הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 29271-04-18

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובע:

בוקי שניר

נגד

הנתבעים 4-2/
שולחי הודעה לצד שלישי:
2.אייל לרר
3.תמיר לרר
4.ערן לרר

נגד

הנתבעת 5 וצד שלישי:
אורנה פדהצור לרר

פסק דין

ראשיתו של ההליך הנדון, בתביעה כספית שהוגשה נגד הנתבעים כיורשי עזבונו של מר משה לרר ז"ל (להלן: "המנוח") לתשלום סך של 75,000 ש"ח, בגין שירותי הנדסה וקונסטרוקציה שנתן למנוח, לגבי מגרש בדרך הגנים 13 בכפר שמריהו (להלן: "המגרש").
הנתבעים 4-2 הם בניו של המנוח והנתבעת 5 היא אלמנתו.
ביחד עם הגנתם כנגד התביעה, שלחו הנתבעים 4-2 הודעה לצד שלישי (להלן: "שולחי ההודעה") כנגד הנתבעת 5 (להלן: "הצד השלישי"), בטענה כי יהיה עליה לשאת בתשלום פסק הדין היה ותתקבל התביעה נגדם, לאור הסכם הממון שחתמה עם המנוח וצוואתו וכן לאור הסכם אליו הגיעו עמה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. הצד השלישי טענה כי אין זו חובתה לשאת בתשלום הנתבע או לפחות אין זו חובתה הבלעדית לשאת בתשלום זה.
כל הצדדים לתביעה הגיעו לכלל הסכמה לסיום המחלוקת בהליך העיקרי עם התובע, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה ישולם לתובע סך של 44,000 ש"ח (להלן: "פסק הדין").
לפיכך נותרה לבירור המחלוקת בין הצדדים להודעה לצד שלישי.
רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת
ביום 11.11.08 נחתם בין המנוח לצד השלישי הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין.
המנוח הותיר אחריו צוואה בה פירט את אופן חלוקת רכושו.
הצד השלישי היא בעלת זכויות בשיעור של 30% מהמגרש, והמנוח הוריש לשולחי ההודעה את חלקו בשיעור 70% מהמגרש.
בין הצד השלישי לשולחי ההודעה, התקיימו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, אגב עניינים הנוגעים לזכויותיה מעיזבונו של המנוח, ובמסגרתם הגיעו שולחי ההודעה והצד השלישי להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 19.2.17.
טענות הצדדים בתמצית:
שולחי ההודעה סבורים כי על הצד השלישי לשאת בתשלום פסק הדין בהיותה בעלת הזכויות של 30% מהמגרש, לאור הוראות סעיף 8 להסכם הממון בינה לבין המנוח, צוואת המנוח ופסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין נתן תוקף להסכמות הכספיות אליהן הגיעו הצדדים, בין השאר בנוגע להסכם הממון ולהוצאות השלמת הבנייה במגרש.
לטענת הצד השלישי אינה אמורה לחוב בפסק הדין מאחר ששולחי ההודעה הם היורשים הבלעדיים של עזבון המנוח, שהיקפו מיליוני ש"ח ועל כן עליהם לשאת לפחות בשיעור של 70% מעלות הבניה בהתאם לשיעור חלקם במגרש. טענה נוספת של הצד השלישי היא כי התובע לא מצא בה בת פלוגתא והיא צורפה כנתבעת לתביעה זו בלחץ שולחי ההודעה, מבלי שהתובע גיבש עילת תביעה נגדה. עוד טענה הצד השלישי כי לאחר ששולחי ההודעה סירבו לכבד את הסכם הממון ואת צוואת המנוח היא נאלצה להגיש תביעה לאכיפת זכויותיה על פי מסמכים אלה ולמדור ומזונות מהעיזבון. פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שנתן תוקף להסכמת הצדדים, מאיין את שני המסמכים (הסכם הממון וצוואת המנוח) והוא מהווה סיום סופי ומוחלט של כל תביעותיה כנגד שולחי ההודעה לרבות בגין מדור ומזונות מהעיזבון. לפיכך טענה הצד השלישי כי האמור בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מתייחס לבנייה עתידית של בית על המגרש שבו תהיה רשאית להתגורר עד אחרית ימיה, ולא לגבי הבנייה הקודמת וזאת לאחר שהעניינים הכספיים הנוגעים לבנייה בהסכם הממון ובצוואה נלקחו בחשבון על ידי שולחי ההודעה בדרך של הפחתת סכום ייעודי לכך מסכום הפשרה אליה הגיעו.
