הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 40925-08-18

לפני כבוד השופט אילן צור

התובע:

מוטי זיפתי

נגד

הנתבעים:

  1. חיים אלדד
  2. שירביט חב' לביטח בע"מ

פסק דין

רקע ומבוא
לפניי תביעה כספית, שעילתה נזיקית ועניינה בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.4.2017.
על פי כתב התביעה, במועד התאונה, היה התובע הבעלים של רכב מדגם BMW נושא לוחית רישוי מס' 35-703-30 (להלן: " רכב התובע"). בגדרה של תובענה זו, נתבעו נזקי התובע כמפורט בחוות דעת השמאי מטעמו, אשר צורפה לכתב התביעה - בגין הנזק שנגרם לרכב בתאונת הדרכים, קרי – ערך הרכב נכון ליום התאונה בניכוי הסכום בו נמכר ובתוספת שכ"ט השמאי. סה"כ תבע התובע סכום כולל של – 72,731 ₪. עוד עולה מכתב התביעה, כי במועד התאונה - נהג נתבע 1 ברכב נושא לוחית רישוי מס' 11-241-60 (להלן: "רכב הנתבעים") – אותו ביטחה הנתבעת 2, במועד הרלבנטי לתאונה.

כעולה מסעיף 6 לכתב ההגנה, הודו הנתבעים באחריותם לקרות התאונה. ואולם לצד הודאה זו - כפרו הנתבעים בשיעור הנזק הנתבע, תוך שהם טוענים לקיומו של "נזק ראייתי", מחמת שלטענתם - התובע לא העמיד את הרכב מושא התובענה, לבדיקת שמאי מטעמם ואף מכר אותו לאחרים. בכך, לטענתם, מנע התובע מהנתבעים את האפשרות להתגונן כיאות ביחס לשיעור הנזק הנטען בתובענה. לדידם של הנתבעים, סכום התביעה אינו משקף את הנזק שנגרם בפועל לתובע, אשר נמוך הוא לאין שיעור מהסכום הנתבע.

מכאן, שהמסגרת הדיונית בתובענה שלפניי מוגבלת היתה לכאורה אך ורק לעניין שיעור הנזק ולטענה לקיומו של נזק ראייתי. אשוב ואציין, כי לית מאן דפליג באשר לאחריות נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה, ולעצם קיומו של נזק לרכב התובע.

במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 8/4/19, טען ב"כ הנתבעים כדלקמן: "אין לנו טענה לעניין האחריות ולכן הנתבע לא התייצב. הטענה שלנו היא לעניין גובה הנזק, משום שהרכב לא עמד לרשותנו לבדיקה, בין היתר". כן טען ב"כ הנתבעים, כי: " עפ"י דוח השמאי, קיים נזק של 23% תוך שהוא קובע אובדן להלכה. דבר זה אין לו אחיזה בשום דין והוא נעשה באופן שמקפח את זכויותיו של הלקוח שלי. לפיכך, אבקש לזמן את השמאי לחקירה תוך פיצוי הצד השני."
מנגד טען ב"כ התובע, כי פנה לנתבעת 2, אך זו השיבה לו לאחר כ – 3 חודשים כי הם בודקים את הנושא ובלשונו: "שלושה חודשים אחרי, יש לי מכתב משירביט שהם בודקים את הכיסוי והאחריות. לא אמרו לי לשמור את האוטו אצלי. לא ביקשו אותו."

מאחר וב"כ הנתבעים בקש לחקור את השמאי מטעם התובע, חרף שלא בקש לזמנו כדין במועד הקבוע בתקנות - הורתי על דחיית מועד דיון ההוכחות.

ויודגש, כי רק במסגרת הדיון מיום 8/4/19, החלו הנתבעים להעלות טענות באשר לדמותו ופועלו של מר שמעון כברה (להלן: "מר כברה") בתובענה זו – כבלתי לגיטימית, תוך הרחבת חזית וללא התנגדות מטעם התובע.

ביום 17/11/20, במסגרת דיון ההוכחות, העידו לפניי – התובע מר זיפתי, מר כברה שמעון וכן השמאי מטעם התובע - מר אייל ונציה (להלן: "מר ונציה"). לבקשת ב"כ הנתבע, פוצל הדיון, באופן שביום 17/11/19 העידו עדי התובע אשר התייצבו לדיון ואילו ביום 17/6/20 העידו עדי הנתבעים. כן הוצאתי לבקשת ב"כ הנתבעים, צו הבאה נגד מר זוהר ליאור (להלן: "מר ליאור") - כעד מטעם הנתבעים, אשר נטען לגביו - כי הוא המחזיק ברכב מושא התובענה, שטרם נבדק ע"י הנתבעת 2, כטענתה.

ביום 17/6/20, העיד מר שלומי זיפתי – בנו של התובע (להלן: "שלומי") ובתום הדיון הכריז ב"כ התובע "אלה עדיי" ואילו ב"כ הנתבעים הודיע כי: "זומן מר שניר זוארץ אשר רכש את הרכב מקברה ונוכח עדות עד התביעה האחרון אני מוותר עליה. אלה עדיי".

הלכה למעשה, ויתרו הנתבעים על כל העדים מטעמם, באופן שלא נוהלה כלל "פרשת הגנה", תוך שהם מסתפקים בחקירת עדי התובע ובטענות משפטיות שונות.

ביום 22/6/20, הגיש ב"כ התובע בקשה להוספת ראיות. לאחר שקיבלתי את עמדת הנתבעים, התרתי את הגשת המסמכים, תוך מתן אפשרות לנתבעים לחקור את הדמויות המעורבות במסמכים שהגשתם התבקשה.

ביום 29/6/20 הוגשו סיכומי התובע. כן ניתנה החלטתי לפיה לצד קבלת המסמכים הנוספים אותם בקש התובע להגיש, תינתן לנתבעים הזכות לחקור את הנוגעים למסמכים הללו. כן קבעתי, כי בקשה לחקור כאמור, תוגש ע"י הנתבעים עד ליום 6/7/20. עוד קבעתי תזכורת פנימית ליום 7/7/20.

ביום 7/7/20, הוגשו סיכומי הנתבעים – ללא כל בקשה מוקדמת לחקור את מי מהמעורבים במסמכים אותם בקש התובע להגיש. הלכה למעשה, שוב ויתרו הנתבעים על האפשרות לשפוך אור על הפלוגתאות שבמחלוקת וטעמיהם עימם.

ביום 9/7/20, הגיש ב"כ התובע בקשה להגשת סיכומי תשובה, וכן להוצאת נספחים א' ו – ב' מסיכומי הנתבעים, מחמת שאלה לא הוגשו כראיות מטעם הנתבעים וצירופם אינו אלא "מקצה שיפורים".

ביום 13/7/20, הגיבו הנתבעים לבקשה, תוך ציון כי נספח ב' הוגש וסומן נ/1 ובאשר לנספח א' הרי שתכתובות אלה הוגשו במסגרת הבקשות בתיק. ביום 15.7.20 השיב ב"כ התובע לתגובת הנתבעים. בו ביום נתתי את החלטתי לפיה התרתי את צירוף המסמכים מחד תוך קביעת משקל מתאים ומאידך נעתרתי לבקשת התובע להגיש סיכומי תשובה קצרים. ייאמר מיד, כי טענתו של ב"כ התובע לפיה נספח ב' לסיכומים לא הוגש במסגרת הראיות – אינה נכונה וכאמור מסמך זה הוגש וסומן נ/1.

ביום 15.7.20 השיב התובע לטענות הנתבעים כפי שיפורט בהמשך פסק דין זה, בפרק סיכומי הצדדים. כאן המקום לציין כי אני מוצא לראות בתשובת התובע כסיכומי תשובה מטעמו.

להשלמת התמונה אציין כי מצד התובע הוגשו לתיק בית המשפט:
המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה.
המסמכים שצירופם התבקש ביום 22.6.20 ואשר הותר לצרפם במגבלות שקבעתי בהחלטתי, והנוגעים לחקירות שבוצעו בלה"ב 433.

מטעם הנתבעים הוגשו:
המסמכים אשר צורפו לכתב ההגנה.
נ/1 – הצעת מחיר לתיקון רכב התובע.
נ/2 – דו"ח נתוני בעלויות של משרד הרישוי.
נ/3 – זיכרון דברים למכירת רכב התובע אשר נערך בין שיא סוכנויות רכב לבין ליאב
כברה מכירת רכב בע"מ.
נ/4 – זיכרון דברים למכירת רכב התובע אשר נערך בין ליאב כברה מכירת רכב בע"מ
לבין מר שניר זוארץ.
המסמכים אשר צורפו לסיכומים שאת צירופם התרתי בהחלטתי מיום 7.7.20.

סיכומי הצדדים
ביום 29/6/20, הגיש התובע את סיכומיו, במסגרתם שב וחידד את טענותיו, כדלקמן:
לית מאן דפליג, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 1.
לתביעה צורפה חוו"ד שמאי שלא נסתרה בחקירתו הנגדית.
לא הוגשה חוו"ד שמאי נגדית מטעם הנתבעים.
דרישת התובע לנתבעת 2 בסמוך לקרות התאונה – לא נענתה עד היום.
התובע לא רצה לתקן את הרכב ולפיכך, שרידיו נמכרו למר שניר זוארץ (להלן: "מר זוארץ") בסך של – 180,000 ₪ ואת יתרת הסכום שבין מחיר המכירה ומחיר המחירון (255,331 ₪) בסך של כ – 70,000 ₪ בקש לתבוע מהנתבעת 2.
מר זוארץ הוזמן לעדות בבית המשפט מטעם הנתבעים, לצורך בירור מחיר המכירה של הרכב אותו רכש כאמור ממר כברה – אך ב"כ הנתבעים ויתר ברגע האחרון על עדותו, דבר המדבר בעד עצמו.
אין לקבל את טענת הנתבעים כי מר כברה הוא הבעלים של הרכב וכי פיצה את התובע בגין מלוא נזקיו ולפיכך הוא בעל זכות התביעה כלפי הנתבעת 2.
מר כברה אשר החזיק ברכב במועד התאונה, נטל על עצמו - כחבר, לטפל בתביעה ואף דאג למכור את הרכב למר זוארץ וכי התובע ציפה לקבל את היתרה מהנתבעת 2.
בשעה שהגיע שלומי – בנו של התובע, לעסקו של מר כברה, חשקה נפשו ברכב מסוג לנדקרוזר. במסגרת זו, הוסכם בין הצדדים כי שלומי זיפתי יקבל את הלנדקרוזר וההפרש בסך של כ – 70,000 ₪ שיגיע לתובע מתביעת הביטוח – יעבור לידי מר כברה, כהשלמה בגין מחיר הלנדקרוזר שמחירה עולה על 180,000 ₪.
מר שלומי זיפתי העיד כי בכך קיבל ממר כברה את מלוא התמורה, אך אין הוא מתכחש שנותר חוב למר כברה בסך של – 70,000 אשר יועבר אליו עם קבלת כספי הביטוח. דבר זה תועד ע"י שלומי בהודעת ווצאפ למר כברה.
למר כברה אין עילת תביעה נגד חברת הביטוח משום שהרכב אינו שלו, אלא שכברה ראה כי מחובתו לטפל בתביעה, עקב היותו הנהג המעורב במועד התאונה ולאור הבנתו בתחום כסוחר רכב וכסוכן ביטוח לשעבר.
הטענה בדבר מעורבותו של מר כברה בבעלות על הרכב כפי שזו עלתה בלה"ב 433, נסתרת ע"י העדויות במשטרה אשר הוגשו לבית המשפט.

