הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 39437-05-17

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובעת והנתבעת שכנגד:

עירית תל-אביב-יפו

נגד

הנתבעים והתובעים שכנגד :

1.אנטואנט בע"מ
2.לזר דוד לוי

פסק דין

לפניי תביעה בסדר דין מהיר ותביעה שכנגד.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת שהיא חברה בע"מ והנתבע שהוא בעל העניין בה, לתשלום סך של 65,272 ש"ח בגין חוב ארנונה לתובעת.
התביעה שכנגד היא לתשלום סך של 105,000 ש"ח להשבת כספים שנגבו מהתובע שכנגד באופן אישי בגין חובות הנתבעת ולפיצוי התובע שכנגד בגין לשון הרע ועגמת נפש שנגרמו לו עקב הליכי הגבייה שננקטו נגדו.
רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת:
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") החזיקה בשלושה נכסים הנמצאים בתחום השיפוט של התובעת ולא שילמה את תשלומי הארנונה והוצאות האכיפה שהוטלו בגין הנכסים.
בנכס רחוב הברזל 7 החזיקה בתקופה שבין 2010-2009, ובנכסים ברחוב טוסקניני 8 וברחוב שטרן 4 בשנים 2015-2014.
סכומי החוב נכון ליום 18.4.17 הם:
ברחוב הברזל 7 סך של 26,700 ש"ח + סך של 918.81 ש"ח.
ברחוב טוסקניני 8 סך של 36,330.68 ש"ח.
ברחוב שטרן 4 סך של 1,251.84 ש"ח.
בעקבות הליכי גבייה מנהלית כנגד הנתבעת והנתבע 2 (להלן: "הנתבע" או "התובע שכנגד"), ביום 21.3.12 נחתם הסכם פשרה במסגרתו שילם הנתבע סך של 5,000 ש"ח לסילוק חובות הנתבעת בגין הנכס ברחוב הברזל 7 עד לאותו מועד.
ההסכם היה כפוף לאישור ועדת הפשרות ומשרד הפנים.
יתרת החוב של הנתבעת הועבר ה לוועדת הפשרות לצורך מחיקה ובמקביל הנתבעים משכו ערר שהגישו בשם הנתבעת.
ביום 1.4.14 הודיעה התובעת על ביטול הסכם הפשרה ואפשרות החזרת הסכום ששילם הנתבע, וזאת לאור הגילוי כי הנתבעת חזרה לפעילות והחלה לצבור שוב חובות בשני נכסים נוספים בעיר, ברחוב טוסקניני וברחוב שטרן.
התשלום בסך 5,000 ש"ח ששילם הנתבע הוחזר לו לבקשתו.
התובעת נקטה הליכי גבייה מינהליים כנגד הנתבע, לאחר שהתברר על פי חקירה מיום 31.5.16 שהנתבעת הפסיקה את פעילותה.
התובעת גבתה מהנתבע בעקבות עיקולים סך של 54,000 ש"ח.
טענות הצדדים
הצדדים אינם חלוקים לגבי עצם חבות הנתבעת בתשלומי הארנונה הנתבעים.
לטענת התובעת, היא זכאית להיפרע חובות הארנונה מהנתבע בהיותו בעל השליטה מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). לחילופין מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), המחיל לצורך גביית ארנונה את הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
מנגד טען הנתבע כי לא הוכחה עילת הרמת מסך מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות והתובעת אף לא הרימה הנטל להוכיח כי נכסי הנתבעת הוקנו לו ועל כן אין מקום לחייבו באופן אישי מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. בנוסף טען הנתבע כי התביעה, ככל שהיא נוגעת לחובות לגבי הנכס ברחוב הברזל 7, התיישנה בגין התקופה שעולה על שבע שנים טרם הגשת התביעה, וכן כי התובעת לא הייתה רשאית לבטל את הסכם הפשרה אליו הגיעה עמו נוכח הזמן הרב שחלף. כפועל יוצא מכך הנתבע תובע במסגרת התביעה שכנגד את השבת הכספים שנגבו ממנו באופן אישי וכן פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב עקב נקיטת הליכי הגבייה נגדו.
המחלוקת:
הצדדים חלוקים בשאלת התיישנות התביעה הנוגעת לחוב הנתבע בגין תקופה העולה על שבע שנים לפני הגשת התביעה, ולגבי זכותה של התובעת לבטל את הסכם הפשרה לגבי הנכס ברחוב הברזל 7 וכן לגבי התכנות הפירעון מבעל העניין, הוא הנתבע, מכוח הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות או מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. בנוסף חלוקים הנתבעים לגבי גובה החוב הנתבע.
דיון:
התיישנות:
התביעה הוגשה ביום 18.5.17.
החובות לגבי הנכסים ברחוב טוסקניני 8 ורחוב שטרן 4 נצברו במהלך השנים 2015-2014 ועל כן לגביהם לא נטענה טענת ההתיישנות.
