הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 38089-01-18

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובעת:

יו.טי.אס – יוניברסל פתרונות תחבורה בע"מ

נגד

הנתבעת 1:
גלובל נטוורקס טכנולוגיות אינטרנט בע"מ

פסק דין

ההליך
לפני תביעה כספית על סך 48,368.63 ₪, לתשלום חוב בגין השכרת כלי רכב על ידי התובעת לנתבעת ועובדיה.
התובעת היא זכיינית של חברת "אוויס" בישראל, ועוסקת בין השאר בהשכרת כלי רכב.
יצוין כי בעת ההתקשרות בין הצדדים נקראה התובעת "דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ/קרדן רכב בע"מ" ושמה הוחלף ליו.טי.אס. יוניברסל פתרונות תחבורה בע"מ.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עמה נחתם הסכם להשכרת כלי רכב, וכנגד 6 עובדי הנתבעת אשר חתמו על הסכמי השכרת רכב פרטניים.
במהלך בירור ההליך נמחקו ששת הנתבעים הנוספים והתביעה המשיכה להתנהל כנגד הנתבעת בלבד.
התובעת הגישה תצהיר של הגב' ענת שרעבי כעדות ראשית מטעמה. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מנכ"ל הנתבעת מר גיא כהן (להלן: "מר כהן").
מר כהן ויתר על חקירת הגב' שרעבי. מר כהן נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת התובעת השכירה לנתבעת שישה כלי רכב בגינם נותרה חייבת סך של 48,368.63 ₪.
הנתבעת לא חלקה על טענות התובעת בדבר השכרת כלי הרכב שפורטו בכתב התביעה ועל יתרות החוב. יחד עם זאת העלתה טענה לגבי אופי ההתקשרות בין הצדדים, אשר לדידה היתה בדרך של עסקת רכש גומלין. כן טענה כי פרעה החוב בעקבות פשרה אליה הגיעה עם התובעת. בנוסף טענה לשיהוי בהגשת התביעה אשר פגע בהגנתה ובגינו יש להעביר הנטל להוכחת אי הפירעון אל התובעת.
המחלוקת
שלוש שאלות שנויות במחלוקת בין הצדדים:
אופי ההתקשרות בין הצדדים, האם בעסקת רכש גומלין או בתמורה כספית?
האם הושג הסכם פשרה בין הצדדים ואם כן – האם הנתבעת פרעה חובה על פי הסכם הפשרה.
שיהוי בהגשת התביעה.
דיון
א. אופי ההתקשרות בין הצדדים, האם בעסקת רכש גומלין או בתמורה כספית?
אין חולק בין הצדדים כי התקשרו בהסכם להשכרת כלי רכב.
להוכחת התביעה צירפה התובעת הסכם התקשרות מיום 27.12.11 (נספח 2 לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת) (להלן: "הסכם ההתקשרות") ואת מסמכי השכרת כלי הרכב והחשבוניות לתשלום (נספחים 3 – 9 לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת).
הנתבעת טענה כי ההתקשרות בין הצדדים החלה עוד בשנת 2010 עת הוסכם בין הצדדים, בעל פה, על עסקת רכש גומלין, לפיה התובעת תעמיד לרשות הנתבעת שישה כלי רכב בתמורה לשירותי פרסום באתרי האינטרנט שבבעלות הנתבעת.
עוד טענה הנתבעת כי בתחילת שנת 2011 נחתם עם התובעת הסכם רכש גומלין, לפיו התובעת תעמיד לרשות הנתבעת שישה כלי רכב בתמורה לשטחי פרסום באתרים שונים. ובשלב מסוים במהלך שנת 2012 סוכם בין הצדדים להמיר את עסקת רכש הגומלין המלאה בעסקת רכש גומלין חלקית, באופן שחלק מהתשלום יבוצע כספית וחלק בהמשך פרסום באתרי הנתבעת.
השאלה האם ראשיתה של ההתקשרות בין הצדדים בשנת 2010 בהסכם בעל פה אינה בעלת חשיבות בענייננו, שכן החוב הנטען ממילא מאוחר לשנת 2010 ושני הצדדים הסתמכו בטיעוניהם על הסכמים בכתב המאוחרים לשנת 2010, אשר מתווים את היחסים ביניהם.
