הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 41157-06-18

לפני כבוד השופט אודי הקר

התובעת
(הנתבעת בתיק 36954-10-18):

נכסי נאוה ויהודה זיסאפל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יהונתן בהאן ועו"ד דפנה כהאן

נגד

הנתבעים:
(התובעים בתיק 36954-10-18)

1.מדיה קונטרול בע"מ
2.משה בן משה
ע"י ב"כ עו"ד אייל תושייה

פסק דין

התובעת, בעלת הזכויות במקרקעין, העניקה לנתבעת הרשאה להציב בשטחה שלטי פרסומת, בתמורה לתשלום חודשי ובכפוף לתנאי מפסיק, לפיו הנתבעת תסיר השלטים ככל שתבוא דרישה מאת מנהל מקרקעי ישראל. משהתקיים התנאי המפסיק והנתבעת לא הסירה השלטים, חרף התראות שניתנו לה, הסירה התובעת את השלטים בעצמה.
התובעת הגישה תביעה בסך של 57,593 ש"ח. עילתה: חיוב הנתבעת בהשבת הסכומים ששילמה עבור הסרת השלטים ותשלום חוב שמקורו באי תשלום דמי השימוש החודשיים לחודש אחד.
לאחר הגשת התביעה, הגישה הנתבעת תביעה על סך של 625,950 ש"ח. עילתה: חיוב התובעת בפיצוי על הנזקים שנגרמו לה בעקבות הסרת השלטים על ידי התובעת ומסירתם למחזור.

רקע:
התובעת, חברת נכסי נאוה ויהודה זיסאפל בע"מ, היא בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 289 (חלק) ו-293 בגוש 6754, המצויים בנווה ירק - מועצה אזורית דרום השרון ("המקרקעין").
הנתבעת מס' 1 , מדיה קונטרול בע"מ, היא חברה הרשומה בישראל אשר מתפעלת משווקת ומציבה שלטי פרסום ברחבי הארץ.
הנתבע 2, מר משה בן משה ("מר בן משה") הוא הבעלים היחיד והמנהל הרשום של הנתבעת.
ביום 27.7.11 נערך הסכם בין התובעת לנתבעת במסגרתו העניקה התובעת לנתבעת זכות להציב במקרקעין שלט או מתקן פרסום (נספח ב' לתצהיר התובעת, להלן: "הסכם ההרשאה"). אציין, כי ההתקשרות בין הצדדים החלה קודם לחתימת הסכם ההרשאה, וההסכם אך נועד להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים.
מכל מקום, בסעיף 7 ג' להסכם ההרשאה נקבע, בין היתר:
"..מוסכם בזאת כי המרשה [התובעת] יהיה רשאי לסיים הסכם זה בכל עת במהלך תקופת ההסכם, מסיבה הקשורה במנהל מקרקעי ישראל או בהחלטת בית משפט, וזאת באמצעות מתן הודעה בת 21 יום מראש ובכתב למ.ק [הנתבעת] (ההודעות בדבר סיומו המוקדם של ההסכם כמפורט בסעיף 7(ג) זה לעיל יקראו להלן: "הודעת הפסקה").
מ.ק מוותרת בזאת על כל טענה ו/או תביעה בקשר עם סיומו המוקדם של הסכם זה כאמור, לרבות בגין הוצאות, אבדן רווח, מוניטין, ונזקים והוצאות אחרים כלשהם ככל שיגרמו לה".
ובסעיף 10 להסכם ההרשאה נכתב:
"בתום תקופת ההסכם, לרבות במועד סיומו המוקדם בנסיבות כמפורט בסעיף 7(ג) לעיל, תפנה מ.ק את השלט, על אחריותה ועל חשבונה, עד לבסיסו, ותחזיר את המקרקעין בכל מקום בו הוצב השלט למצב כפי שהיה לפני הצבת השלט".
ביום 7.12.12 נחתם בין הצדדים "הסכם עדכון ותוספת" (נספח ג' לתצהיר התובעת), במסגרתו הוגדלה כמות השלטים אותם רשאית הנתבעת להציב במקרקעין, כך שהנתבעת תהא רשאית להציב שלושה שלטים במקרקעין, תמורת תשלום חודשי מוסכם.
ביום 1.5.16 נחתם בין הצדדים "הסכם הארכה ועדכון" (נספח ד' לתצהיר התובעת), במסגרתו הוסכם על הארכת תקופת ההסכם למשך חמש שנים נוספות, החל מיום 1.5.2016 ועד ליום 30.4.2021. בסעיף 5 להסכם זה נכתב:
"..מוסכם על הצדדים כי הסכם ההרשאה, על כל הוראותיו ותנאיו, לרבות, אך לא רק, בדבר זכותו של המרשה לסיים את ההסכם ולתת למ.ק הודעת הפסקה, כמפורט בהסכם העיקרי, ימשיך לחול על הצדדים ועל זכות השימוש של מ.ק בשלטים, בשינויים המחויבים ובכפוף לכל הוראה מפורשת אחרת בהסכם זה".
במכתב מיום 4.12.17, שעניינו הארכת חוזה החכירה של התובעת במקרקעין (נספח ה' לתצהיר התובעת), הודיעה רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י") לתובעת, כי לאחר בדיקה של מפקח מטעמה נמצא כי רק במחצית מהשטח קיים שדה חרוש וכי בחלקו המערבי של המקרקעין הוצב שלט חוצות שיש להסירו, כתנאי לחידוש הסכם החכירה:
"5.אי עיבוד השטח וקיומו של השלט מהווה הפרה יסודית של החוזה והחלטות מועצת מקרקעי ישראל.
6.יש לתקן את ההפרה האמורה, לקיים את מטרת החוזה, להסיר לאלתר את שלט החוצות ולעבד את כל השטח.
7.רק לאחר מכן ניתן יהיה להמשיך ולטפל בחידוש חוזה החכירה.
8. במידה שלא ייענו דרישותינו כאמור לעיל בתוך 3 חודשים מיום שליחת הודעה זו, נפעל, בין היתר, לביטול החוזה".
בעקבות מכתב זה, הודיעה התובעת לנתבעת, במכתב מיום 1.1.18 (נספח ו' לתצהיר התובעת) על הפסקת ההתקשרות עמה, בהתאם לקבוע בהסכם ההתקשרות:
"...
3.ביום 12.12.17 התקבל מכתב מאת רשות מקרקעי ישראל, בין היתר, בדרישה לפינוי שלט הפרסום המצוי בשטח.
4.לאור כך, נאלצת החברה להודיעך על הפסקת ההתקשרות עימך תוך 21 יום מיום מכתבי זה בהתאם להוראת סעיף 7ג להסכם.
5.הנך נדרש לפנות את שלט הפרסום בהקדם ולהשיב לידי החברה את החזקה בשטח כפי מצבו ערב הצבת שלט הפרסום, בהתאם ובכפוף להוראות סעיף 10 להסכם".
בסוף חודש ינואר 2018 הסירה הנתבעת את תכני הפרסום בלבד, אך לא פינתה את השלטים עצמם מהמקרקעין ואלו נותרו עומדים על מכונם.
לטענת הנתבעת, היא נמנעה מלפנות השלטים בשל אילוצים הנובעים ממזג האוויר ובהסכמת התובעת לדחיית הפינוי. מנגד, טוענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את הסכם ההרשאה וכי היא לא הסכימה לדחות את מועד פינוי השלטים מהמקרקעין, זאת בשל החשש שרמ"י לא תחדש את הסכם החכירה עמה. לטענתה, פניותיה החוזרות ונשנות אל הנתבעת בעניין זה לא נענו (נספחים ז'-ט' לתצהיר התובעת).
במכתב מיום 22.4.18 (נספח י' לתצהיר התובעת), הודיעה התובעת לנתבעת, בין היתר, כי בעקבות אי הסרת מתקני הפרסום, תאלץ התובעת לעשות זאת בעצמה בעלות של 32,500 ש"ח בתוספת מע"מ:
" 5. ... לא הסרתם את מתקני הפרסום, כפי הנדרש בהתאם להוראות סעיף 10 להסכם, והחברה תאלץ לעשות כן על חשבונה בעלות של 32,500 ₪, בתוספת מע"מ (להלן: "עלות הסרת המתקנים")".
עוד צוין כי נכון למועד המכתב, חובה של מדיה בגין התמורה החודשית, לחודש פברואר 2018, עומד על סך 5300 ש"ח. לבסוף צוין במכתב כי:
" ...
9.אי החזרת המצב בשטח לקדמותו וכן אי תשלום החוב מהווים הפרה יסודית וחמורה של ההסכם, המזכה את החברה בכל סעד לו זכאית החברה על פי ההסכם ועל פי כל דין.
10.לאור כל האמור לעיל, הנכם מתבקשים בזאת לשלם לחברה, לכל היותר בתוך שבעה (7) ימים ממועד קבלת מכתבי זה, את מלוא עלות הסרת המתקנים ואת מלוא סכום החוב, כמפורט לעיל, שאם לא כן תאלץ החברה לנקוט כנגדכם, ללא כל התראה נוספת, בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותה, על כל המשתמע מכך ומובן כי על העלויות בגין כך, יחולו עליכם...".
יצוין כי מאישור המסירה שהומצא לתיק עולה, כי המכתב הרשום לא נדרש על ידי הנתבעת וכי הושב לתובעת מהסיבה: "לא נדרש".
ביום 30.4.18 (כשבוע לאחר שנשלח המכתב) פינתה התובעת באמצעות קבלן חיצוני את עמודי השילוט. לפי החשבונית שצורפה לתיק, בגין עבודות הפירוק והפינוי שילמה התובעת סך של 52,357.5 ש"ח כולל מע"מ (העתק חשבונית- נספח ח' לתצהיר התובעת).
אציין, כי במהלך ההליך התברר, כי מר בן משה נכח במקרקעין בעת הסרת השלטים, אך לא יצר קשר עם נציגי התובעת באותה עת.
ביום 18.6.18 הגישה התובעת את התביעה דנן נגד הנתבעת ונגד מר בן משה, בגין עלות פינוי השלטים ובגין חוב דמי שכירות עבור חודש פברואר 2018.
ביום 16.10.18 הגישו הנתבעת ומר בן משה את כתב הגנתם.
ביום 25.10.18 הגישה הנתבעת כתב תביעה נגד התובעת (ת.א. 36954-10-18) בגין נזקים שנגרמו לה בשל פינוי השלטים, תוך שציינה בכתב התביעה, כי היא למעשה תביעה שכנגד (סע' 52 לכתב התביעה).
בהחלטת כב' השופט אילן דפדי, מיום 6.1.19, אוחד הדיון בשני התיקים.
מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר שני כרמון- מנהל הנכסים בתובעת ("מר כרמון"). ושל מר עזרא ברקוביץ- הקבלן אשר פינה את השלטים מהמקרקעין ("מר ברקוביץ"). מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר בן משה ומר וויזאר שחאדה ("מר שחאדה") שנכח בעת ניסיון הסרת השלטים על ידי הנתבעת.
משנחקרו העדים והוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה.

