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה בתוך 24 שעות ממועד קרות התאונה, זולת אם מסר את הפרטים לשוטר שהזדמן למקום, זאת בנוסף להשארת הפרטים על הרכב שניזוק.
מטרת התקנות היא להבטיח כי ברשות בעל רכב שניזוק, יהיו הפרטים הנדרשים על מנת להיפרע בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו עקב התאונה. מחוקק המשנה אף נ תן את דעתו לצורך במעורבות משטרתית על מנת להביא למימוש המטרה האמורה. מעורבות כזו עשויה להידרש מקום בו קיימת הכחשה כי ארע נזק או מגע בין כלי הרכב או קיים סירוב למסירת הפרטים מסיבה אחרת.
בנסיבות דנן, ניתן לקבל את גרסת התובע כי לא סירב למסור את פרטי רישיון הרכב והביטוח, אולם לא מסר את הפרטים כיון שהתעודות לא היו ברשותו. בה בעת, יש להביא בחשבון, כי לא חלפו אלא ימים ספורים, והתובע טען כי לא ארעה תאונת דרכים ולא נגרמה פגיעה כלשהי. נזכיר כי החובה למסור פרטים על פי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה חלה אך מקום בו הייתה מעורבות בתאונה או בפגיעה ברכב אח ר. בנסיבות אלה, איני סבורה כי נפל פגם בזימון המשטרה על מנת שצד אובייקטיבי יתעד את האירוע ויסדיר את העברת הפרטים, שלא הועברו במועד האירוע, זאת בפרט לאור היחסים העכורים וחוסר האמון בין הצדדים.

על כך יש להוסיף, כי מלשון תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, עולה כי החובה למסירת פרטים מוטלת על "נוהג רכב המעורב בתאונה". הנתבע לא נהג בר כב, אלא הרכב עמד בחנייה.
כפי שעל פי תקנה 145(ג) לתקנות התעבורה, החובה למסירת פרטים חלה על נהג הרכב הפוגע, ולא על בעל הרכב החונה, כך גם במקרה דנן, החובה למסירת פרטים הייתה מוטלת על התובע. המסקנה היא כי מבחינה עניינית, המתנדב פעל כראוי, כאשר הסדיר את העברת התעודות על ידי התובע לידי הנתבע, זאת משהודה התובע בפניו בשפשוף רכב הנתבע. לא בכדי לא ביקש התובע את פרטי רכב הנתבע, כיון שאלה לא נדרשו בנסיבות דנן.
בהקשר זה אציין, כי התובע מסר שני הסברים שונים מדוע לא ביקש את רישיון הרכב ופוליסת הביטוח של רכב הנתבע. הסבר אחד נמצא במסמך המודפס בנספח יב', בו ציין התובע: "יצוין כי לאור "האין תאונה" לא מצאתי לנכון לקחת מפסטרנק את הפרטים הקשורים למכוניתו (רישוי, ביטוח ועוד). הסבר שני הועלה בעדותו של התובע כשציין כי לא ביקש את הפרטים עקב ההמולה שהייתה עם הנתבע (פרוטוקול עמ' 9 שורה 17). התובע נשאל על הסתירה בין שתי התשובות, וטען בתגובה: "לאור ההמולה שהתרחשה והעובדה שאני בטוח לחלוטין שלא הייתה תאונה וחשבתי שבזה הסתיים העניין. לא מצאתי לנכון לבקש את פרטי הרכב והוא לא הציע" (פרוטוקול עמ' 9 שורות 25-26).
לטעמי, קיים כשל לוגי בכריכת שני הנושאים גם יחד. הטענה בדבר "אין תאונה" משמעה כי אין צורך בנטילת פרטים, כפי שטען התובע בנספח יב' האמור. אי נטילת פרטים עקב המולה, משמעה אחר לגמרי. היינו, כי התובע סבר שיש מקום ליטול את הפרטים של רכב הנתבע, אך עקב ההמולה לא התפנה לכך, או לא הצליח להעלות את בקשתו.
לא נהירה טענת התובע בעדותו שלעיל, כי כיון שהיה בטוח לחלוטין שלא ארעה תאונת דרכים, הרי לסברתו הסתיים העניין. התובע ידע כי הנתבע טוען כי נגרמה פגיעה ברכבו עקב התאונה, ולא ברור מדוע סבר כי הנתבע יזנח את טענתו.

