הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 45518-04-18

לפני כבוד השופט נצר סמארה

תובעת

כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד תום נור

נגד

נתבעים

1.אלכס קליין
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דוד בר

פסק דין

לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה, בעקבות נזקי רכוש על רקע תאונת דרכים.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. תאונת הדרכים ארעה ביום 18.12.2016 בין כלי רכב, מ"ר 45-475-66 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח נזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 58-839-61 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת בכתב תביעתה כי בעת שרכבה היה בעצירה ודלתו השמאלית האחורית פתוחה לרווחה הגיח רכב הנתבעים באופן מסוכן וחסר זהירות ופגע בו. לטענת התובעת, בגין התאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים אשר הוערכו על ידי שמאי רכב מטעמה, והיא נשאה בעלות תיקון הנזקים ובעלות שכ"ט השמאי, ועתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בהפסדיה.

מנגד, טוענת הנתבעת בכתב הגנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של נהגת רכב התובעת אשר פתחה את דלת רכבה בפתע לעבר רכב הנתבעים הנוסע משמאלה ופגעה בצידו הימיני של רכב הנתבעים. כמו כן, טוענים הנתבעים כי הנזקים הנטענים שנגרמו לרכב התובעת אינם תוצאה של התאונה.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים ובכלל זה: הודעה על התאונה מטעם התובעת (ת/1), תמונות הנזק לרכב התובעת (ת/2), הודעה על התאונה מטעם הנתבעים (נ/1), ומכתב דחייה מטעם הנתבעת מיום 29.06.2017 (במ/1).

כמו כן, העידה נהגת רכב התובעת בלבד כאשר הנתבעת 2 ויתרה על העדתו של נהג הרכב מטעמה (עמ' 2, שורות 10-8 לפרוטוקול).

4. לאחר חקירת העדה מטעם התובעת, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדת התובעת, במהלך חקירתה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 60% ונהגת רכב התובעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 40%, מהנימוקים כפי האמור להלן:

הרחבת חזית

5.1. ב"כ התובעת טען בפתח הדיון כי במכתב הדחייה מטעם הנתבעת 2 הנימוקים לדחיית דרישת התובעת הייתה רק לעניין הנזקים ולא הועלתה כל טענה לעניין החבות (האחריות).

ב"כ התובעת מבקש שלא להתייחס לטענה לעניין החבות שבכתב ההגנה הואיל ומדובר בהרחבת חזית, זאת בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח מיום 09.12.1998, לפיהן נימוקי דחייה יש להעלות בהזדמנות הראשונה במכתב הדחייה וכל טענה שלא נטענה במכתב הדחייה הנה בבחינת הרחבת חזית עובדתית.

מנגד, כל שהיה לב"כ הנתבעים לומר בעניין טענה זו הוא "טופס ההודעה ברור" (עמ' 2, שורות 20-19 לפרוטוקול), ובהמשך כי הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת בכלל לא קשור לתאונה (עמ' 3, שורות 5-4 לפרוטוקול).

5.2. מעמדן של הנחיות המפקח על הביטוח הוגדר היטב על ידי בית המשפט העליון בלשון זו:

"המפקח על הביטוח מתמנה ופועל על פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן החוק). חוק זה מסמיך את המפקח להפעיל את סמכויותיו בשני תחומים מרכזיים: שמירה על יציבותן הכספית של חברות הביטוח והגנת המבוטחים (בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה(3) 625, 650- 651 (השופט זמיר)). בתחום השני, הרלבנטי לענייננו, ושעל חשיבותו אין צורך להכביר מלים, הוענקה למפקח, בסעיף 60(א) לחוק, הסמכות לברר תלונות הציבור בדבר פעולה של מבטח או של סוכן ביטוח. סעיף 62(א) לחוק מעניק למפקח את הסמכות "...להורות למי שהתלונה עליו לתקן ליקוי שהעלה הבירור, בין למקרה שעליו התלונה ובין בדרך כלל..." (ההדגשה הוספה). אמנם אין החוק קובע ספציפית את סמכויות המפקח באשר להנחיות ואת מעמדן של אלה, אך הסמכות בעניין התלונות פורשה וכך ראוי לה, בבג "ץ 7721/96 הנזכר; בית המשפט קבע, כי נוכח תכליתו של החוק בדבר הגנה על מבוטחים, יש לפרש את הסמכות על דרך ההרחבה, וכי היא כוללת את הסמכות להורות על תיקון ליקוי באופן כללי (שם, בעמ' 642- 643; כן ראו בג"ץ 5064/03 לשכת סוכני הביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח ואח' פ"ד נח(3) 217, 227 (השופטת ביניש)). הוראות החוק הנזכרות הן הוראות צרכנות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(3) 281, 303 (השופט, כתארו אז, חשין); י' אליאס, תחולת המשפט הציבורי על חברות ביטוח, הפרקליט מה (תש"ס) 315, 317- 318). מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השויון ביניהם (ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 855 (השופטת נתניהו)).

(ב) מדיניות משפטית ראויה צריכה איפוא לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי. אוסיף, כי המדובר בהנחיות מינהליות היוצאות לא אל המינהל הציבורי פנימה אלא אל גופים חיצוניים, והן מוסד הקיים במשפט המינהלי (ראו זמיר, הסמכות המינהלית ב', 776-775; ברכה, המשפט המינהלי, 31-30). הנחיות אלה אמנם אינן בגדר דין, אך גם אם ניתן להתנות עליהן עדיין שיקולי המדיניות האמורים מכריעים את הכף, והם ביסוד התיחסותם של בתי המשפט. ראו גם רע"א 10681/03 כלל נ' מדינת ישראל (השופטת ארבל)(טרם פורסם), וכן ע"ש (חיפה) 714/01 ירוסלבסקי נ' מדינת ישראל המפקח על הביטוח (טרם פורסם) (השופט וסרקרוג)."

ראו: רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין, פסקאות ד(א) ו-(ב) (04.05.2006) (להלן: "פרשת אסולין")

5.3. לעניין ההנחיה הספציפית בדבר נפקות העלאת נימוקי הדחייה במכתב הדחייה נקבע בפרשת אסולין:

"בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 נקבע, כי "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". בהנחיתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק (ההדגשה הוספה – א"ר) מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד (בו נמסרו הנימוקים - א"ר) או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד. הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב, המוטלת על המבטח."

ראו: פרשת אסולין, לעיל פסקה ד(3).

5.4. בפרשת אסולין נקבע כי להנחיית המפקח על הביטוח קיימים חריגים בעטיים לא יהיה ראוי לפעול על פי הנחייה, וכך נקבע:

"ייתכנו נסיבות – אם גם חריגות – שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע, כבפרשת מנורה הנזכרת, ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה."

ראו: פרשת אסולין, לעיל פסקה ד(6).

5.5. החריגים הם בשני מצבים: מצב אחד, הקשור במועד ידיעת נימוק הדחייה. כשמדובר בעובדה, שנודעה למבטחת לאחר שהיא דחתה את תביעת המבוטח, והמבטחת לא יכולה הייתה לדעת את העובדה שנתגלתה עת פעלה לבירור חבותה, זאת לפי הנחיית המפקח על הביטוח. מצב שני, "הסנקציה" בדמות אי קבלת נימוק הדחייה "החדש" שעל פי הנחיית המפקח על הביטוח תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים, שמלכתחילה לא היו מבוטחים על פי חוזה הביטוח, למשל בטענת מרמה.

בשני המצבים יהיה קשה להחיל את ה"סנקציה" של מחיקת נימוקי הדחייה שלא נזכרו במכתב הדחייה.

5.6. אולם, יש לזכור כי אין מדובר ברשימה "סגורה" של מצבים וייתכנו מצבים נוספים בעטיים בית המשפט יקבל את הנימוק החדש אף אם לא הוזכר קודם לכן במכתב הדחייה.