עיקרי טענות הצדדים:
תמצית טענות התובעת:
התובעת טוענת, כי על פי הסכם ההרשאה היה על הנתבעת לפנות את השלטים בתוך 21 ימים מיום 1.1.18. למרות דרישות חוזרות ונשנות הנתבעת לא פינתה את השלטים ובכך סיכנה את הארכת הסכם החכירה של התובעת עם רמ"י – סיכון של מיליוני שקלים רבים. משלא הוסרו השלטים היא נאלצה להסירם בעצמה, לאחר מתן התראה על כך, באמצעות קבלן עצמאי וזאת על מנת להסיר הסיכון ובהתאם להוראות ההסכם. בנסיבות אלו היא זכאית להחזר הסכומים ששילמה עבור עלויות הפינוי.
לטענת התובעת היא הייתה רשאית לבצע "סעד עצמי" בנסיבות העניין, בפרט לאור זאת שהנתבעים הפקירו את השלטים ולאור הודעתה על כך מראש במכתב מיום 22.4.18.
בנוסף, לטענתה, הנתבעת לא שילמה לה את התשלום החודשי לפי הסכם ההרשאה עבור חודש פברואר 2018 (סך של 5235.75 ש"ח) ולא השיבה לפניותיה גם בעניין זה. לכן על הנתבעת לשלם גם את סכום זה. סה"כ חובה של מדיה עומד על סך של 57,593.25 ש"ח.
לטענתה, יש לחייב את מר בן משה באופן אישי בחוב הנ"ל, לאור היותו בעל מניות ודירקטור יחיד בנתבעת, בהתאם להוראות סעיף 6 (א)(1)(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") או בהתאם לסעיף 54 לחוק המאפשר להטיל אחריות אישית על מנהל החברה.
אשר לתביעת הנתבעת: התובעת טוענת, כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שהיא מסירה את השלטים ולא התנגדה לכך. הנתבעת הפקירה את השלטים ולא הייתה מעוניינת לפנותם ובנסיבות אלו לא נגרם לה נזק מכך שהתובעת הסירה אותם. מכל מקום, הנזק הנטען על ידי הנתבעת לא הוכח. לטענתה, תביעת הנתבעת נועדה אך על מנת להוות משקל נגד לתביעתה מבלי שלנתבעת עילת תביעה של ממש ולא נשמעו ממנה טענות כלשהן בעניין זה עד לאחר הגשת התביעה. לנתבעת אף הייתה אפשרות למנוע את ניזקה או למצער לצמצמו כמעט במלואו ולפיכך דין תביעת הנתבעת להידחות.

תמצית טענות הנתבעת:
הנתבעת טוענת, כי בהסכם לא צוין מועד פינוי השלטים לאחר מועד הודעת הפסקת ההתקשרות, ומכאן שאין אלא לקבוע ו/או להשלים את מועד הפינוי שיהא תוך זמן סביר או לחילופין במועד שייקבע בהסכמת הצדדים, וכל זאת מבלי לגרוע מנסיבות ו/או אילוצים כפי שהתרחשו במקרה זה. מכאן שהחלטתה החד צדדית של התובעת היא בניגוד להוראת ההסכם ועיקרון תום הלב בקיום חוזה.
לטענתה, בקשתה לפנות את המחוברים בחלוף מס' שבועות לאחר מועד סיום הגשמים, זאת בהתחשב בסיכונים הכרוכים בכך ובהתחשב גם בהסכמתה של התובעת (המוכחשת על ידה), היא בקשה סבירה ומדובר בזמן סביר לפינוי השלטים.
לטענתה, היא פעלה במלוא המרץ לצורך הסרת השלטים ואת תוכן הפרסום (להבדיל מהשלטים עצמם) היא אף הסירה בסמוך לדרישת התובעת. עם זאת, בשל שיטפונות שהתרחשו במהלך החורף והעובדה כי השטח עליו הוצבו השלטים היה שטח חקלאי, לא ניתן היה לפנותם באופן מידי. לטענתה, במסגרת ניסיונותיה לביצוע הפינוי, שכרה שירותי כלים הנדסיים בסכומים לא מבוטלים, אך לא היה ניתן לבצע את העבודה. לטענתה, אירועים אלו מהווים כוח עליון והם הובאו לידיעתה של התובעת במייל שנשלח אליה ביום 5.3.18.
מכל מקום, בנסיבות העניין התובעת לא הייתה רשאית לעשות "דין עצמי" ולפנות את השלטים בעצמה. אין בהסכם הוראה המאפשרת לה לעשות כן וגם לו הייתה אין היא רשאית לעשות כן על פי דין. לפיכך, היה על התובעת לפנות לבית המשפט לצורך קבלת סעד, אולם התובעת בחרה לפנות השלטים בעצמה, בניגוד להוראות הדין, להוראות ההסכם ובחוסר תום הלב, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ופגיעה קשה בשלטים עד כדי השחתתם ומסירתם למחזור על דעת עצמה. הגם שאלו רכושה.
לטענתה, אין מחלוקת כי לבקשת התובעת היא הסירה את הפרסומים מהשלטים בחודש פברואר ולכן היא אינה חבה בתשלום עבור תקופה זו.
את התביעה נגד מר בן משה יש לסלק בהעדר יריבות. הוא לא היה צד להסכמים שנכרתו בין הצדדים והתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך או הטלת אחריות אישית על מר בן משה, כמנהל הנתבעת.
אשר לתביעתה, היא ייעדה את השלטים למקום אחר והייתה מעוניינת להעבירם לאתר חלופי. לאור מעשי התובעת, נמנעה ממנה האפשרות לעשות כן והיא נדרשה לרכוש שלטים חדשים ולשאת בעלויות ניכרות לשם כך.

דיון והכרעה:
כפי שיפורט להלן, דין שתי התביעות להידחות. מצאתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא פינתה השלטים, הגם שהייתה לה אפשרות לעשות כן, תוך שחשפה את התובעת לסיכון, בהיקף כספי ניכר , שהסכם החכירה עם רמ"י לא יאורך בשל כך.
עם זאת, לא מצאתי הצדקה לכך שהתובעת בחרה לעשות "דין עצמי" ולפנות את השלטים מבלי לפנות לבית המשפט בהליך המתאים ובנסיבות אלו היא אינה זכאית לפיצוי בגין הפעולות שביצעה בניגוד לדין.
מנגד, מצאתי שהיה בידי התובעת למנוע את הנזק שלטענתה נגרם לה ואשר אף לא הוכח ברמה נדרשת בהליך אזרחי.
אנמק מבלי שאדרש לטענות שאינן נדרשות לצורך הכרעה בתיק, ומבלי להרחיב לעניין טענות המהוות הרחבת חזית וטענות שנזנחו בסיכומי הצדדים.