ביום 7/7/20, הגיש ב"כ הנתבעים את סיכומיו תוך שהוא טוען כדלקמן:
הנתבעים מקבלים ומודים באחריות לתאונה.
התובע האמתי הוא מר כברה והוא הבעלים של הרכב והוא תובע מוסווה באמצעות מצג שווא, לפיו התובע הוא מוטי זיפתי ואין לקבל את הטענה כי מר כברה שימש אך כמתווך לצורך השבת הכספים לתובע ובנו. כמו כן, התובע בתיק זה נעדר זיקה לתובענה נוכח הוראות סעיף 22 לפקודת הנזיקין.
לא ניתנה האפשרות לנתבעים – חרף פניותיהם הרבות לתובע ואף לבית המשפט – לבדוק את הרכב ולקבל שומה נגדית. בהיעדר אסמכתאות למחיר בו נמכר הרכב – לא הוכח הנזק ואף קופחו זכויות הנתבעים ולא ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדנא.
בגרסת התובע קיימות סתירות. כך למשל בתחילה אמר כי קיבל 185,000 ₪ ולאחר מכן ציין כי בנו קיבל את הסך הנ"ל וכי אין לו מושג מה עלה בגורלם. כ"כ, לא היתה לו זיקה למכירת הרכב ו/או לבא כוחו ביחס לתובענה. הוא לא במגע עם השמאי ואין לו עניין בהליך ואף אינו יודע מה עלה בגורלו של הרכב.
גם מגרסת בנו של התובע – שלומי, עולה כי את התמורה קיבל בדמות רכב אחר שקיבל בעסקת חליפין, שאותו רכש בסופו של יום ממר כברה, דבר העומד בסתירה לעדותו של מר כברה ושל התובע, לפיה השאיל את הרכב למר כברה ואת עדותו של מר כברה לפיה לא היה לו רכב באותם ימים.
מקורה של התביעה בכספים המגיעים למר כברה לפיכך, מדובר בתובע סמוי (מר כברה).
מחקירתו של שמאי התובע עולה כי מר כברה הוא המוציא והמביא. מדובר בדפוס פסול בו השמאי מוציא הצעת תיקון לאחר שבדק את הרכב ונחזה כי הוא פועל לפי הנחיותיו של מר כברה להגדלת הנזקים בשומה לרכב.
מעדותו של מר כברה עולה כי מצא קונה טרם קבלת חוו"ד השמאי ומכאן שהתאים את חווה"ד לסכום ולחוסר שנותר. התאמה מדויקת זו שבין חווה"ד לפער שבין המכירה לשווי הרכב – מלמד על תיאום בלתי לגיטימי.
מר כברה פנה לב"כ התובע לצורך הגשת התביעה, תוך צירוף מסמך לפיו רכש את הרכב מ – C סוכנויות, מסמך שקרי שהוא ערך אותו שכן מר כברה מעולם לא רכש את הרכב אלא תיווך לקונה, והמוכרת - C סוכנויות לא היתה הבעלים של הרכב במועד הרלוונטי וכי המסמך לא נערך על דעתה ( נ/3).
קיים מסמך נוסף נ/4 מאותו מועד (21/12/17), בו מוכר מר כברה את הרכב למר זוארץ חברו בתמורה ל – 185,000 ₪ וזאת ללא תיעוד להעברת הכספים ממר זוארץ אשר לטענת הנתבעים – התבררה כשקרית. שכן, מר כברה העיד כי מר זוארץ העביר את התמורה לשלומי בנו של התובע, בעוד ששלומי מסר בעדותו כי קיבל את מלוא התמורה בגין הרכב שניזוק - בדמות עסקת חליפין (של הלנדקרוזר) אותו נטל ממגרש המכוניות של מר כברה.
טענת מר כברה כי מכר את הרכב אינה אמת - שכן ביום 29/10/18 כשנתיים לאחר מכירת הרכב עבר הרכב 3 ידיים מהתובע למר כברה, מכברה למר זוארץ, וממר זוארץ לליאור זוהר. מדוע היה צורך בהעברת הרכב ע"ש כברה במשרד הרישוי מקום שניתן היה להעביר את הרישום ע"ש הבעלים אשר רכש את הרכב ושילם 185,000 ₪. מדוע לא עבר הרכב ישירות ע"ש הקונה? אלא שאין באמת קונה ומדובר במכירות פיקטיביות אשר נועדו להרחקת הרכב ומניעת בדיקתו תוך קטיעת יריבות ישירה עם מר כברה כך שלא תתאפשר דרישה לקבלות מאת מר כברה בגין תיקון הרכב.
היעדר תצהיר תובע למול תצהירו של מר כברה מלמד כי מר כברה הוא התובע האמתי.
הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד והרכב מצוי בידי מר כברה לפני התאונה שקיבל לידיו את החזקה בעסקת טרייד אין. ומדוע צריך זיכרון דברים אם הוא רק מתווך.
התובע ובנו גילו אדישות מוחלטת להצעות הפשרה כיוון שאין השלכות לפתחם ולכן נדרשה הסכמתו של התובע המוסווה בתיק.
קיימת בקשה מהליך אחר לפיה מר כברה ואחרים חשודים ביחס לזיקתם לרכב (מדובר בהליך של השבת תפוס).
שלומי זיפתי העיד, כי לא ישלם למר כברה בגין ההפרש בין כלי הרכב שהחליף עם הלנדקרוזר היקר יותר – תהא התוצאה במשפט זה אשר תהא ובאותה נשימה שולח למר כברה הודעה לפיה הוא חייב לו 60,000 שאין בכוונתו לשלם לעולם. מדוע יש צורך בהודעת חוב, אם ממילא אין כוונה לשלם אותו ואין דרישה של מר כברה מהתובע לשלם אותו.
חוו"ד השמאי של התובעת הוא רק אינדיקציה ראשונית לאומדן הנזק ואין לבית המשפט כל אינדיקציה בדבר שווי המכירה בפועל - באשמתו הבלעדית של התובע. אין בידי מותב זה הכלים כדי לקבוע מהו הנזק אשר נגרם לתובע לכאורה שכן הוא נגזרת של מכירת השרידים ובית המשפט אינו רשאי לפסוק על דרך האומדנא.
בהיעדר אפשרות להמחות את זכות התביעה, לאור קיפוח זכויות הנתבעים באשר לבדיקת הנכס ובהיעדר הוכחה באשר לשיעור הנזק בפועל תוך ניסיון להונות את בית המשפט ביודעין בדבר זהות התובע והזיקה לרכב – יש לדחות את התביעה.

ביום 15.7.20, התרתי לתובע, לבקשתו וכאמור, להגיש סיכומי תשובה ובמסגרתם נטענו הטענות הבאות:
לעניין טענת הנתבעים כי התובע תובע בשם תובע מסווה - השיב התובע כי רכב התובעים רשום במשרד הרישוי על שם התובע וכי התובע, השאיל את רכבו לחברו הטוב של מר שלומי זיפתי ועל כך אף העידו התובע, שלומי בנו ומר כברה.
לעניין טענת הנתבעים כי התובע לא אפשר להם לבדוק את הרכב מושא התובענה - השיב התובע כי הנתבעת 2 ביקשה את בדיקת הרכב לאחר מס' חודשים מיום התאונה, עת הרכב לא היה ברשות התובע אלא נמכר לצד ג' שאת שמו מסר התובע לנתבעת 2 וחרף זאת, לא ביקשה הנתבעת 2 מצד ג' את בדיקת הרכב.
לעניין טענת התובע כי לא הוצגו ראיות המעידות על מכירת הרכב - הפנה התובע לזיכרון הדברים אשר נערך בין התובע למר זוארץ והוגש לביהמ"ש, בו מצוין סכום מכירת הרכב. עוד ציין התובע כי מר זוארץ אשר רכש את הרכב, התייצב לדיון ההוכחות מיום 17.6.20 אך ב"כ הנתבעים וויתר על עדותו.
לעניין טענת הנתבעים כי מר כברה פעל בשמם - התובע אישש טענה זו. אולם, הסביר כי מאחר והרכב היה בחזקתו של מר כברה בזמן התאונה מושא התובענה ומר כברה סוחר רכב, חש מר כברה באחריותו לטיפול במכירת הרכב. עוד טען התובע כי הוא ובנו לא היו נעדרי עניין בתביעה זו, אלא שמר כברה סיפק להם רכב חליפי בהיותו סוחר רכבים, כפיצוי עבור נזקי התאונה. זאת אף זאת, במסגרת עדותו של מר שלומי זיפתי, העיד כי תמורת הרכב שקיבל ממר כברה נותר חוב בסך 60,000 ₪ אשר יועבר למר כברה לאחר קבלת הפיצוי מחברת הביטוח. כמו כן, טען התובע כי נוכח כל האמור בסעיף זה, יצר מר כברה קשר עם שמאי רכב התובע ופעל למכירתו. על כן, יש באמור כדי להסביר את פניית התובע למר כברה לצורך אישור לפשרה אשר הוצעה על ידי ביהמ"ש שכן, התובע ובנו נמנעו מהשלמת החוב בגין קבלת הרכב החלופי ממר כברה מכיסם הפרטי. עוד טען התובע כי טרם מכירת הרכב למר זוארץ, הרכב הועבר על שמו של מר כברה כסוחר רכב ואף מר זוארץ רשם את הרכב על שמו טרם נמכר לצד ג'.