טענת ההתיישנות הועלתה בנוגע לחוב הנתבע בגין הנכס ברחוב הברזל 7, אשר נטען כי נצבר בין השנים 2010-2008, דהיינו תחילתו יותר משבע שנים עובר להגשת התביעה.
כאמור, המסכת העובדתית בעניין זה, לגבי החזקת הנתבעת בנכס ברחוב הברזל 7 ואי תשלום הארנונה העל ידה, אינה שנויה במחלוקת.
לדידה של התובעת הנתבעים אינם יכולים להעלות טענת התיישנות גם ביחס לחוב ברחוב הברזל 7 משום שעילת התביעה אינה מבוססת אך ורק על מועד היווצרות החוב אלא גם על טענות הנוגעות להעדפת נושים ומסכת האירועים שאירעו לאורך כל תקופת הפעילות של הנתבעת.
התובעת מפנה לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כי את תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות כל יסודות העילה, לכן יש למנות את תקופת ההתיישנות רק לאחר שאחרון יסודות העילה כנגד בעל השליטה מתקיים.
עוד טענה כי העילה המתבססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתגבשת רק לאחר הפסקת הפעילות של החברה אשר התרחשה לכל המוקדם בשנת 2015.
טענה נוספת של התובעת היא כי הנתבע אישר שחתם על הסכם לסילוק החוב במהלך 2012 ובמסגרתו הודה בחוב. הודאה זו מפסיקה את מרוץ ההתיישנות כמתחייב מסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
לטענת הנתבעים החוב ברחוב הברזל 7 התיישן מאחר שחלפו שבע שנים ממועד היווצרות החוב, ומשהחוב כלפי הנתבעת התיישן, אזי החוב התיישן גם כנגד הנתבע.
הליכי הגבייה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.
באשר לטענה בדבר העדפת נושים, טענו הנתבעים כי העדפת הנושים הנטענת משנת 2015 יכולה להישמע לכל היותר ביחס לנכסים ברחוב טוסקניני וברחוב שטרן, אך היא אינה רלבנטית לנכס ברחוב הברזל שלגביו הסכימה התובעת שאין העדפת נושים, נוכח חתימתה על הסכם הפשרה.
לגבי טענת התובעת אודות ההודאה בקיום החוב במסגרת החתימה על הסכם הפשרה טענו הנתבעים כי המדובר בטענה חסרת תום לב שכן מצד אחד התובעת טוען לבטלות ההסכם ומצד שני מבקשת להסתמך עליו. מעבר לכך נטען כי ככל שקיימת הודאה בקיום החוב הרי שהיא רק לגבי הסך של 5,000 ש"ח.
מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1947 (להלן: "חוק ההתיישנות"). אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת לא שילמה את תשלומי הארנונה כלל וכלל ועל כן עילת התביעה כנגד הנתבעת נולדה מרגע שהפרה חובתה לשלם את תשלומי הארנונה. בנסיבות אלה הולדתה של עילת התביעה בשנת 2008.
התביעה הוגשה, כאמור, ביום 18.5.17.
משמעות הדבר היא כי למצער לגבי הנתבעת, לא יכול להיות חולק כי חלק מרכיבי התביעה אשר זמנם עולה על 7 שנים טרם הגשת התביעה, התיישן.
בנסיבות אלה, משחבותו של הנתבע כבעל עניין נובעת מחבות הנתבעת, הרי שמשהתיישנו חלק מרכיבי התביעה, אזי בגין אותו חלק חלה ההתיישנות גם נגדו.
חוק ההתיישנות מונה מצבים בהם מרוץ תקופת ההתיישנות יושהה. למשל, בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כאשר התובע נמנע מלהגיש תובענה כפועל יוצא של התנהגות הנתבע או מי מטעמו או בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן. המשותף לסעיפים אלה הוא שמדובר בפרקי זמן שבהם אין לתובע אפשרות להגיש את תביעתו או שאין זה סביר לצפות ממנו לעשות כן (ראו: רע"א 4302/16 ‏‏ עיריית ירושלים נ' פרידמן, פורסם בנבו (16.4.2018)).
