הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 3022-05-18

לפני כבוד השופט נצר סמארה

תובעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד בראון

נגד

נתבעים
שולח ההודעה

צדדי ג'

  1. דני אילון בע"מ
  2. זהר רגוטקוביץ

ע"י ב"כ עוה"ד סונדרס ופיינברג

3. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד סוהא יונס

נגד

  1. מנורה חברה לביטוח בע"מ
  2. איתן שוורצון

ע"י ב"כ עוה"ד סוהא יונס

פסק דין

לפניי תביעת תחלוף, בסדר דין מהיר, ה לחיוב הנתבעים בפיצוי כספי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב על רקע תאונת דרכים.

א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים:

תאונת הדרכים ארעה ביום 25.09.2017 בין כלי רכב, מוסג רכב פרטי, מ"ר 62-461-31 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח נזקי רכוש (להלן: "הרכב הפרטי") ובין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 34-420-55, שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1, נהוג בידי הנתבע 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 וצד ג' 1 בביטוח אחריות לנזקי צד ג', באמצעות סוכן הביטוח הוא צד ג' 2 (להלן: "המשאית"). (ולהלן: "התאונה").

לטענת התובעת, בזמן שהרכב הפרטי הוסע כדין הגיחה המשאית מאחורה, ובשל אי שמירת מרווח פגע ברכב הפרטי מאחור. לטענת התובעת, בגין התאונה נגרמו לרכב הפרטי נזקים, אשר הוערכו על ידי שמאי רכב מטעמה והיא נשאה בעלות תיקון הנזקים ובעלות שכ"ט השמאי, ועתה תובעת את הפסדיה מהנתבעים.

הנתבעת 3, היא מבטחת המשאית (להלן: "מבטחת המשאית") טענה כי דין התביעה נגדה להידחות הואיל והכיסוי הביטוחי שרכשה הנתבעת 1 בגין אחריות לנזקי צד ג' אינה מכסה אירוע ביטוחי שנגרם כאשר המשאית הייתה נהוגה בידי נהג בעל ותק נהיגה של פחות מעשרים וארבעה חודשים לאותו סוג כלי רכב. הנתבעת 3 מוסיפה לטעון כי נהג המשאית הוציא רישיון נהיגה למשאית ביום 30.03.2017 בעוד שהתאונה ארעה ביום 25.09.2017, דהיינו ותק נהיגה של כששה חודשים בלבד. לחילופין, טוענת מבטחת המשאית כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג הרכב הפרטי. כמו כן, מכחישה מבטחת המשאית את הנזק הנטען שנגרם לרכב הפרטי ואת היקפו.

הנתבעים 1 ו-2 טענו בכתב הגנתם כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג הרכב הפרטי אשר בלם את רכבו באופן פתאומי. באשר לטענת הכיסוי הביטוחי, טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי על מבטחת המשאית ועל סוכן הביטוח שבאמצעותו נרכשה הפוליסה לשאת באחריות לנזקים שנגרמו באירוע – הן נזקי הרכב הפרטי והן נזקי המשאית. כמו כן, מכחישים הנתבעים 1 ו-2 את הנזק הנטען שנגרם לרכב הפרטי ואת היקפו.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים 1 ו-2 הודעה לצד שלישי כנגד מבטחת המשאית וסוכן הביטוח במסגרתה טוענים כי ככל שיחויבו הנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובעת בנזקיה והפסדיה הרי שמבטחת המשאית וסוכן הביטוח יהיו חייבים לשפותם בסכומים אלו. כמו כן, מבקשים הנתבעים 1 ו-2 במסגרת הודעת צד שלישי לחייב את מבטחת המשאית וסוכן הביטוח בנזקי המשאית.

מבטחת המשאית וסוכן הביטוח טוענים בכתב הגנתם להודעה לצד שלישי להיעדר כיסוי ביטוחי מאחר שהביטוח מוגבל לכל נהג מעל לגיל 24 עם ותק נהיגה של שנתיים לפחות וזאת לפי דרישת הנתבעים 1 ו-2 בשיחה שהתקיימה מול סוכן הביטוח ככל הנראה לכדי לקבל הנחה. יתירה מזאת, טוענים מבטחת המשאית וסוכן הביטוח כי בשיחה שהתקיימה הובהר כי הפוליסה היא לכל נהג מעל גיל 24 בעל ותק נהיגה של שנתיים נהיגה, ולבסוף אישרו הנתבעים 1 ו-2 את הנאמר וביקשו להפיק את הפוליסה. עוד נטען כי אם הנתבעים 1 ו-2 היו מציינים כי אינם מעוניינים בהגבלות בפוליסה, קרי כזו שתכסה גם נהיגה של נהג צעיר ללא ותק נהיגה, הרי שהפוליסה הייתה מתייקרת בשיעור של 25% לערך.