ג. עדות ה שמאי, מר עמוס פרץ, אשר הכין חוות דעת( נ/4) וכן צילומים של רכב הפורד (נ/5). השמאי התבקש להביא עמו לעדות את כל המסמכים שהיו ברשותו בקשר לשומת הפורד, והמציא גם את המסמכים הבאים: חשבונית שכר טרחה (נ/6) חשבונית תיקון מהמוסך נ/7, רישיון רכב נ/8, פרטי הרכב הרלוונטי על פי מחירון נכון לדצמבר 2014 (נ/9), טופס הודעה על מקרה ביטוח שמילא הנתבע (נ/10) וטופס מ ידע משטרתי (נ/11). על פי חוות דעת השמאי הנזק לרכב מסתכם בסכום של 3974.48 ₪, ובנוסף נגרמה ירידת ערך בשיעור של 0.5 %, בסכום של 335.32 ₪.
השמאי העיד כי זומן למוסך על ידי סוכן הביטוח, ובעת שהגיע למוסך הבחין בנזק בחזית שמאל של הרכב. את הנתבע כלל לא פגש. לפי דעתו הנזק נגרם כתוצאה מאירוע אחד (פרוטוקול עמ' 30 שורות 3-5), ולשאלת בית המשפט ציין כי לדעתו הנזק בכנף קשור לאותו אירוע (פרוטוקול עמ' 30, 25-26).
משהציג התובע לשמאי את הצילום ט/1, המתעד את החלק הקדמי שמאלי של הפורד, השיב השמאי : "זה הנזק", ובהמשך ציין כי הנזק שנראה בצילום הוא תוצאה של מגע בין שני כלי הרכב (פרוטוקול עמ' 30, שורות 30-31, פרוטוקול עמ' 31, שורות 3-4).

התובע הפנה לשמאי את השאלה הבאה: "איך באותו ניסיון חנייה אפשר גם להרביץ מכה בכנף בניסיון חנייה אחד מתמשך וגם במגן", והשמאי השיב: "האוטו חנה פה, והרכב השני ניסה להיכנס בנסיעה קדימה חזיתית ולכן החליק גם את הכנף הקדמית וגם את הטמבון הקדמי" (פרוטוקול עמ' 31, שורות 7-10). השמאי הוסיף כי הפגיעה היא קלה, והכנף יכולה להיפגע בקלות (פרוטוקול עמ' 31, שורות 9-10).
משנשאל השמאי אם במקרה כזה חייבים להיות סימנים על הרכב הפוגע, השיב כי לא חייבים להיות סימנים כאלה, והסביר "הטמבון של הסוזוקי הוא מפלסטיק, יכול להיות שהוא מקבל מכה ואז קופץ בחזרה. בהמשך משנשאל השמאי אם יש סימנים בסוזוקי, ציין כי אכן יש סימן מעל גריל ימין בצד ימין של המגן (פרוטוקול עמ' 31, שורות 18-26).

התובע בא בטרוניות כנגד עבודת השמאות, ובכלל זה התייחס לעובדה שהשמאי הגיע למוסך ללא מסמכים. ואולם מעיון במסמכים שהשמאי הביא לדיון, עולה כי לצורך הגשת חוות הדעת עמדו בפניו המסמכים הרלבנטיים, לרבות ההודעה שמסר הנתבע לחברת הביטוח.
בהודעה שמסר הנתבע לחברת הביטוח לא נאמר כי התובע נכנס לחנייה בנסיעה קדימה. העובדה שהשמאי בחקירתו הנגדית הסביר כי הנזק מתיישב עם נסיעה קדימה למקום החנייה, יש בה כדי לאושש את גרסת ההגנה בדבר אירוע התאונה והנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה.

טענות נוספות שהעלה התובע היו כי השמאי לא נכח בזמן התאונה, לא ידע היכן התרחשה וכדומה. כן הפנה התובע ל עובדה שהשמאי השיב בחקירתו הנגדית כי יכול שהנזק נגרם מפגיעה אחת, אבל הוא לא בטוח בכך (פרוטוקול עמ' 31, שורות 14). נראה כי בטענותיו אלה, התובע נתפס לכלל טעות. השמאי אינו בוחן תאונת דרכים. תפקידו הוא לשום את הנזק שנגרם עקב התאונה. מוטל עליו לבדוק אם הנזק הנטען נגרם עקב התאונה או שהוא נזק ישן, אך לא מוטל עליו לבדוק או להביע דעה בשאלה אם הכניסה למקום החנייה בוצעה בתמרון אחד או במספר תמרונים.