דיון והכרעה
טרם שאפנה לגופם של דברים, מצאתי לציין כי בדעתי להתייחס אך ורק לטענות הדרושות לצורך ההכרעה בתיק זה ולהן בלבד.
לגופו של עניין - שתי שאלות עומדות בפתחה של תובענה זו ויש להכריע בהן תחילה. האחת – לאור העדויות אשר נפרשו בפני בית המשפט, מהו מעמדו של מר כברה - ביחס לרכב התובע, והאם קיימת לתובע זכות עמידה, לאחר שקיבל לכאורה את מלוא הפיצוי ממר כברה בגין הרכב מושא התובענה, קרי - האם ברגע קבלת התמורה בגין הרכב - לידי התובע מאת מר כברה – פקעה זכותו של התובע לתבוע את נזקי הרכב. השנייה – מהו שיעור הנזק המוכח שנגרם לרכב התובע - ככל שהוכח מידה הדרושה בהליך אזרחי.

זכות התביעה של התובע
במסגרת הראיות ודיוני ההוכחות בתיק, התחוורו לפניי עובדות, אשר יש בהן לכאורה כדי לאיין את זכות העמידה של התובע בתובענה זו, נגד הנתבעים. וכל כך למה? מחמת שקיימא לן כי תפקידם ותכליתם של דיני הנזיקין, בהשבת הניזוק למצבו הקודם, טרם גרימת הנזק ע"י המזיק.

מכאן ולכאורה, אם הוטב נזקו של התובע ע"י מר כברה - אשר נטל אחריות על המקרה כלפי התובע ובנו – הרי שלכאורה אין לפצות את התובע בשנית, מעבר לפיצוי אשר קיבל זה מכבר, ממר כברה. יתרה מכך, לטענת הנתבעים, זהותו האמתית של בעל הרכב, היא מר כברה בכבודו ובעצמו אשר היטיב את הנזק ורכש אותו – ולא התובע.

אבהיר על אתר, כי מן הראיות אשר הובאו לפניי, הרי שבמועד התאונה היה התובע הבעלים של הרכב. במסגרת זו, ולאחר התאונה בקש התובע באמצעות בנו - ממר כברה, למכור את הרכב. מר כברה – סוחר רכב מורשה, קיבל על עצמו את הטיפול בנזקי התאונה כמי שהיה הנהג המעורב בתאונה והעביר את הרכב על שמו ב"תו סוחר" כעולה מ – נ/2, כדי למכור אותו לצד ג', במקרה זה למר זוארץ. בנקודה זו, טוענים הנתבעים, כי משעבר הרכב על שמו של מר כברה, הרי שהוא הבעלים של הרכב – וזכות התביעה הועברה אליו ופקעה מן התובע מחמת שמר כברה היטיב את הנזק לתובע, באופן המפקיע את עילת התביעה של התובע כלפי הנתבעים.

בכל הכבוד, אני דוחה טענה זו ואפרט. כעולה מ - נ/2, ביום 29/10/28, עברה "הבעלות" ברכב לסוכנות ליאב שבבעלות מר כברה. העברה זו נעשתה אל מר כברה כסוחר רכב באמצעות " תו סוחר" דבר המוצא את ביטויו ב - נ/2 הנ"ל, בסוף שורת העברת הבעלות ומצוין בתיבה " סוחר".

העברה זו ע"ש כברה ב"תו סוחר" – היא דרך המסחר המקובלת והנקוטה בדין, לפיה פלוני החפץ למכור את רכבו ניגש לסחור רכב ומוכר לו אותו. סוחר הרכב מעביר את הרישום על שמו באמצעות תו סוחר, באופן שמאפשר לו למכור את הרכב לצד ג', מבלי רישום של "יד" נוספת. לאמור, העברת הבעלות או המכר של הרכב בתו סוחר, נעשית אך לצורך מכירתו לצד ג'.

ודוק: לו גם היתה עוברת הבעלות ע"ש מר כברה ברישום משרד הרישוי – עדיין לא היה בכך כדי להוות בבחינת ראיה חד-חד ערכית, לבעלותו ברכב. וכל כך למה? מחמת שרישום במשרד הרישוי הוא "דקלרטיבי" בלבד. לאמור, אין בעצם הרישום כדי להקים זכות קניינית ברכב הרשום, אלא הבעלות נקבעת על פי חוזה המכר של הרכב כמיטלטלין. בעניין זה, יפים דברי הנשיאה, כב' השופטת אסתר חיות, בע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז, בתפקידו ככונס נכסים ספציפיים של החייב עדי קדושים נ' עטרת תעשיות (1996) בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, ניתן ביום 22.05.16) בזו הלשון:
"כפי שנפסק לא אחת רישום בעלות על כלי רכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד "הרישום הוא בעל ערך 'דקלרטיבי' גרידא ... אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות" (רע"א 5379/95‏‏ "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ‏, פ''ד נא(4) 464, 473-472 (1997) והאסמכתאות שם (להלן: עניין סהר); ע"א 1638/03 לוי נ' ברקול,פ"ד נח(6) 941, 943-948 (2004); רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (11.2.2014))."

דיני הנזיקין מקנים את עילת התביעה לניזוק. מיהו, אפוא, הניזוק במקרה דנן? לטעמי
התשובה ברורה. במועד התאונה היה זה התובע אשר ניזוק ואין חולק כי לו תבע את נזקיו
בסמוך למועד התאונה – לא היתה מתעוררת כלל טענה זו מצד הנתבעים.

מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי מר כברה קיבל על עצמו את הטיפול במכלול העניינים
הנוגעים לרכב מחמת שהיה מעורב בתאונה ומתוך תחושת אי נעימות וחבירות עם שלומי –
בנו של התובע. וכך העיד שלומי זיפתי:
"...אחרי יומיים שלושה הוא התקשר והודיע שמישהו פגע בו בדלת, ומאותו רגע אמרתי לו אתה מכיר אותי אוטו שיש בו מכה אני לא רוצה אותו אמרתי לו מבחינתי אני לא רוצה את הרכב, הרכב היה חדש. ואז הוא אמר לי אוקי אני אפעיל את חברת הביטוח אני אעשה מה שצריך ואעדכן אותך. כמובן שזה היה מוסכם עם אבא כי הוא היה הבעלים של הרכב ואחרי תקופה לא ארוכה הוא אמר לחי הרכב נמכר במאה שמונים ומשהו אלף שח ואני לא יודע ולא עניין אותי. הוא אמר לי שלומי בוא למגרש נעשה סידור ותקבל מה שמגיע לך ואת ההפרש שאני אקבל מהביטוח. עד היום ה 70 אלף שח זה לא מגיע לי, זה מגיע לשמעון, כי אני מבחינתי אמרתי לו אני לא משלם לך את ההפרש. שהגעתי אליו למגרש היתה שם טויוטה לאנדקרוזר קצרה ואמרתי לו את ההפרש אתה תקבל מהביטוח. לי אין תביעות אני קיבלתי מבחינתי כל מה שמגיע לי, גם עכשיו שיצאתי החוצה ואמר מה שאמר אמרתי לו מבחינתי תפנה לשמעון כי זה לא כסף שלי. אני קיבלתי את מלוא התמורה לי לא חייבים כלום. יש לי אישור מהתאריך שאני כותב לו שמגיע לו ממני עוד 60 אלף שח."

טרם שאפנה לניתוח עדותו ולהתרשמותי ממהימנותה, מצאתי לציין כי העד דיבר בלשון בני אדם, באופן פשוט ישיר ומהימן.

מניתוח עדותו של מר שלומי זיפתי עולה, כי בינו ובין מר כברה, נרקמו קשרי ידידות ארוכת שנים. במסגרת זו, מסר למר כברה את הרכב מושא התובענה - לשימושו הפרטי. לאחר מספר ימים, הודיע לו מר כברה כי עשה תאונה עם הרכב. בנסיבות הללו, אמר לו שלומי למר כברה, כי לאור התאונה – איננו מעוניין ברכב, שכן מדובר היה ברכב חדש. לפיכך, במסגרת ידידות זו ומתוך תחושה של אי נעימות, קיבל על עצמו מר כברה לטפל בתביעה מול הביטוח דבר שהוסכם עם התובע - אביו של שלומי.

לאחר תקופה קצרה, הודיע כברה לשלומי, כי הרכב נמכר בתמורה לכ – 180,000 ₪ והזמין את שלומי למגרש המכוניות כדי שיקבל את הסך הנ"ל – ואת היתרה בסך של כ – 70,000 ₪ (המהווה את ההפרש בין מחירון הרכב למחיר המכר של השרידים), יקבל שלומי לאחר טיפולו של כברה בתביעת הנזק מהביטוח, קרי מהנתבעת 2.

יוצא אפוא, כי הסיכום בין השניים היה כי זיפתי יקבל את תמורת המכר בסך של כ – 180,000 ₪ ואת היתרה בסך של כ – 70,000 ₪ יקבל לאחר הגשת תביעה זו שלפניי. כך הוסכם בין הצדדים גם על דעתו של התובע. יובהר, כי ככל שדבר זה היה יוצא לפועל – הרי שלא היתה יכולה לעלות טענה מצד הנתבעים למרמה או לבעלות של מר כברה על הרכב.

אלא שבשלב זה, חלה התפנית אשר - לטענת הנתבעים - מלמדת על מצגי שווא ומרמה, תוך הסוואת הבעלות האמתית ברכב – דבר שאינני מקבל אותו ואסביר את דבריי.

כעולה מהמשך עדותו, הגיע שלומי למגרש המכוניות של מר כברה, כדי להסדיר את עניין קבלת התמורה בהתאם לשיחתם. אלא שבבואו למגרש המכוניות של מר כברה, צדה עינו של שלומי את רכב הלנדקרוזר - של מר כברה, והוא חשק בה. לפיכך, חלף התמורה בסך של כ – 180,000 ₪ בקש שלומי מכברה לקבל את הלנקרוזר. ואכן, כך הוסכם ונעשה. דברים אלה מצאו את ביטויים גם בחקירתו הנגדית של מר שלומי זיפתי בזו הלשון:
"ש. ואת הלאנדקרוזר?
ת. זה היה אחרי. שהבנתי שהרכב שלי פגעו בו והבנתי שהוא נמכר, באתי אליו למגרש אמרתי לו אני מגיע לי כסף, ובדיוק הוא קיבל את הטיוטה והוא לא אהב כי היא קצרה, והוא קיבל מכה מאחורה, אמרתי לו בוא אני אקח את האוטו.

