הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 27871-02-17

לפני כבוד השופטת שרון הינדה

התובעת:

עיריית הוד השרון

נגד

הנתבע:
זהר קובי

פסק דין

עניינה של התביעה לפני, חוב בגין ארנונה, אגרת שמירה, ביוב, מים, שילוט והעמדת שולחנות לגבי נכס שבהחזקת הנתבע ברחוב דרך רמתיים 86 בהוד השרון.
ראשיתה של התביעה בבקשה לביצוע תובענה שהוגשה כנגד הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל, על סך 33,731 ₪.
הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התובענה שהתקבלה.
בהתנגדות הכחיש הנתבע את חבותו לגבי הנכס בגינו נתבע, בטענה כי פרע את החוב במסגרת הסכם אליו הגיע עם מר גל סמו, הממונה על הגבייה אצל התובעת.
אין חולק בין הצדדים כי לנתבע היה חוב בגין הנכס ברחוב דרך רמתיים 86 בהוד השרון.
אין גם חולק כי הנתבע נפגש עם מר גל סמו שהיה באותה העת מנהל מחלקת הגבייה אצל התובעת (להלן: "גל סמו"). ולאחר דין ודברים בנוגע לחובו קיבל הנתבע מכתב סיום פגישה, שהוצא ביום 8.4.14, בו צוין כי החוב (קרן + הצמדה) עומד על סך 24,264 ש"ח ולהסדרת החוב ישולם סך של 20,600 ש"ח (85%).
כן אין חולק כי הנתבע שילם לתובעת במהלך השנים 2016-2014, סכומים לא רצופים המצטברים לסך העולה על 20,600 ש"ח.
בחלוף זמן נדרש הנתבע לשלם לתובעת חוב. לאחר דין ודברים בין הצדדים וטענות הנתבע כי פרע חובו בהסתמך על הסיכום עם גל סמו, הוצא ביום 5.10.16 סיכום ישיבה שהתקיימה בין הנתבע למנהל מחלקת הגבייה הנוכחי, במסגרתו הבהירה התובעת כי אינה מחוייבת לסיכום אליו הגיע הנתבע עם גל סמו בטענה כי הסיכום לא הועבר למורשי החתימה של העירייה ולכן נעשה בחוסר סמכות ואינו תקף.
דיון :
שתי שאלות שנויות במחלוקת בהליך שלפני:

האחת – האם מכתב הסיכום מיום 8.4.14, מחייב את התובעת כהסכם להסדרת החוב בגין הנכס ברחוב דרך רמתיים 86?
השנייה – האם הנתבע קיים את התחייבותו על פי ההסכם?
אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והטענות שהועלו בפני, אני סבורה כי הנתבע לא קיים את ההסכם להסדרת חובו. בנסיבות אלה בחינת השאלה הראשונה, האם מכתב הסיכום מיום 8.4.14 הוא הסכם מחייב, היא תאורטית. על כן ובהתאם למצוות המחוקק בנוגע לנימוק פסקי הדין בתביעות בסדר דין מהיר, אבחן השאלה הראשונה בקצרה.
האם מכתב הסיכום מיום 8.4.14 מחייב את התובעת כהסכם להסדרת החוב בגין הנכס ברחוב דרך רמתיים 86?
כאמור, אין חולק בין הצדדים כי התקיימה פגישה בין מנהל הגביה דאז גל סמו לבין הנתבע והוצא סיכום פגישה.
סיכום הפגישה אינו ערוך כחוזה החתום על ידי שני הצדדים ולא נקבע בו מנגנון תשלומים מסודר, אולם לטענת הנתבע הסתמך על סיכום זה ושילם לתובעת סכומים, אשר הסך המצטבר שלהם מהווה פירעון החוב שלו בהתאם לאותו סיכום.
התובעת, אשר אינה מתכחשת למסמך עצמו, טענה כי אינו בר תוקף משום שהפחתת סכום החוב לא הייתה בסמכות גל סמו והסיכום לא אושר על ידי הגזבר והיועץ המשפטי כנדרש בחוזר מנכ"ל 5/12. בנוסף טענה כי הוא אינו משקף את מלוא החוב של הנתבע.
