הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 46626-12-16

לפני כבוד השופט יאיר חסדיאל

התובעת:

במרום הפקות 2004 בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ליבנה קציר

נגד

הנתבעת:

מילי מעוז
ע"י ב"כ עו"ד אופיר לב

פסק דין

"כל אחד רוצה להיות זמר
להיות זמר להיות זמר
אם לא זמר אז שחקן
אם לא שחקן אז ליצן
אם לא ליצן אז מבקר

כל אחד רוצה להיות כוכב
להיות כוכב להיות כוכב
אם לא כוכב אז בדרן
אם לא בדרן אז מנחה
אם לא מנחה אז חקיין"

[מתוך "כל אחד רוצה", מילים ולחן : שלום חנוך]

התובעת שהפעילה את "המוקד הארצי לאודישנים" היטיבה לקלוע לרצונותיהם ולחלומותיהם של רבים, וביניהם לליבה של הנתבעת. אחרי הלבבות נמשכו החתימות, על הסכם רישום, ועל הוראת קבע לחיוב חשבון בנק של הנתבעת, ועל שטר חוב, שנעשו כולן במשרדי התובעת ביום 5.8.2010.

למעלה מ-6 שנים לאחר מכן, ביום 22.12.16 הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעת תביעה בסך של 9,461 ₪ כאשר רובו של הסכום הנתבע נובע מהפרשי הצמדה וריבית. על פי הנטען בכתב התביעה סיפקה התובעת והעמידה לרשות הנתבעת את מלוא השירותים והמוצרים על פי ההסכם כבר בשנים 2010-2011, אלא שהנתבעת הפרה את ההסכם עת לא שילמה את מלוא התשלומים שהתחייבה להם.

מנגד האשימה הנתבעת כי התובעת הינה חלק מקבוצת חברות אשר פועלות במרמה והמצויה בשליטתו של מנהל התובעת והעד מטעמה מר בן אופק, כאשר לגרסתה של הנתבעת הגעתה למשרדי התובעת וחתימתה על ההסכם הן תוצאת הטעייה מצד התובעת ונציגיה לפיה הזמנתה לשם נעשית לצורך אודישן לתכנית הטלוויזיה "האח הגדול", וכי מובטח לה, בזכות כישוריה ויופייה, כי תיבחר להשתתף בתכנית זו. כן טענה הנתבעת כי זמן קצר אחר החתימה על ההסכם הבינה כי הולכה שולל ואזי התקשרה לנציג התובעת, ביקשה לבטל את הרישום ונענתה בחיוב, ומאז הביטול לא קיבלה תמורה כלשהי מהתובעת. הנתבעת מצביעה גם על כך שהמדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי כבד, יסודה בהסכם אחיד העמוס תניות מקפחות ו רצוף פגמים של עושק, והסכום הנדרש בה לוקה בהטעיה וברמאות וזאת משאינו תואם כלל את תנאי ההסכם.

אחר שמיעת עדויות מנהל התובעת מצד אחד והנתבעת מצד שני, ובחינת מכלול חומר הראיות שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי המדובר בהליך שהולדתו, ובפרט לעת הזו ובאופן הזה, בחטא.