דא עקא, ומחמת שרכב הלנדקרוזר היה יקר יותר מהסך של – 180,000 ₪, הוסכם בין הצדדים כי התמורה אשר תתקבל מתביעה זו בה טיפל מר כברה, תגיע לידי מר כברה – לצורך השלמת התמורה בגין הלנדקרוזר. למעשה, סוכם בין הצדדים כי מר כברה יקבל את יתרת התמורה מכספי תובענה זו ובכך גם יפטור את התובע/ובנו מתשלום היתרה. וכך העיד בעניין זה שלומי:
"ת. אני לקחתי באותו יום את הטויוטה לאנדקרוזר קצרה, זה היה רכב שלו פרטי. ולא שילמתי לו את ה 70 אלף שח עד היום הזה וגם לא אשלם. הוא אמור להפרע מחברת הביטוח."

מסיבה זו העיד שלומי כי קיבל את מלוא התמורה וכי מר כברה לא חייב לו דבר. ואולם לצד האמור, רשם בהודעת ווצאפ כי הוא חייב לכברה עוד 60,000 ₪ אותם הוא האמור להעביר למר כברה לאחר קבלת הפיצוי – בתובענה זו.

אבהיר, הלכה למעשה, מימן מר כברה לזיפתי במימון ביניים – בתורת הלוואה את הסך של – 70,000 ₪ אותם היה מר זיפתי - התובע, חייב למר כברה בגין הלנדקרוזר - כפי שאכן העיד שלומי. ההסכם בין השניים היה כי הכסף שיתקבל מתביעה זו, יגיע למר כברה לצורך פירעון ההלוואה בגין יתרת התשלום עבור הלנדקרוזר.

עדותו זו של שלומי בה נתתי אמון מלא, תואמת לעדותו של אביו ואף לעדותו של מר כברה בדבר נסיבות וסיבות מכירת הרכב, לרבות סכום המכר.

במבחן החשבונאי מדובר בשני מצבים. מצב ראשון, בו הועברו לשלומי למר כברה הסך של – 180,000 ₪. מצב שני בו רכש שלומי למר כברה את הלנדקרוזר שלו בסך של כ – 250,000 ₪ באופן שהתשלום הראשון בסך של – 180,000 ₪ קוזז כנגד התמורה ממכירת הרכב מושא התובענה דנן, והיתרה – כך הוסכם - תועבר למר כברה לאחר קבלת כספי הביטוח בתובענה זו. זו מהות העסקה בין הצדדים וכך יש לראותה הן במבחן העובדתי והמשפטי והן במבחן החשבונאי.

יובהר, כי אכן הטיפול בעניין התאונה והרכב לא נעשה ע"י התובע במישור הפיזי. ואולם הדבר נעשה ע"י בנו שלומי ובידיעתו ובהסכמתו באמצעות טיפולו של מר כברה, כפי שהדברים השתקפו מעדותו כדלקמן:

עדותו הראשית של התובע:
"כשאתה מוכר רכב אחרי שאתה קונה חדש, יש ירידת ערך. אני לא רוצה לתקן, אני רוצה את הכסף. הבן אמר אין בעיה. אמר לי הבן שידבר עם שמעון כי הוא עשה תאונה. אחרי כמה זמן פנה אלי השמאי אמר שיש לו קונה, אמרתי בסדר אבל שיגיע לסכום של הנזק, הוא אמר לי אבא אתה מקבל בסביבות 180 ומשהו אלף, 185 אלף משהו כזה והוא אמר שאת ההפרש מגיע לך, תקבל דרך הביטוח. אז אמרתי אם זה ככה, אני מוכר. זהו." (פרוטוקול מיום 17/11/19, עמ' 13 ש' 7 – 12).

כך גם העיד התובע בחקירתו הנגדית שלא נסתרה:
"ש. אתה אומר הבן שלך אמר ששמעון כברה ידאג לרכב והם מצאו איזה קונה?
ת. לא. לא אמרתי ככה. אמרתי ואתה יכול לקרוא, אמרתי שהוא אמר לי אבא השמאי אמר זאת אומרת אתה מקבל חוץ מ- 180-190 אלף פחות או יותר, יש לך ביטוח מקיף תקבל השלמה לשווי האוטו אז אמרתי אם אני מקבל את הכסף אז מה אכפת לי העיקר שאני לא אפסיד."

ובהמשך עולה מעדותו כי היה זה בנו אשר טיפל בקבלת התמורה:
"ש. איפה השיק או משהו שלכאורה עבר אליך?
ת. לא אני קיבלתי. הבן שלי שלומי קיבל. לא יודע איפה הפקיד אותו. הכסף לא עבר אלי. הבן שלי הוא משווק סולר. הוא משתמש בכסף אז לא מפריע לי שישאר אצלו. לי יש אוטו. עכשיו יש לי עוד שניים, תודה לאל."

עדות בנו של התובע – שלומי:
"כמובן שזה היה מוסכם עם אבא כי הוא היה הבעלים של הרכב ואחרי תקופה לא ארוכה הוא אמר לחי הרכב נמכר במאה שמונים ומשהו אלף שח ואני לא יודע ולא עניין אותי. הוא אמר לי שלומי בוא למגרש נעשה סידור ותקבל מה שמגיע לך ואת ההפרש שאני אקבל מהביטוח." (פרוטוקול מיום 17/6/29, עמ' 23 ש' 26 ואילך).

כעולה מעדויות אלה שלא נסתרו, הותיר התובע את הטיפול בעניין התאונה ובקבלת התמורה בידי בנו – מתוך ידיעה והסכמה ברורה באשר לתוצאות. התובע גם העיד, כי לא קיבל את התמורה לידו אלא זו נמסרה לבנו, אך לצד האמור, ידע לומר את שיעורה במדויק, והעיד כי היה זה בנו אשר טיפל בקבלת התמורה. ניכר מעדותו כי בלשון בני אדם ובפשטות הוא מדבר, ואף בעניין זה מצאתי את עדותו מהימנה. אכן, מעורבותו של התובע היתה כללית באשר לפעולות של בנו בטיפול ברכב. ואולם, די בידיעה זו ובהסכמתו כי בנו יטפל בתובענה ובקבלת התמורה - כדי לדחות את טענות הנתבעים בעניין זה.

הטענה להמחאת זכות תביעה אסורה
עוד נטען ע"י הנתבעים, כי נוכח הוראות סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") - האוסר המחאת זכות בתביעת נזיקין – גם מר כברה אינו יכול לתבוע מהנתבעים את הסכום אשר שילם מרצונו לתובע, נוכח האיסור שבדין כאמור. יוצא אפוא, כי לכאורה מדובר בהמחאת זכות נסתרת של עילת התביעה, באופן שהתובע בתובענה זו, תובע מהנתבעים את הנזק - בשמו של מר כברה - את הסכום ששילם מר כברה לתובע בגין הנזק שנגרם לו ע"י הנתבעים. וזו לשונו של סעיף 22 לפקודת הנזיקין:

"הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין.

צא ולמד, לא זו בלבד שהמחאת הזכות לתרופה - אסורה בדין (אא"כ הותרה והוחרגה) אלא אף החבות עליה. לאמור, לא זו בלבד שהתובע אינו יכול להמחות את זכותו לקבלת הפיצויים למר כברה, אלא גם הנתבעים אינם יכולים להמחות את חבותם לאדם אחר, שלא על פי הדין.

יאמר מיד, כי אין בידי לקבל טענה זו להעדר זכות עמידה של התובע, המובילה בהכרח להתעשרות שלא כדין של הנתבעים, לאחר שאלו הודו באחריותם לקרות התאונה במסגרת כתב ההגנה וכפרו אך ורק בשיעור הנזק. טענה זו להתעשרות שלא כדין – אף עלתה בסעיף 11 לכתב התביעה. קבלת טענות אלה לאחר הודאה באחריות וכפירה אך בשיעור הנזק, מהווה הרחבת חזית אסורה הורגת ממסגרת כתבי הטענות של הצדדים הגם שהתובע לא התנגד לה. אגב כך יצוין, כי בסעיף 17 לסיכומי הנתבעים, מודים הם כי מר כברה רק תיווך במכירה ולא היה מעולם הבעלים של הרכב.

הלכה למעשה, זכות העמידה או אף קיומה של עילת תביעה - במקרה שלפניי, נגזרת מהגדרת מערכת היחסים של מר כברה והתובע (וכן בנו של התובע). לטעמי, מכלול הדברים מלמד - כי כוונת הצדדים לא היתה להמחות למר כברה בהמחאה נסתרת או אחרת - את זכות התביעה, אלא לאפשר לתובע לקבל מכברה באופן מיידי - את שווי הרכב על פי המחירון - באמצעות מכירתו במצבו לאחר התאונה, ואת יתרת הסכום, באמצעות מימון ביניים אשר נתן מר כברה לתובע עד לקבלת כספי הביטוח מהנתבעת 2 בעסקה בה רכש התובע ו/או בנו שלומי את הלנדקרוזר. יובהר, כי עד להגשת כתב ההגנה – נמנעה הנתבעת 2 מלהודיע לתובע האם היא מכירה בכיסוי ביטוחי לנתבע 1 בגין התאונה, ואם לאו.

