הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 2300-03-16

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובעת:
מנטור הדרכה והשתלמויות מקצועיות בע"מ

נגד

הנתבע:
גיא סויסה

הצד השלישי: דוד דנינו

פסק דין

לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 75,000 ₪, שעניינה עבודות שיפוצים אשר בוצעו על ידי הנתבע במשרדי התובעת.

הצדדים:
התובעת, מנטור הדרכה והשתלמויות מקצועיות בע"מ, היא מכללה ללימוד מקצועות העיצוב, הצילום, הגרפיקה וניו-מדיה (להלן: "התובעת").
הנתבע, גיא סויסה (גיא שיפוצים), הינו קבלן עצמאי (להלן: "הנתבע" או "קבלן השיפוצים"). התובעת התקשרה עם הנתבע לצורך ביצוע עבודות שיפוצים במשרדי התובעת.
מקבל הודעת צד ג', דוד דנינו, הינו קבלן שיפוצים אשר נשכר כקבלן משנה על ידי הנתבע על מנת שיסייע ביצוע עבודות השיפוצים במשרדי התובעת (להלן: "צד ג' או קבלן המשנה").

השתלשלות העניינים:

בחודש יוני 2014, כחלק ממעבר התובעת למעונה החדש בעיר רמת גן, פנתה התובעת לנתבע לטובת ביצוע התקנת ריצוף במשרדיה החדשים (להלן: "העבודות" - "משרדים" בהתאמה), בשטח של כ-300 מ"ר.
בהמשך לפנייה נערכה פגישה בהשתתפות מנהל העבודה מטעם התובעת, מר ציון נמני (להלן: "מנהל העבודה") והנתבע. תנאי החוזה סוכמו בעל פה: התובעת תספק ריצוף P.V.C. הנתבע מצדו התחייב לסיים את העבודות בתוך תקופה של שבועיים. התשלום היה אמור להתבצע בגמר העבודה.
אין חולק כי התובעת התחייבה לשלם לנתבע עבור העבודות סך של 14,000 ₪ + מע"מ.
לצורך ביצוע העבודות התקשר הנתבע עם קבלן המשנה.
התובעת שילמה לנתבע סכום של 2,000 ₪. התובעת טענה כי הסכום שולם כמקדמה, ואילו הנתבע טען כי הסכום שולם עבור רכישת דבקים.
הנתבע סיים את העבודות במשרדי התובעת, אך התובעת טענה כי נפלו בעבודות ליקויים חזותיים ובטיחותיים.
ביום 27.8.14 פנתה התובעת במכתב אל הנתבע בו ביקשה להסדיר את תיקון הליקויים הנטענים (להלן: "המכתב הראשון", נספח א' לכתב התביעה). לפי האמור, המכתב הוצא בעקבות פגישה שנערכה עם הנתבע וקבלן המשנה.
במכתב זה פירטה התובעת את תנאי ההתקשרות כפי שסוכמו בין הצדדים לפני ביצוע העבודה (סעיפים ב' עד ה' של המכתב). בסיום המכתב ציינה התובעת כי תאפשר לנתבע לתקן את הליקויים, ואולם אם לא תושג התוצאה הנדרשת, תפעל התובעת לתיקון העוולה המטילה צל כבד על פעילותה ותדמיתה.
יצוין כי באותה פגישה הציעה התובעת מתווה לפתרון הסכסוך, לפיו היא תישא בעלות החומר והנתבע יישא בעלות העבודות, אך זאת בכפוף להתקנה חוזרת של הריצוף במהלך חג סוכות בו המכללה מצויה בחופשה. הנתבע סרב למתווה זה, והסכים כאמור לבצע אך תיקון נקודתי.
ביום 10.11.14 שלחה התובעת מכתב דרישה לנתבע (להלן: "המכתב השני", נספח ב' לכתב התביעה) בו טענה כי תיקון נקודתי בלבד, לא יפתור את הבעיה ויותיר את התובעת עם מטרד חזותי, תפעולי ובטיחותי. לאור כך ציינה התובעת את הסכום אותו היא מבקשת מהנתבע לפרוע בתוך 14 יום בגין נזקיה (סך של 47,475 ₪) .
ביום 12.11.14 שלחה התובעת לנתבע מכתב התראה לפני נקיטת הליכים (להלן: "המכתב השלישי", נספח ג' לכתב התביעה) בו טענה לנזקים בסך של 81,125 ₪ והדגישה בפני הנתבע כי הוא נדרש לתקן את הליקויים או לשלם את הנזקים הנטענים. בנוסף, התובעת הזמינה את הנתבע להגיע לנכס לשם ביצוע בדיקה מטעמו בנוגע לנזקים הנטענים.
בתאריך ה-4.5.15 שלחה התובעת לנתבע מכתב התראה נוסף (להלן: "המכתב הרביעי", נספח ד' לכתב התביעה) בו חזרה על דרישותיה הקודמות.
באותו היום שלחה התובעת לנתבע מכתב הנושא את הכותרת "חוות דעת מומחה" בו ציינה כי הזמינה חוות דעת הנדסית מטעמה לצורך הגשת תביעה כנגד הנתבע להלן: "חוות דעת מומחה התובעת"). התובעת הוסיפה כי הנתבע רשאי להגיע לנכס בעצמו או על ידי מומחה מטעמו על מנת לערוך בדיקה של הנזקים שכן בכוונתה לתקנם, ולהגיש תביעה בגינם.