הנתבעת הפרה את ההסכם משלא פינתה את השלטים תוך 21 ימים מהמועד בו נדרשה לכך:
כאמור לעיל, סעיף 7 ג' להסכם המסגרת קובע כדלקמן:
"..מוסכם בזאת כי המרשה יהיה רשאי לסיים הסכם זה בכל עת במהלך תקופת ההסכם, מסיבה הקשורה במנהל מקרקעי ישראל או בהחלטת בית משפט, וזאת באמצעות מתן הודעה בת 21 יום מראש ובכתב למ.ק [הנתבעת - א"ה]".
ובסעיף 10 להסכם הוסכם כי:
"בתום תקופת ההסכם, לרבות במועד סיומו המוקדם בנסיבות כמפורט בסעיף 7(ג) לעיל, תפנה מ.ק את השלט, על אחריותה ועל חשבונה, עד לבסיסו, ותחזיר את המקרקעין בכל מקום בו הוצב השלט למצב כפי שהיה לפני הצבת השלט".
בסעיף 5 להסכם ההארכה מיום 1.5.16 (נספח ד' לתצהיר התובעת), הסכימו הצדדים:
"..מוסכם על הצדדים כי הסכם ההרשאה, על כל הוראותיו ותנאיו, לרבות, אך לא רק, בדבר זכותו של המרשה לסיים את ההסכם ולתת למ.ק הודעת הפסקה, כמפורט בהסכם העיקרי, ימשיך לחול על הצדדים ועל זכות השימוש של מ.ק בשלטים, בשינויים המחויבים ובכפוף לכל הוראה מפורשת אחרת בהסכם זה".
לשון ההסכמים ברורה ועולה ממנה, כי התובעת רשאית לדרוש מהנתבעת לפנות את השלטים בתוך 21 ימים מהמועד בו תודיע לה בכתב על סיום ההסכם בשל סיבה הקשורה ברמ"י. אין חולק, כי הודעה כזו נשלחה אל הנתבעת ביום 1.1.18 (נספח ו' לתצהיר התובעת) בעקבות מכתבה של רמ"י מיום 4.12.17 (נספח ה' לתצהיר התובעת).
בנסיבות אלו, היה על הנתבעת לפנות השלטים עד ליום 21.1.18. זאת היא לא עשתה.
אציין, כי בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי בהסכם לא צוין מועד לפינוי השלטים ולא צוין מניין הימים לפינויים ממועד הודעת הפסקת ההתקשרות, ועל כן, לטענתה, מותר היה לה להסיר את השלטים תוך זמן סביר או לחילופין במועד שייקבע בהסכמת הצדדים. אינני מקבל טענה זו, אשר דומה כי אף נזנחה בסיכומי הנתבעת (ולא בכדי). ההסכם קובע מפורשות, כי על הנתבעת לפנות את השלטים בתוך 21 ימים ממתן ההודעה – זו הפרשנות הסבירה וההגיונית לכך שהוסכם כי תינתן "הודעה בת 21 יום מראש ובכתב".
בזמן אמת, כאשר נדרשה הנתבעת לפנות את השלטים, היא לא טענה שלא צוין בהסכם מועד לפינוי השלטים או כי הוסכם שיש לתת לה זמן סביר לצורך פינויים.
גם מהודעת הדואר האלקטרוני ששלח מר בן משה לתובעת ביום 5.3.18 (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) עולה, כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שעליה לפנות את השלטים בתוך 21 ימים ממועד הודעת התובעת: "התקבלה הודעתכם להפסקת השימוש ולהסרת המתקנים תוך 21 יום. כידוע לכם אנו הסרנו את הפרסום מהמתקנים כפי בקשתכם". זאת השיב מבלי שהעלה כל טענה לעניין חוסר בהירות מועד הפינוי או חוסר סבירותו. דומה כי לשון ההסכם הייתה נהירה גם לה. לכך אוסיף, כי ממילא מצאתי ש- 21 ימים הם זמן סביר להסרת השלטים.
אוסיף, כי אינני מקבל גם את טענתה המרומזת של הנתבעת, כי רמ"י לא דרשה את הסרת השלטים או כי אין די במכתבה של רמ"י על מנת לחייבה להסיר השלטים. טענות אלו לא נטענו בכתב ההגנה ולא נטענו בזמן אמת. הנתבעת לא כפרה בחובתה להסיר השלטים ואף טענה כי ניסתה לעשות כן, אך לא הצליחה בשל תנאי מזג האוויר ועל כן רק הסירה את הפרסומים עצמם. מכל מקום, מכתבה של רמ"י מדבר בעד עצמו וטענות התובעת לעניין זה לא הופרכו.
אשר לטענת הנתבעת, כי התובעת הסכימה לדחות את פינוי השלטים עד לתום עונת הגשמים: דומה כי גם טענה זו נזנחה על ידי הנתבעת בסיכומיה ודי בכך כדי לדחותה. עם זאת מצאתי לדחות טענה זו גם לגופה משלא מצאתי שיש לה על מה לסמוך.
עיון במסמכים שצורפו לתיק מלמד כי לא הייתה כל הסכמה מצד התובעת לדחות את מועד פינוי השלטים. התובעת פנתה לנתבעת שוב ושוב בדרישה לפנות את השלטים הן בעל פה והן בכתב:
כאמור, ביום 1.1.18 הודיעה התובעת לנתבעת על הפסקת ההתקשרות עמה תוך 21 ימים ודרשה ממנה לפנות את שלטי הפרסום מהמקרקעין בהתאם לקבוע בהסכם.
בהודעת דואר אלקטרוני ששלח מר כרמון למר בן משה ביום 28.1.18, נכתב:
"עברו 7 ימים מהמועד האחרון בו היה עליך להסיר את השלטים.
בשיחה ביננו שבוע שעבר בקשת הארכה בשל הגשמים. להזכירך היה לך מספיק זמן לפני הגשמים להסרת השלטים ... הנני מעלה על הכתב את ההחלטה- יש להסיר במידית את הפרסומים מעל השלטים- יבדק על ידי ביום שלישי בבוקר.
יש למצוא חברת מנופים שתסיר את השילוט- העלות אינה חשובה בשלב זה.
יש להסיר את השילוט".
בהודעה נוספת, מיום 1.2.18, ששלח מר כרמון למר בן משה נכתב:
"למרות ההתראות שניתנו בכתב והטלפונים והשיחות הרבות שהיו ביננו, עד למועד זה לא הוסרו עמודי השילוט. זאת בניגוד להבטחות שלך.
אנו רואים בכך הפרה יסודית של ההתקשרות ביננו ואנו דורשים שתנקוט בכל האמצעים, לרבות התקשרות עם חברות מנופים מוכרות בעלות כלים, מכאניים וטכניים מתאימים ומסגרים לסילוק העמודים במידי.
אנו נדרוש ממך לפצותנו בכל ההוצאות והנזקים שיגרמו לנו בשל אי הסרתך את העמודים על ידך מהקרקע כאמור. הסבריך אינם מקובלים עלינו. ניתן למצוא פתרונות מכאניים לסיום וסילוק העמודים, בעלות שבכל מקרה ומצב תחול עליך..".
משלא נתקבל כל מענה בכתב לפניות אלה, ביום 20.8.08 שלח ב"כ התובעת מכתב התראה לנתבעת בו נכתב, בין היתר:
"לאור האמור לעיל, הנכם נדרשים להסיר את מתקני הפרסום וזאת תוך 5 ימים ממכתבי זה. באם לא תעשו כן, תאלץ החברה לנקוט בהליכים משפטיים לצורך פינוי המתקנים כאמור ומובן כי כל העלויות בגין כך יחולו עליכם כמו גם, פיצוי בגין הנזקים הנגרמים לחברה עקב אי פינוי המתקנים כאמור..".
ביום 25.2.18 שלח מר כרמון למר בן משה הודעה נוספת, בה ציין, כי לא קיבל כל מענה ממר בן משה וכי מזה שבוע הוא אף לא מקבל ממנו עדכונים (ראו נספח ד' לכתב ההגנה).
פניות אלו מעידות כי לא הייתה כל הסכמה מצד התובעת לדחות את מועד הפינוי. יש לציין בי בכל אותו זמן נעשו גם פניות בכתב, לגבי חוב נטען בגין חודשים ינואר-פברואר 2018. פניות שלא זכו לכל מענה מצד הנתבעת (נספחים ט1-ט6 לתצהיר התובעת).
ביום 5.3.18 שלח מר בן משה הודעת דואר אלקטרוני לבא כוח התובעת, עו"ד חגית בן משה, אשר מכותרתה עולה, כי זו נשלחה בעקבות שיחה שקיים עמה. בסיכום המייל ציין מר בן משה:
"לסיכום: בשל הלחץ הבלתי פוסק שלכם השקענו הון בזמן עבודה, בקבלנים חיצוניים, בציוד יקר ומנופים שהגיעו כל פעם מחדש כמו גם הפסדנו את היכולת להשתכר מהמתקנים שהיו אמורים לעבור למיקומים חלופיים והפסדנו את חגי פורים ואת פסח שהינו זמן ההשתכרות בתחום החשוב בשנה מבחינתנו אנו.
לצערי לאחר כל שנות הפעילות המשותפת ביננו והערכה רבה כנה ועמוקה שיש לנו כלפיכם אנחנו חוטפים על הראש כל יום מחדש עם לחצים נוספים מצדכם.
כל שיש לעשות הנו להמתין עד שהאדמה תתייבש לגמרי ונוכל להגיע למתקנים בדיוק כפי שהצבנו אותם לפי שנים רבות על ידי הכנסת מנוף שנוסע צמוד לנחל יבש עד למתקנים וללא סיכוני חיי אדם.
נכנסנו לסחרור כדי לרצות אתכם והשקענו המון בניסיונות לפרוק מתקנים שברור לשני הצדדים שמבחינה כלכלית מצדנו לא מצדיקות את ההשקעה אלה כדי לפתור את הבעיה לשביעות רצון הצדדים ובמהירות.
לדעתי היה יותר פשוט לנסות ולהסביר לגורמים הרלוונטיים כי הפרסומים הוסרו ולא מתקיימים ומתקני הברזל שנשארו בשטח יפורקו ברגע שזה יתאפשר".
בהודעה זו טוען מר בן משה, כי התובעת מפעילה עליו לחצים להסרת השלטים. ממילא הוא מודע לכך כי אין כל הסכמה מצד התובעת לדחות את מועד ההסרה. עוד עולה מהראיות, כי לאחר ששלח הודעה זו, פנה מר בן משה אל מר כרמון טלפונית בשיחה שתמלילה צורף כנספח י"ג לתצהיר הנתבעת. גם משיחה זו עולה, כי מר כרמון מפציר במר בן משה להסיר השלטים בהקדם האפשרי ואף מבהיר לו, כי הגשם האחרון ירד כבר שלושה שבועות קודם לשיחה זו: "אני מבקש לדעת מתי אתה מוציא את העמודים. כבר עברו שלושה שבועות מהגשם האחרון".
אומנם, מהשיחה עולה כי עד למועד בו נערכה, התובעת בחרה שלא לפעול נגד הנתבעת בהליכים כלשהם וכי יתכן שקיימים קשיים אובייקטיביים לפינוי השלטים (בשל מזג האוויר הסוער), אולם אין בשיחה כל הסכמה של התובעת לדחיית מועד הפינוי ומר כרמון אף מבהיר כי גם הקשיים האובייקטיביים הנטענים כבר לא קיימים.
מר בן משה ניסה לשכנע את מר כרמון להמתין עם פינוי השלטים וציין בפניו כי במקרים אחרים (כמו בגני התערוכה) אין דרישה מצד רמ"י להוצאות שלטי פרסום. חרף בקשותיו, מר כרמון הבהיר בשיחה, כי מדובר בבעיה ספציפית במקרקעין המדוברים ולא בעניין כללי, והפינוי הכרחי לצורך המשך ההחזקה בקרקע ומניעת נזק של מיליוני ש"ח שיכול להיגרם לתובעת אם לא יפונו השלטים. בסוף השיחה אף הבהיר מר כרמון למר בן משה כי עליו לפנות את השלטים:
"משה: "הלוואי שבזמן הזה פתאום תגיד לי 'פתרתי את הסכסוך'. אבל בכל מקרה, אם לא אז..
שני: לא, לא יהיה ואנחנו גם לא נרצה להמשיך להשכיר את המקום ל..זה.
משה: אה, בסדר. אנחנו מורידים. אני לא חושב פעמיים כרגע זאתי הבעיה..".
על אף האמור בשיחה זו, הנתבעת לא הסירה את השלטים ולא נקטה בכל פעולה לשם הסרתם לאחר השיחה.
לבסוף, במכתב מיום 22.4.18 הודיע ב"כ התובעת לנתבעת בין היתר כי:
"..על אף פניות חוזרות ונשנות אליכם, לא הסרתם את מתקני הפרסום, כפי הנדרש בהתאם להוראות סעיף 10 להסכם, והחברה תאלץ לעשות כן על חשבונה בעלות של 32,500 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "עלות הסרת המתקנים").
..
לאור כל האמור לעיל, הנכם מתבקשים בזאת לשלם לחברה, לכל היותר בתוך 7 ימים ממועד קבלת מכתבי זה, את מלוא עלות הסרת המתקנים ואת מלוא סכום החוב, כמפורט לעיל, שאם לא כן תאלץ החברה לנקוט כנגדכם, ללא כל התראה נוספת, בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותה, על כל המשתמע מכך ומובן כי על העלויות בגין כך, יחולו עליכם.
...".
אם כן, עינינו הרואות, כי התובעת לא הסכימה לדחות את מועד פינוי השלטים וכי היא פינתה השלטים רק לאחר שכל פניותיה אל הנתבעת לא נענו, ולאחר שניתנו לנתבעת הזדמנויות רבות להסיר השלטים בעצמה וזו לא עשתה כן. בנסיבות אלו אין לקבל את טענת הנתבעת כי הייתה הסכמה על דחיית מועד הסרת השלטים ולפיכך אני קובע, כי אי פינוי השלטים מהווה הפרה של ההסכם מצד הנתבעת.
גם הטענה שלא ניתן היה לפנות את השלטים בשל מזג האוויר נדחית. הנתבעת לא הוכיחה כי במשך למעלה משלושה חודשים לא ניתן היה לפנות את השלטים, בין בדרך של כניסה למקרקעין עם מנופים ובין בדרך של פינויים מהכביש - פתרון שמצאתי כי היה אפשרי, גם אם הוא מורכב יותר ויקר יותר (ראו תצהירו ועדותו של מר ברקוביץ, שלא נסתרה – עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 6-5).
מכל מקום, לנתבעת לא היה כל הסבר לכך, שבשעה שלטענתה לא ניתן היה לפנות את השלטים בשל מזג האוויר, הצליח הקבלן מטעם התובעת, ביום 30.4.18, להיכנס לשטח עם מנופים ולבצע את הפינוי ללא כל קושי. התובעת אף הציגה ראיות לכך שהגם שחודשים ינואר ופברואר היו סוערים ורווי גשמים, חודש מרץ היה יבש וחם באופן חריג (נספח יא' לתצהירה).
לטענת הנתבעת, היא ניסתה לפנות את השלטים ולא הצליחה. היא שכרה שירותי כלים הנדסיים אולם מפעילם של כלים הנדסיים אלו חזר על עקבותיו בשל תנאי מזג האוויר (סעיף 42 לתצהירו של מר בן משה). הנתבעת תמכה טענותיה לעניין זה בקבלות ששילמה להזמנת מנופים ומלגזה (נספח ט"ו לתצהירה), בהעתק הסכם עבודה (נספח ט"ז לתצהירה), בתצהירו (הלא ברור) של מר שחאדה (נספח י"ח) , אשר התובעת בחרה לוותר על חקירתו הנגדית, ובהתכתבות עם פקח הכוונת התנועה ממע"צ (נספח י"ט). אולם, הנתבעת לא פירטה באילו מועדים ניסתה לעשות כן ולא פירטה אילו פעולות ביצעה.
האסמכתאות שהובאו מעלות תהיות לעניין המועדים, לעניין כמות השלטים שביקשה להסיר ומקומם ולשאלה האם עסקינן באותם שלטים ואותם אתרים מושא תיק זה. מכל מקום, גם לטענת הנתבעת כי ניסתה להסיר את השלטים, הרי שזאת עשתה, לכל המאוחר, עד לתחילת חודש מרץ (ראו נספח ט"ו לתצהירה). הנתבעת לא הבהירה מדוע לא ניסתה לבצע הפינוי פעם נוספת במהלך חודשים מרץ ואפריל, לאחר שפסקו הגשמים, כפי שעשתה לבסוף, בהצלחה, התובעת.