5.7. מן הראוי להדגיש כי הנחיות המפקח על הביטוח, שאומצו בהלכה הפסוקה, חלות הן ביחסים שבין מבטחת למבוטחה והן ביחסים שבין מבטחת לבין צד שלישי.

ראו: ת"א (מחוזי מרכז-לוד) 38631-04-13 אייש נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (23.02.2014 ).

5.8. מן הכלל אל הפרט, טופס ההודעה על התאונה מטעם הנתבע 1 הוא מיום 27.12.2016 (נ/1).

מכתב הדחייה מטעם הנתבעת 2 הוא מיום 29.06.2017 (במ/1).

בטופס ההודעה על התאונה נרשם כדלקמן:
"נסעתי ברח' טגור לכיוון רמזור רח' אינשטיין. פגעתי בראי הימני שלי ברכב שעמד בצד. הפגיע היתה קלה הראי שלי זז מהפגיע והוחזר למקומו. לי לא היה נזק" (הטעויות במקור – נ.ס.).

דהיינו, בטופס ההודעה על התאונה (נ/1) הטענה שיכולה לעלות ממנו היא אך ורק לעניין הנזק. אין בטופס ההודעה כל טענה לעניין האחריות לקרות התאונה.

במכתב הדחייה (במ/1) נרשם כך:

"עם תום בדיקותינו הננו להודיעך, כי אנו נאלצים לדחות את התביעה שבנדון מהנימוקים הבאים:

מבדיקתנו עולה, כי הנזק הנטען בדרישתך לא נגרם באירוע הנדון.
אין התאמה בין הנזק הקל ברכב מבוטחנו לנזק ברכבכם.
הנזק ברכבכם נגרם בנסיבות אחרות ולא כתוצאה ממגע עם רכב מבוטחנו.
...
אנו שומרים לעצמנו את הזכות להוסיף ולטעון טענות אחרות/נוספות, בהתבסס על נימוקים שאינם ידועים לנו במועד מסירת הודעה זו ואשר לא היה עלינו לדעת את העובדות שביסודם."

5.9. מאחר והאמור בטופס ההודעה על התאונה (נ/1) הוא חסר מבחינת נסיבות קרות התאונה, ובכלל זה בשאלת האחריות, הרי שהיה באפשרותה של הנתבעת 2 לברר עם מבוטחה את עניין האחריות, טרם משלוח מכתב הדחייה לתובעת, ולא הייתה כל מניעה לעשות בירור זה עובר למשלוח מכתב הדחייה, או לכל היותר בסמוך לאחריה.

אלא שבנסיבות העניין, לא רק שהנתבעת 2 לא טענה כל טענה לעניין נסיבות קרות התאונה במכתב הדחייה אלא היא גם לא העלתה כל טענה בעניין בסמוך לאחר משלוח מכתב הדחייה. הפעם הראשונה שנטענה על ידי הנתבעת 2 טענה לעניין האחריות לקרות התאונה היא בכתב ההגנה.

במכתב הדחייה הנתבעת 2 שומרת לעצמה את הזכות להוסיף ולטעון טענות אחרות ונוספות ככל שיתווסף מידע שלא היה ידוע לה או שלא היה עליה לדעת. ברם, הטענה ממין 'האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של נהגת רכב התובעת' כפי הנלמדת מכתב ההגנה יכולה גם יכולה הייתה להיות בידיעתה של הנתבעת אם הייתה טורחת הנתבעת לברר את נסיבות התאונה מול מבוטחה כפי המצופה מחברת ביטוח.

5.10. כלומר, מכתב הדחייה שכולל טענה לעניין הנזק בלבד, הוכן על רקע הגרסה של נהג רכב הנתבעים שבטופס ההודעה על התאונה.

5.11. מעיון במכתב הדחייה (במ/1) עולה כי הטענה היחידה שנטענה נוגעת להיעדר הזיקה שבין הנזק הנטען לרכב התובעת למגע עם רכב הנתבעים. אין במכתב זה כל טענה לעניין האחריות של מי מנהגי הרכבים המעורבים בתאונה או לעניין היעדר האחריות של נהג רכב הנתבעים.

