הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 35765-02-17

לפני
כבוד ה שופט אודי הקר

התובעים:

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד דוד ששון

נגד

הנתבעים:

1.בנק הפועלים בע"מ
2.עו"ד אביחי דרזנר
ע"י ב"כ עו"ד נמרוד דרזנר.

פסק דין

לפניי בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות של תביעה לחוב ארנונה שמקורו בשנים 2001-1998.
ביום 16.2.17 הגישה התובעת, עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה"), תביעה כספית נגד הנתבעים על סך של 57,536.16 ₪ בגין אי תשלום חוב ארנונה עבור חנות מס' 3257 בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן: "הנכס") בתקופה שהחל מיום 19.2.1998 ועד ליום 30.11.2001 (להלן: " התקופה שבמחלוקת").
הנתבע 1, בנק הפועלים (להלן: "הבנק"), הינו נושה של בעל הנכס במועדים שקדמו להיווצרות החוב ומי שלבקשתו מונה הנתבע 2 (להלן: "הכונס") ככונס נכסים לנכס.
תחילתם של הליכי גביית החוב מושא תיק זה בהליכים שנקטה העירייה נגד מי שהיה רשום כבעלים של הנכס בתקופה שבמחלוקת (להלן: "החייב").
ביום 18.12.07, בעקבות תביעת החייב נגד העירייה ואחרים (ובכללם הבנק שהיה מיוצג על ידי הכונס) ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 33816/07 מפי כב' השופטת ריבה ניב ) לפיו בתקופה שבמחלוקת הכונס ירשם כמחזיק של הנכס במקום החייב (להלן: "פסק הדין").
לטענת העירייה, לאור פסק הדין, הכונס הוא המחזיק של הנכס בתקופה שבמחלוקת והוא חייב בתשלום הארנונה עבור תקופה זו והבנק חב בתשלום החוב כשולחו (טענה שנטענה אך בסיכומי העירייה). הנתבעים טוענים, כי הכונס איננו שלוח של הבנק וכי אין בפסק הדין כדי לחייב את הכונס לשלם באופן אישי, רטרואקטיבית, את חוב הארנונה שעה שבמועד מתן פסק הדין (ועד היום) קופת הכינוס הייתה ריקה. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי מכל מקום, יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנותה .
הצדדים מסכימים, כי העירייה לא נקטה כלפי הכונס או הבנק בהליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גבייה) ולטענת העירייה היא אף לא הייתה רשאית לעשות כן.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 09.05.2017 הסכימו הצדדים שאכריע בטענת ההתיישנות בטרם יוגשו תצהירי העדות הראשית, על בסיס סיכומי הצדדים.
לפיכך, בהחלטתי זו לא אדון בכל טענות הצדדים (ובכלל זה בטענת הנתבעים שאין הם חבים בתשלום הארנונה, באופן אישי, מקום בו קופת הכינוס ריקה ובטענתם בדבר זכות העירייה להמשיך ולתבוע החוב מהחייב) ואתמקד אך בהכרעה בטענת ההתיישנות.

דיון והכרעה:
ער אני להלכה הפסוקה, לפיה ככלל בית המשפט לא יטה לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות וכי סילוק על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה. ברם במקרים דוגמת מקרה זה, בהם ההכרעה בטענת ההתיישנות כטענת סף "עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית" (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.09); וכן ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פד סד (2) 82 (19.9.10) (להלן: "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית"). יפים דברים אלו בענייננו ובפרט שעה שהצדדים עצמם הסכימו לברר את טענת ההתיישנות כטענה מקדמית, בטרם הגשת תצהירי עדות ראשית.
משבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל ודין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. אפרט:
אין מחלוקת בין הצדדים, כי חלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד בו נולדה עילת התביעה. זאת בין אם המועד בו נולדה עילת התביעה הינו בתקופת המחלוקת (כטענת הנתבעים) ובין אם המועד בו נולדה העילה הוא ביום 18.12.07 – המועד בו ניתן פסק הדין (כטענת העירייה). לפיכך, לאור הוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") התביעה התיישנה.
הצדדים אף אינם חלוקים על כך שהעירייה לא נקטה בהליכי גביה מנהליים על פי פקודת המיסים (גביה) במהלך התקופה שמהיום בו נולדה העילה ועד למועד הגשת התביעה, לפיכך מרוץ ההתיישנות לא נעצר מכוח נקיטת הליכים כאמור, אפילו היינו מאמצים את גישת העירייה (שאין ביחס אליה הכרעה של בית המשפט העליון), כי הליכים מנהליים מעכבים את מרוץ ההתיישנות גם ביחס לתביעה במסלול השיפוטי.
העירייה מבססת את טענתה, כי אין לדחות התביעה מחמת התיישנות, על שני נימוקים עיקריים: האחד – כי תקופת ההתיישנות במקרה זה הינה 25 שנים, שכן עסקינן בהתיישנות פסק דין על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות וכי תקופה זו טרם חלפה; השני – כי הנתבעים הודו בחוב ובנסיבות אלו לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד הודאתם בחוב וממועד זה לא חלפו 7 שנים.