התובעת לא הייתה רשאית לעשות דין עצמי ולפנות השלטים בעצמה:
על אף שמצאתי, כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולא פינתה את השלטים במועד ובכלל, ולמרות שאני מקבל את טענת התובעת כי הפרת ההסכם מצד הנתבעת חשפה אותה לנזק ממשי בשל החשש לאי הארכת הסכם החכירה עם רמ"י, לא מצאתי שיש בכך להצדיק עשיית "דין עצמי" בנסיבותיו של מקרה זה.
החוק מתיר עשיית דין עצמי אך במקרים מיוחדים וחריגים ובהתקיים תנאים מסוימים. זאת על מנת למנוע, ככלל, עשיית דין עצמי ושימוש בכוח הזרוע, חלף פניה לערכאות ולמנוע כאוס חברתי ומצב של "כל דאלים גבר" (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(4); רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי , פ"ד נה(3) 294 (2001)); ע"א 243/60 פסטרנק נ' מדינת ישראל, פ"ד יד 2284 (1960)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים מיוחדים וחריגים המקימים זכות לעשיית "דין עצמי".
לתובעת היה די זמן לפנות לבית המשפט ולבקש סעד זמני ומהיר להסרת השלטים. במשך כשלושה חודשים פנתה התובעת לנתבעת שוב ושוב ואף התריעה כי בכוונתה לנקוט בהליך משפטי, אך בחרה שלא לפנות לבקש סעד מתאים מבית המשפט.
התובעת לא הצביעה על המקור החוקי המקנה לה זכות לעשיית "דין עצמי" בנסיבותיו של מקרה זה – ולא בכדי. המקור לזכות לעשות דין עצמי במקרקעין מצוי בסעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). נסיבותיו של מקרה זה אינן נכללות בגדרו של סעיף זה ועל כך הצדדים אינם חלוקים. אוסיף לעניין זה, כי סעיף 8 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, מחיל את הוראות סעיפים 15 עד 20 לחוק המקרקעין גם על הגנת הבעלות והחזקה במיטלטלין.
במקרה זה, גם ההסכם שבין הצדדים אינו מקנה לתובעת זכות לעשיית דין עצמי ואינו מאפשר לה לפנות השלטים בעצמה, ללא הסכמת הנתבעת. אינני מקבל את טענת התובעת כי סעיף 7 ג' להסכם מקים לה זכות לפנות השלטים, שכן זכות זו לא צוינה בסעיף זה לא במפורש ולא במשתמע. כל שיש בסעיף זה הוא וויתור על טענות בגין הפסקתו המוקדמת של ההסכם – הא ותו לא. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם הייתה הוראה מעין זו בהסכם לא היה בכך כדי להועיל לתובעת ולהקנות לה זכות לעשיית "דין עצמי", מקום בו החוק אינו מתיר לה לעשות כן.
דומה כי התובעת אף הייתה מודעת לכך שאין לה זכות לפנות השלטים בעצמה ובמכתביה הראשונים (נספחים ו' – ז' לתצהירה) היא דרשה מהנתבעת לפנות השלטים מבלי שהתריעה כי תסיר השלטים בעצמה. במכתב מיום 2.2.18 (נספח ז'/3) התובעת אף הבהירה, כי "באם לא תעשו כן, תאלץ החברה [התובעת] לנקוט בהליכים משפטיים לצורך פינוי המתקנים כאמור וכמובן כי כל העלויות בגין כך יחולו עליכם, כמו גם פיצוי בגין הנזקים הנגרמים לחברה עקב אי פינוי המתקנים כאמור". הליכים משפטיים ופיצוי – כן, סעד עצמי של פינוי – לא.
אומנם במכתב מיום 22.4.18 התריעה התובעת כי בכוונתה לפנות את השלטים אם הנתבעת לא תעשה כן, אולם אין מחלוקת, כי מכתב זה שנשלח בדואר רשום אל הנתבעת לא נדרש על ידי הנתבעת והושב לתובעת. אעיר לעניין זה, כי כל ההתכתבויות הקודמות בין הצדדים לא נעשו בדרך של מכתב בדואר רשום, אלא בדואר אלקטרוני והודעת "ווטס-אפ" (ראו עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 9-5) וכי התובעת לא ווידאה שהמכתב אכן הגיע לידי הנתבעים טרם הסירה את השלטים ואף לא יצרה עמם קשר טלפוני על מנת להודיע להם שנשלח מכתב או כי בכוונתה לפנות השלטים בעצמה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 25 עד עמוד 17, שורה 2).
העובדה שהנתבעת לא נטלה את המכתב יכולה אומנם לשמש לחובתה, אולם אין בכך ללמד על הסכמתה לאפשר לתובעת לפנות השלטים בעצמה או על הפקרת השלטים. אוסיף, כי מועד הפינוי בפועל היה סמוך למועד מסירת המכתב וממילא לא ניתן לנתבעת זמן סביר להשיב למכתב זה (גם אם היה נמסר לה).
אעיר לעניין זה, כי בכתב ההגנה לא טענה הנתבעת כל טענה לעניין אי המצאתו של המכתב. הנתבעת אף לא התכחשה למכתב וציטטה משפטים ממכתב זה (סע' 67-66 לפרוטוקול). רק בשלב מאוחר יותר, עם הגשת כתב תשובתה לכתב ההגנה של התובעת, טענה הנתבעת לראשונה כי מכתב זה כלל לא נמסר לידיה מעולם. עם זאת, כאמור, מאישור המסירה שהומצא לתיק עולה כי המכתב התקבל ביום 29.4.18 ביחידת הדואר והוחזר לבסוף לשולחת מהסיבה: "לא נדרש". התובעת אף מודה בסיכומיה, כי המכתב לא הגיע לידי הנתבעת. בנסיבות אלו, הגם שהתנהלותה של הנתבעת מעלה תהיות, אין בכך לשנות את המסקנה כי המכתב לא הגיע לידיה וכי היא לא הייתה מודעת לכך שהתובעת מתכוונת להסיר השלטים בעצמה.
אשר לטענת התובעת (שנטענה לראשונה בסעיף 28 לתצהיר העדות המשלים מטעמה) כי התובעת הודיעה לנתבעת גם בעל- פה כי בכוונתה לפנות השלטים בעצמה, הרי שלא מצאתי לקבל טענה זו. הנתבע מכחיש פניה מעין זו ולא מצאתי לבכר גרסת מי מהצדדים לעניין זה. בנסיבות אלו, שעה שנטל ההוכחה מוטל על התובעת, לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה לעניין זה. מכל מקום, גם אם נעשתה פניה בעל פה לעניין זה, הרי שהיא נעשתה הרבה קודם לפינוי ולמכתב ההתרעה. מר כרמון העיד כי לא פנה למר בן משה טלפונית בעניין זה החל מחודש פברואר (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות2-1, 8-6) וכי לאחר שנשלח מכתב ההתרעה הוא לא פנה למר בן משה טלפונית על מנת לעדכנו על כוונת התובעת לפנות השלטים (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 27-26).
אוסיף, כי התובעת אף לא טענה כי בפניות אלו, שנעשו לטענתה בעל-פה, היא הודיעה לנתבעת על מועד מסוים בו יבוצע הפינוי או מה צפויה להיות עלות הפינוי (בניגוד למכתב שנשלח וחזר).
עוד העיד מר כרמון (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 21-20) כי התובעת לא פינתה את השלטים מכוח הסכמת הנתבעת, לאור שתיקתה למכתב ההתראה ששלחה התובעת, אלא מכוח זכותה הנטענת לעשות כן על פי סעיף 7ג' להסכם בין הצדדים (טענה אותה דחיתי):
"ש. תראה לי ולו מקום אחד שאתה מודיע לו שאתם עומדים לשלוח את הציוד למחזור?
ת. למה אני צריך להודיע? אני צריך לפנות ניתנו לו כל ההזדמנויות האפשריות, 4 חודשים ובו בזמן שהוא נמצא בשטח רואה שמפרקים ולא מקטין את נזקיו ולא פועל בצורה של אדם שרוצה לשמור לכאורה על הציוד בא ולוקח את זה, זה עולה כמה גרושים, כמה אלפי שקלים, כמה עשרות אלפי שקלים אז שיוציא את זה". (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 28 עד עמוד 18, שורה2).
וכן:
"ש. ולמרות המכתב שהיא אומרת שיינקטו הליכים משפטיים לצורך ביצוע פינוי עדיין פיניתם על דעתכם?
ת. הפינוי הוא בהתאם להסכם על פי הסכם 7ג' להסכם גם פעלנו על פי מה שמותר לנו לשיטתנו לעשות לפנות את העמודים מהמגרש". (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 21-18)