בראש ובראשונה, השירותים שהובטחו לנתבעת בהסכם - כלל לא הוכח שסופקו. ביחס ל"צילומים בסטודיו" במחיר של 600 ₪, הסביר מר אופק בעדותו כי "היו שני סטים של צילומים" וכי אמנם בוצעו רק "צילומים ראשוניים" במשרדי התובעת בעת הרישום אלא ש הנתבעת הוזמנה ל"סט השני שהוא מקצועי עם צילום ואיפור" ולא הגיעה אליו . דא עקא, התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית לטענה כי נקבעה עם הנתבעת פגישה בסטודיו כלשהו למטרות צילום מקצועי הכולל "תוספת איפור לצילומים" במחיר של 300 ₪ ותוספת "סטיילינג" במחיר של 300 ₪, וזאת במועד ובמקום מסוימים, וכי לפגישה כאמור לא התייצבה הנתבעת חרף כך. לשונו של סעיף 4 להסכם מדברת על "שיבוץ" באופן סתמי ואינה מצהירה כי הודעו לנרשם פרטי השיבוץ. באותם מסרונים שנשלחו לנתבעת ואשר התובעת תולה בהם הררים, ובהם ידובר גם בהמשך, אין זכר לכך שהוזמנה לפגישה שכזו או שנקבעה לה, והתובעת הציגה תדפיס שיבוץ ל "סדנת הכנה לאודישנים" שעל מידת אמינותו עוד ידובר, אך לא טרחה להציג תדפיס דומה ביחס לשיבוץ לצילומים בסטודיו.

אף בנוגע לאותה "סדנת הכנה לאודישנים" במחיר של 800 ₪, לא הוצגה כל ראיה לכך שהנתבעת קיבלה הזמנה אליה, הכוללת מיקום ומועדי מפגשים, ואדרבא אפילו בתדפיס "מערכת הלימודים" שהציגה התובעת ואשר ברי כי אינו עולה לגדר "רשומה מוסדית" משלא הוגש בהתאם לתנאים שנקבעו בדין לכך [ראו רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (2012)] לא מצוין כי נשלחו לנתבעת הודעות כלשהן בדואר אלקטרוני א ו במסרון. כל זאת בניגוד לתדפיס של נרשם אחר אשר הוצג ע"י ב"כ הנתבעת ב נ/1, שבו צוין מפורשות שנשלחה הודעה בזו הלשון: "שלום, סדנת הכנה לאודישן תתקיים ביום א' 1.6, בשעה 19:30". נוסחה של הודעה זו, שאינו מכוון להיותה "תזכורת", אף מערער את הסברו של העד מטעם התובעת כי פרטי הסדנא נמסרים לנרשמים בעת חתימת ההסכם וכי המסרון שהוצג הינו רק "תזכורת" אשר התובעת אינה מחויבת לשולחה לכל אחד ואחד מהנרשמים. התובעת לא הוכיחה כי בפועל התקיימה אותה סדנא לאותם תלמידים ובאותם מועדים המפורטים בתדפיס, והעד מטעם התובעת אף הודה "אין לי דפי נוכחות".

עד זה אף התקשה לפרט אלו הטבות ייחודיות השיא לנתבעת אותו "כרטיס חבר המקנה הנחות להצגות ומופעים" שתומחר בהסכם ב-350 ₪.

לביסוס גרסתה כי קיימה את חלקה בהסכם לאספקת "מנוי אודישנים במשחק – מידע על אודישנים בתיאטרון, אודישנים לסרטי קולנוע, אודישנים להצגות פרינג', אודישנים לסרטוני אינטרנט, אודישנים למחזות זמר, אודישנים לסרטי סטודנטים", הציגה התובעת דו"ח ממוחשב של מסרונים אשר לשיטתה שלחה לנתבעת. בתדפיס זה שאף הוא רחוק מלהיות "רשומה מוסדית" מתגלה השירות הנטען כגבב קקפוני של מסרונים, הנעדר סינון מקצועי, ו הכולל לפיכך מסרונים שרבים מהם נוגעים לפרסומות, לתחרויות שירה, לשעשועוני טלוויזיה, ולעבודות דוגמנות, ואשר על כן אינם מתאימים כלל למנוי שרכשה לכאורה הנתבעת מהתובעת, ושאותו בחרה בקפידה מבין חמישה סוגי מנויים. אשר על כן נחה דעתי כי אף אם מסרונים אלה נשלחו לנתבעת מטעם התובעת, אין לראות בהם כ קיומו של ההסכם על ידי התובעת .