דיון והכרעה
נכון לעכשיו, אין חולק בין הצדדים כי שירותי ההנדסה והקונסטרוקציה שניתנו למנוח על ידי התובע הם בגין המגרש.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההודעה לצד שלישי להתקבל מהנימוקים שיפורטו להלן.
שלושה מסמכים עיקריים מהווים המסד לטיעוני הצדדים ולהכרעת המחלוקת שלפניי: ההסכם בין שולחי ההודעה לצד השלישי שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה (להלן: "ההסכם"), הסכם הממון בין הצד השלישי למנוח שקיבל תוקף של פסק דין וצוואת המנוח, כאשר בכל אחד מהם התייחסות בצורה כזו או אחרת לעניין המגרש.
סעיף 8 להסכם הממון, קובע כדלקמן:
"א. לצדדים גם חשבון בבנק משותף נוסף, שמספרו... בבנק....
הכספים המופקדים (ושיופקדו, כאמור להלן) בחשבון זה, מיועדים אך ורק לבניה/שיפוץ "הבית" (בדרך הגנים 13 בכפר שמריהו).
ב. משה הפקיד בחשבון 210,000 $ ארה"ב, וארנה מתחייבת להפקיד לחשבון, במהלך הבניה/שיפוץ, כאמור, סך שווי של 90,000 $ ארה"ב (אשר סכום בשקלים יחושב לפי אותו שער חליפין שבו הופקדו לחשבון כספיו של משה), וזאת על מנת שגם שיעורי ההשתתפות היחסיים של הצדדים בבניה/שיפוץ יהיה בשיעורים יחסיים של 70% ע"י משה – 30% ע"י ארנה.
ג. במקרה של פטירת מי מבני הזוג – חו"ח לפני תחילת השיפוץ או במהלכו, יהיה חייב בין הזוג שנותר בחיים להשתמש בכספים הנ"ל לשם השלמת השיפוץ.
אם משה הוא שנפטר ראשון, וארנה האריכה ימים אחריו, יהא על ארנה להשלים (ככל שלא הופקד בחייו של משה) את הפקדת חלקה היחסי בעלות השיפוץ, ואם משה יאריך ימים אחרי ארנה, יושלם הסכום של 90,000 $ הנ"ל (ככל שלא הופקד בחייה) מעזבונה של ארנה)".
(להלן: "חשבון הבניה")
לימים המנוח נפטר בנסיבות מצערות והצדדים נדרשו לצוואתו.
סעיף 5 לצוואה קובע:
"למרות הכתוב בסעיף 3, חשבון בנק מספר ... בבנק ... כולל כספים המיועדים לבנית הבית ברחוב דרך הגנים 13 כפר שמריהו, לפיכך כספים אלה לא יימסרו לילדי אלה ימסרו לאשתי ארנה אשר תשתמש בהם להשקעה לבנית הבית הנדון". (חשבון הבניה הערה שלי ש.ה.)
בסעיף 6 לצוואה הוריש המנוח את חלקו בבית שייבנה ברחוב דרך הגנים 13 בכפר שמריהו לשלושת ילדיו בחלקים שווים, בכפוף לזכותה של הצד השלישי להתגורר או להשכיר את הבית ולעשות בו שימוש כל תקופת חייה ללא כל תשלום לילדיו.