טענת התובעת כי הנתבעת הפקירה את השלטים לא הוכחה ואיני מקבלה. אומנם, כפי שיפורט להלן, היה בידי הנתבעת למנוע את הסרת השלטים ולהסירם בעצמה ואומנם הנתבע 2 נכח במעמד פינוי השלטים, והיה בידו למנוע את העברתם לגריסה ואף לדאוג לכך שאלו יועברו לאתר אחר כבחירתו ובכך למנוע כל נזק נטען, אולם אין בכך כדי ללמד שהתובעת יכלה להסתמך על כך שהנתבעת הפקירה את השלטים וכי היא זכאית לעשות "דין עצמי" בשל כך. התנהגותם של הנתבעים מלמדת, כי הם לא הפקירו את השלטים, גם אם יכול וביקשו כי התובעת תעשה את מלאכתם על חשבונה, תוך הפרת ההסכם.
הגם שההתכתבות בין הצדדים מלמדת על כך שהנתבעת הייתה מודעת לחובתה לפנות השלטים וכי נמנעה מלעשות כן, אין בהתכתבות זו כל אמירה ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעת הפקירה את השלטים או כי הסכימה שהתובעת תעשה כן במקומה.
מר כרמון העיד, כי בכל השיחות וההתכתבויות בין הצדדים, הוא אינו זוכר שנאמר על ידי הנתבעת כי היא מסרבת לפנות את השלטים (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 29-27).
בהודעת הדואר האלקטרוני מיום 5.3.18 כתב מר בן משה לב"כ התובעת, כי הם ניסו להסיר השלטים וכי: "מצדנו הכנו מיקומים חלופיים יצקו בסיסים והגענו לנסות לבצע את העברת מתקני השילוט מספר פעמים" ואף צירף צילומים מהאתר. גם אם הדברים לא נעשו או לא הוכחו, כטענת התובעת, יש בכך ללמד שהנתבעת לא הפקירה את השלטים והתובעת לא הייתה יכולה להסתמך על כך שהשלטים הופקרו (ראו גם חקירתו של מר כרמון, עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 23-19).
גם מעדותו של מר ברקוביץ (עמוד 26 לפרוטוקול, שורות 26-22) עולה, כי במועד פינוי השלטים הנתבע 2 לא הפקיר את השלטים אלא ביקש למנוע את הפינוי (הגם שעדותו של הנתבע 2 לעניין זה מעלה קשיים ותמיהות – כמפורט להלן).
מקום בו תובע עושה דין עצמי בניגוד לדין אין הוא זכאי לפנות לבית המשפט על מנת לקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו בגין אותו סעד עצמי בו נקט שלא כדין. מתן סעד כאמור, לא רק שיש בו בבחינת "יוצא חוטא נשכר" ובבחינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (ראו ע"א 360/64 פרלה אבוטבול נ' אליהו קליגר (22.2.1965) לעניין תחולתו של כלל זה בעוולה נזיקית כאשר העבירה היא ה " causa"), אלא שיש בכך לסכל את כוונת המחוקק, שכן יש בכך לעודד בעלי דין לעשות דין עצמי גם כשהדבר נאסר עליהם, תוך ציפייה לקבל פיצוי על הוצאותיהם.
בנסיבות אלו מצאתי לקבל את טענת הנתבעת לעניין זה ומטעם זה מצאתי לדחות את תביעת התובעת.
לסיום פרק זה אציין כי נתתי ליבי לכך שמקרה זה אינו מקרה של תובע מחוסר תום לב שבחר לעשות "דין עצמי" מקום בו הצדדים חלוקים בשאלת זכותו של התובע לסעד (ובעייננו – זכותו לדרוש את פינוי השלטים). שני הצדדים מודים כי היה על הנתבעת לפנות השלטים והתובעת נתנה לנתבעת הזדמנויות רבות לעשות כן. לבסוף התובעת אף שלחה לנתבעת מכתב בו הודיעה לה על כוונתה לפנות השלטים ולא זכתה למענה (מבלי שידעה כי מכתב זה לא הגיע ליעדו) ובפינוי השלטים אף מנעה נזק עצום לשני הצדדים, שהרי אם בעקבות אי פינוי השלטים הסכם החכירה לא היה מוארך על ידי רמ"י, יכול והנתבעת הייתה מחויבת בתשלום פיצוי כספי ניכר.
עם זאת, על אף האמור איני סבור שיש בכך להקנות לתובעת זכות לעשיית דין עצמי, שלא כדין, ובפרט שעה שהיה לה די זמן לעתור לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני להורות לנתבעת להסיר השלטים או למצער לאפשר לה להסירם.
גם אם סברה התובעת שהנתבעת הפקירה את השלטים (וכאמור איני מקבל טענה זו), וגם אם ראתה בכך שהנתבעת לא השיבה למכתבה משום הסכמה, אין בכך כדי לגרוע מחובתה לוודא שכך הוא, או לוודא שהמכתב ששלחה ובו התריעה על כוונתה להסיר את השלטים, אכן הגיע לידי הנתבעת. זאת היא לא עשתה. מר כרמון העיד, כי לא פנה אל מר בן משה עובר לפינוי השלטים ולא התקשר אליו לאחר משלוח המכתב בו התריעה התובעת כי בכוונתה לבצע הפינוי (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 2-1), לא הודיע כי בכוונת התובעת לשלוח השלטים למחזור וכי למעשה הוא לא פעל בהסתמך על מכתב ההתרעה, אלא התבסס על הטענה שזכותו לעשות סעד עצמי מכוח סעיף 7ג' להסכם שנחתם בין הצדדים (טענה אותה דחיתי כאמור).
אשר לחוב הנטען בגין אי ביצוע התשלום החודשי עבור חודש פברואר 2018 - אין חולק כי לבקשת התובעת, תכני הפרסום הוסרו עוד בחודש ינואר 2018. במכתבו של מר כרמון מיום 28.1.18 נכתב: " הנני מעלה על הכתב את ההחלטה – יש להסיר במידית את הפרסומים מעל השלטים – יבדק על ידי ביום שלישי בבוקר" (נספח ז'1 לתצהיר התובעת. ראו גם עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 9-1). בנסיבות אלו הנתבעת לא עשתה שימוש בשלטים בתקופה זו ולא נהנתה מהם. זאת לדרישת התובעת. הנתבעת אף הסכימה להסיר את השלטים עצמם אולם לטענתה לא הצליחה לעשות כן עובר לחודש פברואר.
במצב דברים זה, בו התובעת לא טענה כי נגרם לה נזק בשל אי הסרת השלטים ואינה מתכחשת לכך שהפרסום על פני השלטים הוסר על ידי הנתבעת לדרישתה, לא מצאתי כי יש לחייב הנתבעת בתשלום עבור תקופה זו.
התובעת אף לא סיפקה כל הסבר מדוע היא תובעת בגין חוב נטען עבור חודש פברואר 2019 ולא בגין חוב נטען בגין חודשים מרץ-אפריל 2018 שהרי גם בהם עמודי השילוט היו עדיין קיימים במקרקעין. דומה, כי גם התובעת לא סברה שמגיע לה תשלום עבור התקופה בה הוסרו הפרסומים מהשלטים ושבה, בפועל, הנתבעת לא עשתה בשלטים שימוש.
בנסיבות אלו לא מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום החודשי עבור חודש פברואר 2018.
משנדחתה התביעה נגד הנתבעת ממילא נדחית התביעה גם נגד מר בן משה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין התביעה נגד מר בן משה להידחות גם לגופה. אומנם התובעת הוכיחה, כי מר בן משה הוא בעל המניות היחיד ומנהלה היחיד של הנתבעת וכי הוא הרוח החיה מאחורי הנתבעת, אולם אין בכך כשלעצמו לחייב אותו בחובות הנתבעת.
נקודת המוצא היא, כי יש ליתן תוקף לעיקרון היסוד בדיני תאגידים - קיומה העצמאי והנפרד של החברה. החריג לכך, "הרמת מסך ההתאגדות" (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן, לשם מתן מענה למקרים בהם בעל מניות מנצל את עקרון הישות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות ולהתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ , מיום 31.10.11).
התובעת לא הוכיחה כי במקרה זה מתקיימים התנאים בגינם יש לחרוג מהכלל שבסעיף 6 לחוק החברות המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות או את חיובו האישי של מר בן משה כמנהל החברה (סעיף 54 לחוק החברות). לא הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות או לקפח אותה או לפגוע בתכלית החברה. לא בעת חתימת ההסכם בין הצדדים ואף לא לאחר מכן.
חברה, גם אם היא "חברת יחיד", היא עודנה ישות משפטית נפרדת. אומנם בית המשפט ייטה יותר להרים את מסך ההתאגדות בחברות יחיד, אך זאת לא באופן גורף וגם כאן יש להציג צידוק לכך. אשר ליתר טענות התובעת לגבי חיובו האישי של מר בן משה - נראה כי טענות אלה נזנחו בשלב הסיכומים ועל כן לא אדרש להן.
אוסיף, כי התובעת בחרה להתקשר עם הנתבעת וחזקה עליה שאם רצתה שמר בן משה יתחייב בפניה באופן אישי, הייתה היא דורשת התחייבות מעין זו. זאת היא לא עשתה.
לאור האמור, דין התביעה נגד הנתבעת ונגד מר בן משה להידחות.