נערכה לפני ישיבת הוכחות ביום 05.03.2019 כאשר בפתחה הציגו הצדדים את המוצגים הבאים: טופס ההודעה על התאונה מטעם התובעת (במ/1)תמונות נזק לרכב הפרטי (במ/2); טופס ההודעה על התאונה מטעם המשאית (במ/3); תמונות נזק נוספות לרכב הפרטי (במ/4); מפרט הביטוח למשאית (במ/5); תעודת ביטוח "חובה" למשאית (במ/6); כתב מינוי שמאי רכב מטעם הנתבעת 1 למבטחת המשאית (במ/7); דוח שמאי לנזקי המשאית (במ/8); חשבונית מס קבלה בגין תיקון המשאית (במ/9); צילום המחאות מטעם הנתבעת 1 למוסך המתקן את המשאית (במ/10); הצעה לביטוח המשאית (במ/11); מכתב דחייה מאת מבטחת המשאית לב"כ הנתבעים 1 ו-2 (במ/12); מכתב דחייה מאת מבטחת המשאית לתובעת (במ/13); תמלול שיחה בין הנתבע 2 לבין נציגת סוכן הביטוח (במ/14); פסיקה בסוגיית ותק נהיגה וגיל הנהג האם מהווה תנאי מקדים או אמצעי להקלת סיכון ועמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין תלוי ועומד בבית המשפט העליון רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה ואח (במ/15 – במ/18).

כמו כן, במסגרת ישיבת ההוכחות נשמעו עדויותיהם של שניים מבעליה של הנתבעת 1, הנתבע 2 ומר דן איילון, ועדותו של סוכן הביטוח.

בתום חקירות העדים, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

ב. הסוגיות שבמחלוקת

אם בתחילת הדרך, ועובר לישיבת ההוכחות, היו הצדדים – לפחות עלי פי כתבי טענות – חלוקים הן בשאלת האחריות לקרות התאונה, הן בשאלת הנזק והן בשאלת הכיסוי הביטוחי, הרי שבפתח ישיבת ההוכחות מתברר כי אין בין הצדדים מחלוקת אמיתית לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין הנזק, באשר כל טענותיהם וכל קו חקירתם של ב"כ הצדדים היו אך לעניין הכיסוי הביטוחי.
רק אומר כי בטופס ההודעה על התאונה מטעם הנתבעים 1 ו-2 צוין "לא שמרתי מרחק בזמן פקק ופגעתי ברכב שלפניי מאחור" . עוד באותו הטופס בתשובה לשאלה "מי לדעתך אחראי לארוע התאונה? סומנה הבחירה "אני" (במ/3). ללמדך כי הנתבעים 1 ו-2 מכירים באחריות נהג המשאית לקרות התאונה.

הטענה של הנתבעים 1 ו-2 בכתב הגנתם, לפיה הרכב הפרטי בלם בפתאומיות ולכן נגרמה התאונה, היא טענה קלושה שסותרת את טופס ההודעה על התאונה ולא קיבלה כל ביטוי בישיבת ההוכחות. משכך, ברור הוא – הן מאחר שטענת היעדר רשלנות מצד נהג המשאית נזנחה על ידי הנתבעים 1 ו-2 והן מאחר שהיא עומדת בניגוד לטופס ההודעה מטעמם (במ/3) – כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג המשאית.

גם המחלוקת בדבר הנזק והיקפו נזנחה על ידי הנתבעים לכן גם לגביה חלה מסקנה דומה.

אוסיף כי מאחר שהנזקים הנטענים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים בתאונה, נתמכים בחוות דעת שמאי רכב ובאסמכתאות המתאימות, בין היתר באסמכתאות תשלום, ומאחר שהצדדים שכנגד לא הגישו שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזקים ומאחר שהצדדים שכנגד אף לא ביקשו לחקור את שמאי התובעת ושמאי שולחי ההודעה על חוות דעתם, בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שסכום התביעה וההודעה לצד שלישי בדין יסודם.

ניתן אפוא לומר כי המחלוקת היחידה העומדת על הפרק היא בשאלת הכיסוי הביטוחי. במילים אחרות, בית המשפט נדרש לבחון את המחלוקות שבין הנתבעים 1 ו-2 (שולחי ההודעה) לצדדי ג'. ברי כי בהתאם למסקנה אליה יגיע בית המשפט ניתן יהיה לקבוע מי נושא בחבות התשלום לנזקי התובעת – המבוטחת ונהג המשאית או שמא מבטחת המשאית וסוכן הביטוח.

ג. דיון והכרעה

על יסוד כל החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ובהתחשב בדין ובפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה וההודעה לצד שלישי להתקבל במלואה, הכל מהנימוקים המובאים להלן:

הכיסוי הביטוחי

אחריות סוכן הביטוח כלפי המבוטח

אין חולק כי הפוליסה שהונפקה בפועל על ידי מבטחת המשאית באמצעות סוכנות הביטוח (במ/5) כוללת בתוכה שתי הגבלות. האחת בדבר גיל הנהג כך שעל הנהג להיות לפחות בגיל 24 והשנייה בדבר ותק נהיגתו, כך שעל הנהג להיות בעל ותק נהיגה של 24 חודשים לסוג הרכב המבוטח. מדובר בשתי הגבלות ועל הנהג לעמוד בשתיהן.