ודוקו, משרשות הנתבעת בהסכם ניתנה רק למשלוח "פרסומים שונים בנוגע לאודישנים והזדמנויות בתעשיית הבידור בתחומים בהם בחרתי", יכול שמשלוח חלק מהמסרונים האלה, שאינם כלולים בתחום שנבחר, מקים עוולה מצדה של התובעת כלפי הנתבעת בהתאם להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982, ומשכך אין להשתומם על טענת הנתבעת לפיה לאחר ביטול ההסכם, ומשסברה כי סיימה את התקשרותה עם הנתבעת, לא קראה כלל את המסרונים משום שחשבה שהם תכתובת "ספאם".

מסקנות אלה אף מקבלות משנה צלילות ובהירות, כאשר הן משתקפות באספקלריה של הימנעות התובעת מלהציג לבית המשפט את כרטסת הלקוח של הנתבעת, בה מופיעה כל היסטוריית הפניות שלה לתובעת, ושל התובעת אליה, ושעה שכרטסת שכזו הוצגה על ידי התובעת בהליך כנגד לקוח אחר [ראו נ/2].

כאמור, התובעת לא הוכיחה כי סיפקה לנתבעת שירותים כלשהם על פי ההסכם, ואף לא כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מכך שהנתבעת הפרה לשיטתה את ההסכם. אשר על כן, כבר מן הטעם הזה אין היא זכאית לסעד כלשהו.

על זאת אוסיף – עובדת אי הזמנתה של הנתבעת לצילומים בסט ודיו ולסדנא, כמו גם העובדה שמהנתבעת לא נגבו כלל אותם דמי רישום בסך של 600 ₪ המפורטים בסעיף 2 להסכם, כאשר הסברי התובעת בסיכומי תשובתה כי אלו היו אמורים להיגבות בהוראת הקבע בלתי מתקבלים על הדעת וסוטים מהאמור בתצהיר העד מטעמה, מאששות את גרסתה של הנתבעת לפיה ההסכם בוטל בהסכמה זמן קצר לאחר חתימתו. אף השיהוי של כשש שנים בהגשת התובענה מצד התובעת, תוך הימנעות מהעדת מי שעמד מול הנתבעת מטעם התובעת בכל מגעיה ן, נציג בשם שגיא, והסתפקות בעדות חלולה של מנהלה שהודה שלא עמד בקשר אישי כלשהו עם הנתבעת, ועל כל זאת השתמטותה של התובעת מלהציג לבית המשפט את כרטסת הלקוח של הנתבעת, בה מופיעה כל היסטוריית הפניות שלה לתובעת, מובילים להעדפת גרסתה של הנתבעת לעניין זה. [וראו את אשר נפסק בתא"מ 51092-10-13 כ.ל.י תקשורת וניהול ישראל בע"מ נ' טל (2015), ביחס להסכם דומה, לרבות קביעת בית המשפט לגבי תקפות ביטול ההסכם בעל-פה].

הסברי מנהלה של התובעת לעניין השיהוי בהגשת התובענה, וזאת לאחר מכתב התראה אחד ששלחה בשנת 2013, ובחלוף כשלוש שנים נוספות בהן ישבה בחיבוק ידיים, לא הניחו את הדעת, ומשכך אין לקבל את ניסיונה להיבנות מכך ש הורע זיכרונה של הנתבעת ביחס לפרטי פרטיה של פניה בעל-פה שנעשתה כשמונה שנים לפני דיון ההוכחות. כל זאת, עת שהתובעת עצמה מעלימה מבית המשפט את כרטסת הלקוח המכילה את פניות הצרכן אליה.