מלכתחילה סבר התובע כי הנזק הנטען הוא נזק ישן, זאת הן בהתייחס לנזק בפגוש והן בהתייחס לנזק בכנף. בנסיבות אלה, התובע היה רשאי לדרוש שהרכב ייבדק על ידי שמאי מטעמו עוד לפני תיקונו, אך הוא לא העלה דרישה כזו. ככל שניתן ללמוד מהצילומים שצילם התובע כי הנזק הנטען, או חלקו, הוא בגדר נזק ישן, כפי שטען התובע בסיכומיו, ניתן היה לעתור להגשת חוות דעת מפריכה לאחר עדות השמאי. עם זאת, לא היה מקום לחקור את הנתבע בשאלות הנוגעות לניתוח הנזקים ברכב, שהן בגדר שאלות שמאיות. כלל בסיסי הוא שהוכחת עניין שבמומחיות תעשה באמצעות חוות דעת.

ד. התובע הוא המוציא מחברו, ולכן עליו נטל ההוכחה כי עסקינן בתלונות שווא, זאת משלא לא ארעה תאונה כלשהי. עם זאת, בכתב התביעה או בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, לא הועלתה כל גרסה באשר לאופן בו החנה את הסוזוקי. התובע לא גילה כי הכניסה למקום החנייה נעשתה בנסיעה קדימה, הוא לא פירט אם עוד בטרם יצא הנתבע מביתו, ביצע תמרונים על מנת להיכנס למקום החנייה, מה מספר התמרונים שביצע, מה היה המרחק בין כלי הרכב בעת תמרוני החנייה, מה היה המרחק של הנתבע מהמקום בעת שהתובע נכנס למקום החנייה, וכדומה.

בכתב התביעה, ניתן תיאור חסר ביותר, כדלקמן: "תוך כדי ביצוע מהלך החנייה, ראה התובע את הנתבע יוצא מפתח ביתו המצוי במרחק של כ- 50 מטרים ממקום החנייה ומתקרב אל מקום חניית מכוניתו, כאשר הגיע הנתבע, המכונית הנהוגה על ידי התובע כבר עמדה בבטחה בחנייה".
בתצהירו הצהיר התובע "כאשר הייתי בתמרון הסופי להיכנס למקום החנייה לפני הפורד", יצא הנתבע מביתו..." היינו, עתה נטען כי התובע היה ב מהלך התמרון סופי, פרט שלא הועלה בכתב התביעה. לא זו אף זו, התובע לא גילה מהו אותו תמרון סופי, מה היו התמרונים שקדמו לאותו תמרון סופי, וגם כאן לא גילה כי נכנס למקום החנייה בנסיעה קדימה.
לטעמי, החסר המהותי שנפל בגרסת התובע, בעניינים שהם ליבת המחלוקת בתובענה דנן, הוא בעל השלכה משמעותית, ויש בו כדי לפגום בגרסת התביעה.

ה. אני מאמינה כי הנתבע הבחין בתובע הנכנס לחנייה ופוגע ברכב הפורד. כפי שהסביר בעדותו כדלקמן: "היה לי קשר עין עם הרכב שלך ועם הרכב שלי, כי במרחק ביננו פשוט זה היה שעת בוקר מוקדמת, והחניות לא היו תפוסות, ולכן זו הסיבה שטענת שיכולת להיכנס מקדימה, לשאלה של עורך הדין שלי. היית יכול היכנס מקדימה כי היה מספיק מקום חנייה, המקום היה פתוח, היה קשר עין ביני לבינך, ביני לבין הרכב, לכן התאפשר לי לראות בשנייה שפגעת בדופן שמאל"(פרוטוקול עמ' 85, 17-22).
לא אתן משקל לטענתו של הנתבע כי שמע גם רעש, בהיותה טענה כבושה, שאין לקבלה.