לעניין תוקפו של הסיכום נוכח טענת היעדר סמכותו של גל סמו:
הנתבע הביא לעדות מטעמו את גל סמו שהאמור היה מנהל הגבייה באותה העת והוא החתום על סיכום הפגישה הנדון.
גל סמו נשאל מתוקף מה נתן לנתבע הנחה של 15%. בתשובתו הבהיר כי אין זו הנחה וטען כי יש לו סמכות להפחית בתיקוני ריבית (בפרוטוקול עמ' 5 ש' 17-15). עוד העיד כי אינו צריך חותמת של מנכ""ל או גזבר בעיריה ובמקרה זה אף לא היה צריך את המלצת היועץ המשפטי עמו היה נפגש אחת לחודש לצורך קבלת החלטות שהוא כמנהל גבייה לא יכול היה לקבל (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 14-10).
העד הנוסף מטעם הנתבע, קובי גבריאל, העיד כי אישור ההסכם נדחה משום שהמתינו לאישור היועמ"ש (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 23-12).
התובעת מצאה סתירה בין עדויות אלה אולם אני סבורה כי אין בכך כדי ללמד שגל סמו לא היה מוסמך לתת את ההתחייבות לנתבע.
התובעת לא הפנתה להוראת חיקוק ולא הבהירה מה הבסיס לכפיפות הנתבע, כאזרח, לחוזר המנכ"ל שהוא מסמך פנימי. התובעת אף לא הציגה את אותו חוזר מנכ"ל עליו סמכה את גרסתה לגבי היקף סמכותו של גל סמו והצורך בחתימת גזבר ויועמ"ש. יותר מכך, לו איוותה לסתור את גרסת הנתבע ולהוכיח כי הסיכום הושג בהיעדר סמכות, יכולה הייתה להביא לעדות את הגזבר והיועמ"ש אולם היא לא עשתה כן ללא כל הסבר. לפיכך מוחזקת התובעת כמי שנמנעה מהבאת ראיה אשר לו הייתה מובאת בפני בית המשפט הייתה לרעתה.
אוסיף ואומר כי אמנם הנתבע, כאזרח , מוחזק כ מי שיודע שפעולת הרשות גדורה בגדרות וסייגים. אולם במקרה זה אין המדובר בהבטחה של פקיד עלום אלא של מנהל מחלקת הגבייה. קובי גבריאל העיד כי פנה אל מנכ"ל העירייה בעקבות פניה של הנתבע אליו לגבי התעמרות מצד העירייה והמנכ"ל הפנה אותו אל מנהל מחלקת הגבייה (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 8-7). כך שבנסיבות אלה, אני סבורה כי קבלת ההתחייבות ממנהל מחלקת הגבייה אליו הופנה ממנכ"ל העירייה לא הייתה אמורה לעורר תהיה מצדו של הנתבע כאילו אין המדובר בבעל הסמכות לתת את ההתחייבות.
עוד אומר כי בד בבד עם ההגנה על כספי הציבור, מוחזקת הרשות כפועלת בתקינות. חזקת התקינות של פעולת הרשות אינה יכולה לפעול רק כאשר הדבר משרת את עניינה של הרשות אלא היא משרתת גם את עניינו של האזרח אשר רשאי להניח כי בהתחייבותה כלפיו פועלת הרשות בצורה תקינה.
לאור כל האמור לא הוכח בפני כי המדובר במסמך שאינו בר תוקף ושהתובעת אינה מחוייבת על פיו.
מעבר לתוקפו של הסיכום מכוח התחייבותו של גל סמו, התובעת הוכיחה גם בדרך של התנהגות כי היא מחוייבת על פי סיכום זה.
גל סמו העיד כי ברגע שהסיכומים האלה נחתמים הם נסרקים למערכת, וכל עובד גבייה שהיה נכנס לחשבון היה יודע כמה כסף צריך לשלם (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 7-1).
אין חולק בין הצדדים כי הנתבע הגיע אל התובעת ושילם מדי פעם תשלומים.