מעדותו של מר שלומי זיפתי (בנו של התובע), עולה כי בין מר כברה למר שלומי זיפתי מערכת יחסים חברית אשר נרקמה תוך עבודה משותפת בת 30 שנים. בעת שהגיע מר שלומי זיפתי עם הרכב מושא התובענה, למגרש המכוניות של מר כברה לצורך קניית רכב אשר הוצע לו על ידי מר כברה, החליפו ביניהם השניים את הרכבים ולאחר ימים אחדים וכלשונו "יומיים שלושה", התקשר מר כברה למר שלומי זיפתי וטען בפניו כי רכבו נפגע וניזוק בדלת. לפיכך, ציין האחרון בפני מר כברה, כי אינו מעוניין ברכבו היות והרכב ניזוק ומר כברה השיב לו כי יפעל להסדיר את הטיפול ברכב התובע, מול חברת הביטוח. עוד העיד מר שלומי זיפתי כי מר כברה יידע אותו בדבר מכירת הרכב האמור בסך של " מאה שמונים ומשהו אלף ש"ח" – כלשונו. באותה עת, הציע מר כברה לשלומי זיפתי לקבל רכב חלופי ואת הפרש הסכום בין הרכב החלופי לבין שווי מכירת רכב התובע, ישלים באמצעות הפיצוי מחברת הביטוח. עוד ציין העד בעדותו כדלקמן: "לי אין תביעות אני קיבלתי מבחינתי כל מה שמגיע לי, גם עכשיו שיצאתי החוצה ואמר מה שאמר אמרתי לו מבחינתי תפנה לשמעון כי זה לא כסף שלי. אני קיבלתי את מלוא התמורה לי לא חייבים כלום. יש לי אישור מהתאריך שאני כותב לו שמגיע לו ממני עוד 60 אלף שח." (פרוטוקול מיום 17/6/20, עמ' 2 ש' 6-4).

בחינה מעמיקה של יחסי הצדדים - מלמדת, כי מר כברה לא פיצה את התובע בגין הנזק שנגרם לרכב התובע - כמי שקיבל אחריות ברשלנות בגין התאונה או כמי שרכש ממנו את הרכב. אלא שנוכח יחסי הצדדים ואי הנעימות אשר גרם מר כברה בעצם מעורבותו בתאונה – קיבל על עצמו מר כברה לטפל בכל הקשור בפיצוי התובע, באופן שראשית יקבל התובע את מלוא הפיצוי בגין רכבו, כך שמר כברה יממן באופן חלקי את יתרת הפיצוי - לאחר מכירת שרידי הרכב, ולאחר מכן, לכשיתקבלו כספי הפיצויים מתביעה זו, יועברו כספים אלה כהשבה למר כברה אשר מימן במימון ביניים – את ההפרש שבין מחירון של הרכב לבין סכום המכר.

לפיכך, מדובר בהלוואה או במימון ביניים אותו נשא מר כברה על כתפיו, נוכח אי הנעימות לה היה שותף, לאחר שקיבל את רכב היוקרה של התובע לצרכיו הפרטיים. תחושה זו, של אי הנעימות, הובילה את מר כברה לממן את הסך של כ – 70,000 ₪ לתובע באמצעות דחיית יתרת התשלום בגין רכב הלנדקרוזר אשר נמסר לשלומי זיפתי, וזאת עד לקבלת הפיצוי בתובענה זו מהנתבעים והעברתו אל מר כברה.

יובהר, כי בסופו של יום, בקש בנו של התובע לקבל את התמורה בדרך של מכונית אחרת ממגרשו של מר כברה (הלנדקרוזר) כאשר הלכה למעשה ערכה של הלנדקרוזר היה גבוה יותר. לפיכך, נדברו הצדדים והסכימו, כי את יתרת ההפרש שבין כלי הרכב - יקבל מר כברה לאחר הגשת תביעה זו נגד הנתבעת 2, ולא בתמורה כספית מהתובע או בנו. לא ניתן להבין מערכת יחסים זו שבין מר כברה והתובע (ובנו) אלא בדרך שתיארתי לעיל.
כך עולה מעדותו של מר שלומי זיפתי בעניין: "גילוי נאות היכרותי עם שמעון קברה היא רבת שנים יש שם היכרות של ההורים שלנו עוד לפני 30 שנה ומאז ומתמיד עבדנו יחד.... ואז הוא אמר לי אוקי אני אפעיל את חברת הביטוח אני אעשה מה שצריך ואעדכן אותך. כמובן שזה היה מוסכם עם אבא.. הוא אמר לי שלומי בוא למגרש נעשה סידור ותקבל מה שמגיע לך ואת ההפרש אני אקבל מהביטוח... לי אין תביעות אני קיבלתי מבחינתי כל מה שמגיע לי... מבחינתי תפנה לשמעון כי זה לא הכסף שלי." (פרוטוקול מיום 17/6/20, עמ' 23 ש' 19-28 ועמ' 24 ש' 5-1).
אף בעדותו של התובע, ניתן לראות חיזוק לדברי העד מר שלומי זיפת, כאמור לעיל, שהעיד בעניין זה בזו הלשון: "... אחרי כמה ימים אמר לי אבא אני מבקש ממך סליחה, מה קרה נתתי את האוטו לשמעון כברה החבר שלי והוא עשה תאונה. הוא אמר לי אבא הנזק. כשאתה מוכר רכב אחרי שאתה קונה חדש, יש ירידת ערך. אני לא רוצה לתקן, אני רוצה את הכסף... אמר לי הבן שידבר עם שמעון כי הוא עשה תאונה. אחרי כמה זמן פנה אלי השמאי אמר שיש לו קונה, אמרתי בסדר אבל שיגיע לסכום של הנזק, הוא אמר לי אבא אתה מקבל בסביבות 180 ומשהו אלף, 185 אלף משהו כזה והוא אמר שאת ההפרש מגיע לך, תקבל דרך הביטוח. אז אמרתי אם זה ככה, אני מוכר. זהו." (פרוטוקול מיום 17.11.19, עמ' 10 ש' 12-4).
להשלמת התמונה, מצאתי לצטט את דבריו של מר כברה אשר נאמרו במסגרת עדותו כמפורט להלן: "אני עשיתי איתו תאונה.... קיבלתי את האוטו מהבן של התובע, שלומי שהוא חבר שלי. נתן לי לנסוע בו כמה ימים. לא היה לי אוטו באותו זמן.... התקשרתי אליו ואמרתי לו שלומי עשיתי איתו תאונה... אמר לי מה אפשר לעשות שהוא לא רוצה את האוטו. הפנתי אותו לשמאי שאני מכיר.. הוא דיבר איתו ואני ניהלתי את כל העניין מול השמאי. אני תיווכתי ביניהם. דיברתי עם השמאי... אמרתי לו שהוא חבר, שעשיתי תאונה באוטו הוא התבאס שהוא לא מעוניין לתקן מה אפשר לעשות... מצאתי לו קונה בשם ניר זוארץ שרכש את הרכב דרכי. הבעלות עברה אחר כך. לרכב היה שעבוד ל C מוטורס... הוא נתן לי אישור למכור... מכרנו את האוטו לשניר זוארץ... חיכינו לקבל את הכסף משירביט..." (פרוטוקול מיום 17.11.19, עמ' 16 ש' 33-22 ועמ' 17 ש' 4-1).

ודוק: אין מדובר בתביעת מיטיב או בתביעת שיבוב נסתרת, אלא בתביעה של התובע שבדין, ביחס לנזק אשר גרמו לו הנתבעים ברשלנותם ואשר הודו באחריותם לקרות התאונה, בשעה שהתובע התחייב להשיב למר כברה את כספי מימון הביניים אשר ניתנו לו בתורת הלוואה שקיבל ממר כברה כחלק מעסקת חליפין. כך הוסכם בין הצדדים וכך גם נעשה אמצעות הגשת התביעה דכאן.

מכאן, אני דוחה את הטענה באשר להיעדר זכות עמידה של התובע בתובענה זו, לתבוע את נזקיו. התובע היה במועד התאונה בעליו של הרכב, והנזק שגרמו הנתבעים, נגרם לנכס שבבעלותו ומכאן זכותו לתבוע את נזקיו - בהם נשא. יחסיו של התובע עם מר כברה הם בתורת חיובים הדדים – חיצוניים לעילת התביעה, ואינם מעניינם של הנתבעים החייבים לפצות את התובע בגין הנזק שגרמו לרכבו. לפיכך, אינני מקבל טענה זו המובילה בהכרח להתעשרות הנתבעים שלא כדין, שעה שהנתבעים מודים באחריותם לגרימת הנזק וכופרים אך בשיעורו.

בנסיבות שלפניי, אינני מוצא הבדל בין בנק המממן במימון ביניים הלוואה לתובע ובין מר כברה אשר נוכח אי הנעימות אשר נגרמה תוך כדי מעורבותו – נטל על עצמו את הטיפול באירוע הנזיקי תוך שהוא מוכן לממן במימון ביניים את יתרת הנזק, תוך הסכמה בין הצדדים כי סכום זה יוחזר לו לאחר קבלת הפיצוי מהנתבעת 2.

ולו גם הייתי מקבל את טענת הנתבעים בעניין זה, הרי שיש להבחין בין המחאת זכות התביעה לבין המחאת הזכות לפירותיה כבמקרה שלפניי. אסביר את דבריי. כאמור, לו אכן היה ממש בטענת הנתבעים הרי שהמחאת זכות התביעה במקרה דנן פירושה כי מר כברה היה אמור להיות בעל הדין כתובע בתובענה זו. אלא שעינינו הרואות, כי מר זיפתי הוא התובע. לאמור, זכות התביעה גופה – לא עברה בפועל למר כברה. כל שהוסכם בין הצדדים הוא, כי פירותיה של תביעה זו יועברו לידי מר כברה כנגד החוב של התובע למר כברה בגין עסקת הרכישה של הלנדקרוזר. לפיכך, אין לראות בדבר זה משום המחאת זכות אסורה במובן סעיף 22 לפקודת הנזיקין.

ההלכה אשר נשתרשה במחוזותינו, נוכח הוראות סעיף 22 לפקודת הנזיקין – עניינה באיסור המחאה של זכות התביעה אך לא בהמחאת הזכות לקבלת פירותיה, קרי – את הפיצוי בגינה. עניין זה נדון לראשונה בע"א 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604 - בו אומץ החריג מן הדין האנגלי לאיסור ההמחאה. באותו מקרה הבחין בית המשפט העליון בין המחאת זכות התביעה וניהולה – שאותה אין לאפשר, לבין המחאת הפירות שיתקבלו מתביעה זו – אשר ניתן גם ניתן להמחותם.

בקליפת אגוז אציין, כי הבריח התיכון העומד בבסיס הכרה זו, המאפשרת המחאת זכות לפירות התביעה - אך לא לניהולה - בצורך החברתי הנוגע להגנת נתבע. ובעוד שהמחאת פירות התביעה לבדם מונעת אפשרות של החלפת תובע מוחלש בתובע חזק יותר - כלכלית – דבר העלול לגרום לנתבע להפסדים גדולים יותר, הרי שבהמחאת פירות התביעה לבדם, מתאיין החשש לאפשרות מעין זו, מאחר ובשלב התביעה אין קשר בין הנתבע לנמחה אלא רק בין התובע לנמחה. (להבחנה בין תביעות חוזיות וקנייניות ראו: שלום לרנר, המחאת חיובים, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת בר-אילן, עמוד 225-241).