כאמור, נוכח מחלוקות בין הצדדים לזכויות הצד השלישי מעיזבון המנוח, ננקטו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה במסגרתם הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.
הצדדים הסכימו כי לסילוק סופי, מלא ומוחלט של כל טענות הצד השלישי, לרבות בתביעת המזונות, ישלמו לה שולחי ההודעה סך של 1,150,000 ש"ח וכי מהסך הנ"ל יקוזז הסכום המצוי בחשבון הבנייה.
בסעיף 3 להסכם קבעו:
"למען הסר כל ספק, עם ביצוע התשלום הנ"ל לא יהיו חייבים הנתבעים לתובעת סכום כלשהו בגין הסכם הממון ו/או הבנייה וכל ההוצאות העודפות לצורך השלמת הבנייה, לרבות תשלומים בגין היתרים ו/או מיסוי וכל הוצאה אחרת, יחולו במלואם על התובעת. למען הסר כל ספק, המדובר בהוצאות הקשורות בבניית הנכס במובחן ממכירתו לאחר 120".
שולחי ההודעה טענו בהסתמך על שלושת המסכמים האמורים כי על הצד השלישי לשאת בתשלום פסק הדין בהליך זה, בהיותו חלק מהוצאות הבניה להן יועד חשבון הבניה. לטענת שולחי ההודעה ההסכם בא להוסיף על הסכם הממון ועל הצוואה ולא לגרוע מהם.
הצד השלישי טענה מנגד כי אין המדובר בהוצאות בניה שעליה לשאת בהן, שכן אין באפשרותה לבנות את הבית שתוכנן על ידי התובע עבור המנוח, אלא מדובר בחוב של העיזבון שעל היורשים לשאת בו או למצער לשאת ב- 70% ממנו בהתאם לשיעור בעלותם במגרש לגביו ניתן השירות.
אתחיל בבחינת ההסכם, בהיותו המסמך המאוחר מבין השלושה ועיסוקו במחלוקת ישירה בין הצדדים להליך זה.
בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "החוק"), חוזה יש לפרש בהתאם לאומד דעת הצדדים.
הוראת סעיף 25(א) לחוק תוקנה ביום 26.1.11. במתכונתו המקורית קבע סעיף 25(א) כי חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שלא השתמעה ממנו, מתוך הנסיבות. לאחר התיקון הושם דגש על לשון החוזה ונקבע בהוראת הסעיף שחוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומנסיבות העניין. אך אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
בעקבות תיקון סעיף 25(א) הובהר בפסיקה כי על אף הגישה הנותנת משקל כבד יותר למילות החוזה, הגישה הפרשנית שהותוותה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2)265 (1995), עומדת בעינה ונוסחו של סעיף 25(א) אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית הנהוגה על פי הלכה זו תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות (ראו: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פ"ד סה(2)563, (2012)).
בע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6.6.13), תיאר בית המשפט את יחסי הגומלין בין לשון החוזה לבין הנסיבות בפרשנות חוזה כמטוטלת הנעה מן הדגש על הלשון אל עבר הנסיבות והבהיר כי לדידו על אף עליית משקל הלשון לעיתים נדירות תזכה הלשון למעמד בלעדי.
לאחרונה נדרש בית המשפט לשאלת פרשנות החוזה בהרחבה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פורסם בנבו (20.11.19). בית המשפט הבחין בין חוזה יחס פתוח שמנוסח בקווים כלליים בלבד לבין חוזה סגור עם התניה מלאה, דהיינו שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר והוא אינו זקוק לפרשנות יצירתית. בענייננו תנאי החוזה מוגדרים. לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור נקבע כי בית המשפט לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. דהיינו השאלה היחידה שעל בית המשפט לענות עלה היא מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה. במקרה של ספק עובדתי על בית המשפט להפעיל את נטלי ההוכחה שנקבעו בדיני הראיות ואת הכלל הפרשני של פרשנות התנאי כנגד המנסח.