אין חולק כי הנתבע 2 אשר נהג במשאית במועד התאונה עמד בהגבלה של גיל הנהג ואולם אין הוא עמד בהגבלה של ותק נהיגתו, כאמור לעיל.

השאלה הנשאלת היא האם מבטחת המשאית וסוכן הביטוח כזרועה הארוכה של מבטחת המשאית קיימו את חובתם להביא לידיעת המבוטח עובר להנפקת פוליסת הביטוח את ההגבלות בפוליסה ואת משמעותן. בלב מחלוקת זו טענו הנתבעים 1 ו-2 כי כהדיוטות הם הוטעו לחשוב כי בעצם הדיבור "ותק נהיגה" מתייחס לוותק נהיגה כללי ולא לסוג הרכב המבוטח (המשאית), וכי מעולם לא נאמר להם כי ותק נהיגה מתייחס לוותק נהיגה על משאית. לטענת הנתבעים 1 ו-2, ככל שהיו יודעים אודות הגבלה כזו היו מבטחים את המשאית ללא אותה הגבלה בעד פרמיה גבוהה יותר.

בנסיבות העניין, האינטראקציה הראשונית בין הנתבעים 1 ו-2 למבטחת המשאית הייתה עם סוכן הביטוח והמשך האינטראקציה, שסופה הנפקת פוליסת ביטוח, גם היא הייתה עם אותו סוכן ביטוח. לפיכך, נשאלת השאלה האם סוכן הביטוח התרשל במילוי תפקידו בנסיבות התאמתה של הפוליסה למבוטח.

עוולת הרשלנות

עוולת הרשלנות מוגדרת בהוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וזו לשון ההוראה:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

על מנת לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח מספר יסודות: קיומה של חובת זהירות של התובע כלפי הנתבע; הפרה של החובה (התרשלות); וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (1985).

חובת זהירות
היסוד של חובת זהירות נחלק לשתי בחינות: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית בוחנת האם בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות אליו משתייכת פעולת המזיק ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק. חובת הזהירות הקונקרטית בוחנת אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. שני המבחנים נחלקים אף הם לבחינת חובת זהירות טכנית ולבחינת חובת זהירות נורמטיבית. השאלה שתיבחן הינה האם המזיק יכול וצריך היה לצפות שכתוצאה מפעילותו הרשלנית ייגרם לניזוק הנזק שאירע בפועל.
ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 64 (1994) (להלן: "עניין לוי").

באשר ליחס שבין חובת זהירות טכנית לחובת זהירות נורמטיבית, נקבע כי לא כל נזק שהינו צפוי מבחינה טכנית הינו גם נזק צפוי מבחינה נורמטיבית. אמנם, בדרך כלל תיגזר צפיות נורמטיבית מצפיות טכנית, אלא שגזירתה של הצפיות הנורמטיבית מן הצפיות הטכנית לעולם אינה אוטומטית. הצפיות הנורמטיבית תישלל כאשר קיימים לכך טעמים שבמדיניות משפטית. טעמים אלו יכולים לנבוע מדיני הנזיקין עצמם או מתחומים חיצוניים לדיני הנזיקין.
ראו: עניין לוי, בעמ' 65.

חובת זהירות מושגית:-
בעניין חובת הזהירות של סוכן הביטוח נקבע כי סוכן הביטוח, ככל בעל מקצוע, מחויב לפעול במיומנות ובזהירות במסגרת עבודתו. כמו גם, על סוכן הביטוח לצפות, שאם לא יפעל במיומנות ראויה, המבוטח עלול להיפגע ממחדלו.
ראו: ע"א 855/86 יצחק מוריה נ' מיכאל איסחרוב, פ"ד מב(2) 201 (1988).

עוד נקבע בעניין סייף כי לסוכן הביטוח יש חובת זהירות כלפי הבאים להתייעץ עמו ולנהל עמו משא ומתן לצורך רכישת ביטוח. חובתו של סוכן הביטוח משתרעת גם על נזקים שיגרמו לאותם לקוחות מנסיעה ללא כיסוי ביטוחי בשל מחדל או מעשה שלו. סוכן הביטוח יכול וצריך לצפות נזקים מסוג זה.

מכאן, אני מסיק כי בעניינינו מתקיימת חובת הזהירות המושגית. אלא שבכך לא די ויש לבחון אף אם מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית.

חובת זהירות קונקרטית:-
בפסיקה נדונה סוגיית אחריותו של סוכן הביטוח כלפי המבוטח, במספר ערכאות משפט. כמובן, שלסוכן הביטוח אחריות כלפי המבוטח במגוון רחב של נושאים העוסקים בחוזה הביטוח, ולכן אתמקד כאן בנושא הכיסוי הביטוחי וחריגיו.