לעניין זה יפים הדברים אשר נקבעו בפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria.S.A (לא פורסם, ניתן ביום 6.1.2013) (להלן: "עניין כספי"), ובכגון דא, ראוי להביא דברים כלשונם:
"יש טעם טוב לחשוב שההסתייגות המסורתית מהמחאתן של זכויות תביעה בנזיקין נראית ככזו שעבר זמנה, במתכונתה הגורפת. כך למשל, היא אינה מתיישבת עם ההיתר הרחב להמחות זכויות חוזיות. אכן, קיים שוני רלוונטי בין זכות חוזית לבין זכות נזיקית בעלת אופי "אישי", כמו עוולות בשל פגיעה בגופו או בשמו הטוב של הזולת. על כן, גם גישה עדכנית לסוגיה עשויה להבחין בין המחאתה של זכות נזיקית בעלת אופי אישי להמחאתה של זכות נזיקית בעלת אופי רכושי ... ההסתייגות מהמחאתן של זכויות תביעה בנזיקין אינה מתיישבת אף אם תפיסות ומוסדות שהם חלק מדיני הנזיקין עצמם. עוד מקדמת דנא הכיר המשפט בהעברת זכויות בנזיקין – גם זכויות בגין נזקים אישיים – למשל כאשר הניזוק נפטר והיורשים נכנסים לנעליו (השוו: שלום לרנר המחאת חיובים 95 (2002)). לא למותר להעיר, כי היחלשותה של התפיסה האישית של עילת התביעה בנזיקין, לפחות בחלק מן המקרים, באה לידי ביטוי גם בהכרה באפשרות להגיש תובענות ייצוגיות שעילתן בנזיקין (ראו: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006)."

ומצאתי להוסיף, את דברי כב' השופט רובינשטיין בפסה"ד בעניין כספי הנ"ל, המתאימים לעניין הנדון לפניי ובזו הלשון:
"עיקר העיקרים בעיני הוא היושר וההגינות, ואם נרצה נכנם בשם תום הלב – כדי שלא יהא חוטא נשכר; ... לא למותר להזכיר כמובן, את סעיפים 39 ו- 61(ב) ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז-1973, ששילובם מחיל את חובת תום הלב על פעולות משפטיות במשפט האזרחי בכללו, כפי שנאמר פעמים רבים. התוצאה שלפיה ינער מזיק – ומקל וחומר מזיק "מסחרי" – את  חוצנו מתביעה בשל טענות של המחאת חיובים (ובודאי מיזוג), אינה יכולה להתקבל על הדעת. הגישה המרחיבה שאליה מכוונים דברי חברתי לעניין סעיף 22 מהוה איפוא פרשנות הדין ולא עקיפתו, ופרשנות זו ישרה היא ואינה מעקמת את הכתובים.

ואטעים: משמעות ההליכה בדרך המערערים היא שהמזיק יימצא כשהוא "צוחק כל הדרך", ואילו הניזוק ייצא וידיו על ראשו, אם משום שחדל להתקיים כתאגיד או מסיבה אחרת של נבצרות. לכך לא ייקרא משפט צדק.

איני בא בדברים אלה לעודד מעקפים ומעשים בתוך עולם הנזיקין, ברוח "קניית התביעות" (ה- champerty) הקלאסית; עמדתי באה אך ורק כדי שצדק סביר ייעשה, ומכאן הפרשנות התכליתית.

דומה אפוא, כי הדברים מדברים בעד עצמם. אשר על כן, אני קובע כי זכות העמידה של התובע ככזה בתובענה שלפניי - שרירה וקיימת ואין לקבל את טענת הנתבעים כי התובע "זכה" זה מכבר במלוא הפיצוי המגיע לו, שעה שהנתבעים מודים בכתב ההגנה באחריותם לגרימת הנזק.

עוד אינני מקבל את הטענה כי מר כברה הוא הבעלים האמיתי של רכב התובע. בהתאם למסמך רשמי של משרד הרישוי אשר הוגש וסומן נ/2, עולה כי במועד התאונה היה התובע הבעלים של הרכב אותו רכש מ – C סוכנויות, וביחס לרישומו של מר כברה כבעלים מיום 29.10.18 נרשמה הערה "תו סחר" - ללמדך כי מדובר ברישום שאין לראות בו בחינת בעלות קניינית ברכב, אלא כמחזיק זמני של הרכב - עד למכירתו, באופן שלא יוסיף ברישום הסופי של הרכב "יד נוספת". הליך זה מקובל בין סוחרי הרכב ולקוחותיהם על מנת לאפשר לסוחר הרכב לרכוש את הרכב ולשלם בגינו למוכר את מלוא התמורה תוך העברת הבעלות הזמנית ברכב ע"ש סוחר הרכב עד למכירתו ללקוח צד ג' בלי להוסיף בעלות נוספת והכל על מנת שלא לגרוע ממחירו של הרכב בשל "יד נוספת".

לכל האמור יש להוסיף, כי הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים מטעמה, הן ביחס לנתבע 1, הן ביחס למר זוארץ והן ביחס למחזיק ברכב מר ליאור והכל תוך ויתור על כל העדים מטעמה. מושכלות ראשונים היא - החזקה שבדין, כי צד אשר יכול היה להעיד עד או להביא ראיה ונמנע מעשות כן – כי ראייה זו היתה פועלת נגדו, ראו בהמשך תחת הכותרת אי הבאת ראיה.

הטענה לנזק ראייתי
במסגרת כתב התביעה, תבע התובע סך של – 70,331 ₪ המהווה את ההפרש שבין ערך הרכב נכון ליום התאונה לבין ערך הרכב במצבו הניזוק כפי שנמכר, בתוספת שכ"ט שמאי בסך של 2,400 ₪. יצוין, כי תובענה זו הוגשה מאחר והנתבעת 2 מיאנה להשיב לפנייתו של התובע באשר לעצם קיומו של כיסוי ביטוחי לאירוע הנזיקי, וזאת עד להגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים, שם הכירה לראשונה באחריותה, תוך שהיא כופרת בשיעור הנזק.

כאמור לעיל ובכתב ההגנה, טענו הנתבעים לקיומו של "נזק ראייתי", באשר מנע מהם התובע את האפשרות לבדוק את נזקי רכב התובע – באי העמדת הרכב לבדיקה מטעמם. לפיכך, יש במעשה התובע כדי לאיין את טענותיו לעניין שיעור הנזק וכפועל יוצא לדחות את התביעה. טרם שאפנה לבחון את העובדות כהווייתן, מצאתי להביא בקצרה את המשמעויות של טענה זו, מהותה ותוצאותיה.

תכליתה של הטענה לקיומו של נזק ראייתי, נעוץ ברצון להעברת נטל הראייה, לצד השני. עניין זה מובן כאשר מדובר בתובע - הטוען כי הנתבע גרם לו לנזק ראייתי ,באופן המקשה עליו לעמוד בנטל הראייה הרובץ לפתחו כתובע ולהוכיח את תביעתו בבחינת "המוציא מחבירו". לפיכך, בטענה זו מבקש התובע מבית המשפט, להעביר את נטל הראייה לנתבע להוכיח את טענות הגנתו ככל שאלה סותרות את שיעור הנזק לו טוען התובע. מנגד, בשעה שהנתבע טוען לקיומו של נזק ראייתי אשר נגרם ע"י התובע – הרי שממילא הנטל רובץ לפתחו של התובע ואין "בהעברת הנטל" לשכם התובע משום רבותא לנתבע.

יפים לעניין זה הדברים אשר הובאו בת"א (שלום הרצליה) 1635-12-07 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' צרור צור ( לא פורסם, ניתן ביום 7.4.2010) וכדלקמן:
"דוקטרינת הנזק הראייתי עניינה בד"כ בנזק ראייתי שנגרם ע"י הנתבע, ותוצאתה – העברת נטל השכנוע מהתובע לנתבע (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור פד"י נח (5) 54, בפיסקה 13, ע"א 8858/02 מ"י נ' זהווה (אתר נבו), כב' השופטת דורנר, ע"ש (חי') 641/03 חב' פלונית נ' מ"י (אתר נבו), ת.א. (ת"א) 15826/04 כלל חב' לביטוח נ' יוניברסל מוטורס (נבו)). לעומת זאת, מקום שהנזק הראייתי נגרם ע"י התובע (שאז אין רבותא ב"העברת" נטל השכנוע אליו, שהרי נטל השכנוע ממילא מוטל עליו להוכיח את תביעתו), נאמר בפסיקה ( ת.א. (ת"א) 61589/01 איילון חב' לביטוח נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, אתר נבו, בפיסקה 9 לפסה"ד) כי הסנקציה כנגד התובע אינה חייבת להיות דחיית התביעה. הדבר תלוי במכלול נסיבות הענין, ו"רק כאשר נוצרת מעין "מסה קריטית" של מכלול נסיבות הענין, המטה את הכף לחובתו של התובע, יצדיק הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, את דחיית התביעה נגדו". לעומת זאת, במקרים אחרים (ת.א. (הרצ') 1130/05 כלל חב' לביטוח נ' קריסטל, אתר נבו) אמד ביהמ"ש מהו שיעורו של הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, והפחית בשיעור זה את סכום החיוב (באותו מקרה הופחתו 30%). "

אציין, כי גם במקרה שלפניי (כמו במקרה שהובא לעיל) לא הפנה ב"כ הנתבעים את תשומת לבי, ולו למקרה אחד - בו נדחתה תביעה בשל נימוק זה, כשלעצמו ולבדו.