התביעה שכנגד:
הגם שקבעתי כי התובעת לא הייתה רשאית לעשות "דין עצמי" בנסיבותיו של מקרה זה, לא מצאתי לקבל את תביעת הנתבעת. זאת בעיקר לאור הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, לאור זאת שהנתבעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת כי נגרם לה נזק ואת שיעורו של נזק זה ולאור זאת שהיה בידי הנתבעת למנוע את הנזק הנטען באופן המטיל עליה אשם טורם בשיעור מלוא הנזק הנטען.
אוסיף, כי הנתבעת לא פנתה אל התובעת בסמוך למועד האירוע, לא העלתה טענות כלשהן לעניין פינוי השלטים ולא טענה כי נגרמו לה נזקים כלשהם. טענות אלו הועלו על ידי הנתבעת רק חצי שנה לאחר האירוע ולאחר שהוגשה תביעת התובעת (ובעקבותיה).
כאמור, קבעתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולא פינתה השלטים בהתאם להסכם שבין הצדדים ואף לא עשתה כן לאחר המועד הקבוע בהסכם, הגם שניתנו לה מספר רב של הזדמנויות לעשות כן.
אין מחלוקת, כי לו הנתבעת הייתה מקיימת התחייבויותיה על פי ההסכם ומפנה את השלטים בעצמה, לא היה נגרם לה כל נזק.
באופן דומה, אם הנתבעת הייתה נוטלת לידה את המכתב הרשום ששלחה לה התובעת, בו התריעה על כוונתה לפנות השלטים בעצמה, ולא מתעלמת ממנו, היה בידה לפנות ולהודיע לתובעת כי היא מתנגדת לכך שהתובעת תפנה השלטים וגם במקרה זה היה נמנע הנזק הנטען.
ולבסוף, וזה העיקר: מר בן משה אף היה במקרקעין בעת פינוי השלטים ולא פעל, באופן סביר, על מנת למנוע את הפינוי ואת הנזק הנטען על ידו כיום. ארחיב בעניין זה:
הרושם שנוצר מכתב ההגנה ומתצהירי העדות הראשית של הנתבעת הוא, כי פינוי השלטים התקבל אצלה בהפתעה גמורה, שהבינה כביכול רק בדיעבד, שהשלטים פונו ואף נלקחו למחזור. והנה, בשלב ההוכחות התברר, כבדרך אגב, כי לא רק שמר בן משה לא הופתע מפינוי השלטים, אלא שהוא נכח במקרקעין בזמן הפינוי. כל זאת מבלי שציין עובדה זו, ולו ברמז, בכתב ההגנה, בכתב התביעה ובתצהירו.
רק לאחר שמר ברקוביץ העיד כי פגש את מר בן משה במקרקעין (עמ' 6 לפרוטוקול) נשמעה גרסתו של מר בן משה לעניין פגישה זו.
מר ברקוביץ העיד בחקירתו, כי מר בן משה פנה אליו בזמן שפינה את השלטים וביקש שיעביר את השילוט לאתר אחר, מבלי שאמר לו להיכן (עמ' 7-6 לפרוטוקול). על פי עדותו, הוא אף הציע למר בן משה ליטול את השלטים ולהעבירם לכל מקום בו יחפוץ: "...ניהלנו שיחה ארוכה בינינו ואמרתי לו שיש לך אפשרות אם זה חשוב לך קח את זה, לי נאמר שאני צריך להוריד את זה למטה ולפנות, השטח צריך להיות נקי" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 15-13). וכן: " ואני גם נתתי לו [למר בן משה] הצעה נוספת. אני הורדתי את השלטים על הקרקע ואמרתי לו שהוא יכול לבוא לקחת אותם מצידי, כי אני לא צריך אותם" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 3-2).
"אמרתי לו שיש נתונים בשטח ואם הוא בעל השלטים שיפנה לשני [מר כרמון] ויסגור את הכל עם שני" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 27-26), "לשאלת בית המשפט: מה הוא אמר לך כשאמרת לו שהוא יכול לקחת, אני עונה שהוא לא התייחס בכלל, אמרתי לו שיש לו זמן לפנות את זה ואני מוריד את זה לקרקע. לשאלה מה היה מצב השלטים, אנו מורידים את זה שלמים על הרצפה ואז ברצפה חותכים את זה כדי לפנות, אי אפשר לפנות את זה בחתיכה אחת כי זה ענק" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 16-13).
לעומתו מר בן משה טען, כי משגילה באקראי על פינוי השלטים הוא נכנס לשטח על מנת להפסיק את עבודות הפינוי ודרש כי יופסקו העבודות ויתאפשר לו לפנות את השלטים בעצמו.
אני מקבל את גרסתו של מר בן משה, כי נודע לו על פינוי השלטים באקראי, בעת שנסע לפגישה במועצה (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 4-1). טענתו לעניין זה לא נסתרה והתובעת אינה טוענת כי שלחה לנתבעת הודעה על כוונתה להסיר השלטים (למעט המכתב ששלחה ושחזר מבלי נדרש) או כי הודיעה לנתבע מתי בכוונתה לעשות כן. עם זאת, איני מקבל את גרסתו כי ביקש לפנות בעצמו השלטים. גרסה כבושה זו, ככל שהיה בה ממש, הייתה אמורה להופיע בתצהירו ובהדגשה (וראו לעניין זה עדותו התמוהה כי עדות מר ברקוביץ עוררה את זיכרונו כי היה בשטח בזמן הפינוי- עמ' 29 לפרוטוקול).
גרסתו של מר בן משה לאשר אירע במעמד הפינוי אף מעלה תמיהות. אפרט:
טענתו, כי הוא חש מאוים וכי חשש לדבר עם מר ברקוביץ לא הוכחה והיא אינה מתיישבת עם העובדה שהשניים שוחחו ביניהם. טענה זו אף הועלתה רק בהמשך חקירתו ולא בתחילתה.
מר בן משה לא נתן הסבר המניח את הדעת, לכך שלא פינה את השלטים בעצמו הגם שמר ברקוביץ הציע לו לעשות כן. לעניין זה אני מקבל את עדותו של מר ברקוביץ, שלא נסתרה. טענתו של מר בן משה, כי ביקש לפנות השלטים באמצעות חברה אחרת עמה התקשר, אינה סבירה ולא הוכחה. פינוי באמצעות מר ברקוביץ, שכבר היה באתר והחל לעבוד, היה זול יותר וזמין יותר.
מר בן משה לא הבהיר מדוע לא ביקש ממר ברקוביץ להוביל את השלטים לאתר אחר, שלטענתו כבר היה מוכן לשם כך. מר ברקוביץ העיד כי הדבר לא נתבקש ודומה כי לא היה מתנגד להעביר השלטים לאתר זה, הנמצא בסמוך למקרקעין, לבטח אם היה מר בן משה מציע לו לשלם עבור הובלה זו. משנשאל מר בן משה למה לא פנה למר ברקוביץ והציע לו לבצע הפינוי למקום אחר ולשלם לו על כך, השיב מר בן משה: "הוא לא הציע לי" (עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 13).
מר בן משה אף לא הוכיח כי כלל ניסה להתקשר עם קבלן אחר ביום הפינוי ולאחר שנודע לו על הפינוי: "ש: למי התקשרת כדי להביא משאיות? אני לא זוכר, אנשים שעבדנו איתם בעבר בטח." (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 14-13).
גם גרסתו לעניין מצב השלטים בעת שהגיע לאתר לוקה בכשלים: מחד טען, כי "אני הופעתי עברתי באזור בזמן שראיתי ששמים שלטים על משאיות כשאחד מהם מנוסר ". מנגד טען: "ראיתי את השלטים שלי יורדים, חלקם מנוסרים" עוד העיד כי: "הוא ניסר את השלטים על המשאיות" וכי "מדובר בשלטים ענקיים, אי אפשר להכניס אותם למשאית" (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 10-1).
ובהמשך עדותו: "את השלטים שהם חצי הרוסים ונשאר רק שלט אחד עומד. השלטים כבר ברובם היו מנוסרים חוץ משלט אחד" (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 21-20) ולשאלה כמה עמודים היו במקום שלא נוסרו השיב: "לפחות שניים שאתה מראה. אלה נשארו" (עמוד 29, לפרוטוקול, שורות 22-21).
אם כן: האם ראה את השלטים "יורדים" או ראה אותם על המשאית? כמה שלטים כבר נוסרו כשהגיע? אחד או חלקם? האם השלטים נוסרו על המשאיות או שלא ניתן היה להעמיסן על המשאית מבלי לנסרם? אזכיר כי עסקינן בשלושה שלטים בלבד.
הנתבעת אף לא נתנה הסבר לכך שלא צירפה את תמונות השלטים המנוסרים על המשאיות, הגם שצירפה תמונות אחרות ומר בן משה העיד כי צילם את עבודות הפינוי בעת הגעתו לאתר.
ועוד, טענתו כי השלטים כבר נוסרו ונהרסו, אינה מתיישבת עם טענתו, כי ביקש ממר ברקוביץ לפנות את השלטים בעצמו ועם טענתו ששאל את מר ברקוביץ היכן יאוחסנו השלטים על מנת לבוא לקחת אותם משם (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 18-15). אם השלטים כבר נוסרו ונהרסו מדוע היה לו צורך בהם?
מר בן משה אף לא נתן כל הסבר הגיוני לכך שלא פנה בזמן אמת לתובעת וביקש ממנה לחדול מפינוי השלטים או לפחות להימנע מגריסתם. מר בן משה ידע, כי מר ברקוביץ הוא קבלן חיצוני מטעם התובעת וכי ככל שהוא מבקש להפסיק את עבודתו עליו לדבר עם נציגי התובעת. זאת הוא לא עשה.
טענתו של מר בן משה, כי ניסה להשיג את מר כרמון טלפונית ללא הצלחה (עמוד 23 לפרוטוקול, שורה 17) לא הוכחה ואף לא ניתן כל הסבר לכך שלא צורף תדפיס של פלט השיחות מאותו יום. משנשאל מר בן משה (בן ה- 48) מדוע לא שלח הודעת טקסט לנציג הנתבעת או לבאי כוחו (אם לטענתו מר כרמון לא השיב לשיחותיו), לא היה בידו הסבר הגיוני. תשובתו: "אם הוא יבדוק את ההודעות אפילו פה יראה שאני כמעט לא שולח הודעות אני פשוט מתקשר כשאני רוצה תגובה מהירה. אני עונה לשיחות ששולחים אליי אבל לא יוזם אותם. אני בד"כ פונה בשיחות טלפוניות אני דור ישן".
טענה זו, שאינה סבירה כשלעצמה, גם אינה מתיישבת עם העובדה שבעבר כן שלח הודעות למר כרמון באמצעות הטלפון. משנשאל על כך השיב כי הוא רק משיב על הודעות:
"ש. אתה שולח את הווטסאפ הזה לשני איך זה מתיישב עם הטענה שלך שאתה לא שולח הודעות?
ת. אני עניתי לו ולא יזמתי את ההודעה.
ש. מתי הוא שלח לך?
ת. הוא שלח לי ב- 14.2.
ש. ומתי אתה שלחת לו?
ת. ב- 14.2 וב- 15.2..."
דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. מכל מקום, לאחר מכן, משנשאל שוב למה לא שלח למר כרמון הודעה, הוא לא השיב כי אינו שולח הודעות, אלא כי: "מי שלא ענה לי לשיחות ברור שלא היה עונה למסרונים" (עמוד 25 לפרוטוקול, שורה 9).
העובדה שמר בן משה נמנע מלעשות מאמץ סביר על מנת למנוע את הנזק שנגרם לו, לטענתו, מפינוי השלטים, הגם שהיה בידו לעשות כן, לא רק שמטילה עליו אשם תורם על מלוא הנזק אותו היה בידו למנוע, אלא מלמדת כי הוא כלל לא סבר שייגרם לו נזק ודומה כי סבר ששווי השלטים אינו עולה על עלות פינויים (ועל כך להלן). דומה כי זו אף הסיבה לכך שמר בן משה בחר להשמיט מטענותיו ומתצהירו את העובדה כי הוא נכח במקרקעין במעמד הפינוי ואת כל האירועים שלטענתו אירעו במעמד זה (לרבות שיחתו עם מר ברקוביץ וניסיונותיו להתקשר למר כרמון).
לאור האמור, גם אם הייתה הנתבעת מוכיחה כי נגרם לה נזק, לאור העובדה שהיה בידה למנוע הנזק במלואו – הן בפינוי השלטים בעצמה במועד והן בעת פינוי השלטים בו נכח מר בן משה, יש להטיל עליה אשם תורם על מלוא סכום הנזק הנטען על ידה.