ברע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21.09.2009) (להלן: "עניין סייף "), נעשתה סקירה רחבה של הפסיקה בעניין, ונקבע בפסק דינה של כב' השופטת ארבל, כך:

"אין חולק כי לסוכן הביטוח מגוון של חובות כלפי המבוטח. החובות כלפי הלקוח משתנות בהתאם לשלב בו מצויים הצדדים: שלב המשא ומתן; התקופה החוזית טרם קרות מקרה הביטוח; והתקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח.
...
עיקרן של חובותיו של סוכן הביטוח כלפי המבוטח עוסק בחובות גילוי והסבר שונות. חובות אלו נובעות מחובת תום הלב החלה על כל משתתף במשא ומתן לאור ס' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); שחר ולר ביטוח 715 (כרך ראשון, 2005) (להלן: ולר)). במסגרת חובה זו  נקבע כי על סוכן הביטוח לגלות את עיני הלקוח ולהסביר לו את ההבדל בין הביטוח שביקש מחברת הביטוח לבין מה שקיבל (ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780 (1977)).
...
שינוי פוליסה על-ידי חברת הביטוח לאחר שכבר נוצרה שגרה קבועה של נוסחי פוליסה מחייב את המבטח וסוכן הביטוח להעמיד את המבוטח על השינוי ולא להסתמך על כך שהמבוטח יקרא את הפוליסה כל שנה מחדש (ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589 (1983)).
...
עוד נקבעה חובת הסבר של סוכן הביטוח והמבטח למתקשר אודות תניות משמעותיות בפוליסת הביטוח, כגון חריגים לכיסוי הביטוחי (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749 (1995); ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746, 763 (1999)), ויש הסבורים כי יש להטיל נטל הסבר עובר לכריתת החוזה על כל מידע שהוא קל להבנה ולהסבר...
...
עם זאת, יש שסברו כי האחריות על סוכן הביטוח והמבטח היא רחבה מדי ומגיעה לכדי אחריות מוחלטת, ואף אינה מתחשבת כלל במודעות המבוטח, דבר אשר עלול לפגוע גם בחברות הביטוח אך גם במבוטחים אשר יאלצו להיחשף להגדלת דמי הביטוח (דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח בעמ' 365, 375-376 (2005)).

יש לציין כי חובות אלו והיקפן הרחב יחסית נובעים מאופיו ומהותו של חוזה הביטוח ומהיחסים בין סוכן הביטוח והמבטח למבוטח. בעניין אחר עמדתי בהרחבה על מאפייניה המיוחדים של מערכת היחסים החוזית בין מבטח למבוטח: פערי הכוחות העמוקים בין הצדדים הנובעים ממקצועיותו וניסיונו של המבטח לבין העדרם של אלו אצל המבוטח; היותו של נשוא חוזה הביטוח ממכר מופשט וערטילאי שטיבו אינו נהיר במדויק למבוטח; העובדה שמדובר בדרך כלל בחוזה אחיד; מורכבותו של חוזה הביטוח. לצד זאת הזכרתי את חיוניותו של הביטוח בחברה המודרנית, מעורבותו של גורם שלישי בכריתת החוזה, ועוד (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל ([פורסם בנבו], 8.2.06)). אף ביחסיו של המתקשר עם סוכן הביטוח נוצרת ציפייה אצל הלקוח כי הסוכן ישמור על עניינו בצורה הטובה ביותר, דבר המצדיק הטלת חובת גילוי רחבה יחסית על סוכן הביטוח (ולר, בעמ' 715-716). כל אלו מצדיקים הטלת חובות אמון וגילוי רחבות על סוכן הביטוח והמבטח לצורך הגנה על הלקוח. עם זאת, יש להיזהר מלהרחיב את חובות סוכן הביטוח והמבטח לעבר אחריות מוחלטת, ויש להגביל את היקפן של חובות אלו לחובות אשר באות להגן על הלקוח בשל מאפייניה המיוחדים של מערכת היחסים החוזית כאמור. הרחבה מעבר לכך תיפגע לא רק בסוכני הביטוח ובמבטחים אלא גם בציבור המבוטחים שעלות ההרחבה תגולגל אליו באמצעות הגדלת הפרמיות המשולמות על ידו.

מהדברים האמורים ניתן להסיק את הקווים המנחים לקביעת חובה של סוכן הביטוח (או המבטח) בשלב המשא ומתן, כאשר יודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה: ראשית, ככל שהשלב בו מצוי המשא ומתן מתקדם יותר כך היקף החובות מתרחב. כך למשל יש להבחין בין מקרה בו רק ניתנו פרטי הביטוח ומחירו ללקוח לבין מקרה בו הלקוח מסר את הצעתו לחברת הביטוח. שנית, יש לבחון מהי מהות העניין הנבדק. האם מדובר בעניין המצריך מקצועיות בתחום הביטוח או אשר יש בו פערי מידע בין הלקוח לסוכן הביטוח או המבטח. שלישית, יש לבחון מהם היחסים בין סוכן הביטוח או המבטח לבין הלקוח. האם יש ביניהם יחסים קודמים ומה מהותם. רביעית, יש לבחון מיהו מונע הנזק הזול יותר באותו עניין. מיומנותו, ניסיונו והתעסקותו של סוכן הביטוח בתחומו יכולים להוות נסיבות רלוונטיות בבחינה זו. חמישית, יש לשים לב לנוהג בין צדדים בשוק הביטוח אשר יכול לבסס הסתמכות סבירה של לקוח על סוכן הביטוח או המבטח באותו עניין.  