ו. מספר עניינים נוספים שיש לציין, זאת בהקשר לנספח ז' בתצהיר התובע:

  1. בחקירה הנגדית הציג התובע בפני הנתבע מסמך וטען כי זהו נספח ז' לתצהיר עדות ראשית של התובע. נספח ז' הוא שרטוט של רחוב אלעזר החורני (פרוטוקול עמ' 75, שורה 6). בפועל, התברר כי התובע הוסיף על גבי נספח ז' רישום של רכבים חונים, והגיש לעיון העד (הנתבע) מסמך שונה מהנספח המקורי (המסמך שהתובע שינה סומן בתחילה נ/12, ובהמשך נ/13ׂׂׂׂׂ). התובע לא גילה כי ערך שינויים בשרטוט, וה נתבע הוא שהבחין בשינוי, וטען: "מה זה? .. זה מפוברק" (פרוטוקול עמ' 75-76). מובן כי עסקינן בהתנהלות שאינה מקובלת.
  2. המרחק בין הכניסה לבית הנתבע ובין מקום חניית הפורד עמד על 50 מטרים. בעדותו טען הנתבע "אני יצאתי והתקרבתי לכיוון הרכב שלי, וראיתי את סאני עם הרכב פוגע כשהייתי פחות או יותר מול הכניסה לביתו של סאני"(פרוטוקול עמ' 83 שורות 31-32). בנסיבות אלה, טען התובע כי יש לנכות 10 מטרים, ומכאן שבעת התאונה הנטענת, היה הנתבע במרחק של 40 מטרים ממקום החנייה של הפורד.

בא כוח הנתבע טען בסיכומיו כי מהשרטוט (נספח ז') עולה כי הנתבע היה במרחק של 20-30 מטרים ממקום התאונה.
הנתבע אישר כי בעת התאונה היה במרחק של עשרות מטרים מרכבו, אך טען כי היה בסמוך לכניסה לבית התובע.
מהשרטוט שהגיש התובע עצמו, עולה כי המרחק בין הכניסה לבית הנתבע ובין הכניסה לבית התובע עולה על 10 מטרים, ומכאן שהנתבע לא היה במרחק של 40 מטרים ממקום התאונה, אלא במרחק קטן יותר.
3. בחקירתו הנגדית אישר התובע את השרטוט נ/1, ממנו עולה כי התובע החל בפנייה אלכסונית לעבר מקום החנייה בעת שנסע במקביל לפורד ובסמוך אליו. מכאן שלא ניתן לקבל את מיקומה של הסוזוקי כפי שהוצג בשרטוט נספח ז', בו הורחקו כלי הרכב זה מזה, ובעת הכניסה לחנייה הסוזוקי כמעט וחלפה את רכב הפורד.

ז. הנתבע טען כי לאחר התאונה ביקש מהתובע להחליף פרטים, והתובע השיב כי הוא מעדיף לסגור את העניין ביניהם, מבלי לערב את חברות הביטוח. התובע הכחיש טענה זו, ובחקירתו הנגדית טען לראשונה :"פסטרנק אמר לי שהוא עומד לתקן את כל מה שנפגע שם ולכן הוא מציע שנסגור את זה בינינו ללא מעורבות חברת הביטוח, ואחרי זה הוא אומר שאני אמרתי את זה." התובע נשאל היכן העלה טענה זו, והשיב: "לא זוכר בדיוק איפה זה מופיע בכל מקרה אני מציין לא פעם אחת חזור וציין שזה מה שנאמר לי ושהוא גם טוען שאני הצעתי ואין בזה אמת והכל שקרי (פרוטוקול עמ' 12, שורות 9-12). עם זאת, התובע לא הצביע על מקום בו העלה טענה זו בעבר.

שני הצדדים אישרו אפוא כי בשיחתם הועלתה האפשרות של נשיאה בהוצאות התיקון של התאונה ללא מעורבות חברת הביטוח, אך כל צד טען כי הצד האחר העלה יוזמה זו.

עדות התובע הייתה בגדר טענה כבושה, אך לא רק זאת. גרסת הנתבע משתלבת היטב עם טענותיו של התובע עצמו, אשר ציין בסעיף 5 לכתב התביעה כדלקמן:" מה שהדליק אצל התובע את נורות האזהרה האדומות היה כאשר הנתבע אמר לו כי הוא מתכוון לפנות לחברת הביטוח שלו ולדרוש לתקן את כל הדרוש תיקון עקב "התאונה" כביכול, באומרו זאת הצביע על כל החלק הקדמי שמאלי של המכונית כולל הכנף השמאלית קדמית". ובסעיף 13 בתצהיר עדות ראשית, ציין התובע: "הנתבע דרש בו במקום לקבל ממני את מסמכי הסוזוקי."