התובעת צירפה קבלות בגין התשלומים ששילם הנתבע. בחלק מהקבלות, מהתאריכים 3.8.14 ו- 2.10.14 צוין "הערה: על חשבון חוב לפי הסכם מיום 8/4/14...". דהיינו ההערה בקבלות מחזקת את גרסת גל סמו כי הסיכום נסרק למחשבי התובעת ומעיד כי התובעת ראתה את עצמה מחוייבת על פי הסיכום.
באשר לטענת הטעות בסכום החוב – התובעת העלתה טענת הטעות בסכום באופן סתמי ללא הסבר אודות נסיבות הטעות. מנגד גל סמו העיד כי אם החוב לא היה 24,000 ש"ח אלא 40,000 ש"ח היה רושם (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 20-19). בהמשך, בהתייחס לריבית על החוב, אישר כי הייתה ריבית כמו על כל חוב, אך טען כי היא לא צוינה משום שהחליטו לוותר עליה מהטעמים שהוצגו בפניו (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 24-21). עדותו זו של גל סמו ביחד עם התנהגותה של התובעת אשר הכירה בהסכם האמור, מובילות למסקנה כי לא הוכחה עות ברישום הסכום במכתב סיכום הפגישה.
בסיכומיה העלתה התובעת טענה נוספת והיא כי סיכום הפגישה התכוון לנכס ברחוב בן גמלא ולא לנכס ברחוב דרך רמתיים, וזאת בעקבות עדותו של גל סמו שטען כי רישום המילים "דרך רמתיים 86" חלף המלים המודפסות "בן גמלא" לא נעשו בכתב ידו.
הטענה לעניין מחיקת הכתובת היא טענה עובדתית שהתובעת העלתה רק בשלב הסיכומים על אף שמכתב הסיכום צורף להתנגדות לביצוע תובענה והיה באפשרותה לברר כל שנדרש לגביו בין ברישומיה ובין עם גל סמו.
גל סמו היה מנהל הגבייה אצל התובעת. התובעת לא הזמינה את גל סמו לעדות מטעמה ללא הסבר מניח את הדעת ואף לא העלתה כל טענה לעניין ה כתובת אליה מכוון מכתב סיכום הפגישה.
בנסיבות אלה, העלאת הטענה בשלב זה היא הרחבת חזית שאינה מותרת.
לסיכום עד כה אני סבורה כי מכתב הסיכום מיום 8.4.14 מחייב את התובעת כהסכם להסדרת החוב של התובע.
האם הנתבע פרע חובו?
לדידה של התובעת גם אם ייקבע כי הסיכום עם גל סמו בר תוקף הרי שהנתבע לא כיבד את ההסכם והפר אותו ברגל גסה, כאשר לא שילם בצורה מסודרת ובתשלומים קבועים ורציפים, הנתבע שילם סכומים שונים, בזמנים שונים ולפי שיקול דעתו הבלעדי.
לטענת הנתבע מכתב הסיכום קובע כי ישלם סך כולל של 20,600 ₪ לסילוק חובותיו כלפי התובעת בפריסה של עד 24 חודשים. הנתבע שילם סך של 23,000 ש"ח ועל כן פרע החוב.
עוד טען הנתבע כי כתב התביעה לוקה בחסר, שכן לא ניתן ללמוד ממנו בגין אילו שנים קיים החוב ולאיזה נכס, ואין כל מסמך אשר קושר אותו לחוב הנטען.
משהנתבע מעלה טענת פירעון, שהינה טענת "הודאה והדחה", נטל השכנוע בטענה כזו מוטל על הטוען "פרעתי", בבחינת "המוציא מחברו" ועל כן עליו הראיה. גישת הפסיקה בעניין זה היא כי אין די שהחייב יוכיח איזה פירעון שהוא אלא עליו להוכיח באופן ספציפי איזה סכום פרע שאם לא כן בית המשפט לא יוכל לקבוע באיזו מידה הופטר מהחוב (ראו: 29/62 יעקב פסי נ' יצחק אלקיים, פ"ד טז(2)1172; 537/60 סמי גואטה נ' ישעיהו ירחי, פ"ד טו1653; רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ, פורסם בנבו 1.11.06))
ראשית ייאמר כי בהתאם לעדותו של גל סמו, ההסכם עוסק בהסדרת החוב בגין הארנונה בלבד, משום שלא היה מוסמך לדון עם הנתבע בעניינים אחרים. גל סמו הובא לעדות מטעם הנתבע. הנתבע לא הביא ראיה אחרת מעבר לעדותו של גל סמו ועל כן הגרסה המתקבלת היא כי הסיכום היה לגבי חוב הארנונה ולא לגבי יתר רכיבי התביעה.