דברים מעין אלה הובאו גם בת"א (שלום ת"א) 61589/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ( לא פורסם, ניתן ביום18.4.07) , בזו הלשון:
"דוקטרינת הנזק הראייתי פותחה בהקשר של תביעות בגין רשלנות רפואית. ... דא עקא, כאשר הנזק הראייתי נגרם על ידי התובע דווקא, אשר עליו ממילא מוטל נטל השכנוע, אין כל רבותא בדוקטרינה מבחינתו של הנתבע, שכן בכל מקרה נטל השכנוע מוטל על התובע. נדרשת אפוא סנקציה אחרת כנגד תובע שגרם לנתבע נזק ראייתי. אינני סבור כי הסנקציה חייבת להיות בכל מקרה דחיית התביעה. הדבר תלוי במכלול נסיבות הענין, כגון חומרתו של הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, הסיבה לנזק, קרי, האם הוא נגרם בכוונה תחילה או בשוגג, מארג הראיות האחרות בתיק ומידת יכולתו של הנתבע להקטין את הנזק. רק כאשר נוצרת מעין "מסה קריטית" של מכלול נסיבות הענין, המטה את הכף לחובתו של התובע, יצדיק הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, את דחיית התביעה נגדו."
(ההדגשות לא במקור – א' צ').

העובדות בתיק זה מלמדות, כי ביום 11/6/17 רכש התובע את הרכב מאת C סוכנויות רכב (נ/2). ביום 1/12/17 התרחשה התאונה וכבר ביום 3/12/17 נבדק הרכב ע"י השמאי מר ונציה (נ/1).

ביום 21/12/17 , נמכר הרכב ע"י מר כברה למר זוארץ בתמורה לסך של – 185,000 ₪ (נ/4) לאחר שזה הועבר לכאורה למר כברה מאת C סוכנויות (באותו מועד) שכן לדברי מר כברה, הרכב עדיין היה רשום ע"ש C סוכנויות בשל שיעבוד (נ/3) (פרוטוקול מיום עמ' 5 ש' 15 – 20).

בשלב מאוחר יותר, נמכר הרכב למר ליאור – אשר על עדותו ויתרו הנתבעים באופן אשר איין את האפשרות להוכיח את עצם המכירה ואף את מחיר המכירה.

כאמור, טענת התובע כי נשלחה לנתבעת 2 דרישה להכיר בכיסוי הביטוחי, אשר לא נענתה כלל – לא נסתרה ע"י הנתבעים, זאת חרף הוראת הדין הקבועה בס' 23 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, לפיה על המבטחת לבצע את הדרוש לבירור החבות ולהשיב למכתב הדרישה, בתוך זמן סביר. תגובה לדרישה כאמור, הנעשית רק לאחר הגשת התביעה - היא מאוחרת ואין בה כדי למלא אחר חובות הנתבעת 2 על פי הדין. במובן זה, הפרה הנתבעת 2 את חובותיה שבדין להשיב בתוך זמן סביר למכתב הדרישה. ודוק: תשובת הנתבעת 2 כי הנושא נמצא בבדיקה – אין היא באה בגדרה של הוראת סעיף 23 הנ"ל.

יתרה מכך, בהיעדר מענה לדרישה – דבר שלא נסתר או הוכחש ע"י הנתבעים – מנועה הנתבעת 2 להעלות טענות בכתב ההגנה, אשר לא נטענו במסגרת המענה לדרישה, זאת בסייגים הקבועים בדין. בהיעדר מענה מטעם הנתבעת 2 למכתב הדרישה וכאמור בסעיף 9 לכתב התביעה – לא נותר לתובע אלא להגיש תביעה זו.

דומה אפוא, כי הנתבעת 2 שקטה על שמריה חודשים ארוכים, וטענת התובע כי עד נכון לכתיבת שורות אלה לא קיבל כלל מכתב תשובה מהנתבעת 2 - לא נסתרה ואף לא הוכחשה. הלכה למעשה, הכרת הנתבעת 2 באחריותה נעשתה אך במועד הגשת כתב ההגנה ביום 4.9.18, תוך העלאת הטענה אשר זכרה לא בא קודם לכן - ל"נזק ראייתי".

בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו של נתבעים ל"נזק ראייתי". לנתבעים היתה שהות מספקת בת כ – 3 חודשים להשיב לתובע ואף לבדוק את הרכב מושא התובענה. העדר פעולה מצדה בעניין זה עומד בעוכריה ואין לנתבעים על מי להלין אלא על עצמם בלבד.

יתרה מכך, הנתבעים ויתרו על כל עדיהם לרבות העד המחזיק כיום ברכב - לגביו הוצאתי צו הבאה, תוך הכרזה לפרוטוקול "אלה עדיי" ובכך נסתם הגולל לבדיקת הרכב ע"י הנתבעים או לפחות לקבלת מידע חיוני שיש בו כדי להשלים את התמונה הראייתית, כדי לתמוך לכאורה בראיות הנתבעים וטענותיהם. לעניין התוצאות הנובעות ממעשה זה, ראו בהמשך תחת הכותרת "אי הבאת ראייה".

וכי היה על התובע להמתין עד שיעלה רצון מלפני הנתבעת 2 להשיב לו על דרישתו? וכי העדר פעולה זו מצד הנתבעת 2 עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב? וכי נעלמו מהנתבעת 2 חובותיה על פי דין להשיב לתובע על דרישתו בתוך זמן סביר? ומשלא השיבה כלל, האם ראוי לקבל את טענותיה כלל ועיקר? דומני כי התשובה אחת לכל השאלות הללו והיא - בשלילה.

בנסיבות התובענה שלפניי, הדעת נותנת כי הותרת הרכב ברשות התובע במשך תקופה כה ארוכה, תוך גרימת נזק מצטבר והעדר יכולת לקבל פיצוי בגין נזקיו, והכל לאחר שפנה אל הנתבעת 2 בדרישה כאמור ונותר ללא מענה, תוך שהוא מאפשר לה בזמן ההמתנה לתשובתה של הנתבעת 2, לבדוק את הרכב ולקבל חוות דעת שמאי נגדית – פועלת נגד הנתבעים כמו גם אי הבאת העדים הרלבנטיים אשר יכלו לשפוך אור על התמונה הראייתית בכל הנוגע למחיר המכר של הרכב.

חמור מכך, רק לאחר הגשת התביעה ובמסגרת כתב ההגנה קרי כ – 10 חודשים לאחר מועד התאונה - עולה לפתע מצד הנתבעים ולראשונה, הטענה ל"נזק ראייתי" כאשר היכולת לבדוק את הרכב מוגבלת או שכרוכה היא בקשיים ניכרים, ומעוררת סימני שאלה לא פשוטים ביחס לכוונת הנתבעים.

זאת אף זאת, לית מאן דפליג, כי הרכב נמכר לראשונה למר זוארץ אשר התייצב לדיון ההוכחות ויכול היה גם הוא לשפוך אור על סכום המכר אשר עליו חלקו הנתבעים. אלא שהנתבעים "וויתרו" על עדותו. כאמור לעיל, גם ביחס לעד זה אשר הנתבעים נמנעו מהעדתו כפי שנמנעו מהעדת עדים בכלל – חזקה כי עדותו היתה פועלת נגד הנתבעים. ומבחינה זו אני קובע במישור הראייתי - כי סכום המכר הוכח.
לעניין זה, יפים הדברים אשר הובאו בתא"מ (שלום ת"א) 40928-01-15 פנינה אליעזר נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 2.5.2016) וכמפורט להלן:
"כאשר הרכב נמכר, מצוי בידי בעל הדין ראיה טובה יותר להוכחה כי נגרם לו נזק ירידת ערך אמתית כתוצאה מהתאונה, עת מכר את הרכב ועל כן אין להסתמך עוד על חוות דעת השמאי. יש להראות כי אכן הרכב נמכר במחיר נמוך יותר מזה שהיה יכול למוכרו לולא התאונה."

חרף טענת הנתבעים, כי אין לסמוך על חוו"ד השמאי, באשר לנזק שנגרם לרכב וחרף הזמנתו של רוכש הרכב ממר כברה ה"ה מר זוארץ – נמנעו הנתבעים מהעדתו ו/או מהעדת כל עד אחר אשר יכול היה לשפוך אור על טענותיהם ולאשש אותן, תוך ויתור על עדותו ועל ניהול פרשת ההגנה בכלל.

נוכח האמור לעיל, לרבות מכלול העדויות אשר נשמעו לפניי, כמפורט וכמצוטט לעיל, ולרבות זיכרון הדברים שהוגש לביהמ"ש בדיון הוכחות מיום 17.11.19 המסומן נ/1 – אני קובע כי רכב התובע אכן נמכר לראשונה למר שניר זוארץ, בסכום של – 185,000 ₪.

העובדה כי התמורה לא הועברה לתובע במזומן, אלא בעסקת חליפין – אינה מעלה או מורידה לעניין שיעור התמורה של מכירת הרכב ואין בה כדי לאיין את זכות התביעה של התובע אשר ניזוק ע"י הנתבעים.

התוספת לראיות התביעה
באשר לטענות לבעלותו של מר כברה ברכב נוכח המסמכים אשר נוגעים להשבת התפוסים – הרי שאין באפשרותו של מותב זה לבחון טענות אלה אשר התנהלו בפני ערכאה אחרת בלי לקבל את ההחלטות במלואן. אוסיף, כי זיקה לעניין נכס אשר חולט המקימה זכות לטוען, אינה חייבת להיות בעלות דווקא, אלא גם זיקה אחרת אשר מקימה לטוען זכות בנכס כגון: שיעבוד.

בנסיבות שלפניי, לא הוצגו לפניי ראיות אחרות שיש ללמוד מהן על זכות הבעלות הלכאורית של מר כברה ברכב, ולא ניתן ללמוד על זכות כאמור מהבקשה להשבת תפוסים, אשר הוגשה ביחס למספר רב של כלי רכב שנתפסו במגרש המכוניות של מר כברה - מכוח חוק איסור הלבנת הון. ודוק: אין גם אינדיקציה כי כלי רכב זה דווקא היה מעורב במעשה עבירה שכן חילוט כל כלי הרכב במגרשו של מר כברה, נעשה מכוח הטענה להיותם של כלי רכב אלה תוצר של מעשה עבירה לפי חוק אישור הלבנת הון בהיותם נכס מעורב בין מכוניות אחרות – דבר שלא התקבל על דעת המותב אשר דן בבקשה להשבת התפוסים.