הנתבעת לא הוכיחה את נזקה הנטען:
הנתבעת אף לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את נזקה וגם בשל כך דין תביעתה להידחות. אפרט בתמצית:
אפתח בכך שבכתב התביעה טענה הנתבעת כי נגרמו לה נזקים בסכום מצטבר של 625,950 ש"ח. כאמור, התנהגותו של מר בן משה, הן במעמד פינוי השלטים, הן בסמוך לאחר מכן והן בששת החודשים שחלפו מהאירוע, מלמדת, כי הוא לא פעל באופן בו אדם סביר היה פועל לו סבר שנגרם לו נזק בסכום כה גבוה.
בעדותו טען מר בן משה: "ביקשתי מהם לעצור את כל העבודה, אנחנו נפנה עם המנופים שלנו, אחרי שהוא התקשר לשני והוא ממשיך לעבוד ואני אסתלק משם, שאלתי אותו איפה הוא מאחסן כדי שנבוא לקחת אותם, לא עלה על דעתי שהם הולכים למחזר לגרוס ציוד של אלפי שקלים". כיצד נזק לציוד שעלותו אלפי שקלים ועלות פינויו עשרות אלפי שקלים (עלות המוטלת על הנתבעת), הופך לנזק של מעל 625,000 ש"ח – לא הובהר.
בכתב התביעה טענה הנתבעת, כי מתוך הנזק שנגרם לה סך של 263,250 ש"ח, הוא נזק בשל אובדן רווח אותו יכלה להפיק מהשלטים לאחר העברתם לאתר אחר.
בניגוד לטענת הנתבעת, לא מצאתי כי פינוי השלטים מנע ממנה להציב שלטים אחרים במקום החלופי הנטען, כפי שהעיד מר בן משה כי אכן נעשה, ולא מצאתי כי הנזק הנטען נגרם לה בשל פינוי השלטים. אפנה בעניין זה להודעת הדואר האלקטרוני מיום 5.3.18 ששלח מר בן משה לב"כ התובעת, בה ציין, עוד קודם לפינוי השלטים, כי כבר הפסיד, כביכול, את היכולת להשתכר מהשלטים שהיו אמורים לעבור למיקומים חלופיים (וזאת בשל כישלונו להעביר השלטים וללא קשר לפינויים על ידי התובעת):