סעיף 21 לחוק ההתיישנות:
העירייה סומכת את טענותיה על סעיף 21 לחוק ההתיישנות, לפיו: "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות". לטענתה, מקורו של חוב הנתבעים בפסק הדין מיום 18.12.07 בו נפסק שהכונס יירשם כמחזיק בנכס ולפיכך תקופת ההתיישנות של תביעתה הינה 25 שנים ממועד מתן פסק הדין. דין טענה זו להידחות ממספר טעמים:
ראשית – עניינו של סעיף 21 לחוק ההתיישנות בהתיישנות פסק דין ולא בהתיישנות תביעה מכוחו. פסק הדין מיום 18.12.07 אכן לא התיישן ולו הייתה העירייה מבקשת לבצעו בלשכת ההוצאה לפועל היא אכן הייתה רשאית לעשות כן, אלא שפסק הדין כלל לא ניתן לזכותה של העירייה ואיננו קובע סעד אופרטיבי המחייב את הנתבעים לשלם לעירייה סכומים כלשהם. בהגשת תביעה זו העירייה עצמה גילתה דעתה שאין בפסק הדין כשלעצמו כדי לחייב את הנתבעים, שאם לא כן מדוע זה כלל נזקקה להגיש תביעה זו ומדוע לא הגישה את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל?
פסק הדין אך הצהיר מי היה המחזיק בנכס. אין בו סעד אופרטיבי המחייב את הכונס, שכלל לא היה צד לו ככונס (הגם שייצג את הבנק במסגרתו), לשלם את חוב הארנונה וסוגיה זו כלל לא נידונה בגדרו. משניתן פסק הדין, דינו של הכונס (לכל היותר) ככל מחזיק אחר בנכס וזכותה של העירייה לנקוט נגדו בהליכים לגביית חוב הארנונה. מעמדו איננו שונה ממחזיקים אחרים שאין מחלוקת בדבר החזקתם בנכס וזכותה של העירייה לנקוט נגדו בהליכים לאחר מתן פסק הדין כפו פה להוראות הדין ובכללן להוראות חוק ההתיישנות.
במקרה זה העירייה אף רשמה את הכונס כמחזיק בנכס בסמוך לאחר מתן פסק הדין (סעיף 13.1.4 לסיכומיה) ובכל זאת נמנעה מלהגיש תביעתה אלא בחלוף כ- 9 שנים ממועד רישומו. העירייה אף פנתה לכונס, בסמוך למתן פסק הדין והייתה מודעת לטענתו, כי חרף פסק הדין אין הוא חייב בתשלום חוב הארנונה. גם אז לא הגישה העירייה תביעתה. בנסיבות אלו טענת העירייה, כי תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים איננה מתקבלת.
עוד אציין לעניין זה, כי התביעה נגד הבנק התיישנה גם לטענת העירייה. הבנק לא נרשם כמחזיק על פי פסק הדין אלא הכונס. עילת התביעה נגד הבנק איננה מכוח פסק הדין וממילא עילה זו התיישנה שעה שהעירייה לא הגישה תביעתה במועד.
אקדים את המאוחר ואציין, כי טענת העירייה נגד הבנק לוקה בקשיים נוספים, שכן מחד טוענת העירייה, כי הכונס מונה על ידי בית המשפט ואין הוא שליח של הבנק, ועל כן אין זה ראוי שיעלה טענת התיישנות, ומאידך היא היא טוענת, כי הכונס הוא שליח של הבנק ועל כן יש לחייב את הבנק בתשלום החוב.
מכל מקום, לאור האמור, אני דוחה את טענת העירייה לפיה תקופת ההתיישנות בתיק זה הינה 25 שנים.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות:
עוד טוענת העירייה, כי הנתבעים הודו בחוב וכי לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד הודאתם בחוב וממועד זה לא חלפו 7 שנים. לטענת העירייה, התובעים הודו בחוב במסגרת מכתבים שהוחלפו בין הצדדים, בהם הכיר הכונס בחוב הארנונה, אך בד בבד טען, כי אין הוא חב בו באופן אישי שעה שקופת הכינוס ריקה.
ממעט המכתבים שצורפו לתיק עולה, כי אין במכתבים אליהם מפנה העירייה משום הודאה שיש בה להביא לדחיית תחילתה של תקופת ההתיישנות. כדי שהודאה כנ"ל תביא לכך היא חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לשם כך כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית (22.6.08)). במקרה זה יסודותיה של התביעה נותרו במחלוקת בין הצדדים והנתבעים לא הודו בטענות העירייה בעניינים אלו.
