הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 47-01-18

לפני כבוד השופט נמרוד אשכול

התובע:

דן הרוש
ע"י ב"כ עוה"ד רון לוינטל.

נגד

הנתבעת:

מיכל צימרמן
ע"י ב"כ עוה"ד גילעד כהן ואח'.

פסק דין

מבוא
בפני תביעה כספית בעילה של לשון הרע והוצאת דיבה על סך 75,000 ₪. התובע, מנהל עסק ומשמש כבעלים של מסעדה בשם "ארטמיס בר" ברחוב כצנלסון, גבעתיים. הנתבעת, במועדים הרלוו נטיים לתביעה, התגוררה עם משפחתה בבית המשותף בו עסק התובע ממוקם בקומת הקרקע. עניינה של התביעה באירוע מיום 7.11.2017 במסגרתו הגיעו פקחי ועובדי עיריית גבעתיים, לבקשת התובע, על מנת להעתיק ספסל אשר היה ממוקם בפתח עסקו של התובע. כנטען בכתב התביעה, במהלך האירוע, הנתבעת השמיצה את התובע בפני אנשים שנכחו במקום כאשר הפנתה אליו טענות קשות ומשפילות בדמות קבלת שוחד מהעירייה, נקיטת פעולות בדרך מושחתת ואי סדרים להקמת ה עסק. ההשמצות פגעו לכאורה בשמו הטוב של התובע, היה בהם כדי לבזותו ולהשפילו באופן שעולה כדי פרסום לשון הרע כקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן " חוק איסור לשון הרע" או " החוק").

תקציר טענות הצדדים
טענות התובע
התובע מתגורר ברחוב כצנלסון בגבעתיים. רחוב בו פועלים בתי עסק רבים מזה שנים. התובע, יזם חיי לילה ומסעדנות, הנו הבעלים של מסעדה בשם " ארטמיס בר" ברחוב זה הפועלת על פי היתר ורישיון מהעירייה .

במשך זמן רב מתנהל סכסוך בין התובע לנתבעת סביב רצון התובע להפעיל את בית העסק מתחת לדירתה. ביום 7.11.2017 בשעה 08:25 הגיעו פקחי עיריית גבעתיים לצורך העתקת ספסל למרחק של מטר וחצי לערך , על מנת שלא יחסום את הכניסה לבית העסק החדש. עם תחילת עבודתם של הפקחים יצאה הנתבעת וחוללה מהומה ברחוב לעיני בן זוגה, שכנים ושכנות, עוברי אורח, עובדי התובע, הפקחים וצעקה לעבר התובע כי הוא: "אפס", "עבריין" ו- "משחד" בכך שהשיג את האישורים הנדרשים להפעיל את בית העסק ו/או כדי להזיז את הספסל (צורף סרטון המסומן "2").

דברי הנתבעת גרמו נזק גדול למוניטין של התובע בעיני עסקים הסובבים אותו, עוברי אורח ולקוחות פוטנציאליים. אם ידוע לנתבעת על עבירות שוחד ומרמה שביצע התובע לכאורה, ראוי שהייתה מציגה עדויות התומכות בחשדותיה, אלא שהיא לא עשתה כן ומטרתה הייתה להשפיל ולבזות את התובע כעולה מסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

טענות הנתבעת
התובע טען כי הושמץ לכאורה אך לא צירף ראיות נוספות מלבד סרטון חלקי המתעד לכאורה את שאירע. כבר בימי ההקמה פנתה הנתבעת אל התובע ושטחה בפניו את טענותיה ביחס למטרד שבהפעלת בר "בסגנון יווני" בקומת הקרקע של הבית המשותף בו היא מתגוררת (צורפה הקלטת שיחה בין הצדדים ביום 2.5.2018). בהקלטה מבקשת הנתבעת מהתובע לשקול בשנית את פתיחת הבר, כיוון שערך דירתה עתיד להיפגע כתוצאה מקיומו. הנתבעת הבהירה כי תפעל בכל האמצעים החוקיים שברשותה על מנת לסכל פתיחת העסק.

הנתבעת טענה כי ככל הידוע לה, העסק פועל ללא רישיונות מתאימים אך אין בידיה אסמכתא המעידה על כך.