באשר לחוב הארנונה - ההסכמה לפריסת התשלום לתקופה של עד 24 חודשים אינה מופיעה במכתב סיכום הפגישה. הנתבע העיד כי נאמר לו שהוא יכול לשלם את הסכום "עד 24 חודשים" (בפרוטוקול עמ' 13 ש' 9-7) וגל סמו אישר שאמר זאת לנתבע (בפרוטוקול עמ' 5 ש' 32-30).
ספק בעיני כי התובעת, כרשות הפועלת בצורה מסודרת, מאפשרת לאזרח שיש לו חוב להסדיר את חובו בהתאם ללוח הזמנים שהוא יקבע על פי שיקול דעתו בתחום של שנתיים, ללא הסדרת אופן התשלום, חלוקה לתשלומים ומתן שוברי תשלום. הפרשנות שבחר הנתבע כאילו הוא רשאי להגיע אל התובעת בכל עת שיחפוץ ולשלם לה כספים ויהיה בכך קיום ההסכם אינה מתיישבת עם הגיון סביר. שהרי לא מתקבל על הדעת כי התובעת תמתין במשך שנתיים בחוסר ודאות האם הנתבע יעמוד בהתחייבותו, תמנע מנקיטת הליכי גבייה ותגלה בתום 24 חודשים אם עמד בהתחייבותו אם לאו. יחד עם זאת אין חולק בין הצדדים כי הנתבע הגיע אל משרדי התובעת מדי פעם ושילם תשלומים והתובעת לא מנעה זאת ממנו ופעמיים אף נתנה לו קבלות בהן צוין כי התשלום על חשבון ההסכם מיום 8.4.14.
אין חולק בין הצדדים כי הנתבע שילם לתובעת במהלך השנים 2016-2014, סכומים לא רצופים המצטברים לסך העולה על 20,600 ש"ח.
הנתבע שהרחיב ופירט את הנסיבות שהובילו להסכם עם התובעת ולהוכחת תוקפו, מסיבותיו הוא לא פירט טענותיו לגבי אופן פירעון הסכום המוסכם.
עיון בקבלות שצורפו מלמד כי שולמו תשלומים כדלקמן:
ביום 3.8.14 שולם סך 5,000 ש"ח אשר נזקף לחוב הארנונה של הנכס ברחוב דרך רמתיים.
ביום 2.10.14 שולם סך 5,000 ש"ח אשר נזקף לחוב הארנונה של הנכס ברחוב דרך רמתיים.
בשתי הקבלות הנ"ל צוין על חשבון חוב לפי הסכם מיום 8.4.14.
ביום 27.4.15 שולם סך 3,000 ש"ח אשר נזקף ברובו לחוב הארנונה ואגרת השמירה של הנכס ברחוב בן גמלא ורק סך של 580 ש"ח נזקף על חשבון הוצאות גבייה לגבי הנכס ברחוב דרך רמתיים.
ביום 15.7.15 שולם סך 8,000 ש"ח אשר נזקף לחוב הארנונה של הנכס ברחוב דרך רמתיים למעט סך של 27 ש"ח.
ביום 19.9.16 שולם סך 2,000 ש"ח אשר נזקף לחוב הארנונה של הנכס ברחוב דרך רמתיים.
ביום 25.9.16 שולם סך 6,000 ש"ח אשר נזקף כולו לחוב ארנונה בגין הנכס ברחוב בן גמלא.
ביום 5.10.16 שולם סך 6,000 ש"ח אשר נזקף כולו לחוב ארנונה בגין הנכס ברחוב בן גמלא.
