הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 43301-07-17

לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

התובעת:

סנפורד ט. קולב ושות'
באמצעות ב"כ עו"ד ברק משיח ועו"ד דוד קולב

נגד

הנתבעים:

1."בולט פלייט" בע"מ (ניתן פסק דין ביום 12.12.17)
2.עודד פן
הנתבע 2 בעצמו

פסק דין (בעניינו של הנתבע 2)

תביעה בסדר דין מהיר, 5,613 ₪ סכומה, יתרת חוב נטענת בקשר עם שירותים משפטיים שנתנה המשיבה לנתבעת 1 בקשר עם טיפול בפטנטים שונים. הנתבעת חויבה זה מכבר , ופסק הדין נסב על עניינו של הנתבע 2, מנהל בנתבעת, והאפשרות לחיובו אישית בחוב האמור מכוח עקרון הרמת המסך, שלא נעשה כל ניסיון לבסס את תחולתו כאן. פסק דיני ניתן בהמשך לדיון ההוכחות שהתקיים היום.

1. בתמצית ממש: התובעת ("קולב"), שותפות עורכי דין, מספקת שירותים בתחום הקניין הרוחני, ובפרט רישום פטנטים. הנתבעת ("החברה") עוסקת לפי הנטען בייצור רכיבי הגנה אנטי בליסטיים. מניותיה מוחזקות בידי שני בעלי מניות, הנתבע, מר עודד פן ("פן") וחברת מגלן פלסטיקה בע"מ, כאשר פן משמש אף כמנהל בחברה. היא עודנה פעילה, טוען פן, וקולב אינה טוענת אחרת.

2. קולב סוקרת בהרחבה בתביעתה כיצד נתנה שירותים לחברה, שעניינם ברישום פטנטים, משנת 2010 ואילך. החברה טוענת ששילמה ממון רב לתובעת בקשר עם השירותים השונים, סוגיה ש קולב אינה עוסקת בו. תביעתה נסבה על צמד חשבונות מן השנים 2014 ו-2015 (נספחים 15 ו-16 לתביעה), 1,580 דולר סכומם, שלא שולמו בידי החברה חרף פניות חוזרות אליה, באמצעות פן. בתחילה ביקשה קולב מפן טיפול בחוב החברה (נספחים 19-17), ביום 29.11.2015 פנתה כבר בדרישה פורמלית לתשלום בידי החברה (נספח 20), ביום 19.1.2016 השתכללה הפניה לכלל דרישה מן החברה, פן, ומנהל נוסף בחברה בשם שלמה גלילי, שהלך בינתיים לבית עולמו, וביום 19.6.2017 עברה הדרישה לתשלום מ פן אישית (נספח 22). באין תשלום, באה התביעה, שהגישה קולב נגד הנתבעים שניהם, בסדר דין מקוצר.

3. בדיון בבקשת הרשות להתגונן ביום 22.11.2017 ניתנה לחברה הרשות להתגונן בדוחק רב, כפוף להפקדת ערובה בגובה קרן החוב, שאותה לא הפקידה במועד, ומכאן שלא ניתנה לה הרשות להתגונן וניתן פסק דין, שטרם בוצע בידה. כיוון שלפן טענות בעניין רצון החברה להפקיד את הסכום האמור גם לעת הזו ולהשמעת טענותיה , יצוין שגם כיום פתוחה הדרך לפני החברה (וביקשתי לבחון דרך זו אפילו אגב דיון ההוכחות היום) לנסות ולהביא לביטול פסק הדין, בבקשה סדורה, כפוף כמובן לקבלת עמדת הצד שכנגד, לשיקול דעת בית המשפט, ולהפקדת הסכום, דבר שהחברה לא הביעה כוונה של ממש לעשותו. פתוחה לפניה הדרך גם להגיש תביעה נגד קולב, בלא קשר לאמור, ומובן שאיני מחווה כל דעה בקשר לאמור. אולם לא בחברה אנו עוסקים עתה, אלא בתביעה האישית נגד פן.