ביום האירוע בו הגיעו עובדי העירייה על מנת להעתיק את מיקומו של הספסל הציבורי אל מתחת לחלונה של הנתבעת, היא התלהמה והתבטאה באופן שכלל ביטויים שאינם ראויים מתוך מצוקה נפשית וצורך להגן על זכותה לקיים אורח חיים תקין ולא על מנת לפגוע בשמו הטוב של התובע. נוסף על כן טענה הנתבעת שהתובע נשמע בסרטון מקנטר אותה תוך שהוא מאיים שיאחז בבלוני הגז ויעבירם לאחורי הבניין.

הנתבעת הפנתה לפסיקה ולספרות בהם נקבע שמילים שנאמרו " בעידנא דריתחא" לא ייחשבו לשון הרע.

בתיק התקיימה ישיבה מקדמית. בהמשך, הגישו התובע והנתבעת תמלילי שיחות. ביום 2.01.2019 התקיים הליך הוכחות שבמסגרתו העידו התובע והנתבעת. בהמשך הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה
המקרה מושא התביעה נסוב סביב האירוע מיום 7.11.2017 עת הגעתם של הפקחים מטעם העירייה אל מול בית העסק של התובע על מנת להעתיק את הספסל מהמקום בו היה מוצב במדרכה אל מתחת לחלונה של הנתבעת (כך לטענתה) . כפועל יוצא, ועם התנגדות הנתבעת למהלך, היא התבטאה כלפי התובע בביטויים שיפורטו להלן, לעיני ציבור ששהה לצידה.

התובע צירף תמלול של הקלטת ממנה ניתן ללמוד על ההקשר והנסיבות של השיחה. יובהר כי מדובר בהקלטה של חלק מהשיחה וזאת כעולה מדברי העדים. הביטויים בהם רואה התובע כמקימים עוולת לשון הרע הם כדלקמן (להלן " הביטויים" ו/או " ההתבטאויות"):
"אפס, מה אתה מצלם יא אפס? יא עבריין, יא משחד"
"... אנשים משחדים בעירייה. מה זה אל תשחדי, אל תדברי?"
"לוזר, לוזר, אין בעיה."

הנתבעת טענה כי ההתבטאויות נאמרו ב- "עידנא דריתחא", מתוך מצוקה נפשית וצורך להגן על אורח חיים תקין . כן טענה, ש תובע אף ליבה את הרוחות בכך שהחל לתעד את האירוע ואף גרם לקנטור. התובע לעומת זאת, טען כי יש בביטויים לשון הרע, התובעת הכפישה את שמו הטוב ופגעה בו לעיני כל כאשר הטיחה בו האשמות עם ניחוח פלילי מבלי שיש בידיה אסמכתאות ו/או ראיות לתמיכה בהן, מבלי שערכה בדיקה בנושא וממילא שבידיו כלל האישורים והרישיונות הנדרשים. כך לטענתו, לא עומדות לנתבעת אף אחד לא אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

אם כן, עסקינן בשאלה האם הביטויים עולים לכדי לשון הרע כהגדרתה בסעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע. ככלל, "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים..." (ראה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568) (להלן "הלכת הרציקוביץ'").

יש לפרש את הביטויים באופן אובייקטיבי לפי אמות המידה של האדם הסביר [ראה ע"א 723/74 'הארץ' נ' חברת החשמל, פד"י לא(2)] – ברקע הדברים נראה כי הנתבעת הטיחה בתובע האשמות כבדו ת בניחוח פלילי על היותו "עבריין" ה- "משחד" את העירייה בכך שהשיג האישורים לפתיחת עסקו וגרם להעתקת מיקומו של הספסל. יש להניח שלאנשים ששהו במקום לצד הנתבעת באותה עת, אין ידיעה האם התובע הוציא רישיונות כדין או לאו, כשם שאין להם ידיעה אם העתקת הספסל נעשתה כדין או לאו.