בהתבסס על הטענה כי הנתבע היה רשאי לפרוע הסך 20,600 ש"ח תוך 24 חודשים להסדר חובו, הרי שאליבא דגרסתו, היה עליו לשלם את מלוא הסכום עד ליום 8.4.16.
בעדותו, בחקירה החוזרת, הופנה הנתבע לקבלות התשלום ונשאל האם הוא מודע לתאריך שלהם, והוא השיב כי כל התשלומים שולמו בפרק זמן של שנה. עוד טען כי הוא יודע שהוא שילם את כל ההסכם (בפרוטוקול עמ' 14 ש' 22-19).
הנתבע לא טען כי שילם סכומים אחרים מעבר לסכומים בגינם הוצגו קבלות ולא הציג קבלות הנושאות תאריכים שונים מהתאריכים בקבלות שצורפו על ידי התובעת.
בניגוד לעדותו של הנתבע, הקבלות אינן מעידות על תשלום של הסך המוסכם תוך שנה. הן גם אינן מלמדות על פירעונו תוך שנתיים.
עולה מהקבלות כי במהלך השנתיים האמורות שילם סכום מצטבר של 21,000 ש"ח. אך מתוך הסך של 21,000 ש"ח התשלום מיום 27.4.15 נזקף ברובו בגין החוב של הנכס ברחוב בן גמלא, כך שלמעשה בטווח השנתיים שבהן סבר הנתבע כי הוא רשאי לשלם הסכום המוסכם שילם הנתבע, בפועל, על חשבון הסכום המוסכם בגין הנכס ברחוב דרך רמתיים, סך של 18,553 ש"ח בלבד.
באשר לתשלומים ששולמו בחלוף שנתיים, הרי שהתשלום מיום 19.9.16 בסך 2,000 ש"ח, נזקף כולו לחוב הארנונה משנת 2009 בגין הנכס ברחוב דרך רמתיים. ואילו יתר התשלומים נזקפו לחוב הארנונה בגין הנכס ברחוב בן גמלא.
הנתבע לא טען כי בבואו לשלם ביקש לזקוף את התשלומים ששילם על חשבון החוב בדרך רמתיים. הנתבע גם לא הוכיח כי בזמן הרלבנטי היה לו חוב רק בגין הנכס בדרך רמתיים על פי ההסכם עם גל סמו וכי לא היה לו כל חוב אחר לתובעת בגין אותו הנכס משנים אחרות או בגין נכס אחר. כידוע, בהתאם להוראת סעיף סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, התובעת הייתה רשאית לבחור לאיזה מהחיובים לזקוף את התשלומים של הנתבע.
לפיכך ניתן כבר לומר כי הנתבע לא שילם מלוא הסכום המוסכם במהלך אותם 24 חודשים שהוקצו לו לפירעונו וכי פרע בפועל את מלוא הסך של 20,600 ש"ח רק עם התשלום מיום 19.9.16, דהיינו בחלוף 5 חודשים מתום המועד שהוקצה לפירעון הסכום המוסכם, בהתאם לגירסתו.
בעדותו טען הנתבע כי התשלום התעכב עד שנת 2016 משום שהוחלפו מנהלים ופתאום הוא ראה שמגיעה אליו ניירת על סכומים אחרים ושלא לפי ההסכם (בפרוטוקול עמ' 13 ש' 3-1). תשובתו זו אינה מתיישבת עם תשובתו המאוחרת יותר בחקירה החוזרת שאוזכרה לעיל, לפיה שילם התשלומים תוך שנה, באופן המחליש את גרסתו.
זאת ועוד, מעבר לעדותו לגבי אותה ניירת, הנתבע לא הציג את הניירת האמורה, למעט סיכום פגישה מיום 5.10.16 בו מתכחשת התובעת להסכם אליו הגיע עם גל סמו ומודיעה כי בכוונתה להמשיך בהליכי הגבייה.
הנתבע לא פירט מתי ביקש לשלם תשלומים במהלך השנתיים מיום 8.4.14 ועד ליום 8.4.16 והדבר נמנע ממנו, אילו סכומים ביקש לשלם וכד'.