"...הפסדנו אנו את היכולת להשתכר מהמתקנים שהיו אמורים לעבור למיקומים חלופיים והפסדנו את חגי פורים ואת פסח שהינו זמן ההשתכרות בתחום החשוב בשנה מבחינתנו אנו".
התחשיב העסקי אשר צורף כנספח כ"ה – מסמך "אקסל" שנערך על ידי הנתבעת, אינו ברור. לא פורט מקור הנתונים המפורטים בו - נתונים שנטענו בעלמא וללא ביסוס מינימאלי, ואינו נתמך בראיות ובחוות דעת מומחה, כנדרש.
טענת הנתבעת כי מחיר השלטים הוא 362,700 ש"ח (כולל מע"מ) לא הוכחה אף היא. לתמיכה בטענה זו צירפה הנתבעת הצעת מחיר עבור רכישת מתקני פרסום (נספח י"ג לתצהירה). זאת ללא ראיה לכך שמדובר בשלטים דומים ובכל מקרה עסקינן בהצעת מחיר בלבד (ללא קבלה) מבלי שצורפה ראיה לכך שרכשה שלטים כאמור.
אוסיף, כי הצעה זו עוסקת בשלטים חדשים, מבלי שהנתבעת הוכיחה מה שווי השלטים שפונו על ידי התובעת. הנתבעת אף לא הוכיחה כי כלל ניתן היה לעשות שימוש בשלטים הישנים, שניצבו במקרקעין מספר שנים. כאמור, התנהגות הנתבע שלא פעל על מנת להעביר השלטים לאתר החדש ולא ביקש ממר ברקוביץ להוביל את השלטים שהסיר לאתר זה, כמו טענתו כי עסקינן בנזק של "אלפי שקלים" מעלים תהיות לעניין זה.
מכל הקבלות שצירפה הנתבעת לתיק עולה, כי התשלום היחיד ששילמה, הוא תשלום בסך 1,030 ש"ח ששילמה עבור הניסיון להעביר את השלטים – ניסיון שכשל (נספח ט"ו לתצהיר מדיה). סכום זה ממילא היה מוטל עליה. יתר הקבלות שצורפו כוללות עבודות אחרות שכלל לא ניתן לקשור בינן לבין השלטים שהיו במקרקעין (ראו לדוגמא נספח ט"ז לתצהירה).
גם התשלום ששילמה הנתבעת, לטענתה, עבור יציקת בסיס להצבת השלטים באתר החדש (נספח ה ו- כ"ד לתצהירה) לא הוכח. לא הוכח כי החשבונית הוצאה עבור יציקת בסיס (עמוד 34 לפרוטוקול, שורות 9-10) ולא הוכח שגם אם נעשה לשם כך, הדבר נעשה עבור השלטים מושא תיק זה. מכל מקום, יש להניח כי ככל שנעשתה יציקה, הנתבעת השתמשה בה להצבת שלטים אחרים, כפי שאף העיד מר בן משה בעדותו (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 4) וממילא לא נגרם לה נזק.
הנתבעת לא הציגה אסמכתאות לחשבוניות בגין ציוד חדש שרכשה (עמודים 36-33 לפרוטוקול), לא הוכיחה כי החשבוניות (נספח ה' ונספח ט"ו) מתייחסות למקרקעין שבתביעה ולעבודות מושא התביעה (עמודים 34 ו 35 לפרוטוקול), לא הבהירה מדוע כללה עבודות שנוגעות לאתר אחר ושהוצעו לחברה אחרת בבעלות מר בן משה ועוד.
אוסיף, כי דומה שהנתבעת הייתה מודעת לקשיים ולכשלים בהוכחת טענותיה לנזקים שנגרמו לה, כביכול, ועל כן ביקשה בסיכומיה, כי בית המשפט יפסוק לטובתה פיצוי על דרך האומדנא (סעיף 31 לסיכומיה). לא מצאתי לקבל בקשה זו ולא רק משלא השתכנעתי כי נגרם לנתבעת כלל נזק.
כבכל תביעה אזרחית ונזיקית אין די להוכיח קיומה של עוולה ויש צורך בהוכחת הנזק שנגרם בעקבותיה. בעייננו אין די בכך שהנתבעת תוכיח שהתובעת עשתה דין עצמי שלא כדין, עליה להוכיח גם שנגרם לה נזק בשל כך ומה שיעור הנזק. לעניין זה אין די בהוכחת נזק ערטילאי ועל הנתבעת להוכיח ברמת וודאות סבירה את הנתונים העובדתיים המשמשים בסיס לחישוב הפיצוי בגין הנזק הנטען, שאם לא כן תידחה תביעתה (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר ציוד ובניה בע"מ (2008)).
אכן יתכנו מקרים חריגים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידתו של הנזק ואת שיעור הפיצוי ובהם יפסוק בית המשפט את הפיצוי על דרך של אומדנא, אך זאת רק במקרים בהם לא ניתן להציג ראיות ולהוכיח את שיעור הנזק. מקרה זה אינו נמנה עם מקרים אלו. אוסיף, כי גם במקרים מעין אלו על התובע להציג את הראיות שבידיו על מנת שיהיו בידי בית המשפט הכלים להעריך ולאמוד את נזקו (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981)). בענייננו, היה בידי הנתבעת להציג נתונים בדבר הנזק שנגרם לה ושיעורו וממילא אין מקום לפסוק לה פיצוי על דרך האומדנא (גם לו הייתי משתכנע כי כלל נגרם לה נזק).
לאור האמור, דין תביעת הנתבעת להידחות גם בהעדר הוכחת נזק.

סוף דבר:
בנסיבות העניין, לאור כל האמור לעיל, שתי התביעות נדחות.
כל צד יישא בהוצאותיו ובהוצאות זימון עדיו.
הערובה שהפקידה הנתבעת, בצירוף פירותיה, תושב לנתבעת באמצעות בא כוחה.
המזכירות תסגור את התיק.