הנתבעת הציגה אסמכתא בדבר קיומו של הסכם מכר גומלין מיום 16.1.11 , בנספח 1 לכתב הגנתה (להלן: "הסכם הברטר"), המוכתר בכותרת "סיכום הבנות לרכש גומלין בין גלובל נטוורקס לבין דן רכב ותחבורה".
התובעת החתומה על הסכם הברטר, לא הכחישה קיומו של הסכם הברטר אך הפנתה את תשומת הלב לעובדה כי המדובר בהסכם עם חברת "לוחות מקוונים בע"מ", וטענה כי לא מצאה כל עדות למתן שירותי פרסום לתובעת.
להוכחת גרסתה הפנתה התובעת להסכם הברטר ולחשבוניות אשר הוצאו על שם לוחות מקוונים בע"מ. מר כהן בעדותו אישר כי לוחות מקוונים בע"מ רשומה בהסכם הברטר והחשבוניות שלה (בפרוטוקול עמ' 9 ש 25-23 ועמ' 10 ש' 14-11). במסגרת עדותו הוצגה בפני מר כהן כרטסת של חברת לוחות מקוונים בע"מ והוא אישר כי החשבוניות שהציג נזקפו לזכותה של חברת לוחות מקוונים בע"מ (בפרוטוקול עמ' 10 ש' 32-30).
עיון בהסכם הברטר מלמד כי מעבר להכתרתו כסיכום הבנות בין התובעת לנתבעת, צוין במבוא להסכם כי הוא בא להסדיר את תנאי רכש הגומלין בין התובעת לבין לוחות מקוונים בע"מ ולא הנתבעת, וזאת על אף שנחזה כי ההסכם נערך על ידי הנתבעת, בהיותו מודפס על נייר פירמה שלה. יחד עם זאת לוחות מקוונים בע"מ הוגדרה בהסכם "(להלן "גלובל")". דהיינו הצדדים התייחסו תחת השם גלובל לשתי החברות גם לנתבעת שזהו שמה וגם ללוחות מקוונים בע"מ. בנוסף החתימה על הסכם הברטר נעשתה בחותמת של חברת לוחות מקוונים בע"מ הנושאת מספר ח.פ. אחר מזה של הנתבעת ולמעשה מדובר באישיות משפטית נפרדת.
לאור כל האמור, הסכם הברטר מיום 16.1.11 אמנם מאשש הטענה בדבר קיומו של הסכם רכש גומלין, אולם הוא גם מחזק את גרסת התובעת כי מטרתו להסדיר את תנאי רכש הגומלין בין התובעת לחברת לוחות מקוונים בע"מ, או למצער , נוכח העירוב בין הנתבעת לבין לוחות מקוונים בע"מ הסדיר את תנאי הרכש בין שתיהן לבין התובעת. זקיפת החשבוניות בכרטסת לוחות מקוונים בע"מ שאושרה על ידי מר כהן מחזקת אף היא את גרסת התובעת בעניין זה. חיזוק נוסף להתקשרות עם שתי חברות ולא רק עם הנתבעת נמצא בשתי הכרטסות שצורפו לתצהירי הצדדים. האחת, כרטסת הנתבעת אצל התובעת המופיעה כנספח 3 לתצהיר הנתבעת. והשנייה, כרטסת לוחות מקוונים בע"מ אצל התובעת המופיעה כנספח 4 לתצהיר המשלים של התובעת, שמר כהן אישר בעדותו.
בנסיבות אלה, הוכח לפני כי הייתה התקשרות עם התובעת בדרך של רכש גומלין. אולם נראה כי ההתקשרות בדרך זו הייתה עם חברת לוחות מקוונים בע"מ או כי יושמה בקשר עמה וזאת לאור זקיפת החשבוניות בכרטסת שלה.