טענות התובעת לפיה העילה כנגד הנתבע התגבשה רק בשנת 2015, עת הנתבעת הפסיקה פעילותה, אינה מתקבלת, שכן, התובעת עצמה טענה כי התקיים בין הצדדים משא ומתן להסדר החוב ונחתם הסדר חוב במסגרתו הנתבעים התחייבו לשלם סך של 5,000 ש"ח. נציגת התובעת נשאלה לעניין נסיבות החתימה על הסכם הפשרה והיא השיבה שהתובעת הגיעה להסכם משהבינה שהחברה לא הייתה פעילה (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 28-23). הנתבעת טענה כי חדלה להחזיק בנכס כבר בשנת 2009 וטענה זו לא נסתרה. בנסיבות אלה וככל שהדבר נוגע לנכס ברחוב הברזל 7, איני סבורה כי העובדה שהתברר לתובעת שהנתבעת חזרה לפעילות מספר שנים לאחר החתימה על הסכם הפשרה וחדלה מפעילותה לאחר מכן, כדי להביא לגיבוש העילה כנגד בעל השליטה רק באותה העת. שכן, עולה במפורש מגרסת התובעת עצמה כי כבר בסמוך לאי התשלום פעלה להסדר החוב והבינה שהנתבעת אינה פעילה ועל כן היה ביכולתה של התובעת לברר אודות פעילותה של הנתבעת לצורך נקיטה בהליכים כנגד בעל השליטה ומצופה היה ממנה כי תעשה כן. משלא עשתה כן, אלא לאחר שהנתבעת שבה לפעילות וצברה חובות בגין שני נכסים אחרים, אין בכך כדי להצדיק עצירת מרוץ ההתיישנות בגין החוב שנוצר מספר שנים קודם לכן ובגין נכס אחר.
אוסיף ואומר כי גם טענת התובעת כי עילת העדפת הנושים מכוחה תבעה את הנתבע התקיימה בשנת 2015, דינה להידחות. העדפת הנושים הנטענת היא בחירת הנתבעת ובעל השליטה בה לשלם לנושים שונים על מנת להמשיך ולהפעיל עסקם בעוד שלתובעת בחרו שלא לשלם. עובדה זו יפה גם לתקופה קודמת לשנת 2015 ואין לי ספק כי היה באפשרות התובעת לגלות העדפת נושים נטענת זו ולא הייתה כל מניעה כי תפעל כנגד בעל השליטה במהלך תקופת ההתיישנות.
באשר לטענה בדבר החתימה על הסכם הפשרה כהודאה בחוב – אין חולק בין הצדדים כי נחתם הסכם פשרה וכעבור שלוש שנים ההסכם בוטל, אף על פי כן, מבקשת התובעת ללמוד מכך על הודאה בחוב.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה...".
הודאה, בהתאם לפסיקה, היא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות ויש בהודאה למעשה מועד חדש ל"היווצרות העילה"(ראו: ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק [פורסם בנבו] (1.4.1996); ע"א 8542/06 שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור [פורסם בנבו] (24.3.10); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, [פורסם בנבו] (16.8.2005); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (19.4.2012)).
לטענת התובעת עצמה הסכם הפשרה לא נכנס לתוקף מאחר שהיה דרוש לו אישור משרד הפנים. עוד טענה התובעת כי בד בבד עם החתימה על הסכם הפשרה ויתרה הנתבעת על ערר שהגישה כנגד החובות. עצם החתימה על הסכם פשרה בין צדדים אינו בהכרח מלמד על הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או בעובדות המלמדות על הודאה בזכות, שכן יכולות להיות סיבות שונות ושיקולים רבים ושונים המובילים צדדים לחתום על הסכם המייתר את המחלוקות ביניהם, לרבות חשיפת בעל עניין לחבות אישית כמו במקרה זה. מעיון בהסכם הפשרה לא נמצאת בו הודאה מפורשת בעובדות אלא נאמר בו כי הוא לסילוק מלא וסופי של החוב וכל טענות הצדדים הקשורות במישרין או בעקיפין לחוב זה. אין בו גם אמירה כלשהי לגבי הודאה בחבות של בעל העניין. בנסיבות אלה איני סבורה כי התובעת רשאית לאחוז החבל שתי קצותיו ולהסתמך על הסדר החוב כעל הודאה בזכות לאחר שביטלה את הסדר החוב בידיעה שהנתבעת מצידה ויתרה על ערר עם החתימה על ההסדר. לפיכך אני סבורה כי אין בהסכם הפשרה שבוטל כדי ללמד על הודאה היוצרת מועד חדש ל"היווצרות העילה".
לסיכום עד כה אני מקבלת את טענת ההתיישנות בנוגע לסכומים שנתבעו לגבי הנכס ברחוב הברזל 7 אשר נוצרו בתקופה שקדמה לשבע שנים טרם הגשת התביעה.
ביטול הסכם הפשרה:
התובעת ביטלה את הסכם הפשרה שנחתם עם הנתבעים כשלוש שנים לאחר חתימתו נוכח שובה של הנתבעת לפעילות ויצירת חובות בגין שני הנכסים הנוספים, ברחוב טוסקניני וברחוב שטרן. לטענת התובעת הייתה רשאית לבטל את ההסכם משום שהוא הותנה בקבלת אישור משרד הפנים, אשר לא ניתן, כמתחייב בסעיף 3 להסכם.
לטענת הנתבעים בשנת 2014 נכנס לתוקף תיקון מס' 135 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפיכך אין עוד צורך באישור משרד הפנים ביחד לרשות איתנה ועל כן טועה התובעת בטענתה כי ההסכם לא השתכלל. כן טענו הנתבעים כי לאור הזמן הרב שחלף ממועד חתימת ההסכם ועד לאישורו בוועדת הפשרות ולביטולו, התובעת פעלה בשיהוי רב ובחוסר סבירות קיצוני ובכך פגעה באינטרס ההסתמכות של הנתבעים.