5.12. במובן מסוים, ניתן היה לראות את הטענה לעניין היעדר חבות שבכתב ההגנה כטענה המבוססת על נימוק שלא הוזכר במכתב הדחייה, כלומר בהזדמנות הראשונה.

אלא מה. חלק מן העובדות עליהן מבססת התובעת את תביעתה הן בעצמן בבחינת הרחבת חזית עובדתית – אסביר מדוע.

בסעיף 5 לכתב התביעה טענה התובעת: "הרכב הפוגע נסע באופן מסוכן וחסר זהירות ו/או בחוסר תשומת לב למתרחש בדרך וכתוצאה מכך פגע ברכב הנפגע שהיה בעצירה ודלתו הייתה פתוחה לרווחה והסב לו נזקים."

ואילו בעדותה מתארת נהגת רכב התובעת "אציין שלא פתחתי את הדלת האחורית עד הסוף."...פתחתי במרווח של הגוף שלי..." (עמ' 3, שורות 25-24 לפרוטוקול).

(ההדגשות אינן במקור – נ.ס.).

ברור הוא כי שתי גרסאות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. וההבדל בין דלת "פתוחה לרווחה" לדלת הפתוחה "במרווח הגוף" של נהגת רכב התובעת, כפי שהיא תיארה, הוא הבדל משמעותי שעשוי לקבוע את נטיית כפות המאזניים.

5.13. שתי גרסאות אלו של התובעת ביחס לאותה תאונה אינן מתיישבות זו עם זו, והן בבחינת שינוי חזית עובדתית. שתי גרסאות אלו של התובעת יוצרות עמימות עובדתית, ובית המשפט אינו יכול להרשות לעצמו קביעה שאין מחלוקת בדבר האחריות לקרות התאונה רק משום שהנתבעת 2 לא העלתה טענה לעניין האחריות במכתב הדחייה, זאת מקום שהתובעת בעצמה משנה את גרסתה העובדתית.

5.14. מצב זה מהווה למעשה חריג שבעטיו רשאי בית המשפט על פי שיקול דעתו לקבל נימוק דחייה נוסף שלא נזכר במסגרת נימוקי הדחייה במכתב הדחייה.

5.15. לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ התובעת לפיה אין להתייחס לנימוק בדבר היעדר האחריות לקרות התאונה של נהג רכב הנתבעים שהתווסף לכתב ההגנה, מבלי שנזכר במכתב הדחייה.

5.16. לכן, יש להמשיך ולדון בשאלת האחריות לקרות התאונה.

האחריות לקרות התאונה

5.17. נהגת רכב התובעת אומרת בחקירתה כי הותירה את הדלת השמאלית האחורית ברכבה פתוחה לכיוון הכביש, במשך 20-15 שניות מאז שהבחינה כי הכביש פנוי ועד התאונה (עמ' 3, שורות 30-29 לפרוטוקול).

נהגת רכב התובעת אינה פוסלת כי בזמן שהיא התכופפה ליטול את כליה מרצפת הרכב מצדו השמאלי האחורי, הדלת השמאלית האחורית ברכבה נפתחה עוד יותר (עמ' 3, שורות 26-25 לפרוטוקול).

איני מקבל את טענתה לעניין מהירות הנסיעה המפורזת של רכב הנתבעים (עמ' 3, שורות 32-31 לפרוטוקול) באשר היא בעצמה טוענת כי לא הבחינה ברכב הנתבעים אלא רק שמעה.

נהגת רכב התובעת העידה כי נטלה את כליה מהצד השמאלי האחורי של רכב התובעת אך משיקולי נוחות, לאחר שיצאה מדלת הנהג וניגשה ליטול את כליה מרצפת הרכב שבצד השמאלי האחורי (עמ' 4, שורות 17-12 לפרוטוקול).

5.18. מקום שנהגת רכב התובעת ביקשה להוציא את חפציה מהדלת הפונה לכיוון הכביש כבר בהחלטה זו יש מן הסיכון שמא פתיחת הדלת עשויה ליצור קונפליקט עם כלי רכב אחר. באותה מידה יכולה הייתה נהגת רכב התובעת למזער סיכוניה עד למינימום וליטול את חפציה מצדו השני, קרי מצד המדרכה.