באשר לטענת הנתבעת כי בשלב מסוים במהלך שנת 2012 סוכם בין הצדדים להמיר את עסקת רכש הגומלין המלאה בעסקת רכש גומלין חלקית, באופן שחלק מהתשלום יבוצע כספית וחלק בהמשך פרסום באתרי הנתבעת. הנתבעת לא טענה כי ההסכם היה בעל פה ולא מצאתי כי הביאה כל ראיה לחיזוק גרסתה זו. הנתבעת אף לא פירטה מה הייתה גדר ההסכמה, בעבור איזה חלק הייתה אמורה לשלם כסף ועבור איזה חלק לתת פרסום. בעדותו מר כהן טען כי מדובר היה שהתובעת תפרסם אצל הנתבעת תמורת 13,000 ₪ ואם הנתבעת תיקח כלי רכב מעבר ל- 13,000 ₪ הם יהיו בתשלום (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 22-20). עדותו של מר כהן לא נתמכה בראיה כלשהי.
תביעת התובעת מבוססת על הסכם מאוחר להסכם הברטר, הוא הסכם ההתקשרות מיום 27.12.11 אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה ונחזה כי הסכם זה נערך על נייר הפירמה של חברת "אוויס" ונחתם על ידי הנתבעת.
עיון בהסכם ההתקשרות מלמד כי הוגדרו בו תנאי תשלום כספיים בלבד ואין בו התייחסות כלשהי לעסקת רכש גומלין. הנתבעת לא טענה דבר לעניין תוקפו של הסכם זה ולא סתרה קיומו.
אם כן, לפני גרסת התובעת הנתמכת בהסכם ההתקשרות שהוא הסכם כתוב בינה לבין הנתבעת, המאוחר להסכם הברטר והתמורה המוסכמת בו היא כספית. מנגד לפני גרסת הנתבעת בדבר הסכמה לתשלום חלקי ורכש גומלין. גרסת הנתבעת לא נתמכה בראיה כלשהי, אין בה התייחסות למועדים בהסכם הברטר ולהסכם המאוחר שנחתם עמה, ובנוסף הוכח לפני כי הסכם הברטר מתייחס לחברה אחרת ולכל הפחות לחברה נוספת וכי החשבוניות שהוציאה הנתבעת נזקפו בכרטסת לזכות החברה האחרת. מכל הטעמים הללו מצאתי לדחות את טענת הנתבעת בדבר עסקת הברטר ולקבל את גרסת התובעת כי התמורה שהיה על הנתבעת לשלם לה בגין כלי הרכב הנדונים בתביעה זו היא תמורה כספית.
האם הושג הסכם פשרה בין הצדדים ואם כן – האם הנתבעת פרעה חובה על פי הסכם הפשרה.
לטענת הנתבעת במהלך ספטמבר 2012 התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע ליתרת החוב. בעקבות משא ומתן עם גיל שגיב מאת התובעת, הגיעו להסכם הפשרה לפיו החוב יועמד על סך של 25,000 ₪ ותמורתו תספק הנתבעת לתובעת שירותי פרסום. הנתבעת טענה כי למעשה מדובר במדור פרסומי שכבר היה באוויר וכל מה שהיה על הנתבעת לעשות הוא להותירו באוויר. הנתבעת עשתה כן ובכך מילאה חלקה בהסכם. הראיה לקיומו של הסכם זה מבחינת הנתבעת הוא ההתכתבות שצורפה כנספח 2 לכתב ההגנה. בנוסף ביקשה נתבעת לזקוף לחובת התובעת העובדה כי גיל שגיב והעובדים הנוספים שלטענתה היו מעורבים בעניין לא הובאו לעדות וכן להעביר את הנטל אל התובעת להוכיח אי ביצוע הסכם הפשרה נוכח השיהוי בהגשת התביעה.
התובעת טענה מנגד כי ככל שהוסדרו יתרות חוב בהסכם פשרה, הרי שמדובר בעסקה הקשורה ביחסים שבין התובעת ללוחות מקוונים בע"מ ולא ביחסים שבין התובעת לנתבעת. יתרה מכך, טענה התובעת, ככל שאכן הוסכם על הסדרת החוב כאמור, לא הוכח כי הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה. יצוין כי מר כהן ויתר על חקירת נציגת התובעת על תצהיריה ולמעשה הם עומדים בפני בית המשפט כפי שהם.