מתמלול השיחה שנערכה בין הצדדים, עוד קודם לפתיחת העסק, ואשר הוגש על ידי הנתבעת ביום 2.5.2018, מפרטת הנתבעת את הנזק הצפוי לה, למשפחתה ולדיירי הבניין:

"אבל אתה הולך להרוס לנו את החיים, אתה הולך להרוס לנו את הבנייה. אתה מוריד לי את ערך הדירה ב- 30 ומשהו אחוז. אתה הולך לרסק לנו את החיים..."

כן ראה: "אני חס וחלילה לא חוששת שאתה עושה בכוונה. אתה הולך להרוס בנין שלם...".

בהמשך השיחה חוזרת הנתבעת על הנזק שייגרם לה ולמשפחתה ממעשיו של התובע ומודיעה לו כי בכוונת ה לעשות כל שלאל ידה על מנת לסכל את פתיחתו של בית העסק (ראה עמודים 4-5 לתמלול, שורות 27-7).

בבוקרו של יום האירוע בו הגיעו פקחים להעתיק את מיקום הספסל. הפקחים הוזמנו על ידי התובע לביצוע עבודה זו והעבודה אושרה על ידי העירייה (סעיף 19 לכתב התביעה). מי מהדיירים בבניין לא ידע מבעוד מועד על פעולה זו: "פעולת העברת הספסל הפתיעה רבים ממחזיקי הדירות ו/או בעלי זכויות בבנין " (סעיף 5 לכתב הגנה). כאשר עובדי העירייה החלו בעבודתם הגיעה הנתבעת למקום, יחד עם דיירים אחרים, בניסיון לסכל פעולה זו. במסגרת זו התנהלה השיחה עם התובע שחלק ממנה הוקלטה ותומלל ה (ראה נספח "1"), וחלק מתוכנה נלמד מתצהירי התובע ועדותו וכן מתצהירי הנתבעת ועדותה.

הנתבעת אינה כופרת בכך שבמהלך השיחה עם התובע הטיחה בו את הביטויים שצוינו לעיל, אם כי היא מציינת שהדברים נאמרו ב - "עידנא דריתחא", בסערת רגשות, בתגובה לקנטור מצד התובע. אין גם מחלוקת שהביטויים הנ"ל הוטחו בתובע במעמד אנשים אחרים בהם דיירי הבניין, עובדי העירייה, עובדי התובע וכן נוכחים נוספים אשר פרטיהם לא הובאו בפני בית המשפט.

סעיף 1-2 לחוק איסור לשון הרע קובעים כדלקמן:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד; "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין העל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור,
דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. "

בע"א (י-ם) 49994-03-17 עיתונות זהב בע"מ נ' אריה שקד (פורסם בנבו) נקבע שייחוס תכונות עבריינות לנפגע (לתובע) כגון: "שוחד", "עבריין" יש בהן כדי לבזות ולפגוע בשמו הטוב של האדם וכי על פי מבחני האדם הסביר הביטוי מהווה לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, כן ראה לעניין זה רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר. יש לבחון הדברים גם על פי הקשרם והדבקם. הנתבעת טענה להגנתה, שבשים לב לכך שלתובע לא היה רישיון עסק במועדים הרלוונטיים לתביעה, והגם שהתובע לא הורשע, ניתן היה לכנותו עבריין נוכח הגנת "אמת דיברתי" בסעיף 14 לחוק. דינה של טענה זו – דחייה. לא הוצגה כל ראיה הנוגעת להליך כלשהו כנגד התובע בהקשר זה.

למותר לציין, שגם אם הביטויים המילוליים שהוטחו על התובע נאמרו ב"עידנא דריתחא" ההקשר הפלילי הנטען, והציבור שנכח במקום יש בהם כדי להשפיל ולבזות את התובע, לפגוע בו, בעסקו ובמשלח ידו. אני קובע שהביטויים עולים לכדי לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. הוא הדין ביסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק, אשר גם הוא מתקיים בנסיבות העניין בשים לב לציבור שהיה עד לאירוע.