4. לפן ניתנה הרשות להתגונן, בהמלצת בית המשפט, שעה שהוחוור שיסוד התביעה בטענת התובעת לתחולת דיני הרמת המסך, ואלו בלבד. נוכח סכום התביעה נתבקשו הצדדים שניהם להתאים טענותיהם להליך בסדר דין מהיר; התובעת עשתה כן, ופן לא עשה כן חרף הזדמנויות שניתנו לו. נקבע אפוא דיון הוכחות להיום, שבמהלכו נחקר מנהל התובעת (אך לא פן, שלא הגיש תצהיר), חקירה שלא הייתה בעלת השלכה של ממש על התיק. טענות הצדדים לעת סיום ההליך היו אלה: התובעת טוענת כי בהיות החברה "חברת מעטים" יש להרים את מסך ההתאגדות בהתאם לפסיקה ולחייב את פן אישית; פן מנגד גורס כי אין כל מקום לחיובו האישי, ובנוסף טוען הוא לנזקים רחבי היקף שגרמה קולב לחברה בכך שבעטיו של אותו חוב של כ-5,000 ₪ נמנעה מלהמשיך ולספק לחברה שירותים משפטיים.

5. לאחר שמיעת הצדדים, ברי כי דין התביעה להדחות, באין כל עילה לחיובו האישי של פן מכוח דיני הרמת המסך, ובאין אפילו טענה של ממש להצדקה להפעלת דינים אלה. אנמק כמובן בקיצור נמרץ, הן בהיות התביעה בסדר דין מהיר, הן נוכח היקפה.

6. יוער מראש: פן אמנם לא הגיש תצהיר, אולם מובן שאין בכך כדי להביא בהכרח לקבלת התביעה נגדו. אפילו כאשר מי שנטל ההוכחה עליו אינו מצהיר, בידו להבנות מיתר הראיות על מנת לבסס את עמדתו (עיינו: רע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786 (2002)), קל וחומר כך כאשר נטל ההוכחה על הצד שכנגד, והלה בבירור לא עמד בנטל.

ולגוף הדברים: בסיס חובה של החברה אינו מוכחש. טענות של פן (שהעלתה גם החברה בבקשת הרשות להתגונן) באשר לנזקים שגרמה קולב לחברה לא תוכלנה לשמש להגנה. הטענות הן כלליות, לא תוכלנה לבסס טענת קיזוז (ע"א 82/81 דו-עץ בע"מ נ' וייסנברג, פ"ד לז(2) 355 (1983)), אלא לכל היותר תביעה נפרדת, ולא תוכלנה להבחן במסגרת הנוכחית. אולם גם לאחר הסרת טענות אלה מן הפרק, הרי שאין בכך לבסס את התביעה. קולב אינה מסמיכה הרי את תביעתה נגד פן אלא על עקרון הרמת המסך (להבדיל, לדוגמה, מן האחריות האישית של האורגן בתאגיד), וטענה זו לא תוכל להוות יסוד לחיוב אישי של פן במקרה זה.

7. נזכיר רק את עקרונות היסוד של דיני הרמת המסך: ביסוד דיני התאגידים עומד עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, של האדם ושל החברה, עקרון הנחוץ לשם עידוד פעולתן של חברות, תוך נטילת סיכונים עסקיים שהפרט אינו נכון לנוטלם לו יימצא אחראי אישית לכל כשלון עסקי. חוק החברות, התשנ"ט-1999, מעגן חריג לעקרון זה, והוא של הרמת מסך ההתאגדות שבין החברה לבין בעל מניותיה, במקרים חריגים מתאימים (להרחבה ראו: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05); להלן: עניין דלתות חמדיה); ועיינו: אירית חביב סגל דיני חברות א' (2007), פרק ו'). בעוד שנוסחו הקודם של הסעיף יצר בסיס רחב להטלת אחריות אישית על בעלי המניות, הרי שלאחר תיקונו בשנת 2005 צומצמו התנאים שבהם בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להרמת מסך ההתאגדות. וכך קורא הסעיף כיום, בחלקו הרלבנטי לענייננו, הוא ס"ק (א):

"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
..."