כלל ידוע הוא בהליך האזרחי כי "המוציא מחברו עליו הראייה". בתביעה שלפני טוענת הנתבעת כי מילאה אחר התחייבותה על פי הסכם הפשרה, שהיא בבחינת טענת "פרעתי" שמהותה היא טענת הודאה והדחה. במצב דברים זה נקודת המוצא היא כי הנטל להוכחת הפירעון מוטל על הטוען כי מילא התחייבותו. (ראו: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000 (1962); רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5)193 (2001); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). במהלך הדיון הנטל יכול לעבור התובע להביא ראיות לסתור כאשר מוכח למשל שיהוי בנקיטת הליכים לזמן ארוך מבלי שיינתן לכך הסבר. אולם נטל השכנוע העיקרי מוטל תמיד על מי שטוען כי הופטר מהתחייבותו (ראו: המ' 22/72 נדב נ' נדב, פ"ד כו(1)603 (1972); ע"א 434/69 קרת נ' חב' חלקה 152 בגוש 7151, פ"ד כד(1)202 (1970)).
מעיון בהתכתבות בין הצדדים עולה כי בהתייחס למכתב התובעת מיום 6.9.12 אודות יתרת חוב של הנתבעת בסך 46,309 ₪ (נספח 1 לתצהיר העדות המשלים של התובעת), משיב מר כהן כי הסכום מוכחש על ידם (נספח 2 לכתב ההגנה).
אינדיקציה למשא ומתן לצורך הסדרת החוב אכן עולה מתוך ההתכתבות האמורה. נושא עסקת הברטר עולה במסגרת השיח בין הצדדים ובמייל מיום 12.9.12 ניתן ללמוד על הסכמה להעמדת החוב על סך של 25,000 ₪ תמורתו תפרסם הנתבעת את התובעת באתר חדרי חרדים במשך שלושה וחצי חודשים עד סוף דצמבר 2012.
באשר לטענת התובעת כי מדובר בהסכמה ביחסים עם לוחות מקוונים בע"מ, לא מצאתי לכך אזכור במסגרת ההתכתבות בין הצדדים והכרטסת שהוצגה על ידי התובעת דווקא מלמדת כי ללוחות מקוונים לא נותרה יתרת חוב באופן התומך דווקא בגרסת הנתבעת לעניין הסכם הפשרה בין הצדדים.
אף על פי ששוכנעתי כי הסכם פשרה כזה אכן הושג, לא הוצגה כל ראיה מצד הנתבעת לביצוע הפרסום הנטען.
טענת מר כהן כאילו המדובר באקט פסיבי שהנתבעת נדרשה פשוט שלא להוריד את הפרסום של התובעת, כשלעצמה אינה מהווה ראיה מספקת להוכחת קיום הצד של הנתבעת בהסכם הפשרה.
גם אם אניח כי זה אכן מה שהיה על הנתבעת לעשות, הרי שיש לדבר ביטוי בהנהלת החשבונות של הנתבעת. כשם שלוחות מקוונים בע"מ הוציאה חשבוניות בעסקת הברטר כך היה גם על הנתבעת לעשות ולהציגן כראיה לביצוע הפרסום. סביר גם להניח כי קיים תיעוד באתרי האינטרנט המפרסמים אשר ניתן היה להביאו. הנתבעת לא עשתה כן ועל כן לא עלה בידה להוכיח הפירעון הנטען.
באשר לטענת הנתבעת כי התובעת נמנעה מהבאת ראיה רלבנטית. התובעת הודיעה במסגרת הגשת התצהיר המשלים כי גיל שגיב ועידן סנוף אינם עובדים בה יותר. כאמור, הנטל להוכחת טענת הפירעון מוטל על הנתבעת. ככל שהנתבעת סברה כי גיל שגיב, עידן סנוף או מי מעובדי התובעת האחרים יכולים לשפוך אור על הסיטואציה ונוכחה כי לא הוגשו תצהירים מטעמם יכולה הייתה לעתור לזמנם לעדות. הנתבעת לא עשתה כן ובנוסף ויתרה על חקירת נציגת התובעת ובכך למעשה לא הביאה לכדי בירור את הנסיבות בגינן לא הובאו לעדות ולא הוכיחה כי המדובר בעדים המצויים בשליטתה של התובעת. החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלבנטית, היא ראיה הניתנת לסתירה ומשלא הוכח בפני כי מדובר בעדים בשליטת התובעת וכי אין לה הסבר מניח את הדעת מדוע לא הביאה אותם לעדות, לא מתקיימת לגביה החזקה האמורה.