אכן חלף זמן רב מחתימת הסכם הפשרה ועד לביטולו על ידי התובעת. פרק זמן אשר לא ניתן לו הסבר. יחד עם זאת, אין חולק בין הצדדים כי הסכם הפשרה הותנה באישור משרד הפנים. העובדה כי הוראת החוק תוקנה ומיום 13.2.14 ולא נדרש יותר אישור משרד הפנים אלא אישור מועצת העיר אינה משנה את העובדה כי הסכם הפשרה לא אמור היה להשתכלל אלא לאחר שניתן האישור על ידי הגורם המאשר הרלבנטי, ואישור כזה לא ניתן לא על ידי משרד הפנים ולא על ידי מועצת העיר.
בבג"צ 585/01‏ קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ''ד נח(1)694, בית המשפט מבהיר כי אף שההבטחה עשויה ליצור ציפייה לגיטימית למימושה, מידת ההסתמכות עליה נגזרת מההנחה המובנית כי אין דומה הבטחה של רשות מנהלית להבטחה של גורם פרטי. הפרט, מקבל ההבטחה, מוחזק כמבין וכיודע כי במתן ההבטחה הרשות המנהלית כפופה לכללי המשפט הציבורי ופועלת כנאמן הציבור, וככזאת פעולתה גדורה בגדרות וסייגים.
מההתכתבויות שצורפו לתצהיר העדות הראשית של הנתבע עולה כי נעשתה אף פנייה מצדו במהלך שנת 2013 והובהר כי מדובר בתהליך שאורך זמן רב והתבקשה סבלנותו. כך שהנתבע היה מודע לכך שהסכם הפשרה לא אושר ומטבע הדברים מידת הסתמכותו פחותה.
קיימים אינטרסים המצדיקים החמרה עם הרשות השלטונית בהפעלת כוחה כלפי האזרח למען חיזוק האמון ברשות המנהלית. אולם, לצד חובת ההגינות המוטלת על הרשות המנהלית כלפי האזרח מוטלת גם על האזרח חובת הגינות כלפי הרשות.
בבחינת השאלה האם לאכוף על התובעת את התחייבותה לפטור את הנתבעים מחוב הארנונה נשוא הסכם הפשרה, למול הזמן הרב שחלף מחתימת ההסדר ועד לביטולו, עומדים גם האינטרסים ציבוריים של הגנה על הקופה הציבורית.
התנהלותה של הנתבעת אשר לאחר חתימת ההסדר שבה לפעילות ולא שילמה ארנונה בגין שני נכסים נוספים אינה מתקבלת על הדעת. התנהלות הנתבעים מלמדת על שיטתיות באי תשלום ארנונה. הנתבעים הכחישו שיטתיות והפנו לעדות הנתבע שהכחיש כי הסיבה ששילם ארנונה בגין נכס בבעלותו בעוד שבגין הנכסים הנדונים לא שילם את הארנונה, אינה משום שרצה למכור את הנכס. לא מצאתי טעם משכנע אחר שהיה בו כדי להבהיר מדוע עבור נכס אחד שולם ועבור אחרים לא שולם. לפיכך, באיזון האינטרסים בין הצדדים, אני סבורה כי אין ליתן יד להתנהלות הנתבעים אשר עושים בכספי הקופה הציבורית כבשלהם על מנת לקדם את העסקים הפרטיים שלהם. פותחים בתי עסק ומנהלים אותם, משלמים לנושים כפי שיפורט להלן, ואינם משלמים את מסי העירייה בידיעה כי זו לא תוכל להפסיק לספק להם שירותים גם אם לא ישלמו. לפיכך חומרת התנהלות הנתבעים גדולה יותר מהשיהוי הנטען באישור הסכם הפשרה האמור.
זאת ועוד, לא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי הנתבע הסכים לביטול ההסכם. שהרי לו חשב הנתבע כי ההחלטה המנהלית שלא לאשר את הסכם הפשרה אינה סבירה, יכול היה להגיש עתירה מנהלית בעניין זה ולא להעלות הסתייגויותיו בדיעבד. בעדותו התבקש הנתבע להסביר מדוע לא אמר לתובעת שביטול ההסכם אינו מקובל עליו ולא ביקש לאכוף את ההסכם ולא היה בידיו הסבר. הנתבע גם אישר כי לאחר הודעת הביטול מטעם התובעת דרש השבת הכספים ששולמו על פי ההסכם (בפרוטוקול עמ' 15 ש' 32-30 ועמ' 16 ש' 4-1). לפיכך, בהתנהגותו הסכים למעשה הנתבע לביטול ההסכם.