בהתאם לקווים מנחים אלו ניתן להסביר את הפסיקה שהוזכרה לעיל. מהיותו הגורם המקצועי ובעל המידע בתחום נדרש מסוכן הביטוח בעת המשא ומתן להציג בפני הלקוח את מגוון האפשרויות המתאימות לבקשתו ולגלות לו כל מידע רלבנטי באשר לצורות ההתקשרות השונות, וכן עליו לוודא שהכיסוי הביטוחי שמספקת חברת הביטוח הוא ראוי ומספיק לצרכיו של הלקוח. לפיכך הוא גם מחויב להסביר ללקוח אודות תניות משמעותיות בפוליסת הביטוח, כגון תנאי מיגון וחריגים לכיסוי הביטוחי. עוד מחויב סוכן הביטוח למנוע מן המתקשר לבצע שגיאות שמשמעותן האפשרית היא ביטול הפוליסה. מטעמים אלו בנוסף לשלב המתקדם של המשא ומתן נקבע כי על סוכן הביטוח להסביר ללקוח את ההבדל בין הביטוח שביקש לבין מה שקיבל מחברת הביטוח. יחסיהם הקודמים של הצדדים מצדיקים את חיובם של סוכן הביטוח והמבטח להעמיד את המבוטח על שינויים בנוסח פוליסה שגרתי שנחתם בכל שנה בין הצדדים... אני סבורה כי המבטח וסוכן הביטוח, מעצם התעסקותם ומיומנותם בתחום הינם מונעי הנזק הזולים ביותר..."

על מנת לבחון אם לסוכן הביטוח שבעניינינו הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי הנתבעים 1 ו-2, הרי שיש לדון בראיות השונות שהביאו הצדדים.

הנתבע 2 שהוא גם אחד מבעליה של הנתבעת 1 העיד כי הרקע לרכישת הפוליסה הייתה שדובר על פעם ראשונה שנרכש טנדר המסווג כמשאית על ידי הנתבעת 1. הנתבע 2 העיד כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה היה לו רישיון לכלי רכב זה שהוציא כחצי שנה לפני כן אולם רישיון נהיגה לרכב פרטי יש לו עוד משנת 1993 (עמ' 3, שורות 6-4 לפרוטוקול). הנתבע 2 מתאר את השיחה הראשונה עם סוכן הביטוח שבו הוא דרש ביטוח לכלי הרכב החדש "המשאית" ולאחר מכן יצרה עמו קשר פקידתו של סוכן הביטוח על מנת לקבל פרטים על מנת לרכוש את הביטוח (עמ' 3, שורות 8-6 לפרוטוקול). הנתבע 2 מתאר כי בשיחה עם פקידת סוכן הביטוח היא שאלה אותו כמה זמן יש לו רישיון נהיגה מבלי להיות ספציפית לגבי סוג הרישיון וזה ענה לה בתמימותו מאז היותו בן 17. הנתבע 1 העיד כי היום מתוך הבנת ההבדלים היה משיב אחרת (עמ' 3, שורות 18-16 לפרוטוקול). הנתבע 2 השיב לשאלת בית המשפט כי אמנם הוא הוציא רישיון נהיגה מתאים למשאית ולכן ידע על ההבדלים שבין סוגי הרישיון אולם לא הייתה לו כל ידיעה לגבי התאמת הפוליסה לוותק נהיגה לפי סוג רישיון ספציפי זה. לטענת הנתבע 2, אם פקידת סוכן הביטוח הייתה שואלת אותו ספציפית על רישיון נהיגה על משאית ברור שהוא היה נותן את התשובות הנכונות (עמ' 3, שורות 24-19 לפרוטוקול).

סוכן הביטוח אישר בעדותו כי אכן התקיימה שיחה מקדימה מספר ימים לפני השיחה בין פקידתו לנתבע 2, בו הוא הבהיר לנתבע 2 על המגבלות ועל תנאי הפוליסה כפי שהוא נוהג לעשות לכל לקוח עובר לרכישת פוליסת ביטוח (עמ' 6, שורות 9-6 לפרוטוקול). סוכן הביטוח אף הדגיש כי הסביר לנתבע 2 כי ניתן לרכוש ביטוח ללא הגבלת ותק נהיגה שאז הפרמיה תעלה בשיעור של 25% מהפרמיה המשולמת עבור פוליסה עם הגבלת ותק נהיגה (עמ' 6, שורות 12-9 לפרוטוקול). הנתבע 2 כמובן טוען כי סוכן הביטוח כלל לא עמד עמו על ההבדלים ועל כך שישנה דרישה לוותק נהיגה על סוג הרכב המבוטח, קרי על משאית.