מכאן כי הנתבע לא ביקש להסדיר את העניין בין הצדדים, אלא דרש בו במקום את המסמכים של הסוזוקי והודיע כי הוא מתכוון לפנות לחברת הביטוח שלו. הצעתו של התובע להגיע להסדר כספי היא בגדר הודאה בגרימת נזק לפורד, והיא משתלבת עם הודאתו בפני המתנדב כי שפשף את הפורד.

התובע טען כי נדלקו אצלו נורות אזהרה, כאשר הנתבע ייחס לו את הפגיעה בכל החלק הקדמי שמאלי של הרכב. ככל שהתובע היה משוכנע כי לא אירעה פגיעה כלשהי, והכחיש באופן מידי את אירוע התאונה, הרי עצם הטענה כי נגרמה פגיעה היא שאמורה הייתה לעורר אצלו נורות אזהרה, ולא הטענה בדבר היקף הפגיעה.
לא למותר לציין כי מהאמור לעיל עולה כי הנתבע לא סבר שהפגיעה היא בפגוש בלבד, אלא לגרסת התובע עצמו, הנתבע הצביע על כל החלק הקדמי שמאלי של הפורד, לרבות הכנף השמאלית קדמית.

2. פנייתו השנייה של הנתבע אל המשטרה:
כאמור, גדר המחלוקת בתובענה דנן נוגע לפנייתו השנייה של הנתבע למשטרת התנועה, שנעשתה ביום 4.1.15.
בטרם אדון בכך, יש להשלים את השתלשלות העניינים עד אותו מועד. ביום 30.12.14 התובע שלח לנתבע מכתב אליו צירף עותק מתעודת הביטוח של הרכב ואת פרטי רישיון הרכב. התובע הוסיף כי אין שחר לתלונת הנתבע בפניי השוטרים בדבר הפגיעה ברכבו, וחתם את מכתבו במילים הבאות: "הנני תקווה כי תימנע מניסיון לתבוע כספים מחברת הביטוח בגין התאונה שלא התרחשה ..על מנת לייתר ביטול זמן והוצאות מיותרות" (נספח א ' לכתב התביעה).
הנתבע העיד כי עם קבלת המכתב האמור הרגיש שהתובע מזהיר אותו לבל ייפנה לחברת הביטוח שלו (פרוטוקול עמ' 56).
במכתב ששלח התובע לסוכנות הביטוח של הסוזוקי ביום 5.1.15, ציין התובע כדלקמן: "לאור דבריו במעמד החלפת המידע בינינו שהוא עומד להודיע לחברת הביטוח שלו על "התאונה" ואף יבקש לשלוח שמאי על מנת להעריך את מלוא הנזק, כביכול , וכן שהוא מתכוון לתקן את כל הנזקים שנראים ברכב, החלטתי להוציא לו מכתב אזהרה בנוגע להוצאות שעלולות לנבוע היה וינסה להעליל ולהלביש עלינו את קיומה של "התאונה".
מכאן עולה כי התובע אכן הזהיר את הנתבע במכתבו האמור.
כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית על האזהרה בסיומת מכתבו לנתבע, השיב: "כל אשר המשפט הזה אומר הוא שאם הוא יחליט לטפל בנושא התאונה שלא ארעה, הרי שאני מתכוון לנצל את זכותי האזרחית ולפעול כנגדו בביהמ"ש. זאת משמעות המשפט ולא למנוע ממנו לפנות לחב' הביטוח. נכון שאני מזהיר אותו שאם הוא יחליט להעמי ס עלי תאונה שלא היתה, תאונה שבויימה. אני אפעל באמצעים שלי."
ביום 4.1.15 פנה הנתבע למשטרת התנועה ומילא טופס הודעה על תאונת דרכים עם נזק בלבד, בו פירט את השתלשלות העניינים, והוסיף כי קיבל מהתובע בדואר את הפרטים בתוספת אזהרה שלא להגיש תביעה לביטוח שלו. בסיום ההודעה, ביקש הנתבע לקבל את הדוח של השוטר שהגיע לתעד עבור הביטוח (נספח יא לתצהיר התובע).
בסעיף 28 בתצהיר עדות ראשית, ציין הנתבע כי משנתבקש על ידי חברת הביטוח שלו להמציא אישור משטרתי בדבר אירוע תאונת הדרכים, פנה לתחנת המשטרה, מילא טופס הודעה על מקרה תאונה, ולאחר מכן קיבל טופס מידע על נתוני תיק נזק בלבד, אשר צורף כנספח 23 לתצהיר.
בדיון שנערך ביום 27.12.15, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לפיה ב"כ הנתבע יעביר לתובע אישור לפיו ביקשה חברת הביטוח מהנתבע את האישור בדבר פנייה למשטרה, מה שלטענת הנתבע הביא לפנייתו השנייה למשטרה בגין התאונה הנטענת.