נוכח הדברים לעיל אני מקבלת את טענת התובעת כי הסכם הפשרה לא השתכלל וביטולו מוצדק נוכח התנהלות הנתבעים.
התביעה כנגד בעל העניין:
חיוב הנתבע מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מהווה הרמת מסך מרחיבה החורגת מהרמת המסך המוכרת בדיני החברות. הוראת הסעיף נועדה לסייע לרשויות מקומיות העמקת גביית הארנונה על ידי מתן אפשרות לגבות את החוב מבעלי המניות של החברה הפרטית שלא שילמה ארנונה, ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, דהיינו שהחברה שהתפרקה או הפסיקה את פעילותה או העבירה את נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית, עשתה זאת מבלי שנותרו לה אמצעים לסילוק החוב. משילוב שתי ההוראות יצאנו למדים כי קיימים שישה מבחנים מצטברים, אשר בהתקיים חמישה מהם עומדת החזקה כנגד החברה כי נכסיה הוברחו והנטל עובר אל בעל השליטה לסתור את החזקה (ראו: רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון [פורסם בנבו](25.10.12); ע"א (חי') 52287-06-18‏ ‏ המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל, [פורסם בנבו](15.5.19); עת"מ (חי') 26026-05-12‏ כהן נ' עיריית חיפה , [פורסם בנבו](26.7.12)).
לטענת התובעת התנאים המצטברים, המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התקיימו בענייננו. א. הנתבע מחזיק 85% ממניות הנתבעת; ב. הנתבעת אינה פעילה; ג. הנתבעת היא חברה פרטית; ד. חלף המועד להשיג או להגיש ערר על החוב ועל כן החוב חלוט; ה. הנכס לא שימש למגורים אלא לעסקה של הנתבעת. על כן הנטל לסתירת החזקה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה רובץ לפתחו של הנתבע.
מנגד טענו הנתבעים כי במסגרת נטל ההוכחה לקיום ששת התנאים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היה על התובעת להוכיח כי לחברה היו נכסים ורק לאחר מכן היה עובר הנטל אליו להוכיח כי אלה לא הועברו אליו ללא תמורה.
יצאנו למדים כי הצדדים אינם חלוקים לגבי התקיימות מרבית התנאים למעט התנאי בדבר קיומם של נכסים לחברה.
עמדת הנתבעים אינה מתיישבת עם קביעת בית המשפט ברע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון [פורסם בנבו](25.10.12) לפיה:
"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר".
בעניין זה ציין בית המשפט בע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו [פורסם בנבו](22.6.10) :
"...תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעלי השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחרי מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר, וכל העברת נטל הוכחה אל כתפיה סותר את כוונת המחוקק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים .
...ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל...".
יחד עם זאת, להוכחת קיום נכסים לנתבעת הסתמכה התובעת על חוות דעת רואה החשבון פן, מטעמה, ממנה עולה כי לנתבעת היה רכוש וציוד בשווי של 140,000 ₪ שנעלמו מהדו"ח האחרון. התובעת הפנתה לעדותו של רואה החשבון של הנתבעת שאישר בסעיף 18 לתצהירו את האמור בחוות הדעת של רואה החשבון פן. בעדותו רואה החשבון של הנתבעת טען כי מדובר בציוד שהושאר על ידי הנתבעת במסעדות לאחר סגירתן, ולכן אין המדובר בהברחת נכסים.
גם הנתבע לא הכחיש הרכוש בסך של בסך של 141,294 ש"ח, אך טען כי מדובר בהשקעות שבוצעו במבנה עצמו ועם נטישתו מטבע הדברים נותר בו ציוד.
בנוסף מסגרת עדות רואה החשבון של הנתבעים אישר רואה החשבון כי הנתבעת קיבלה החזרי מס ממע"מ ומס הכנסה בסך של 40,321 ש"ח (בפרוטוקול עמ' 17 ש' 13-6) ולטענתו מדובר בהחזרי מס לשנת 2010 והם אינם רלבנטיים להפסקת הפעילות בשנת 2015.
בנסיבות אלה די לי בדו"חות שהוגשו על ידי הנתבעים, עדות הנתבע ורואה החשבון על מנת להניח את הבסיס הראייתי הדרוש להוכחה כי היה לנתבעת רכוש באופן המקים את החזקה מכוח הוראת סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה ומעביר את הנטל אל הנתבעים לסתור אותה.
גישת הפסיקה היא כי לצורך עמידה בנטל לסתירת החזקה בסעיף 119א(א) אין די באמירות כלליות או התייחסות כוללנית לנכסי החברה. על בעל השליטה לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובותיה של החברה (ראו: בע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו [פורסם בנבו](22.6.10).
אמנם הנתבעים הגישו דו"חות כספיים והביאו לעדות את רואה החשבון, אולם אני סבורה כי בנסיבות העניין לא עמדו בנטל המוטל עליהם לסתירת החזקה.