כאמור, במסגרת ההסכם קבעו הצדדים כי עם ביצוע התשלום על ידי שולחי ההודעה הם לא יהיו חייבים לצד השלישי סכום כלשהו בגין הסכם הממון ו/או הבנייה וכל ההוצאות והתשלומים כפי שפורטו בסעיף 3 יחולו על הצד השלישי. מכוח הוראה זו טענו שולחי ההודעה כי על הצד השלישי לשאת בתשלום פסק הדין בהליך זה.
הצד השלישי הציעה פרשנות להסכם זה לפיה ההסכם מאיין את הסכם הממון והצוואה ומתייחס להוצאות בנייה עתידיות ולא הוצאות בגין תכניות שנעשו בעבר. הראייה לכך מבחינתה היא העובדה כי מסכום הפשרה קוזז הסך של 280,000 ש"ח שהיה בחשבון הבניה ובכך חוסל למעשה חשבון הבניה. על כן, לדידה הכוונה בהתייחסות להוצאות הבניה כאל הוצאות של בניה עתידית ולא להוצאות קודמות.
באשר לטענת הצד השלישי כי ההסכם מאיין את הסכם הממון ואת הצוואה, אני סבורה כי לא עלה בידי הצד השלישי להוכיח טענתה זו.
ראשית – הצד השלישי הודתה בעדותה כי הסכם הממון מחייב על כל סעיפיו (ראו: בפרוטוקול עמ' 13 ש' 9-8).
שנית – גם ללא הודאה זו, בסעיף 9 להסכם קבעו הצדדים והבהירו, למען הסר ספק, כי הסכם זה בא להוסיף על הסכם הממון ואין בו לגרוע מזכות השימוש הבלעדית של הצד השלישי בנכס כל ימי חייה. לטעמי לשון ההסכם בעניין זה ברורה ואין בה כל אינדיקציה לגבי רצונם של הצדדים לצמצם או לאיין את הוראות הסכם הממון.
לפיכך, וככל שהצד השלישי ביקשה להוכיח כי הכוונה הייתה לאיין את הסכם הממון, הרי שהיה עליה להביא ראיות המלמדות כי זה היה אומד דעת הצדדים בהגיעם להסכם. הצד השלישי לא עשתה כן ולמעשה מעבר לגרסתה שהיא בבחינת עדות יחידה של בעל דין, לא היו באמתחתה ראיות לחיזוק גרסתה. לו רק מטעם זה דין טענתה להידחות.
הצד השלישי ביקשה לשכנע בגרסתה זו באמצעות הטענות כי הופעלו עליה לחצים לחתימה על ההסכם נוכח איתנותם הכלכלית של שולחי ההודעה שהיו נכונים להמשיך בהליכים משפטיים, וכי הסכום שהוסכם נועד להסדיר גם את תביעותיה למזונות ומדור ואם מפחיתים אותו מהסכום המוסכם לא יוותר די לתשלום עבור הבנייה.
אין בידי לקבל שתי טענות אלה כנימוק לביטול הסכם הממון. המדובר בהסכם אליו הגיעו הצדדים במהלך דיון בבית המשפט לענייני משפחה. ההסכם תועד לפרוטוקול וכאמור, קיבל תוקף של פסק דין. מהפרוטוקול עולה כי הצדדים היו מיוצגים בהליך זה על ידי עורכי דין ובנוסף הצד השלישי היא עורכת דין במקצועה. הפרוטוקול אינו משקף בדרך כלשהי התנגדות של מי מהצדדים להסכם. זאת ועוד ההסכם הוכתב לפרוטוקול על ידי באי כוח הצדדים. אי לכך, חזקה על הצדדים כי ההסכם נוסח על ידי שני הצדדים ומכל מקום לא נטען כי היה לצד כלשהו יתרון בניסוח ההסכם. לפיכך וככל שהצד השלישי הגיעה להסכם עם שולחי ההודעה מכורח או אילוץ, מצופה היה כי תביא ראיה כלשהי על ניסיון מצידה לבטל את ההסכם לאחר שהוסר מעליה הלחץ הנטען . אולם ראיה כזו לא הובאה. כך גם לגבי גיבוש הסכום עליו הוסכם שתקבל. לא רק שלא הובאו ראיות להוכחת הטענה בדבר עלויות המדור של הצד השלישי, אלא שגם בהסכם אין התייחסות לאיזה סכום ישולם לצד השלישי על חשבון המזונות והמדור ואיזה סכום על חשבון הבנייה. הצדדים הגיעו להסכמה על סכום כולל, מתוך שיקולים כלכליים, ועל כן אין רלבנטיות לטענה זו.