ב"כ הנתבע יעביר לעיון התובע המסמך כאמור תוך 30 יום. לאור דבריי ב"כ הנתבע לפיה הפנייה הייתה בעל פה יכול שהמסמך יישא תאריך עדכני אך על המסמך להיות מסמך של חברת הביטוח.
ביום 3.1.16, המציא הנתבע מכתב מטעם סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ, בו נאמר כי הנתבע התבקש למלא טופס מלא וחתום (אודות התאונה שדווחה על ידו), וכן לצרף אישור משטרה במידה והמשטרה היה מעורבת במקרה. כן נאמר באישור כי מדובר בהתנהלות שגרתית של החברה במקרים בהם הייתה מעורבות משטרתית. התובע לא הסתפק באישור האמור, וביקש לזמן את לעדות את עורכת המסמך, גב' תמי גרבלי, פקידת תביעות בסוכנויות פלתורס.

בעדותה מסרה העדה כי מקובל לבקש אישור משטרתי מקום בו ה משטרה הייתה מעורבת, התנהלות זו היא סטנדרטית ורגילה, וכל חברות הביטוח ללא יוצא מן הכלל דורשות אישור משטרתי כאמור.
העדה הבהירה כי לא היא קיבלה את הדיווח הטלפוני של הנתבע אודות אירוע התאונה, אלא פקידה אחרת שכבר אינה עובדת בחברה. בהמשך עדותה טענה העדה: "אני מתארת לי שבמהלך השיחה עם הבחורה שהוא דיבר, הוא ציין את העובדה שמשטרה הייתה מעורבת והוא ביקש ממנה לצרף גם אישור מהמשטרה"(פרוטוקול עמ' 27, שורות 1-3).

עם זאת, ציינה העדה כי בכל מקרה בו הייתה מעורבות משטרה, קיימת על פי הנוהל דרישה להמצאת אישור משטרתי. משנאמר לעדה בסיום החקירה הנגדית כי הנתבע עשה פבריקציה כשטען כי חברת הביטוח היא זו שדרשה ממנו לפנות למשטרה ביום 4.1.15, השיבה: "אף אחד לא אילץ אותנו לרשום מה שנרשם פה (פרוטוקול עמ' 2 8, שורה 22), זאת בהתייחס לאישור מיום 3.1.16 שהוצא מטעם סוכנויות פלתורס.
התובע ביקש להסתמך על דברי העדה לפיהם היא מתארת לעצמה שבשיחה טלפון שנערכה עם פקידה אחרת, הנתבע ביקש לצרף אישור משטרתי. לא מצאתי כי יש להעדיף את השערתה של העדה בנוגע לדברים שנאמרו בשיחה טלפונית שנערכה עם פקידה אחרת, על פני עדותה הברורה בדבר קיומו של נוהל, על פיו נד רשת המצאת אישור משטרתי כל אימת שהמשטרה הייתה מעורבת.
ואכן, משפנה הנתבע למשטרת התנועה, הוצא ביום 4.1.15 אישור משטרתי שכותרתו "טופס מידע על נתוני תיק נזק בלבד"(נספח 23 לתצהיר הנתבע).
אף אם הייתי סבורה כי הנתבע הוא שביקש להפנות את חברת הביטוח לעובדה שהמשטרה נכחה בזירה ולהמציא אישור משטרתי אודות כ ך, לא הייתי מוצאת בכך פסול, זאת נוכח האזהרה שהפנה כלפיו התובע במכתבו מיום 30. 12.14, ונוכח העובדה שפנייתו של הנתבע למשטרה לא הייתה בגדר תלונת שוו