עיון בדו"ח הכספי ליום 31.12.15 מלמד כי תחת העמודה של שנת 2014 מופיע רכוש שאין לא זכר בשנת 2015. לא מצאתי הסביר מניח את הדעת בטענות ובראיות הנתבעים המלמד היכן נמצא אותו רכוש. הטענה כי "נגרט" אין בה כדי לשכנע כיוון שלא ברור מגרסת הנתבעים מהו אותו ציוד, מה ערכו, האם "נגרט" כולו או חלקו. הנתבע טען בעדותו כי הציוד שנותר עוקל על ידי התובעת ואין לו ביטוי ברישומי החוב שלה. גם טענה זו אין בה די שכן לא ניתן ללמוד ממנה כי הציוד שנותר הוא כל הציוד שהיה בבעלות הנתבעת בזמן הרלבנטי ומה היה ערכו.
באשר להחזר המס לא הובהר מה נעשה בכספים. לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי המדובר בהחזר לשנת 2010 ואינו קשור לשנת 2015 וזאת נוכח העובדה כי בענייננו המדובר בחובות אשר חלקם קדמו לשנת 2010. יותר מכך, אם הכספים התקבלו לאחר הפסקת פעילות החברה מה הרלבנטיות לגבי איזו שנה הוחזרו, המדובר בכספים שניתן היה לשלם עמם את החובות ולא נעשה כך.
בנסיבות העניין אני סבורה כי נוכח תמונת המצב שהתבררה לפיה היו לנתבעת נכסים לגביהם לא ניתן הסבר מניח את הדעת לאן נעלמו, לא עלה בידי הנתבעים לסתור החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה ועל כן ובשילוב עם הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, רשאית הייתה התובעת לנקוט בהליכים כנגד הנתבע באופן אישי לגביית חוב הארנונה.
הרמת מסך מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות:
עקרון הרמת מסך מעוגן היום בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות, בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל המניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010(; ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.2005) ).
על מנת להרים הנטל הראייתי המוטל על התובע הרמת מסך, נדרשת ממנו כמות מעטה של ראיות. די לו אם יעורר חשד בהתנהלות החברה על מנת להעביר את הנטל אל הנתבע להביא ראיות ולהסביר את אופן ההתנהלות על מנת להסיר החשד ואם לא יניח את הדעת, תתקבל התביעה ויורם מסך ההתאגדות (ראו: תא (י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר [פורסם בנבו]( (29 בדצמבר 2005 ) וההפניות שם; וראו גם: רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ [פורסם בנבו](22.4.13)).
לטענת התובעת יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הנתבעת נוכח התנהלותו בחוסר תום לב כבעל עניין בנתבעת ובהעדפת נושים.
לטעמה של התובעת הוכח כי הנתבעים לא שילמו דבר על חשבון החובות שצברו ומנגד שילמו לזכאים אחרים אשר יש להם יכולת להתלות מתן השירות בתנאים, בעוד התובעת אינה יכולה להפסיק את שירותיה. התובעת מפנה לעדותו של הנתבע שהעיד כי שילם חובות לאנשים שהיה חתום להם ערבות אישית. ראיה נוספת לטענת התובעת היא העובדה שהתבררה בעקבות עדות רואה החשבון כי החוב של הנתבעת לנתבע אינו משקף חוב אמיתי אלא מדובר בייחוס של כלל חובות החברה לנתבע לנוכח העובדה שחלק מהם שולם מכיסו של הנתבע. בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי מדובר בהעדפת נושים בוטה ולא במצב בו בעל השליטה משקיע בתחילת הפעילות כספים ובמשך זמן מה לאחר שהחברה נקלעה לקשיים בניסיון להציל אותה משהה תשלום כזה או אחר. בנוסף ציינה התובעת את העובדה כי הנתבע שילם ארנונה לגבי נכס אחר שבו ניהל עסק שצבר הפסדים אף הוא משום שמדובר היה בנכס בבעלותו והוא היה צריך לקבל אישור לטאבו למכירתו.
הנתבע טען כי לא די בכך שמדובר בחברות "משפחתיות" שבעל העניין עשה בהן כרצונו כדי להצדיק הרמת מסך. כן טען כי פעילות בדחק כלכלי וכישלון עסקי אינו מהווה עילה להרמת מסך. בהסתמך פסיקה אליה הפנה טען הנתבע כי גם אם בחר לשלם לצדדים שלישיים חובות על מנת להמשיך את פעילות העסק מתוך כוונה ובתום לב שיתגבר על הבעיות בסופו של יום והעדיף זאת על תשלומי ארנונה אין בכך כדי להצדיק הטלת חבות אישית עליו. להצדקת התנהלותו טען הנתבע כי הוא לא משך כספים מהחברה אלא המשיך להזרים לה כספים עד שהחברה נותרה חייבת לו סכום אסטרונומי של כ- 4.5 מיליון ש"ח. הנתבע גם הכחיש כי שילם מהיום הראשון כספים מחשבונו האישי וטען כי שולמו כספים שהחברה הרוויחה בזמן פעילותה.