לפי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, מהנדס בנין, מר גוכמן אליעזר (להלן- מומחה התובעת), הנושאת תאריך 26.4.15 : "נדרש לבצע התקנה מחדש של הריצוף, אם במתווה P.V.C או בכל מתווה אחר. ההתקנה כאמור לקויה מהיסוד, לא בוצעה עבודת אטימת חריצים, שקעים או הסרת גבשושיות וכן כל תהליך ההתקנה לקוי" (עמוד 3, סעיף 6 לחוות דעת מומחה התובעת, נספח ז' לכתב התביעה).
בתאריך ה-10.5.15 שלח בא כוח הנתבע מכתב תגובה בו דחה את טענות התובעת והלין על כך שהתובעת חייבת לנתבע סך של 14,000 ₪ + מע"מ אשר טרם שולם לו עבור העבודות. הנתבע טען עוד כי חלק מהליקויים הנטענים על ידי התובעת אינם באחריותו והם תוצאה של תשתית לקויה, וכי הוא עומד על זכותו לתקן את הליקויים (להלן: "מכתב תגובה", נספח ה' לכתב התביעה). עוד נטען כי הנתבע לא קיבל את המכתבים מיום 27.8.14 ומיום 12.11.14, למרות שמעיון במכתבים עולה כי רשומה בהם אותה כתובת כפי שמופיעה במכתב מיום 4.5.15.
בהמשך למכתב התגובה, נערכה פגישה במשרדי התובעת, שבה, לטענת הנתבע, הגיעו הצדדים להסכמה כי התובעת תספק פרקט והנתבע יבצע את ההתקנה של הפרקט על גבי החיפוי הקיים , ובסיומה ישולם לנתבע סך של 14,000 ₪ + מע"מ.
ביום 11.6.15 נשלח לבא כוח הנתבע מכתב (להלן: "המכתב החמישי", נספח ו' לכתב התביעה), בו נטען כי הנתבע לא ניצל את האפשרויות שניתנו לו לתיקון הליקויים, אך לפנים משורת הדין ניתנת לו אפשרות אחרונה לתיקון הליקויים על חשבונו, תחת פיקוחו של מהנדס הבניין של התובעת, התיקון יבוצע לא יאוחר מסוף חודש אוגוסט של אותה שנה, גמר חשבון בין הצדדים יבוצע לאחר בדיקה של מהנדס הבניין של התובעת. למכתב זה לא ניתן כל מענה מטעם בא כוח הנתבע.
הנתבע טען כי בשלב זה התובעת דרשה כי הנתבע יישא הן בעלויות רכישת הפרקט והן בעלויות העבודה וזאת, לטענתו, בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. לכן, לטענת הנתבע, נוצר נתק בין הצדדים.
בחודש מרץ 2016 הגישה התובעת תובענה לבית המשפט והעמידה את תביעתה על סך של 75,000 ₪ (להלן: "סכום התביעה"), זאת ,לטענתה, לצורך עמידה בתו בענה בסדר דין מהיר ולצורכי אגרה.
בחודש אפריל 2016 הוחלף הריצוף במשרדי התובעת ועל גבי ה-P.V.C הורכב פרקט (להלן: "החלפת הריצוף הראשונה"). עלות החלפת הריצוף וכן עבודות נוספות שבוצעו במשרדי התובעת, לפי חשבונית מס אשר צורפה כנספח ט' לתצהירו של מר ערן בורוכוב, בעלי התובעת (להלן: "בעלי התובעת") מסתכמת בסך של 88,920 ₪.
ביום 17.10.17 הגיע למשרדי התובעת מומחה מטעם הנתבע, מהנדס הבניין ושמאי המקרקעין, מר מרזוק יעקב (להלן: "מומחה הנתבעת"). באותו היום כתב מומחה הנתבעת חוות דעת מטעמו (להלן: "חוות דעת מומחה הנתבע"). בחוות דעתו נכתב כי בעת ביקורו נוכח לדעת כי בנכס הנדון קיימת רצפת פרקט עץ ולכן אינו יודע לקבוע האם היו ליקויים בעבודות שבוצעו על ידי הנתבע (חוות הדעת צורפה לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). עוד טען מומחה הנתבע כי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת לוקה בחסר באשר לא צוינו בה המידתיות של הליקויים והפגמים.
בחודש אוגוסט 2016 התרתי לנתבע לשלוח הודעה לצד ג' לפי תקנה 214 ו לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
כן מיניתי את המהנדס רפאל גיל למומחה מטעם בית המשפט (להלן: "מומחה מטעם בית המשפט"). המומחה מטעם בית המשפט ביקר במשרדי התובעת ביום 21.3.18 וקבע כי מאחר והריצוף אשר התקין הנתבע פורק בינתיים על ידי התובעת, קשה מאוד לבדוק מה הייתה איכות העבודה ולכן לא ניתן לכתוב חוות דעת (מכתב מאת מומחה בית המשפט מיום 20.8.18).