המדובר בהסכם עם התניה מלאה. לשון החוזה נוקטת בסעיף 1 כי הצדדים הגיעו להסכמה לסילוק סופי, מלא ומוחלט של כל טענות התובעת, היא הצד השלישי. בסעיף זה אף הוסכם כי מהסך שהוסכם לתשלום יקוזז הסכום המצוי בחשבון הבנייה. הוראת סעיף 3, אשר צוטטה לעיל, נוקטת אף במילים המבטאות סופיות ולפיו, עם ביצוע התשלום המוסכם, שולחי ההודעה לא יהיו חייבים לצד השלישי סכום כלשהו בגין הסכם הממון ו/או הבנייה. עוד הוסכם שכל ההוצאות העודפות לצורך השלמת הבנייה, לרבות תשלומים או מיסוי או כל הוצאה אחרת יחולו על הצד השלישי. וכאמור בסעיף 9 הבהירו הצדדים כי הסכם בא להוסיף על הסכם הממון.
בהסכם קיימת התייחסות ברורה לחשבון הבנייה המוזכר גם בהסכם הממון וגם בצוואת המנוח. גם בהסכם הממון וגם בצוואת המנוח קיימת התייחסות לגבי תשלום הוצאות הבנייה של הבית שייבנה על המגרש היה והמנוח ילך לעולמו לפני הצד השלישי שתיבדל לחיים ארוכים. משני מסמכים אלה עולה בבירור כי התשלום עבור הבנייה אמור להשתלם מתוך הכספים בחשבון הבנייה, שהן המנוח והן הצד השלישי היו אמורים להפקיד בו כספים. אין חולק כי הצד השלישי לא הפקידה את חלקה. בהסכם, המציין, כאמור , כי הוא בא להוסיף על הסכם הממון, אין כל אינדיקציה לכך כי הוסכם בין הצדדים שהתשלום שיהיה על הצד השלישי יהיה עבור בנייה עתידית בלבד ואין בו אינדקציה להחרגה של חוב מהעבר הנוגע לבנייה . הטענה בדבר יכולותיה הכלכליות של הצד השלישי לשאת בעלויות בנייה של בית כפי שתוכנן על ידי התובע, אינה עומדת בסתירה להוראות ההסכם והן יכולות לדור בכפיפה אחת. כלומר, ייתכן כי המנוח תכנן בית גדול ומפואר עבורו ועבור הצד השלישי וסביר להניח בהסתמך על הסכם הממון כי לו היה נבנה הבית לא היה דורש מהצד השלישי לשאת בעלויות מעבר לאלה שהתחייבה להפקיד בחשבון הבנייה. אולם, העובדה כי בסופו של דבר הבית הזה לא נבנה בשל הנסיבות המצערות של פטירת המנוח, ובסופו של דבר הצד השלישי אינה יכולה להוציא אל הפועל את התוכניות לבית שתוכנן, אינה משנה את העובדה כי המדובר בתכנון שנועד לבנייה של בית על המגרש. התשלום עבור התכנון הוא הוצאה לבנייה של הבית כפי שהוגדר בהסכם הממון ודובר לגביו בצוואה, ועל כן הוצאה זו אמור להשתלם מהכספים שהופקדו או היו אמורים להיות מופקדים בחשבון הבנייה.