נוכח התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט ואמות המידה שהתוו בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, אני סבורה כי במקרה זה יש לקבוע כי הנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת כדי לקפח את התובעת ובנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי בחובות הארנונה של הנתבעת.
בהיעדר כל הכחשה מצד הנתבעים כי שילמו כספים לנושים אחרים של הנתבעת ללא כל הסבר מוצדק, די בתשתית הראייתי שהובאה על ידי התובעת כדי ללמד על התנהלות בלתי תקינה של הנתבעים בגדרי החברה.
מנגד, ההסברים שנתנו הנתבעים לאופן ההתנהלות לא הניחו את דעתי.
ניסיון הנתבע להציג את פני הדברים כאילו פעל מתוך דחק כלכלי ובתקווה כי יתגבר על הבעיות אינה מתיישבת עם הטענה שלא נסתרה כי תשלומי הארנונה לא שולמו מתחילת ההחזקה בנכסים, עת רק פתח את העסק. לא סביר כי עם פתיחת העסק היה בקשיים כלכליים. זאת ועוד, מעדות הנתבע ורואה החשבון עולה כי מדובר בבחירה מודעת לשלם כספים לספקים ולגורמים אשר באפשרותם להפסיק את השירות לעסקיו של הנתבע על פני תשלום לתובעת שאינה יכולה לעשות כן. בנוסף, הנתבע אישר בעדותו כי שילם למע"מ סך של 55,635 ש"ח שנה וחצי לאחר שהחברה הפסיקה לפעול, מבלי שהייתה לו ערבות אישית למע"מ, וזאת ללא הסבר מדוע שילם למע"מ אך לתובעת לא שילם (ראו: בפרוטוקול עמ' 14 ש' 16-12). התנהלות זו מהווה העדפת נושים מתוך שיקול קר ובאופן שיש בו כדי לקפח את התובעת ולדידי די בה כדי להצדיק הטלת חבות על הנתבע שהחברה שבבעלותו נמנעה מלשלם מס.
לכך מצטרפת גם העובדה כי הנתבעים בחרו לייחס את כל חובות החברה לנתבע.
הנתבע ניסה להציג מצג לפיו הוא לא משך כספים מהנתבעת אלא רק השקיע בה והוא נותר מול שוקת שבורה כשהנתבעת נותרה חייבת לו 4.3 מיליון ₪. הצגת הדברים בדרך זו למעשה מעוותת. הנתבע בחר להשקיע כספים פרטיים שלו בנתבעת משיקוליו הוא ועל מנת לייצר רווחים. משיקולים שלהם בחרו הנתבעים להעלים מהדו"חות הכספיים את ההתחייבויות של הנתבעת לנושים ולרשום את הנתבע כנושה היחיד של התובעת. רואה החשבון של הנתבעים נחקר לעניין הרישומים בדו"חות הכספיים ועלה מעדותו כי משיקולים של הגשת דו"חות הוצגו התחייבויות בצורה שהחובות של החברה הועברו לבעל השליטה (בפרוטוקול עמ' 16 ש' 27-16). רואה החשבון לא נתן תשובה ברורה לגבי השאלה האם בד בבד עם רישום הנתבע כנושה של הנתבעת הוא רשם את הסכומים הללו כהפסד השקעה בדו"חות האישיים של הנתבע (בפרוטוקול עמ' 18 ש' 31-21). כלומר הנתבע נרשם כנושה הבלעדי של הנתבעת, חובותיה יוחסו לו והוא בחר לנוחיותו למי מהנושים לשלם ולמי לא תחת כסות האישיות המשפטית הנפרדת ולא ניתן לשלול כי רשם סכומים אלה כהפסד השקעה בדו"חות האישיים שלו ומכל מקום לא הוצגה ראיה כזו.
בנוסף, גם השיטתיות בהתנהלות נתבעים מעידה על חוסר תום לב וכוונה לקפח את התובעת. הנתבע אשר כשל בעסק ברחוב הברזל 7 אשר, הפסיק את הפעילות בו, הגיע להסכמה עם התובעת לפיה ישלם סכום זניח לעומת גובה החוב שצבר בגין הנכס, ובעודו ממתין לאישור ההסכם, חידש את פעילות הנתבעת, הקים שני עסקים נוספים בנכסים בתחום השיפוט של התובעת וגם בהם לא טרח לשלם את הארנונה. התנהלות זו מעידה כי אין המדובר ביד המקרה אלא בכוונת מכוון שהנתבע בחר שלא לשלם את מסי הארנונה בגין הנכסים הנדונים בתביעה. העובדה כי הנתבע שילם ארנונה בנכס אחר שבבעלותו אינה סותרת מסקנה זו, שכן על אף הכחשתו כי שילם לצורך קבלת האישור לטאבו, עמדת התובעת הגיונית ומתקבלת על הדעת נוכח התנהלותו לגבי יתר הנכסים ומעידה על חוסר תום הלב בהתנהלותו.