הגם שהוגש רק עמוד אחד (הראשון) בתיק ה"ת 60234-07-19 שמעון כברה נ' מד"י (לא פורסם, ניתן ביום 26/12/19), הרי שעיון במאגרי המידע מעלה, כי מדובר בהחלטה של כב' השופט גיא אבנון בבית משפט השלום בראשון-לציון, לפיה לא הוגשה לבית המשפט רשימת כלי הרכב אשר חולטו ומכאן אין ללמוד כי הרכב מושא התובענה שלפניי - חולט אף הוא, באותה המסגרת. יתרה מכך, בהתאם לראיות שלפניי, נמכר הרכב ע"י מר כברה – כסוחר רכב, למר זוארץ – אף הוא סוחר רכב, במצבו AS IS . לפיכך, למיקומו של הרכב במגרש המכוניות – אין כל רבותא לשאלת הבעלות בו. ובכגון דא, ראוי להביא דברים כלשונם:
"... ראשית, אני מטיל ספק באפשרות הוכחת הקונסטרוקציה לפיה הטמעת כלי הרכב המזויפים במגרש מכוניות בין כלי רכב לגיטימיים מהווה פעולה ברכוש אסור. כלי רכב איננו כסף, הנטמע בחשבון בנק באופן שאיננו מאפשר לאבחן בין כסף "לבן" לכסף "שחור". כל כלי רכב נושא לוחית רישוי – מספר סידורי, המאפשר לבדוק את נתוניו באופן פרטני. מכאן, טענת ההטמעה מוקשית בעיניי. כמו כן, חלק מכלי הרכב נמכרו לסוחרים, חלקם במסגרת עסקאות טרייד-אין, וכלל לא הוצגו במגרשי המבקשים בין מכוניות אחרות. מכאן, דומני שהמשיבה תעמוד בפני משוכה של ממש בדרכה להוכיח הטמעה של כלי הרכב המזויפים במגרשי המבקשים." (ההדגשה לא במקור – א' צ')

מכאן שלא מצאתי כי יש בהחלטה זו כדי לבסס טענת בעלות של מר כברה ברכב מושא התובענה שלפניי. אגב כך, גם הבקשה אשר הוגשה ביום 5/12/19 – אותה דחיתי - בעניין העיון בתיק זה ע"י משטרת ישראל – לא הוגשה כראייה בתיק ולו אף הוגשה, הרי שאין בה כדי ללמד על בעלותו של מר כברה ברכב מושא המחלוקת בתיק זה, אך משום הדברים שנכתבו בה במסגרת החשדות בתיק השבת התפוסים הנ"ל.

הטענה להגשת תצהיר תומך ע"י מר כברה
לסיום פסק דין זה, מצאתי להתייחס לטענת הנתבעים לפיה – היה זה מר כברה אשר מסר את התצהיר התומך בתביעה – ולא התובע, זאת כראיה לטענת הנתבעים להיותו של מר כברה הבעלים של הרכב, לצד אי מעורבותו של התובע. אלא שגם הנתבעים נקטו בדרך זו ותחת שהנתבע 1 יתן תצהיר תומך לכתב ההגנה כמי שהיה מעורב בתאונה והודה באחריותו לה, בחרו הנתבעים במר ניר רחמים – עובד הנתבעת 2, הנעדר ידיעה אישית באשר לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לעניין זה יפים דברי חכמים: "טול קורה מבין עיניך" (בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ז עמ' ב').

לגופו של עניין, תצהיר תומך בהתאם לתקנה 214ג לתקסד"א, יכול וינתן ע"י אדם אחר מטעמים מיוחדים, אותם יש לפרש בתצהיר עצמו. וזו לשון התקנה:

"214ג. בכתב טענות בתובענה בסדר דין מהיר יפרט בעל דין את טיעוניו, ויצרף לו תצהיר מטעמו ערוך לפי טופס 17א, לשם אימות העובדות שבכתב הטענות וכן חוות דעת מומחה, ואסמכתאות משפטיות, אם ישנן; תצהיר בעל דין שלא צורף לכתב הטענות בעת הגשתו, לא יוגש, אלא ברשות בית המשפט; בעל דין רשאי לצרף תצהיר של אדם אחר, מטעמים מיוחדים שיפורטו בתצהיר.

כעולה מהוראות התקנה הנ"ל, ניתן להגיש תצהיר של אדם אחר - מטעמים מיוחדים אותם יש לפרט בתצהיר. טעמים מיוחדים אלה פורשו בסעיף 1 לתצהיר מטעם התובע, שעה שמר כברה מסר את תצהירו התומך התביעה. בנסיבות הללו, אין לי אלא לדחות טענה זו. בעניין זה ראו החלטת ביהמ"ש בבש"א (ת"א) 207177/09 ג'יואו גאנג נ' אויס דן רכב ותחבורה בע"מ (לא פורסמה, ניתנה ביום 22.4.09) שם הוטעם כדלקמן:
"...יש לשים אל לב כי התקנה מחייבת את בעל הדין מצד אחד לפרט את טענותיו בכתב הטענות, וגם לצרף תצהיר מטעמו לשם אימות העובדות שבכתב הטענות. החובה המוטלת על בעל הדין עצמו לפרט את הטענות בכתב הטענות. אך ביחס לתצהיר שיצורף לכתב הטענת נוקטת התקנה בלשון "תצהיר מטעמו" להבדיל "תצהיר חתום על ידו". זאת ללמדך כי התצהיר הבא לאמת את עובדות כתב הטענות, הינו מטעם בעל הדין ולאו דווקא חתום על ידו... התקנה ממשיכה וקובעת כי "בעל דין רשאי לצרף תצהיר של אדם אחר מטעמים מיוחדים שיפורטו בתצהיר". יש בכך תמיכה לפרשנות שעל פיה אין חובה כי התצהיר הבא לאמת עובדות בכתב טענות יהיה חתום דווקא ע"י בעל דין רק צריך לנמק מדוע התצהיר אינו של בעל הדין." (ההדגשות במקור)

ודוק: תצהירו של מר כברה התומך בתובענה הוגש עוד בטרם הודיעה הנתבעת 2 בכתב ההגנה, כי היא מקבלת אחריות באשר לקרות התאונה – מחמת שבשעה שהוגש כתב התביעה, עשתה הנתבעת 2 דין לעצמה, ולא השיבה למכתב הדרישה של התובע. בנסיבות הללו ובשעה ששאלת האחריות מצויה היתה בלב המחלוקת בין הצדדים, נכון עשה התובע בשעה שתמך את תביעתו בתצהירו של מר כברה אשר נהג ברכב התובע במועד התאונה ונסיבות התאונה ידועות לו מידיעה אישית.

אי הבאת עד או ראייה
כאמור, מטעם הנתבעים לא העיד ולו עד אחד ואף לא הוגשה חוו"ד שמאי מטעמם נוכח מחדליהם, כפי שקבעתי לעיל. לעניין זה השלכות שיש בהן כדי להוביל לכינונה של החזקה, לפיה – לו העידו העדים מטעם הנתבעים אשר זומנו, הרי שהיה בעדותם כדי לחזק את גרסת התובע דווקא.

באשר לאי הבאת עד שניתן היה להביאו, נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי דין, כי אי הבאת עד רלוונטי, אשר יכול היה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בהיעדר הסבר סביר - פועלת, לחובת בעל הדין שנמנע מהבאת העד והיא בעלת משמעות ראייתית לטובת הצד שכנגד. בעניין זה יפים הדברים שנקבעו בפסיקה וכמפורט להלן:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד. אי הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד..." (ע"א 55/89 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4) 651 (1991)).

"מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקר חברה בע"מ, פד"י מ"ד(4) 595, 602).

בענייננו, המסקנה המתחייבת מהתנהלות זו של הנתבעים היא - שאילו העידו עדים מטעמם, הרי שהיה בעדותם כדי לתמוך בגרסת התובע. כך הוא הדבר בעניין מר זוארץ אשר יכול היה לאשש או להפריך את גרסת התובע באשר לתמורה בגין הרכב, וכך ביחס לכל עד אחר שלא הועד מטעם הנתבעים.

הטענה בעניין הצעת הפשרה
בסיכומי הנתבעים, נטען כי התובע ובנו גילו אדישות מוחלטת להצעות הפשרה של בית המשפט כיוון שאין השלכות לפתחם ולכן נדרשה הסכמתו של התובע המוסווה בתיק.

אדגיש, כי לא הייתי נדרש לטענה זו, מחמת שהצעת בית המשפט ניתנה מחוץ לפרוטוקול בניסיון להביא את הצדדים להבנות בתום דיון הוכחות. ואולם, נוכח טענת הנתבעים בעניין זה ומחמת שמדובר בהצעת בית המשפט אשר ניתנה במעמד הצדדים ובאי כוחם, מצאתי לציין, כי הצעת הפשרה עמדה על טווחים שעד לסכום מסוים מקסימלי (הנמוך מסכום התביעה המקורי) - אותם ישלמו הנתבעים לתובע.

במסגרת זו אכן הסכימו הנתבעים להצעת הפשרה של בית המשפט. ואולם, הנתבעים התנו הסכמתם זו, בהתחייבותו של שלומי זיפתי – בנו של התובע, לשפות אותם במקרה וצד ג' יתבע אותם בגין יתרת סכום התביעה שמעבר לסכום הפשרה אותו נאותו לשלם, כאמור.

לפיכך, פנה מר שלומי זיפתי טלפונית אל מר כברה, אשר עמד על קבלת מלוא החוב. בנסיבות הללו, ומחשש כי מר כברה יתבע אותו על יתרת החוב - סירב שלומי זיפתי לדרישת הנתבעים לשפותם.
לפיכך, הצעת בית המשפט לא השתכללה לכדי הסכם פשרה.

ודוק: דווקא חששו של מר שלומי זיפתי כי מר כברה יתבע אותו על יתרת החוב שבין סכום הפשרה אותה הציע בית המשפט לבין סכום התביעה בתובענה זו – מחזקת את הטענה, כי בין מר כברה והתובע (באמצעות בנו שלומי), התקיימו יחסי מלווה – לווה. שאם לא תאמר כן, מדוע חשש התובע כי מר כברה ידרוש או יתבע ממנו את יתרת ההלוואה (?) .

סוף דבר
משהגעתי למסקנות המפורטות לעיל, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי – ומשהוכחה האחריות לנזק בעצם הודאת הנתבעים ואף הוכח שיעור הנזק – מהטעמים אשר פורטו לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן:
הנתבעים - באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובע סך של – 72,731 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסיקתם, שכ"ט עו"ד בסך של – 7,500 ₪, אגרת משפט כפי ששולמה ושכר העדים כפי שנפסק בדיון.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתוך 45 ימים.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר רשום