8. ביסוס חבות מכוח עקרון הרמת המסך מחייב ביאור והוכחת קיומם של הרכיבים האמורים. קולב לא התיימרה לעשות כן. כל שציינה היו שבהתאם לפסק הדין בעניין דלתות חמדיה ואחרים, קל יותר לבית המשפט להרים את המסך ב"חברת מעטים" מאשר בחברה מרובת מניות. קל יותר אמנם, אך לא אוטומטי בשום אופן. אפילו היה פן בעל כל המניות בחברה, עדיין היה חוצץ מסך ההתאגדות בינו לחברה, אלא בהינתן עילה להרמתו. ודאי כך כאשר פן הוא בעל מחצית המניות בלבד, ולא נשמעה טענה כלפי בעלת המניות האחרת. עוד יותר מכך, שעה שפן לא היה היחיד שפעל בשם החברה ולא היה היחיד שאליו פנתה קולב במהלך ימי ההתקשרות שבין הצדדים (כי אם גם לגלילי ע"ה). ועוד יותר ברור, שעה שקולב אינה טוענת אפילו שהתנהלותו של פן מקיימת אלו מן הר כיבים הנדרשים באחת משתי החלופות האמורות של סעיף 6.

9. ואכן, אין לפנינו בדל עילה להרמת מסך. משך תקופה ארוכה, לא הייתה לפן מעורבות ביחסי קולב והחברה (נספחים 6-2 לכתב התביעה). באוגוסט 2014, בתפקידו כמנכ"ל החברה, ייפה את כוחה של קולב לפעול לטובת החברה (נספח 10). קולב פעלה, ונוצר אותו צמד חיוב של 1,580 דולר. אמנם, החברה לא שילמה את הסכום, ובפיה טענות כלפי קולב, הנסבות על סכומי העתק ששילמה לטענתה והשירות הדל שקיבלה לסברתה (ואין צורך לחוות דעה כאן, כאמור). אולם המנעותה מלשלם את הסכום הדל שבמחלוקת אינה הופכת אותו אקט של הסמכת קולב לפעול עבור החברה בקשר עם רישום הפטנטים, אגב צבירת אותו חוב דל היקף, למעשה של הונאה או נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, כהוראת סעיף 6 לחוק החברות. למעשה, עד עצם היום הזה לא ידוע לנו האם החברה יכולה לפרוע את חובותיה (גם אם את פסק הדין נגדה לא קיימה), כך שבלתי אפשרי לומר שבאוגוסט 2014 ביקש פן את סיועה של קולב בידיעה שלא תוכל לפרוע את חובה, של 1,580 דולר. ואמנם, גם קולב עצמה לא סברה שיש חבות אישית לפן: כאמור, עד לתום שנת 2015 הפנתה את הדרישה, באמצעות פן (אך לא כלפיו), כלפי החברה בלבד; ורק ב מכתבים מתפתחים בשנים 2016 ו-2017 החליטה לנסות ולטעון לחבות אישית של פן דווקא , ללא כל הסבר, לא בזמן אמת, לא בגדרי תביעתה, ולא בסיכומיה.

10. ניתן להבין את רצונה של קולב לקבל תשלום עבור שירותים שנתנה לשיטתה. אולם התקשרותה, ונטילת הסיכון התואמת, היא מול החברה, לא מול מנהלה או בעל מחצית ממניותיה של החברה. באין עילה קונקרטית להרמת מסך, לא ניתן להפנות על יסוד זה את דרישת פירעון החוב לפן אישית, גם אם בתפקידו כמנהל בחברה הוא עמד בחזית ההתקשרות עם קולב. באין בסיס להרמת מסך, ובאין טענה לאחריות אישית של פן, לא ניתן לחייבו אישית בחובות החברה. התביעה נגד פן נדחית אפוא .

11. אשר להוצאות: אין ספק כי התביעה, לאורך ניהולה, הסבה לפן הוצאות. עם זאת, התנהלותו הדיונית הסבה אף היא הוצאות לצד שכנגד, האריכה את ההליך, והייתה כה מוקשית, עד שבנקל ניתן היה גם לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה והצד שכנגד גם יחד בשל הארכת ההליך שלא לצורך. אגב האמור נזכיר רק שחרף כל הוראות בית המשפט, נמנע פן מלקיים את הדרישה הבסיסית של התאמת הגנתו להליך בסדר דין מהיר, לא גילה מסמכים, ולא הגיש תצהיר אימות לתביעה. גם עם כל ההבנה לכך שמדובר במתדיין המייצג עצמו, התנהלותו הייתה מוקשית, בפרט שנעשה כל ניסיון שיבין את הדרישות הדיוניות ושיהיה בידו להבטיח את זכויותיו. הקשיים האמורים לא מנעו אמנם את דחיית התביעה האישית נגדו, אולם כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ח, 09 יולי 2018, בהעדר הצדדים.