ביום 19.1.15 קיבל הנתבע הזמנה לסור למשטרה (נספח ג' לכתב התביעה). בהזמנה נאמר כי התובע מוזמן לצורך מילוי טופס בשל מעורבותו בתאונת נזק שאירעה ברחוב החורני אלעזר בעיר בתל אביב ביום 28.12.14. התובע נדרש להביא עמו תעודת זהות או רישיון נהיגה, וכן תעודת ביטוח חובה ורישיון רכב מקוריים.
לבסוף, התובע נאלץ להגיע שלוש פעמים למשטרת התנועה, זאת אך משום שלא הביא עמו מסמכים מקוריים, כפי שנדרש, אלא העתקים בלבד (פרוטוקול עמ' 15, שורות 16-19).
אני מתקשה לקבל את טענתו של התובע כי הוא נחקר במשטרה (סעיף 13 לכתב התביעה). התובע התבקש מלכתחילה למלא טופס. ואכן, התובע מילא טופס הודעה על תאונת דרכים בו רשם כי הוגשה כנגדו תלונת שווא על ידי הנתבע, וכי הוא מתכוון להגיש כנגד הנתבע תלונה פלילית על הגשת תלונות שווא, וכן צרף טופס מודפס שנכתב על ידו (נספח י'ב לתצהיר התובע).

3. העילה המשפטית:
בכתב התביעה ואף לא בסיכומיו לא טען התובע מהי עילת התביעה עליה הוא מבסס את תביעתו, ולא הפנה לסעיף כלשהו בחוק עליו הוא מבסס את התובענה.
עם זאת, היות והתובע טען כי נגרמה פגיעה לשמו הטוב, ותבע סכום של 50,000 ₪, אבדוק אם במקרה דנן בוצעה עוולה על פי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ח- 1965 (להלן-החוק).
ראשית אציין כי איני סבורה כי טענה בדבר אירוע תאונת דרכים עקב רשלנות, בפרט כאשר הרשלנות היא ברף נמוך, ותוצאתה היא נזקי רכוש בלבד, היא בגדר לשון הרע כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 של החוק.
אני סבורה כי אי מסירת פרטים בעקבות תאונת דרכים היא בגדר פגם התנהגותי, ולכן עשויה להיחשב כלשון הרע. משלא מסר התובע את הפרטים כנדרש על פי החוק, עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום המנויה בסעיף 14 לחוק. זאת ועוד, קיים ענין ציבורי כי נהג שפגע ברכב אחר ימסור את הפרטים, לרבות באמצעות זימון שוטר לזירה, כפי שהובהר לעיל.
ראוי לציין כי בפנייתו השנייה למשטרה, שהיא נשוא הדיון דנן, ציין הנתבע במפורש כי קיבל מהתובע את הפרטים.
כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי התרחשה תאונת דרכים, וכי תלונותיו של הנתבע לא היו בגדר תלונות שווא.
מכל מקום, הנני סבורה כי על המקרה דנן חלה ההגנה המנויה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונה:
"(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

ב- ע"א 788/79 אברהם ריימר נ עזבון המנוח ברקו רייטר נקבע כי תום הלב הנדרש לצורך סעיף 15(8) של החוק, הוא אמונתו של המתלונן באמיתות תוכנה של התלונה, גם אם הגורם שהניע את המתלונן להגיש את התלונה לא היה הרצון להשליט את שלטון החוק, אלא רצון לפגוע.

אני סבורה כי הנתבע האמין באמיתות תוכנה של התלונה, וכי קיימים נתונים אובייקטיבים שפורטו לעיל בהרחבה, התומכים במסקנתי זו. בין היתר, אציין את עדות השמאי, וכן את הודאתו של התובע בפני המתנדב בגרימת תאונת דרכים. הודאה שהנתבע לא יכול היה לצפות מראש בעת שזימן את המשטרה לזירה.
.
משלא המציא התובע פירוט או ראיה כלשהי לחיסרון כיס, הרי רכיב הנזק הנוסף הרלוונטי, הוא עגמת נפש. משדחיתי את טענת התובע בדבר הגשת תלונות שווא, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה.

סוף דבר:

אני דוחה את התביעה.

בנסיבות המקרה בהן נוהל הליך הוכחות נרחב, בתובענה ללא עילה משפטית או בסיס עובדתי, כאשר התובע לא הסתפק באישור מטעם סוכנות הביטוח, ודרש כי הנתבע יזמן לעדות את השמאי ופקידת סוכנות הביטוח, אחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבע בסכום של 8500 ₪.
הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ח, 03 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.