כאשר נשאל סוכן הביטוח על ידי בית המשפט האם עת הסביר לנתבע 2 על ההגבלה של ותק נהיגה לרישיון על סוג הרכב המבוטח הדבר "הודגש" כראוי על ידו, וזה השיב "הוא קנה משאית ולא קנה רכב פרטי, השיחה הייתה על משאית ולכן דיברנו על משאית" (עמ' 6, שורות 19-17 לפרוטוקול). במילים אלו של סוכן הביטוח ניתן להבין כי סוכן הביטוח יצא מתוך הנחה כי הנתבע 2 מבין כי הדרישה של ותק נהיגה היא לסוג רישיון ספציפי על משאית ולא על רכב פרטי. מדובר בהנחה מוטעית של סוכן הביטוח. טעות זו היא תולדה של "לקיחת מובן מאליו" שעלולה להיות כה קריטית למבוטח בזמן אמת. היה על סוכן הביטוח לוודא היטב כי הנתבע 2 מבין על איזה סוג רישיון מדובר ולא להותיר כל מקום לספקות.

כמו כן, השיחה המקדימה בין סוכן הביטוח לנתבע 2 לא תועדה בשום אופן. כל אחד מן הצדדים לאותה שיחה טוען דבר שונה. לכן, מדובר במצב של 'מילה כנגד מילה' בכל הקשור לתוכן השיחה המקדימה. עם זאת, על יסוד שמיעת העדויות ובחינת הראיות השונות בתיק, אני נוטה להעדיף את גרסתו של הנתבע 2 על פני זו של סוכן הביטוח.

אף אם סוכן הביטוח לא תיעד את אותה שיחה מקדימה, הרי שאם היה טורח להנחות את עובדיו לשאול את הלקוחות את השאלות הנכונות הרי לבטח היינו זוכים לראות זאת בשיחה שהתקיימה בין פקידת סוכן הביטוח לנתבע 2 והמסקנה שיכולה הייתה להיות מוסקת כי שאילת השאלות הנכונות היא בבחינת קו מנחה בפעילותו של סוכן הביטוח. כמו כן, גרסתו של הנתבע 2 בעניין אותה שיחה מקדימה הייתה הרבה יותר משכנעת מגרסתו של סוכן הביטוח.

לקראת סוף עדותו של סוכן הביטוח מתגלה כי למעשה אין הוא זוכר מה בדיוק שאל את הנתבע 2 אלא זוכר שהייתה שיחה על הסוגיה של ותק הנהיגה (עמ' 8, שורות 31-29 ועמ' 9, שורות 7-1 לפרוטוקול). מדובר בתשובה מתפתחת שמותירה מקום רב לספקות. הרי קודם העיד סוכן הביטוח כי אמר לנתבע 2 כי ההגבלה היא על ותק נהיגה של שנתיים לרכב מסוג הרכב המבוטח, ועתה לא בדיוק זוכר מה שאל אותו. הרי זה לב העניין – האם הנתבע 2 נשאל את השאלות הנכונות מהם ניתן היה להבין אם הפוליסה מתאימה לצרכי המבוטח.

הנתבע 2 הינו בבחינת הדיוט שאין בו את הידע המתאים להבנת הדקויות, ולהבנה כי אם הוא נשאל לגבי ותק נהיגה או האם יש לו "מעל שנתיים רישיון" אזי הכוונה היא לרישיון לסוג רכב ספציפי. מי שהיה אמור לשאול אותו את השאלות הנכונות היה סוכן הביטוח באמצעות צוות משרדו והמבוטח או איש הקשר של המבוטח אינו אמור לנחש למה התכוונו בדיוק בשאלה. בנסיבות העניין, איני סבור כי מתקיימת חזקה כי הנתבע 2 הבין, בעת השיחה עם פקידת סוכן הביטוח כי הכוונה לרישיון נהיגה על משאית.

השיחה שתומללה בין פקידת סוכן הביטוח לנתבע 2 בה הראשונה שואלת את האחרון "מעל שנתיים רישיון" (עמ' 1 במ/14), מבלי לייחד זאת לסוג של כלי רכב ובוודאי לא לכלי הרכב המבוטח, מלמדת כיצד הדיוט לא יבין שהיא התכוונה למעל שנתיים רישיון נהיגה לסוג הרכב המבוטח, דהיינו משאית, זאת במיוחד כאשר כלי הרכב, על אף היותו מסווג משאית, הוא טנדר והוא קרוב יותר בממדיו לרכב פרטי מאשר למשאית. ברי כי אין זכר בשיחה זו להבהרה כי מדובר בהגבלה בדבר רישיון נהיגה לסוג הרכב המבוטח.