התייחסות הצד השלישי להוראת סעיף 8(ג) להסכם הממון כאילו יש ללמוד ממנה כי כוונת הצדדים בהסכם הממון הייתה כי יהיה עליה לשאת בעלויות שיפוץ בלבד במקרה של פטירת המנוח לפניה, במובחן מעלויות בנייה, אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 5 לצוואה ואף לא עם ההסכם אליו הגיעה עם שולחי ההודעה.
הצוואה נחתמה ביום 17.3.11, כשלוש שנים לאחר החתימה על הסכם הממון. השירותים על ידי התובע ניתנו במהלך השנים 2012-2010. דהיינו בזמן חתימת הצוואה לא היה כל שיפוץ ונראה כי הכוונה הייתה בנייה ולא שיפוץ. לפיכך הצוואה מלמדת כי ציפיית המנוח הייתה כי גם הוצאות בניה ישולמו מחשבון הבניה ולא רק הוצאות שיפוץ שכאמור לא היו.
יותר מכך, לו סברה הצד השלישי כי אלה הם פני הדברים, מצופה היה כי תיתן ביטוי לכך במסגרת ההסכם אליו הגיעה עם שולחי ההודעה שהוא מאוחר להסכם הממון ולצוואה. אולם אין בהסכם התייחסות או הבחנה בין עלויות שיפוץ לבין עלויות בנייה. אין גם התייחסות לעלויות בעבר לעומת עלויות עתידיות. הצד השלישי גם לא טענה שלא הייתה מודעת לתוכניות שערך התובע, אולם בהסכם אין כל התייחסות להחרגת חוב קודם אלא מדובר באופן כללי בהוצאות בנייה. הצד השלישי אף לא טענה כי עם היוודע לה דבר קיומו של החוב לתובע ביקשה לבטל את ההסכם עם שולחי ההודעה.
סוף דבר
סיכומו של דבר, אני סבורה כי לשון ההסכם ברורה ומשקפת את רצונם של הצדדים לעשות סוף פסוק למחלוקות הכספיות ביניהם לרבות בגין הוצאות הבנייה. ההסכם אליו הגיעו הצדדים נעשה בשים לב להוראות הסכם הממון והצוואה. הובהר בו כי הוא בא להוסיף על הסכם הממון. אין בהסכם כל אינדיקציה לרצון לגרוע מהוראות הסכם הממון או מהצוואה. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לפרשו באופן המתיישב עם הוראות הסכם הממון והצוואה המשקפת את רצונו האחרון של המנוח ועל כן המסקנה היא כי על הוצאות הבנייה להיות משולמות מתוך הכספים בחשבון הבנייה אותם ירשה הצד השלישי ונקבע הסדר לגביהם בהסכם עם שולחי ההודעה. לפיכך, ומשפסק הדין משקף הוצאה עבור הבנייה, על הצד השלישי לשאת בתשלומו.
בטרם אסיים אציין כי נוכח מסקנתי זו הנובעת מההסדר הברור לגבי מקור התשלום של הוצאות הבנייה, איני רואה רלבנטיות לשיעור הבעלות של כל אחד מהצדדים במגרש, או להיקף הירושה של כל אחד מבעלי הדין. איני רואה גם חשיבות לעבודה שהתובע לא ראה בצד השלישי בת פלוגתא עת הגיש תביעתו, שכן הגיש את התביעה כנגד מי שחפץ ואין בכך כדי לאיין את טענותיהם של שולחי ההודעה כנגד הצד השלישי.
אשר על כן אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי ומורה כי על הצד השלישי לשלם לשולחי ההודעה כל סכום שנשאו או יישאו מכוח פסק הדין שניתן לטובת התובע.
על מנת שלא להוסיף ריב ומדון בין הצדדים וברוח צוואת המנוח איני עושה צו להוצאות כנגד הצד השלישי.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ' אייר תש"פ, 14 מאי 2020, בהעדר הצדדים.