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובעת: התובעת טענה כי התקשרה עם הנתבע בחוזה בעל פה על בסיס מצג שווא אשר הוצג לה לטענתה, לפיו הנתבע הינו מומחה בתחום ה-P.V.C.
נטען כי העבודות בוצעו בצורה רשלנית ובאופן בלתי מקצועי על ידי הנתבע, כך שבסיומן נותרו פגמים וליקויים רבים, לרבות פגמים חזותיים הגלויים לכל ואשר גרמו לפגיעה בתדמיתה.
לטענת התובעת, נשלחו ארבעה מכתבים לנתבע, החל ב-27.8.14 ועד ליום 4.5.15 כאשר הנתבע שלח מכתב תגובה רק למכתב הרביעי. כלומר, במשך תשעה חודשים שלחה התובעת מכתבים, בהן התריעה בפני הנתבע על הליקויים. התובעת טוענת כי בעקבות כך, איבד הנתבע את זכות התיקון המוקנית לו בסעיף 3 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: "חוק הקבלנות"). לחילופין, טוענת התובעת כי מקום שבו תיקן כבר הנתבע באופן כושל את הליקויים, הדין הוא כי הוא מאבד את זכותו לתקן את הליקויים בעצמו (סעיפים 41,42 לסיכומי התובעת).
בעלי התובעת הצהיר כי לאחר שניתנו לנתבע מספר הזדמנויות לבצע את התיקונים, לא נותרה בפני התובעת ברירה אלא לבצע את התיקונים הנדרשים בעצמה.
התובעת טענה כי כפי שמפורט בחוות דעת המומחה מטעמה, (מר גוכמן) הליקויים היו רבים: לאחר הגשת התביעה, התובעת נאלצה לטענתה להחליף את ריצוף ה-P.V.C ודבר זה גרר הוצאות רבות לטענתה, לרבות עוגמת נפש ונזקים ישירים ועקיפים. לטענת התובעת כיוון שפירוק ופינוי P.V.C ה ינו ענין מורכב ודורש ימי עבודה נוספים אשר היו גורמים להשבתת התובעת לרבות נזק לציוד ולמחשבים בשל האבק והלכלוך כתוצאה מכך, ובהינתן כי עלות התקנת הפרקט על גבי ה-P.V.C הקיים הייתה זהה לעלות החלפת ה- P.V.C , החליטה התובעת להתקין פרקט מעל ל-P.V.C (סעיף 20 לתצהיר בעלי התובעת).
היקף הנזקים לפי התובעת: בעלי התובעת מפרט בתצהיר עדות שהגיש לבית המשפט-
עלות תיקון הליקויים סך של 88,920 ₪ (חשבונית מס - נספח ט' לתצהיר בעלי התובעת).
הוצאות בגין חוות דעת מומחה סך של 4,500 ₪.
פיצוי בגין עוגמת נפש, אי נוחות, אובדן הנאה והיעדר יכולת שימוש במבנה סך של 10,000 ₪.
ובסך הכול סך של 103,420 ₪. (סעיף 21 לתצהיר בעלי התובעת).
התובעת החליטה להעמיד את תביעתה על סך של 75,000 ₪, כפי שהובהר לעיל.
יש לציין כי התובעת ויתרה עוד מלכתחילה על רכיב שכירת אולמות חלופיים בסך של 52,000 ₪ (שורה 24 לפרוטוקול מיום 06.03.17).
טענות הנתבע: לטענת הנתבע במשך כל תקופת ביצוע העבודות, הכניסה התובעת בעלי מקצוע מטעמה אשר גררו רהיטים, שיבשו את העבודה וגרמו לסדקים ברצפה. לכן, ט ען הנתבע, כי ככל שנוצר נזק, הרי הוא נוצר באשמת התובעת.
הנתבע טוען כי עוד בפגישה הראשונה שנערכה במשרדי התובעת, בה הסכימו הצדדים על ההתקשרות ביניהם בעל פה, הסביר הנתבע למנהל העבודה כי יש לבצע יישורי ריצפה לאור בעיות בתשתית הקיימת, וכן הסביר כי לצורך הגעה לתוצאה מקסימלית יש להימנע ככל האפשר מדריכה ושימוש ברצפה במהלך העבודות (סעיפים 8.5 ו-8.6 לכתב ההגנה של הנתבע).
התובעת סירבה לשלם לנתבע את התמורה למרות שסיים את העבודות כפי שהתחייב, ובכך הפרה את החוזה בעל פה ביניהם אשר קבע כי התובעת תשלם לנתבע את הסכום המלא לאחר סיום העבודות.
הנתבע ציין כי התובעת טענה כי אינה שבעת רצון מהתיקונים שביצע לאחר סיום העבודות (מילוי סיליקון בחיבורים) ולכן נערכה פגישה במשרדי התובעת בה נכחו מנכ"ל התובעת, קבלן המשנה והנתבע. בפגישה זו הסבירו הנתבע וקבלן המשנה כי מאחר ומדובר ברצפת P.V.C שאינה חלקה, הרי שלא ניתן לבצע הלחמות, אלא יש לבצע את החיבורים באמצעות דבק סיליקון וסוכם כי הנתבע וקבלן המשנה יגיעו כעבור שבוע לבצע מספר תיקונים קטנים (סעיף 2.23 לתצהיר עדות ראשית הנתבע). כאשר הגיעו לבצע את התיקונים דרשה התובעת כי יבצעו את כל העבודה מחדש, קבלן המשנה והנתבע לא הסכימו (סעיף 2.25 לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
הנתבע טען כי קיבל לידיו רק את המכתב הרביעי שנשלח על ידי התובעת וכי זה היה המכתב הראשון אשר הגיע לידיו, ולכן שלח מכתב תגובה, בו כתב כי התמורה לעבודות טרם שולמה לו וכי ככל שקיימים ליקויים הוא עומד על זכותו לתקנם , בכפוף לתשלום התמורה כפי שסוכמה (סעיף 8.20 לכתב ההגנה של הנתבע). לטענתו בהמשך למכתב נערכה פגישה במשרדי התובעת בנוכחות מנהל התובעת, מהנדס מטעם התובעת וכן הנתבע. בפגישה זו הגיעו, לטענת הנתבע, להסכמה לפיה התובעת תספק פרקט והנתבע יבצע את ההתקנה על גבי רצפת ה-P.V.C ובסיום העבודה תשולם לנתבע התמורה שסוכמה על סך 14,000 ₪ + מע"מ.
לטענת הנתבע, חרף ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, התובעת הודיעה לו כי היא דורשת שהנתבע יישא הן בעלויות רכישת הפרקט והן בעלויות העבודה. לטענת הנתבע, עובדה זו גרמה לנתק בין הצדדים (סעיף 2.29 לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