בהתנהגותה של התובעת המפורטת עד כאן, נמצא גם טעם לפגם של שימוש בזכות הנובעת מחוזה בדרך שאינה מקובלת ושלא בתום לב בניגוד למצוות סעיף 39 ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, הן בכך שהיא נוגשת בגין מה שלא נתנה, ועל אחת כמה וכמה, לא ניזוקה, ותוך התעלמות מעקרונות היושר השזורים זה בזה במשפט העברי לפיהם "כופין על מידת סדום", שעה ש"זה נהנה וזה לא חסר", ובפרט שעה שכאן נוטה הכף לעבר המסקנה כי-"זה לא נהנה, וזה לא חסר", והן בכך שהיא ממתינה שנים רבות לאחר היווצרות החוב הנטען, ומעמיסה עליו עלויות נוספות, כפולות ומכופלות. [ראו בעניין דומה – סעיפים 63-66 לפסק דינו של כב' השופט חבקין בת"ק 4605-07-14 סיגאוי נ' איי. קיו. טק שירותי תוכן בתשלום בע"מ (2015)].

משדי במפורט לעיל על מנת להורות על דחיית התובענה, לא מצאתי מקום לדון גם בטענות הנתבעת להטעיה, ואף לא אעמיק בתלונותיה בדבר קיומן של תניות מקפחות בהסכם, אם כי לעניין זה האחרון אגיה בקצרה כי בשים לב לנוסחו הטלגרפי של ההסכם הכתוב באותיות של טל ומטר עשויה להתעורר שאלה האם הוא ראוי לעינו ולהבנתו של הצרכן הסביר, ובפרט ביחס לתנאי ביטול העסקה, ולמנגנון התמחור העונשי המורה כי הסכום אשר משלם הצרכן במסגרת "חבילת הבסיס" בסך של 197 ₪ לחודש שהוא רוכש למשך תריסר חודשים, דהיינו, 2,394 ₪, יומר, אם לא יעמוד הצרכן בתשלום, בתשלום מלוא תמורת כלל השירותים בהתאם ל"מחירון הנקוב".

למעלה מן הצורך אציין כי הבליסטראות אשר ירתה התובעת בסיכומי תשובתה לכיוונו של ב"כ הנתבעת, על יסוד מסכת עובדתית חדשה שנפרשה שם, ותוך הפרת סדרי הדין והאיזונים הגלומים בהם, מחטיאות את מסגרת הדיון, ומשכך דינן להימחות.

ומילים אחרונות על החומר שממנו עשויים החלומות – כנגד חלומה של הנתבעת על מדרגות לרקיע המקצועי המתואר בפתח פסק דין זה, הנופך הכולל העולה מהתנהלות התובעת הוא כי היא התייחסה להתק שרות צרכנית אשר נעשתה בשנת 2010 משל הייתה קופת חיסכון עשויה חרסינה . אף מבלי לבסס כדבעי את טענתה כי סיפקה שירות ממשי כלשהו לנתבעת , ומבלי שטרחה להקטין כל נזק נטען, ייחלה התובעת לכך שבסמוך למועד התיישנותה של תביעה, בחלוף כמעט שבע שנים של חוסר מעש כמעט מוחלט מצידה, ייעתר בית המשפט לבקשתה, ייטול את פטישו , ישבור את הקופה, ואזי יתגלגלו לכיסה מצלצלים בשיעור כפול או משולש מזה הנקוב בחוזה המקורי . ובכן, חיוכו העצוב והעייף של החוזה הצרכני אשר כך עוללו לו מחייב להניח את הפטיש, ולחלומות שני הצדדים, זה הכשר של הנתבעת, וזה הפסול של התובעת, ולשחרר את "פסחזון" שלנו לחופשי בשדות הקוצים של המשפט. [ראו "לשבור את החזיר", מתוך "געגועיי לקיסינג'ר" אתגר קרת, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 1995].

התביעה נדחית אפוא במלואה. נוכח התוצאה, ובמכלול השיקולים הנצרכים לכך, לרבות שקלול התנהלות כל אחד מהצדדים ביחס לבקשות סרק ולטיעוני סרק, תשלם התובעת לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ₪. כל האמור יבוצע בתוך 30 ימים.
5129371

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.