יש לתת את הדעת גם לעובדה כי במקרה של התובעת אינה נושה רצוני של הנתבעת. התובעת לא התקשרה עם הנתבעת ולא בחרה בה לצורך החזקה בנכסים הנדונים. כמו כן אין באפשרות הנתבעת להפסיק מתן השירות לנתבעת. מעדות הנתבע התברר כי דאג לתשלום חובותיה של הנתבעת לאותם נושים שהחזיקו בידיהם ערבויות אישיות או שהיה נתון בהם לחבות אישית או ענישה כגון רשויות מע"מ (בפרוטוקול עמ' 14 ש' 18-1).
סיכומו של דבר, אני סבורה נוכח דרך ההתנהלות של הנתבעים אשר נקטו בהעדפת נושים זהו המקרה החריג שבו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי לקפח את התובעת כנושה של הנתבעת, ובנסיבות העניין צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בחובות הנתבעת לתובעת.
גובה החוב:
לטענת הנתבעים ניתן לראות שבהסדר הפשרה ומכתב הביטול שלו כי החוב כולל חובות מים שלא ניתן לגבות מבעל השליטה. עוד טענו הנתבים כי קיימים הבדלים של עשרות אלפי שקלים בין הדרישות בהפרשי זמן קצרים.
התובעת טענה כי תדפיסי החוב שצורפו לתצהירה של נציגת התובעת בהם בגדר רשומה מוסדית ותצהירה הוא במעמד של תעודת עובד ציבור. הנתבע לא הגיש תצהיר נגדי ולא סתר את החזקה בדבר נכונות ספרי התובעת הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. הנתבעים גם לא הגישו תחשיב נגדי לחוב הנטען ולא הגישו השגה על החיובים.
התביעה הנדונה נתמכה בתדפיס חיוב. בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי [פורסם בנבו] (21.8.2012) קבע בית המשפט כי סעיף 318 לפקודת העיריות, קובעת את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה". בית המשפט דחה טענה הנוגעת לגובה החיוב מקום שבו לא הוגשה ראיה סותרת את האמור בתדפיסי החוב ולא הוצגה חלופה לעניין גובה החוב. כך גם במקרה זה, מעבר להעלאת הטענה הנתבעים לא הציגו כל תחשיב או חלופה משלהם לעניין גובה החוב. יחד עם זאת, מאחר שהתביעה הוגשה ביום 18.5.17, והגעתי למסקנה כי החוב שנוצר יותר משבע שנים קודם להגשת התביעה התיישן, יהיה על התובעת להגיש תדפיס חוב עדכני אשר אינו מכיל את יתרות החוב שהתיישנו וככל שנכלל חיוב בגין מים, הרי שבהתאם לעדות נציגת התובעת (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 27-26), יהיה על התובעת להפחיתו מסכום התביעה כנגד הנתבע.
התביעה שכנגד:
בתביעה שכנגד עותר התובע שכנגד לחייב את התובעת להשיב לו כספים שגבתה ממנו שלא כדין מאחר שהוכח שלא היה מקום לגבות ממנו את חובות הנתבעת.
בנוסף תבע התובע שכנגד פיצוי בגין לשון הרע ועגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מההליכים האגרסיביים שננקטו נגדו.
נוכח המסקנה כי התובעת/נתבעת שכנגד, הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מהנתבע בגין חובה של הנתבעת מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות ומכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, איני רואה מקום להורות לתובעת להשיב לנתבע כספים שנגבו על חשבון חובות הנתבעת.
באשר לתביעת הפיצוי מכוח לשון הרע ועגמת נפש, הרי גם דינה להידחות נוכח הקביעה כי נקיטת ההליכים כנגד הנתבע הייתה כדין.
סיכום:
לאחר שבחנתי טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי על התביעה להתקבל באופן חלקי.
התביעה הנוגעת לחובות שנוצרו יותר משבע שנים קודם להגשת התביעה התיישנה, ועל כן נדחית.
התביעה מתקבלת לגבי החובות שנוצרו שבע שנים לפני הגשת התביעה ואילך.
התובעת תגיש בתוך 30 ימים מהיום, תדפיס חוב עדכני בגין החובות שנוצרו שבע שנים לפני הגשת התביעה ועד למועד הגשת התביעה.
ככל שנכללים חובות בגין מים, תפחית התובעת גם סכומים אלה מסכום התביעה.
התובעת תגיש פסיקתא לחתימה המכילה את סכום החוב המעודכן כנדרש ותשאיר מקום לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
התביעה שכנגד נדחית.
הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין התביעה שכנגד ייפסקו ביחד עם פסיקת שכר הטרחה וההוצאות בהליך העיקרי.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ז' אדר תש"פ, 03 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.