בנוסף טען הנתבע, כי התובעת מבקשת פיצ וי עבור הוצאות עקיפות, מנופחות, מופרזות אשר אינן מבוססות (סעיף 17.2 לכתב ההגנה של הנתבע).
הנתבע טען כי העובדה שהתובעת המשיכה לנהל את עסקיה כרגיל, מוכיחה כי אין נכונה טענתה בדבר ליקויים בטיחותיים שנגרמו בעקבות העבודות (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
עוד נטען כי יש לקזז מסכום התביעה את יתרת התמורה אשר לא שולמה ל נתבע בגין עבודתו בסך של 14,000 ₪ + מע"מ.
לטענת הנתבע, המומחה מטעמו, מר מרזוק, מסר בדיון שנערך ביום 27.12.17 כי "בעבודות של הדבקת פי וי סי אין מצב שאי אפשר לתקן."(פרוטוקול עמ' 6 שורה 24).
זאת ועוד, הנתבע ציין כי הרצפה הוחלפה במשרדי התובעת פעמיים לאחר התקנת הריצוף על ידי הנתבע. היינו, באפריל 2016 וכן במרץ 2018. לטענתו, בשני המקרים החלפת הריצוף נעשתה בעקבות הצפה במשרדי התובעת. עובדה זו מוכיחה, על פי הנתבע, כי הביטוח שילם לתובעת את נזקיה בגין החלפת הריצוף, ולכן לא נגרם לתובעת כל חסרון כיס.
התביעה נסמכת על חוות דעת מומחה התובעת אשר הינה לקונית ומצוינים בה הסכום הכולל עבור ה חלפת הריצוף. לטענת הנתבע, ב חקירתו של מומחה התובעת התברר כי הוא הסתמך על מראה עיניים ללא מידות ושטחים. כן התברר כי מומחה התובעת קיבל מהתובעת את המחירים שציין ביחס להתקנת פרקט ולא P.V.C (סעיף 1.3 לסיכומי הנתבע). עובדה זו מוכיחה, לדעת הנתבע, כי חוות הדעת של מומחה התובעת אינה רלוונטית מאחר שמעבר לכל הפגמים בה היא מתייחסת להתקנת פרקט ולכן לא ניתן ללמוד ממנה דבר (סעיף 6.2. לסיכומי הנתבע).
הנתבע טוען כי מחקירתו של מומחה הנתבע עולה כי גם אם היה צריך לבצע את כל העבודה מחדש, הרי שמדובר היה בעלות של 25,000 ₪ ולא 84,000 כפי שטוענת התובעת (סעיף 5.8 לסיכומי הנתבע).
הנתבע מלין על כך שהתובעת לא זימנה עדים חשובים כמו מנהל העבודה אשר פיקח וליווה את העבודות, וכן לא זימנה את מר אלון מחברת סזון אשר היה אחראי על החלפת הפרקט בפעם הראשונה, מר מאיר, אשר היה אחראי על החלפת הפרקט בפעם השנייה, ומר יוסי רויטמן, מנכ"ל התובעת בתקופת העבודות אשר היה מעורב בהתקשרות עם הנתבע (סעיף 7 לסיכומי הנתבע). כל אלו מהווים לטענת הנתבע הימנעות מהבאת ראיות.
הנתבע ציין כי אם יקבע בית המשפט כי עליו לתקן ליקויים כלשהם, אזי הוא עומד על זכותו לתקנם, לטענתו לאור העובדה כי התובעת מנעה ממנו לעשות זאת עד עתה.
טענות הנתבע בנוגע לצד ג': לטענת הנתבע הוא הסתמך על מצגיו של הצד השלישי כמומחה בביצוע עבודות PVC ועל בסיס מצג שווא זה, לטענתו, שכר את שירותיו כקבלן משנה לעבודות.
הנתבע טען בתצהירו כי בטרם קיבל עליו את העבודות ציין במפורש בפני קבלן המשנה כי לא יבצע את הפרויקט בלעדיו וכי הסתמך על המצג שהציג בפניו קבלן המשנה כי הוא מסכים להיות שותף מלא שלו לביצוע העבודות ולכן שכר את שירותיו וכן סיכם עמו כי יתחלקו בתמורה שתשלם התובעת בחלקים שווים (סעיף 2.12 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).
הנתבע ציין עוד כי מהלך ביצוע העבודות חולק לחצי, קרי היו חדרים שקבלן הביצוע עשה והיו חדרים שהנתבע ביצע וכי צד ג' היה שם למן היום הראשון לעבודות (סעיף 9.3. לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
הנתבע הדגיש כי שילם לצד ג' תשלום ע"ח העבודות (סך של 7,080 ₪ + מע"מ לפי חשבונית מס אשר צורפה על ידי הצד השלישי ואינה מוכחשת על ידו), מכאן עולה כי הצד השלישי היה שותף מלא מן ההתחלה וככזה עליו לשאת באחריות, ככל שקיימת כזו, ביחד אתו.
הנתבע טען כי הצד השלישי היה מודע לטענות התובעת ואף ביקר בנכס פעמיים לאחר דרישת התובעת לבצע תיקונים והוא אף פנה אליו עם קבלת המכתב מהתובעת ועדכן אותו (סעיף 9.5 וסעיף 9.6 לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
טענות צד ג': הצד השלישי טען כי הנתבע מנסה להטיל עליו את האחריות או לחלוק עמו את האחריות למרות שלטענתו הוא הוזמן על ידי הנתבע לסייע לו בהשלמתה של העבודה בלבד ובתיקון הליקויים בריצוף ה-P.V.C. (סעיף 13 לכתב ההגנה של צד ג').
בנוסף, טען הצד השלישי כי הודיע לנתבע מיד עם הצטרפותו לביצוע העבודות כי הריצוף פגום ויש להרים את היריעות ולתקן את התשתית תחתיה, להתקינה מחדש ולאחר מכן לבצע "הלחמה" של החיבורים בין היריעות, כדי ליצור ריצוף אחיד. הצד השלישי ט ען כי הנתבע התנגד לביצוע התיקונים ודרש מהצד השלישי להשלים את ביצוע הריצוף והציג בפניו מצג שווא לפיו התובעת מסכימה לכך (סעיף 14 וסעיף 15 לכתב ההגנה של צד ג').
בנוסף, טען הצד השלישי כי הוא כלל לא היה שותף להצעה להתקנת הפרקט כתיקון לריצוף המקורי ולכן אין לו כל קשר לתיקון (סעיף 16 לכתב ההגנה של צד ג').
הצד השלישי הוסיף כי גם אם נגרם לתובעת נזק כלשהו אין בין הנזקים הנטענים לבינו כל קשר סיבתי.