טענת השיהוי תבחן בהרחבה להלן, אולם אומר כבר עתה כי אינו סבורה כי הורם הנטל להוכחת השיהוי באופן המעביר את הנטל על התובעת להוכיח את אי קיום הסכם הפשרה.
לסיום פרק זה אתייחס לטענת הסבירות של הנתבעת – בית המשפט נדרש להכריע במחלוקת עובדתית על יסוד מכלול הראיות שהוגשו על ידי בעלי הדין ובהתאם לנטלי ההוכחה הרלבנטיים. הציפייה כי בית המשפט יניח כי ההסכם בוצע על ידי הנתבעת מאחר שמר כהן שמח שהצדדים הגיעו להסכמה ויזם את הפנייה לתובעת, כשלעצמה אינה מתיישבת עם תפקידו של בית המשפט במקרה זה. בית המשפט יידרש לשאלת הסבירות כאשר אינו יכול להכריע אילו מבין הגרסאות היא הנכונה. במקרה זה אין המדובר במצב בו המאזניים מעוינים אלא במצב בו הנתבעת אשר עליה הנטל להוכיח גרסתה לא הביאה ראיה להוכחת ביצוע חלקה בהסכם הפשרה וזאת ללא הסבר מניח את הדעת. יכולים להיות אינספור הסברים לאי קיום הסכם פשרה והציפייה כי בית המשפט יניח כי ההסכם בוצע מבלי שהנתבעת תמלא את חלקה להוכיח גרסתה ולו במעט, אינה מתקבלת על הדעת.
שיהוי בהגשת התביעה
לטענת הנתבעת, התביעה לוקה בשיהוי ניכר בן חמש שנים, עת התקשורת בין הצדדים נסתיימה בסוף שנת 2012 והתביעה הוגשה רק בשנת 2018. עקב כך הורע מצבה של הנתבעת להוכיח טענותיה. מנגד התובעת טענה כי בשנת 2015 נשלחו מכתבי התראה לכתובתה הרשומה של הנתבעת ברשם החברות. כן טענה כי הנתבעת לא הוכיחה כי מצבה הורע ונגרם לה נזק ראייתי.
טענת שיהוי המועלת כנגד תובענה אזרחית, בתקופת ההתיישנות, נתפסת כטענה קשה המתערבת ומשנה את תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק ועשויה לפגוע בזכויותיו הדיוניות של התובע להוכיח זכותו לסעד משפטי. הגישה בפסיקה היא כי טענות שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות וגרימת נזק ראייתי תתקבלנה בנסיבות חריגות בלבד, מקום בו בהשתהות בפנייה לבית המשפט נעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה באופן המגיע כדי שימוש לרעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעת לא להיתבע. בית המשפט קבע כי האיחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור של התובעת על תביעתה והדרישה בפסיקה היא כי יתקיים מצג ברור מצד התובעת אודות המחילה או הוויתור על זכות התביעה הנתונה לה, תוך שנקבע כי מוטלת על הטוען למחילה או ויתור על התביעה, רמת ההוכחה נכבדה וכן נקבע כי התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..." (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003).
ראשית יצוין כי טענת השיהוי של הנתבעת הלכה והתפתחה במסגרת טיעוניה. בכתב ההגנה רק צוין כי חלפו חמש שנים מסוף שנת 2012 עד סוף שנת 2017 שהתובעת החלה לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת. בכתב ההגנה לא נטען כי נגרם לנתבעת נזק ראייתי או אחר להגנתה של הנתבעת כנגד התביעה. בסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית של מר כהן נטען כי הקושי של התובעת לברר את העובדות לאשורן הוא תוצאת השתהותה במשך חמש שנים. גם כאן לא נטען לגבי נזק שנגרם לנתבעת. הטענה בדבר הנזק לנתבעת הועלתה בפועל רק במסגרת סיכומי הנתבעת. המדובר בטענה עובדתית אשר היה על הנתבעת להעלות במסגרת כתבי הטענות שלה ולהוכיח בראיות ואין די להעלותה בסיכומים. בנסיבות אלה ניתן היה לדחות הטענה כבר בשלב זה.