סוכן הביטוח העיד כי השאלות ששואלת פקידתו הן על בסיס טופס המצוי במחשבי המשרד אולם אין שאלה רלוונטית שקשורה בוותק של שנתיים (עמ' 7, שורות 24-23 לפרוטוקול). כלומר דווקא בעניין כה קריטי של הגבלות בתנאי הפוליסה, נראה כי אין קו מנחה לשאילת השאלות הנכונות, שאלות שמלבד המטרה בקבלת תשובה נכונה באות בסופו של יום להתאים כיסוי ביטוחי למידותיו של הלקוח. יש רק להצטער על דרך זו שבלא מעט מקרים יכולה להביא מבוטחים למצב של תת ביטוח או היעדר כיסוי ביטוחי כאשר ברור כי התכלית היא הפוכה.

די בכך שפקידה לא שואלת את השאלה האחת הנכונה כדי להפיק למבוטח פוליסה בלתי מתאימה שאינה עונה לצרכיו, וזאת מבלי שאף אחד מהשחקנים במשולש הזה (מבוטח – סוכן ביטוח – חברת ביטוח) כלל לא ידע זאת עד שיקרה מקרה ביטוח – כפי שקרה כאן.

הטענה של ב"כ הנתבעת 3 וצדדי ג' כי הטלת חובה על נציג ביטוח צריך לפרט את ההבדלים בין סוגי הרישיון בכל הקשור להגבלת ותק נהיגה בפוליסה, היא נטל כבד על סוכני הביטוח (עמ' 10, שורות 4-3 לפרוטוקול), היא טענה שאין לקבלה והיא מתעלמת מהתכלית הצרכנית שבחוק חוזה הביטוח.

כפי שכבר צוטט לעיל מתוך עניין סייף לעיל בסעיף 26:

"מהיותו הגורם המקצועי ובעל המידע בתחום נדרש מסוכן הביטוח בעת המשא ומתן להציג בפני הלקוח את מגוון האפשרויות המתאימות לבקשתו ולגלות לו כל מידע רלבנטי באשר לצורות ההתקשרות השונות, וכן עליו לוודא שהכיסוי הביטוחי שמספקת חברת הביטוח הוא ראוי ומספיק לצרכיו של הלקוח. לפיכך הוא גם מחויב להסביר ללקוח אודות תניות משמעותיות בפוליסת הביטוח, כגון תנאי מיגון וחריגים לכיסוי הביטוחי."

די במילים ברורות ונחרצות אלו כדי להבין עד כמה טענתו של ב"כ הנתבעת 3 וצדדי ג' היא טענה בלתי מתקבלת. ברי כי הנטל בעניין חשיפת כל הנתונים צריך להיות על המבטח וסוכני הביטוח שהם בבחינת זרועו הארוכה של המבטח ולא על ציבור המבוטחים שמרביתם הם הדיוטות.

בנוסף לכך, איני סבור כי בנסיבות העניין הנתבעים 1 ו-2 רכשו ביטוח עם הגבלת ותק נהיגה על מנת לחסוך בתשלום הפרמיה, כאשר בפועל שילמו פרמיה של 11,000 ₪ (עמ' 8, שורות 6-5 לפרוטוקול). איני מוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו מצבים כי מבוטחים יבקשו במודע הגבלות מסוימות בפוליסה כדי לזכות בהנחות בפרמיה, משמעות הדבר כי הם נותרים במצב של תת ביטוח, ושאז כפות המאזניים צריכות לנטות לחובתם. עם זאת, בנסיבות העניין כאשר דובר על משאית חדשה שזה לאחרונה נרכשה על ידי הנתבעת 1 ודובר על הפעם הראשונה שהנתבעים 1 ו-2 מבקשים לרכוש ביטוח למשאית, משאית שהיא בעצם טנדר וקרובה בממדיה לרכב פרטי, כאשר סוכן הביטוח ברגע קריטי של קבלת הנתונים לצורך התאמת הביטוח למבוטח, אינו מבהיר כי הדרישה היא לוותק נהיגה על סוג רכב המבוטח, לא נראה לי סביר כי דווחה הגבלת ותק נהיגה שונה ממה שהיה קיים בפועל רק כדי לשלם פרמיה זולה יותר.

למעלה מזאת, התרשמתי מעדותו של סוכן הביטוח באופן בלתי אמצעי כי מדובר בעדות מתפתחת, מתחמקת כאשר העד מנסה ללכת בין הטיפות כדי לא לחשוף את מחדלו או מחדלים של צוות העובדים שלו.

אף בניסוח של סוכן הביטוח בחקירתו הנגדית אין משוה חד משמעי. הדיוט יכול להבין שדי בותק נהיגה רישוין נהיגה ללא כל אפיון. הגם שלנו המשפטנים זה לא נשמע סביר בהחלט יתכנו הדיוטות שיסברו כי ותק נהיגה משמעו ותק נהיגה כללי.