בהיעדר כל ראיות להוכחת גרסתו בדבר הניסיון לפרוע מלוא הסכום במהלך השנתיים, הרי שעצם הטענה בדבר הקשיים שהציבה בפניו התובעת בחלוף שנתיים מחזקת את גרסת התובעת כי הנתבע הפר את התחייבותו וניתן להניח שמטעם זה נבע חידוש הליכי הגבייה.
בנסיבות אלה, מתוך הראיות שהובאו בפני הנתבע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי פרע הסכום המוסכם תוך התקופה המוסכמת עם גל סמו ולפיכך גם אם סברתי כי ההסכם אליו הגיע עם גל סמו הוא הסכם מחייב, הרי שהנתבע לא עמד בהתחייבותו ולא פרע החוב במועד.
הנתבע העלה גם טענות לגבי סכום התביעה.
מבחינת רכיבי התביעה עולה כי מעבר לחוב הארנונה, מורכב סכום התביעה גם מאגרת שמירה, אגרת ביוב, חיובי מים, שירות וטרינרי, שילוט והעמדת שולחנות. כאמור בסעיף 16 לעיל, נראה כי הסיכום עם גל סמו היה לגבי הארנונה בלבד ולנתבע אין למעשה הגנה לגבי יתר רכיבי התביעה. הנתבע לא העלה טענות לגבי רכיבים אלה מעבר לטענה בדבר סיכום החוב עם גל סמו ולא הביא ראיות כלשהן לגבי יתרות החוב בגין רכיבים אלה, ועל כן חזקה כי רישומי העירייה בגין רכיבי תביעה אלה משקפים את החוב בצורה נכונה.
לעניין חוב הארנונה – גם בעניין זה הנתבע לא הביא ראיות להוכחת הסכום שלדידו הוא הסכום הנכון. על כן, גם אם אין המדובר בפלט שהופק בזמן אמת חזקה על התובעת כי רישומיה משקפים את החוב באופן נכון.
עולה מטיעוני התובעת כי למעשה לגבי חוב הארנונה מדובר בהפרש הריבית אשר הופחת, לטענתה בטעות, מסכום החוב בסיכום בין גל סמו לנתבע. מאחר שלא שוכנעתי כי המדובר בהפחתה בטעות, וזאת נוכח עדותו של גל סמו אשר לא נסתרה, אני סבורה כי יש לבחון את תביעת יתרת חוב הארנונה מהנתבע מתוך התחשבות בהסכם אליו הגיע עם גל סמו.
בבחינת פירעון הסכום נוכחנו כי אכן הנתבע לא פרע את מלוא הסכום המוסכם בתוך 24 חודשים אלא בתוך 29 חודשים. בתוך טווח 24 החודשים פרע הנתבע סך של 18,553 ש"ח המהווים כ- 90% מהסכום המוסכם ואת יתרת הסכום (פחות 7 ש"ח) שילם 5 חודשים לאחר מכן. בנסיבות אלה הפעלת הסנקציה של חיוב הנתבע במלוא הריבית בגין חוב מהשנים 2012-2009, נדמה כלא מידתי ואינו הולם בנסיבות העניין.
לפיכך אני סבורה כי לאור האיחור הקצר בתשלום באופן יחסי למועד הפירעון, בהיעדר ראיה מצד התובעת בדבר ביצוע אקט של ביטול ההסכם מצידה והתשלום של החלק הארי של הסכום המוסכם בתוך טווח 24 החודשים, החיוב צריך להיעשות באופן יחסי להיקף ההפרה מתום המועד לתשלום. דהיינו בשיעור של 10% מהפרשי הריבית בגין הארנונה .
סיכומו של דבר אני מקבלת את התביעה בגין רכיב הארנונה בשיעור של 10% מהסכום הנקוב בתביעה בצירוף 7 ש"ח להשלמת מלוא הסכום המוסכם, ויתר רכיבי התביעה מתקבלים באופן מלא.
אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 14,869 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.12.12 ועד למועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ב אדר א' תשע"ט, 17 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.