משלא הודו הנתבעים בחובתם לשלם את חוב הארנונה והבהירו שלטענתם העירייה רשאית לגבותו רק מקופת הכינוס (הריקה) לא יכלה העירייה לסמוך על "הודאה" זו של התובעים ולסבור שהם מסכימים לשלם החוב וממילא הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינה מסייעת בידה.
יתרה מכך, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאה תחשב ככזו העוצרת את מרוץ ההתיישנות, רק ככל שלא נטענה יחד עם הודאה זו טענת התיישנות: "בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". מהמכתבים שצורפו לתיק עולה, כי גם אם היה ניתן לראות בהם משום הודאה (וכאמור לא כך הוא) הרי שהנתבעים טענו במסגרתם גם להתיישנות החוב. על כן, גם מטעם זה, יש לדחות את טענת העירייה.
לסיום אתייחס לשתי טענות נוספות שהעלתה העירייה בשולי הדברים. האחת: כי מאחר שהיא לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהלית נגד הנתבעים, יש לראות בדרישות התשלום ששלחה להם בתוך תקופת ההתיישנות, כפעולות העוצרות את מרוץ ההתיישנות; והשנייה: כי הכונס מנוע מלהעלות טענות בדבר התיישנות, שכן הוא שימש בזמנים הרלוונטיים ככונס נכסים וכידו הארוכה של בית המשפט ואין זה ראוי שבעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט יעלה טענת התיישנות.
הכלל הוא, כי אין במשלוח מכתבי דרישה שאינם מלווים בהגשת כתב תביעה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. החריג לכלל הינו בנקיטת הליכי גבייה מנהליים מכוח פקודת המיסים גביה (ולא אדרש בתיק זה לעמדות השונות בדבר תחולתו של חריג זה על פי הפסיקה). בענייננו אין מחלוקת, כי לא ננקטו הליכי גביה מנהליים ולפיכך אין במכתבי הדרישה (ככל שנשלחו וככל שיש לראות בהם משום מכתבי דרישה) כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. לפיכך, ניסיונה של העירייה להסתמך על עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון (15.4.15) לא יצלח, שכן עניינו במקרים בהם נוקטת העירייה בפעולות גביה מנהליות, שלא כבמקרה זה בו בחרה העירייה לנקוט בהליך של תביעה אזרחית "רגילה". בכל מקרה ברור שאותו פסק דין אינו מקנה לעירייה דין מיוחד בענייני התיישנות, שלפיו די לה – להבדיל מכל נושה אחר – לשלוח מכתבי דרישה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות במסלול השיפוטי. מכאן שאין בכך שלטענת העירייה היא לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהלית נגד הנתבעים, כדי לאפשר לה להשתהות למעלה מ- 9 שנים בטרם הגישה את תביעתה. משבחרה העירייה שלא לפעול במסלול המנהלי אלא במסלול של הגשת תביעה בהליך אזרחי, היא כפופה להוראות הדין וסדרי הדין כבכל תביעה אזרחית, לרבות הוראות חוק ההתיישנות.
כן אינני מוצא להידרש לטענת העירייה, כי הכונס מנוע מלהעלות טענות בדבר התיישנות, שכן הוא שימש בזמנים הרלוונטיים ככונס נכסים וכידו הארוכה של בית המשפט. אין כל מגבלה שבדין לפיה בעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט לא יעלה טענת התיישנות. לא כל שכן, מקום בו בעל התפקיד נתבע באופן אישי לשלם חוב שלא מתוך קופת הכינוס. (ראו לעניין זה האמור בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית בדבר העלאת טענות התיישנות על ידי המדינה).
לאור כל האמור, דין הבקשה להתקבל. התביעה נדחית ובנסיבות העניין תשלם התובעת לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בגין ההליכים בתיק זה בסך כולל של 3,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ח, 18 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.