הסוגיות העומדות להכרעה במקרה דנן הן כדלקמן: מי היה אחראי להכנת המשטח לפני התקנת ה-P.V.C. האם התובעת הוכיחה כי עבודת הנתבע הייתה רשלנית ופגומה וחייבה את החלפת הריצוף, האם התובעת עמדה בחובתה לפי החוק להודיע לנתבע על הפגם בתוך זמן סביר, ולתת לו הזדמנות נאותה לתקנו. ובנוגע לצד ג' – מתי הצטרף צד ג' לעבודות ומה האחריות שהוא חולק עם הנתבע לפגם. ולבסוף, באם קיים נזק מהו סכום הנזק.

דיון והכרעה:

חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות") מגדיר בסעיף 1 מהו חוזה קבלנות: "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". במקרה שלפנינו הנתבע הינו קבלן והתובעת הינה המזמין. הנתבע התחייב למתן שירות של התקנת ריצוף. מכאן שהחוק חל על העסקה שנערכה בין הצדדים.
סעיף 2 לחוק חוזה קבלנות קובע כי הקבלן חייב לעשות את המלאכה והמזמין חייב לשלם את השכר, זאת לפי המוסכם בין הצדדים.
אין חולק כי המזמין התחייב לשלם לנתבע סך של 14,000 + מע"מ עם סיום העבודות. כמו כן אין חולק כי הנתבע ביצע את העבודות ולא קיבל תשלום עבורן, למעט סכום של 2,000 ₪, אשר לטענתו שולם לשם קניית חומרים.