בסופו של יום, יש לזכור כי חלק נכבד מהמבוטחים הם הדיוטות, אשר אינם בקיאים בכל ההתניות וההגבלות הקיימות בפוליסת ביטוח, ולא פעם פונים לקבל שירות מסוכן הביטוח ונותנים את אמונם בו אשר יבחר עבורם את הפוליסה המיטבית העונה לצרכיהם, הן מבחינת המחיר והן מבחינת היקף הכיסוי הביטוחי.

תפקידו של סוכן הביטוח אינו מתמצה ברכישת/ הנפקת פוליסת הביטוח, תפקידו אינו טכני גרידא, כי אם גם בבדיקה בדבר התאמת היקף הכיסוי הביטוחי לצרכי המבוטח. כל פרשנות אחרת חוטאת לתפקיד סוכן הביטוח.

שוכנעתי אפוא כי הנתבע 2 לא ידע כי ההגבלה של ותק נהיגה של שנתיים לפחות היא לרישיון על משאית, וסבר לתומו כי ותק נהיגתו על רכב פרטי נכלל גם הוא, סברה שקיבלה חיזוק בכך שסוכן הביטוח לא דאג להסביר לו את משמעות ההגבלה ואף שאל שאלות שתרמו לסברה זו.

איני סבור כי מדובר במקרה בו המבוטח במודע בחר שלא לבטח את עצמו בהיקף שיכלול גם נהיגה של נהגים בעלי ותק נהיגה של פחות משנתיים על משאית, שאז ניתן היה לתת משקל נכבד לרצונו של המבוטח שבחר לא להכליל סיכון מסוים במסגרת הכיסוי הביטוחי. כאן, מדובר במצב בו המבוטח הוטעה לחשוב שהוא מבוטח מקום שהוא עומד בהגבלות גיל וותק נהיגה כאשר בפועל לא הוסבר לו כי ותק נהיגה משמעו ותק נהיגה על סוג הרכב המבוטח ולא ותק נהיגה כללי.

על יסוד כל האמור במקבץ זה אני סבור כי סוכן הביטוח הפר את חובת הזהירות הקונקרטית הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי.

רשלנותו של סוכן הביטוח

מאחר שנמצא כי סוכן הביטוח הפר את חובת הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית, כלפי המבוטחת, הרי שיש לראות בכך רשלנות של סוכן הביטוח כלפי המבוטח.

הנזק שנגרם למבוטחת הוא בחיסרון הכיס שנגרם לו בתשלום עלות תיקון הנזקים שהתגלו במשאית ובתשלום בגין נזקי צד ג' (התובעת).

מכאן, שמתקיים גם יסוד הנזק שבעוולת הרשלנות, וככזה חב סוכן הביטוח בנזיקין כלפי מבוטחתו.

פעולת סוכן הביטוח מחייבת את חברת הביטוח

הוראת חוק
סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), קובע בלשון זו:
" (א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב.
(ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח."

על פי הוראה זו, שבסעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, בשלב הטרום חוזי, דהיינו טרם כריתת חוזה הביטוח, ובכלל זה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח, רואים את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, אלא אם סוכן הביטוח פעל כשלוח של המבוטח על פי דרישתו בכתב.

ההוראה שבסעיף 33(ב) לחוק חוזה הביטוח, אף קובעת כי ידיעתו של סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של עניין מהותי שבחוזה הביטוח היא כידיעת המבטח.

סעיף 36 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"על שליחות כאמור בסעיפים 33 עד 35 יחולו הוראות חוק השליחות, תשכ"ה-1965, בשינויים המחוייבים."

סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") קובע:

"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח."

סוכן הביטוח הוא שלוח של המבטח ופעולת סוכן הביטוח מחייבת ומזכה את המבטח.

על פניו, אין מדובר במקרה בו סוכן הביטוח מעל בנושא השליחות שאז ניתן היה לומר כי פעולתו אינה מחייבת את המבטח. מכאן שבנסיבות העניין, רשלנותו של סוכן הביטוח כלפי מבוטחתו, דהיינו כלפי הנתבעת 1, אשר הבעלים שלה – הנתבע 2 – הוטעה, לחשוב כי נהיגתו מכוסה מבחינה ביטוחית, מחייבת את מבטחת המשאית.

אשר על כן, דין התביעה ודין הודעת צד ג' להתקבל במלואה.
ד. סיכום

הנתבעים, באמצעות הנתבעת 3, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
סכום התביעה, בסך של 33,128 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד) בסך של 5,000 ₪.

צדדי ג', באמצעות צד ג' 1 (מבטחת המשאית), ישלמו לשולחי ההודעה את הסכומים הבאים:
סך של 60,400 ₪, שהינו סכום ההודעה בהפחתה של 33,128 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת ההודעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד) בסך של 9,500 ₪.
שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים המנויים בסעיפים 49 ו- 50 ישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ט, 31 מאי 2019, בהעדר הצדדים.