עדותה של גב' שרעבי בסעיף 4 לתצהיר העדות המשלים מטעמה לא נסתרה. חיזוק לגרסתה נמצא בעדותו של מר כהן לפיה לחברות הנדונות אין כיום משרד. מר כהן אף לא נתן הסבר לרישום כתובתן ברשם החברות בשונה מהכתובת שטען בעדותו כי היא הכתובת (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 25-19 ועמ' 9 ש' 1). בנסיבות אלה שוכנעתי כי התובעת התקשתה לאתר את הנתבעת.
גם אם אניח כי התובעת לא הזדרזה לאתר את הנתבעת ולהגיש נגדה התביעה, לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה בדרך כלשהי כי נגרם לה נזק ראייתי, או נמנע ממנה להוכיח הגנתה. הנתבעת אף לא הצביעה כי התובעת התנהלה בדרך בלתי ראויה או כי הוצג בפניה מצג מצד התובעת כי היא מוותרת או מוחלת על זכותה.
אשר על כן אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שיהוי באופן המצדיק דחיית התביעה נגדה וכפועל יוצא מכך לא מצאתי כי יש להעביר את הנטל להוכחת אי קיום הסכם הפשרה אלא כתפי התובעת.
אוסיף ואומר כי גם במישור הכספי לא נגרם לנתבעת נזק כתוצאה ממועד הגשת התביעה שכן בכתב התביעה התובעת אינה עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב ואף לא מיום הגשת התביעה אלא רק מיום מתן פסק הדין.

סיכום
לאחר שבחנתי טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח פירעון החוב על פי הסכם הפשרה אליו הגיעה עם התובעת. לפיכך ומשדחיתי טענת השיהוי, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל.
בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה נוספת לעניין גובה החוב ולפיה ככל שתתקבל התביעה עליה לעמוד על סך של 25,000 ₪ בהתאם להסכם הפשרה. המדובר בטענה עובדתית חדשה אשר הועלתה בסיכומי הנתבעת ומעבר להרחבת החזית האסורה לא ניתנה לתובעת אפשרות להתייחס אליה ולחקור את הנתבעת לגביה ועל כן הטענה נדחית.
התובעת טענה בסיכומיה כי יש להשית ההוצאות בהן חויבה בגין מחיקת הנתבעים 5 ו- 6 מהתביעה על הנתבעת, מאחר שבעת הגשת התביעה לא היה בידיה המידע מי אחראי לתשלום עבור השימוש בכלי הרכב האם הנתבעת או הנתבעים 5 ו- 6, והנתבעת סירבה לקחת אחריות על אותם עובדים. הנתבעת טענה מנגד כי הבהירה לתובעת מספר פעמים שהנתבעים 5 ו- 6 אינם קשורים להתקשרות בין הצדדים ועל כן יש להותיר את החיוב בהוצאות על התובעת.
מעיון בתכתובות בין הצדדים מיום 6.6.17 שצורפו כנספח 10 לתצהיר העדות הראשית של התובעת ואושרו על ידי מר כהן (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 12-10) עולה בבירור כי הנתבעת לוקחת אחריות על חלק מעובדיה למעט הנתבעים 5 ו- 6.
בנסיבות אלה נראה כי לא היה מנוס לתובעת אלא לתבוע גם את הנתבעים 5 ו- 6. סעיף 17 לכתב ההגנה אליו מפנה הנתבעת נוסח באופן כללי והציפייה כי התובעת תוותר על זכות התביעה שלה בהסתמך על אמירה כללית זו אינה מתקבלת על הדעת. לפיכך התנערות הנתבעת מאחריות כלפי הנתבעים 5 ו- 6 היא שאילצה את התובעת לעמוד על תביעתה נגדם והעובדה כי הנתבעים 5 ו-6 נמחקו רק לאחר שהתובעת והנתבעים 5 ו-6 נגררו להוצאות היא פועל יוצא מכך. אשר על כן אני מקבלת את טענת התובעת כי יש להשית ההוצאות על הנתבעת.
אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 48,369 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, בצירוף הוצאות משפט לרבות מחצית ההוצאות שנפסקו לנתבעים 5 ו – 6 בסך 6,214 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ג' תשרי תשפ"א, 21 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.