פגם: סעיף 3 (א) לחוק חוזה קבלנות קובע: "לא היו המלאכה או השירות בהתאם למוסכם (להלן – פגם), על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו, ואם הפגם ניתן לתיקון – לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו".
סעיף 3 (א) לחוק מגדיר מהו פגם. פגם הוא הפער שבין המוסכם לבין התוצאה המעשית שהושגה. המלומד אייל זמיר, מציין בספר, חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד – 1974 פירוש לחוק החוזים בעריכת ג' טדסקי (1994), סעיף 3 עמוד 439 (להלן: "א. זמיר"): "בחיובי תוצאה, עצם הפער בין התוצאה המוסכמת לבין התוצאה שהושגה למעשה מהווה הפרה של החוזה, ובהיעדר פער כזה אין הפרה. לעומת זאת, כאשר חיוב מתמצה בנקיטת אמצעים נאותים להשגת תוצאה רצויה, קיומו של פער בין התוצאה הרצויה לתוצאה שהושגה בפועל איננו תנאי הכרחי או מספיק לקיומה של הפרה".
מאחר ובמקרה דנן אין חוזה בכתב נשאלת השאלה מהו קנה המידה לקביעה האם קיים פגם כלשהו במלאכה שנעשתה? פרופ' זמיר, מציין בעמוד 443: "אולם מה הדין אם בחוזה לא נאמר דבר על איכותו, שימושיותו ובטיחותו של תוצר המלאכה?...על האובייקט להתאים לשימושיו הרגילים לאיכות בינונית וכדומה, אף בהיעדר הסכמה מפורשת או משתמעת על כך בחוזה. שכן מקום שהחוזה קובע במפורש שעל הקבלן לבצע מלאכה בעלת תכונות וסגולות מסוימות, פשיטא שביצוע מלאכה ללא אותן תכונות וסגולות נחשב כהפרה. הרבותא היא בקביעת דרישות התאמה שתחולנה אף בהיעדר הסכמה אקטואלית עליהן".
עסקינן בתובעת שהיא מכללה לעיצוב, אשר בחרה לשפץ את רצפה בשטח כולל של כ-300 מ"ר. הוגשה חוות דעת מטעם מומחה התובעת אשר ציינה פגמים כגון חיתוכים גסים, העדר הלחמות, מעבר בין גוונים, חיתוכים עקומים ומיותרים, פנלים חסרים או שאינם מותקנים בצורה תקינה וכן קיום גבשושיות ובליטות כתוצאה מאי ביצוע עבודת הכנה מתאימה. הצילומים שצורפו (וסומנו חוו"ד 1) משקפים אכן ליקויים ופגמים בעבודות כפי שתוארו בחוות הדעת. בנוסף, תצהיר עדות הראשית מטעמו של צד ג' מאושש את הטענה כי הריצוף היה פגום. אין חולק כי צד ג' הינו בעל ניסיון רב בהתקנת ריצוף מהסוג הנדון. לטענתו, הוא הגיע למקום לאחר שכבר בוצעה ההרכבה כולה על ידי הנתבע, על מכלול יריעותיה והכנת התשתית תחתיה, למעט החיבורים בין היריעות (סעיף 12 לתצהיר מטעם צד ג'). עם הגיעו הודיע לנתבע מיד כי הריצוף פגום וכי יש להרים את היריעות ולתקן את התשתית תחתיה (אטימת חוקים ויישור הגבשושיות) ולאחר מכן להתקינה מחדש ולבצע הלחמה של החיבורים בין היריעות, כדי ליצור ריצוף אחיד (סעיף 13 לתצהיר מטעם צד ג'), אך הנתבע סרב לבצע זאת, וטען שהתובעת מסכימה לכך כיון שקיים לחץ זמנים לסיום העבודה.
אציין כי העדפתי את גרסתו הראשונית של צד ג' על פני עדותו. אני סבורה כי צד ג' ניסה בעדותו לסייע לנתבע, תוך כדי טשטוש אחריות הנתבע. ואולם גם בעדותו "המרוככת" אישר צד ג' כי הצטרף לעבודה לאחר שהיריעות כבר הונחו (פרוטוקול עמ' 28 שורות 26-27), וכי הנתבע הוא שתיקן את התשתית (פרוטוקול עמ' 28,שורות 22-23), אך היו בעיות בתשתית (פרוטוקול עמ' 31, שורות 1-2). עוד העיד צד ג' כי עבד במקום במשך יומיים בלבד בשעות הלילה, תוך כדי עבודה בלחץ, כפי שלא חווה כל שנות עבודתו. צד ג' אף אישר כי הגיע בשעות הלילה על מנת לסייע לנתבע (פרוטוקול עמ' 28, שורה 30).