כעת יש לבחון האם עומדות לנתבעת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע ו/או מי מהן. הפרסומים אינם מותרים ואינם עולים לכדי החלופות המעניקות הגנה מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. כמו כן הם אינם חוסים תחת הגנת אמת הפרסום המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כעולה מסעיפים 2.5 – 2.6 לכתב ההגנה ומעדותה של הנתבעת בעמוד 10, שורות 19-32 ועמוד 11 שורות 1-3:

"ש. האם זה נכון ששמענו עכשיו בהקלטה אומרת שהוא "אפס, עבריין, משחד" ואמרת בנוסף אנשים משחדים בעיריה?
ת. כן
ש. את מי לטענתך התובע שיחד?
ת. אין לי מושג.
ש. איזה הוכחה יש לך שהוא שיחד מישהו בעיריה?
ת. על פי זה שהזיזו את העיריה. אציין שהספסל נמצא בדיוק מתחת לחדר השינה שלי.
ש. בהנחה שאת חושדת שהוא שיחד מישהו יש לך להראות לי פניה שלך למשטרה בעניין הזה?
ת. לא
ש. יש לך להראות לי פנייה לעירית גבעתיים בעניין הזה?
ת. לא
ש. את יכולה לציין אם פנית למבקשת העיריה?
ת. לא פניתי לאף אחד בנושא
ש. זאת אומרת לא רק שאין לך הוכחה לשוחד אלא גם לא עשית שום בדיקות בנושא מאז הסרטון ועד היום?
ת. נכון"

הלכה היא שאדם המשתמש בביטוי " עבריין" ייהנה מהגנת אמת הפרסום רק כאשר הנפגע הורשע בפלילים [ראה לעניין זה דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס (פורסם בנבו) שם נקבע כי כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לנפגע, הנטל לזכות בהגנה כלשהי בתביעת לשון הרע הוא מוגבר]. הביטויים גם אינם חוסים תחת החלופות המנויות בס' 15 לחוק איסור לשון הרע המקנה הגנת תום הלב.

סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע קובע שבמידה שהפרסום "לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב. סעיף זה עולה בקנה אחד עם עדותה וכתב הגנתה של הנתבעת בכך שהיא לא בדקה האם הפרסומים הם אמת וברי שאין בידיה הוכחות המעידות על אמיתות הפרסומים (ראה לעיל).

טרם בואי לקבוע את היקף הפיצויים, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת שהדברים נאמרו ב להט הרגע, ברוגז ובכעס (ראה עדותה בעמוד 11, שורות 4-6) כשם שלא נעלם מעיני שהתובע ליבה את הרוחות בכך שצילם את המאורע ואיים שיזיז את בלוני הגז (ראה עמוד 4-5 לתמלול ההקלטה שצורף כנספח "1" מטעם התובע). כן יש ליתן את הדעת שסרטון הווידאו צולם על ידי התובע באופן חלקי ולא מתחילת האירוע ועד סופו. בנוסף תמלול הקלטת שצירפה הנתבעת המתעדת שיחה שנערכה בין התובע לנתבעת קודם לאירוע, הגם שאין בתוכן השיחה לה צדיק הביטויים בהם השתמשה הנתבעת, מלמד על חששה הכבד של הנתבעת מהנזקים שיגרמו לה ו למשפחתה בשל מעשיו של התובע וניסיונותיה של הנתבעת להניא התובע מכוונותיו ותכניותיו.

בפסיקה נקבע ש"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו, ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו, סעיף 19 לחוק)..." (דברי הנשיא א' ברק כתוארו אז ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525) (להלן " פרשת אמר ").

סוף דבר
הנתבעת התנצלה בפני התובע לא פעם במהלך הדיונים בבית המשפט, בכתב ההגנה ואף הציעה לתלות בכניסה לבניין הודעת התנצלות (ראה לעניין זה פרוטוקול מיום 9.7.2019 עמוד 2, שורות 2-10, 29-31. עמוד 3, שורות 1-2).

בנסיבות העניין, בשים לב לפרשת אמר ובשים לב לקריטריונים הקבועים בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, אני מורה על הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 7,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪ כולל מע"מ. סה"כ 9,000 ₪ אשר ישולמו החל מיום 23.6.2019 בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. איחור של עד שבעה ימים בביצוע אחד התשלומים, לא ייחשב כהפרה של פסק הדין דנא.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ט, 23 מאי 2019, בהעדר הצדדים.