5.19. לא זאת אף זאת, נהגת רכב התובעת אמרה בעדותה כי התאונה ארעה בזמן שהייתה כפופה כדי ליטול את חפציה מרצפת רכבה. הווה אומר כי נהגת רכב התובעת לא רק שפתחה את דלת רכבה לעבר הכביש היא ניתקה קשר עין עם הכביש במשך 20-15 שניות, דבר שמנע ממנה את היכולת למנוע את התאונה.

כמו כן, נהגת רכב התובעת לא פסלה את האפשרות כי דלת רכב התובעת נפתחה עוד יותר עם התכופפותה (עמ' 3, שורות 26-25 לפרוטוקול). כך שהותרת דלת רכב התובעת פתוחה לעבר הכביש העלתה עוד יותר את הסיכון עם התכופפותה של נהגת רכב התובעת.

5.20. למעשה, נהגת רכב התובעת הפרה את הוראת תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת:

"לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך."

5.21. אני סבור כי נהגת רכב התובעת התרשלה בעת פתיחת דלת רכבה, כלפי נהג רכב הנתבעים ורכב הנתבעים.

מכאן, אחריותה של נהגת רכב התובעת.

5.22. עם זאת, איני פוטר את נהג רכב הנתבעים מהאחריות לקרות התאונה. אזכיר כי ב"כ הנתבעים ציין בפתח הדיון כי הוא מוותר על העדת הנהג מטעמו, ומסתפק בחקירתה של נהגת רכב התובעת.

משכך, מאחר שהנתבעים לא הציגו גרסה עובדתית בפני בית המשפט על מנת שיוכל בית המשפט להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי, פועל הדבר לרעתם בעת בחינת הגרסאות העובדתיות של הצדדים.

כך הנתבעים לא יכולים היו להציג גרסה עובדתית סותרת בנוגע לנסיבות התאונה, ובכלל זה לא עלה בידיהם לשלול נהיגה במהירות בלתי תואמת לתנאי הכביש וחוסר זהירות מצדו של נהג רכב הנתבעים.

5.23. לכן, אני קובע כי רכב הנתבעים הוסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, נהג רכב הנתבעים לא נתן דעתו לדלת הפתוחה של רכב התובעת, שכן אם היה נותן את דעתו ומבין את הסיכון המובנה בכך, היה פועל לנקיטת האמצעים הדרושים כגון הפחתת מהירות הנסיעה, שמירת מרווח וכד'.

5.24. לאחר בחינת גרסאות הצדדים, חלוקת האחריות בין נהגי הרכבים המעורבים בתאונה תעשה באופן שנהגת רכב התובעת תישא באחריות בשיעור של 40% ואילו נהג רכב הנתבעים יישא באחריות בשיעור של 60%.

הנזק

5.25. מאחר שהנתבעים לא הציגו גרסה עובדתית של הנהג מטעמה בפני בית המשפט בנוגע לנסיבות התאונה, ומאחר שלא עלה בידי הנתבעים לסתור את הזיקה שבין הנזקים הנטענים לתאונה, אני קובע כי הנזק הנטען לרכב התובעת בדמות פגיעות בדופן השמאלית האחורית לרבות דלת שמאלית אחורית מתיישבות עם נסיבות התאונה.

מכאן, מתקיימת זיקה ישירה בין התאונה לבין מוקדי הנזק ברכב התובעת כפי שאותרו על ידי שמאי הרכב מטעם התובעת.

5.26. כמו כן, הואיל והנזקים נתמכים בחוות דעת שמאי רכב ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא הודיע על רצונו לחקור את שמאי הצד שכנגד על חוות דעתו, בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שסכום התביעה שכנגד בדין יסודו.

סיכום

6. אשר על כן, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 3,046 ₪, שהינו 60% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד) בסך של 2,250 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג אדר ב' תשע"ט, 30 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.