עדות זו מלמדת כי צד ג' לא היה שותף לחלק משמעותי של העבודה, ונחלץ לסייע לנתבע בשעות הלילה, לצורך סיום העבודות בתוך פרק זמן של שבועיים. על כך יש להוסיף את עדותו של צד ג' על הסיליקון השחור אשר הוחלט להשתמש בו, במקום תהליך הלחמה: "לא, לא יפה. לא הייתה ברירה" (פרוטוקול עמ' 30, שורה 1).
בנוסף, יש להפנות לחשבונית שהוציא צד ג' בזמן אמת (18.8.14) לפיה התשלום ששולם לו על ידי הנתבע היה עבור "תיקונים פ.ו.ס והדבקה", חשבונית זו מדברת בעד עצמה, לפיה צד ג' ביצע תיקונים, ולא את העבודה בכללותה. כמו כן מהחשבונית עולה כי צד ג' לא נדרש לבצע הלחמה, אלא רק הדבקה. ראה, החשבונית שצורפה ביום 12.2.18.
בהקשר זה יצוין כי במכתבים שנשלחו לנתבע, ניתנו לו מספר אפשרויות להביא מומחה מטעמו על מנת שיבחון את הליקויים, לרבות במכתב מיום 4.5.15 שהוא אישר כי קיבל לידיו. ואולם, הנתבע התעלם מ כל ההזדמנויות שניתנו לו, ומצא לנכון לזמן מומחה מטעמו רק בשנת 2017, חודשים רבים לאחר החלפת הריצוף. בעניין זה אין לנתבע אלא להלין על עצמו.
כשלעצמי, אטיל ספק בטענת הנתבע כי לא קיבל את כל המכתבים הקודמים שנשלחו לכתובתו, כאשר במכתב מיום 12.11.14, נכתב בזמן אמת כי המכתב הקודם מיום 27.8.14, התקבל אצל הנתבע ביום 16.9.14. כמו כן, בא כוח הנתבע לא טען כי לא קיבל את המכתב מיום 11.6.15 שנשלח אליו, וגם למכתב זה לא התקבל כל מענה. ניתן לומר כי קיים דפוס על פיו הנתבע התעלם מפניות התובעת, ומצא לנכון להשיב רק פעם אחת, זאת לאחר שהתובעת ציינה במכתבה מיום 4.5.15, כי הזמינה חוות דע ת מומחה לצורך הגשת תביעה כנגד.
חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע לא הוסיפה כמעט דבר כיון שהמומחה לא בחן את הריצוף שבוצע על ידי הנתבע, ולא יכול היה להתייחס לגוף העניין. נטען בה כי בחוות הדעת מטעם התובעת אין ציון של מידתיות הפגמים והליקויים, אך מומחה הנתבע נמנע מלציין בחוות דעתו מה הם הליקויים שניתן לתקן, ומה הם הליקויים שלא ניתן לתקן ויש להחליף בגינם את הריצוף. אמירתו בדיון (שנערך בדצמבר 2017 ), כי בהדבקת P.V.C, "אין מצב" שלא ניתן לתקן, היא אמירה כול לנית, סתמית ובלתי מנומקת, שאין בה כדי לאפשר קביעת ממצאים. כך למשל, האם ניתן לתקן את החיפוי כאשר התשתית מתחתיו פגומה. לא למותר לציין כי אותה אמירה לא נכללה בחוות הדעת של המומחה, ולא הועלתה בדיון ההוכחות, ולפיכך מומחה הנתבע לא נחקר בחקירה נגדית על אמירתו זו, ולסיכום משקלה אינו רב. אציין עוד כי ברשות הנתבע היו צילומים של העבודות, אך הוא נמנע מלהציג צילומים אלו בפני המומחה מטעמו, על אף שהמומחה טען בדיון שנערך בדצמבר 2017, כי אם יוצגו בפניו צילומים הוא יוכל להתייחס לגוף העניין.
אמירתו של המומחה מרזוק כי העלות הכוללת הייתה 25,000 ₪, עליה הסתמך בא כוח הנתבע בסיכומיו, התייחסה לעלות העבודות במקרה דנן, ולא הוסיפה דבר. כמו כן, מומחה הנתבע טען כי הוא מבין שהליקויים בכללותם הם תולדה של בניית תשתית לא נכונה, אולם לדבריו, הנתבע מסר לו כי התשתית נבנתה על ידי התובעת. כפי שיובהר להלן, המידע שנמסר למומחה הנתבע בעניין הכנת התשתית טרם ההתקנה, לא היה מדויק.
בסכומו של דבר, מסקנת המומחה מטעם התובעת כי יש צורך בהחלפת הריצוף, נתמכת באמור בתצהיר צד ג' לפיו הריצוף הונח על גבי תשתית לקויה, והיה פגום ובלתי אחיד. לפיכך, אני סבורה כי הוכח בפניי כי נפ לו פגמים משמעותיים בעבודת הנתבע, אשר בגינם היה צורך בהחלפת הריצוף. הדבר נכון בפרט כאשר המזמין הינה מכללה ללימודי עיצוב, אשר בעצם היותה כזו, ישנה חשיבות לצד החזותי של משרדיה.

זכות התיקון: חוק חוזה הקבלנות יצר מערכת של חובות וזכויות בין המזמין והקבלן . למזמין קיימת הזכות לקבל מוצר ו/או שירות תקין בו בזמן שלקבלן קיימות זכויות אשר יש לכבדן. אחת מזכויות אלו של הקבלן הינה זכות התיקון. סעיף 3 (א) לחוק חוזה קבלנות קובע את זכותו של הקבלן לבצע את התיקון ואילו סעיף 3 (ב) קובע באילו נסיבות לא יהיה המזמין רשאי להסתמך על הפגם.
לפי סעיף 3 (א) לחוק חוזה קבלנות יש לאפשר לקבלן לתקן את הפגם בטרם ייזקק המזמין לכל תרופה אחרת, אך החוק מונה 3 סייגים בנוגע למתן זכות ראשונים לקבלן לתיקון הפגם: פגמים שאינם ניתנים לתיקון, פגמים שתיקונם דחוף ופגמים שנעוצים במזמין עצמו.
פרופסור זמיר רואה בסעיף 3 לחוק חוזה קבלנות, משום קביעת נטל המוטל על המזמין, (ראו גם, בר"ע (י-ם) 684/05, דו איט מטבחים להרכבה עצמית בע"מ נ' כרמל לימור, מפי השופט משה דרורי).
אעמוד על הנטל הקיים על כתפי המזמין לפי החוק: הנטל הראשון הינו החובה של המזמין להודיע לקבלן על הפגם, זמן סביר לאחר שגילה אותו.
במקרה שלפני, הנתבע אישר בתצהירו כי ידע שהתובעת אינה שבעת רצון מהעבודה, ומתיקוני הסיליקון שביצע לאחר סיומה (סעיפים 2.20 וכן 2.23 לתצהיר הנתבע). ראוי אף לציין את המכתבים החוזרים ונשנים שנשלחו לנתבע אודות הפגם בעבודה.
נוכח ידיעת הנתבע אודות הפגם בעבודה, התקיימה פגישה בין הצדדים לאחר סיום העבודות, בה נכח גם צד ג'. הנתבע טען כי באותה פגישה הוא וצד ג' הסבירו לתובעת כי מאחר שמדובר ברצפת P.V.C עם בליטות, לא ניתן לבצע הלחמה, אלא יש לבצע הדבקה באמצעות סיליקון. לטענתו, כעבור שבוע כשהוא וצד ג' הגיעו בכדי לבצע את התיקונים, התובעת דרשה שייבצעו את כל העבודה מחדש, דבר שלא היה מקובל עליו ועל צד ג'.
תחילה ייאמר כי היה על הנתבע להודיע לתובעת מראש לפני תחילת העבודה כי לא ניתן לבצע הלחמה בסוג החומר שנרכש על ידה, ולא בדיעבד, לאחר סיום העבודות. כשלעצמי לא שוכנעתי מטענת הנתבע כי לא ניתן היה לחבר את היריעות באמצעות הלחמה. מומחה התובעת העיד כי ניתן היה לבצע הלחמה, אשר בעקבותיה מתקבל משטח אחיד וחלק (פרוטוקול עמ' 36,שורות 10-20 ). גם בתצהיר עדות ראשית מטעם צד ג' נאמר כי היה צורך בחיבור היריעות באמצעות הלחמה כדי ליצור ריצוף אחיד (סעיף 13 לתצהיר). מכאן שהן המומחה מטעם התובעת והן צד ג' טענו כי היה צורך בהלחמה לשם קבלת משטח אחיד.
בהקשר זה יצוין כי מומחה הנתבע כלל לא התייחס בחוות דעתו לשאלה זו של אופן חיבור היריעות, למרות שהטענה כי לא ניתן היה לבצע החלמה, היא בגדר טענת הגנה.
מכל מקום, נראה כי בעיה מרכזית בעבודות הייתה נעוצה בתשתית לקויה. הנתבע לא הוכיח כי תיקון מקומי בסיליקון או בדרך אחרת היה פותר את בעיית התשתית. כאמור, אף המומחה מטעמו לא ציין בחוות דעתו כי ניתן לפתור בעיית תשתית על ידי תיקונים נקודתיים.
בנוגע לתשתית – האחריות להכנת ה משטח לפני התקנת ה-P.V.C הייתה מוטלת על כתפי הקבלן- הנתבע. ענין זה הוכח הן בעדות מומחה התובעת אשר טען כי האחריות לפלס את המשטח לפני ההתקנה מוטלת על הקבלן (פרוטוקול עמ' 40 ,שורות 7-12) והן באמור בתצהיר צד ג', אשר על פיו צד ג' טען בפני הנתבע כי עליו לתקן את התשתית. ואכן הנתבע אישר כי הוא זה שביצע את עבודות הכנה ויישור הרצפה (סעיף 2.16 לתצהיר). גם בעדותו טען הנתבע מספר פעמים כי הוא זה שיישר את הרצפה, הוציא גבשושיות מהרצפה ועשה מילויים כנדרש (ראה למשל פרוטוקול עמ' 23, שורה 1, עמ' 24, שורה 3).
במכתב מיום 10.5.15 טען בא כוח הנתבע כי מקור הליקויים הוא בעבודות תשתית שבוצעו באופן לקוי על ידי התובעת. כאמור, היה זה באחריות הנתבע לבצע הכנה של המשטח, ולא באחריות התובעת. ואולם, לנוכח טענת הנתבע כי התובעת היא שביצעה את הכנת התשתית באופן לקוי, נשאל הנתבע מדוע התחיל בכלל בביצוע עבודה אם לגרסתו, התובעת לא עמדה בתנאים המוקדמים שהציב בפנייה. או אז, שינה הנתבע לפתע את גרסתו וטען כי "התנאים התקיימו תוך כדי העבודה" (פרוטוקול עמ' 25, שורות 1-9). עסקינן בטענה תמוהה וכבושה.
לא למותר לציין כי במכתב בא כוח הנתבע מיום 10.5.15, לא הועלתה כל טענה על העברת רהיטים תוך כדי העבודה, וטענה זו הועלתה רק בדיעבד לאחר הגשת התביעה דנן. נראה כי לפנינו טענה כבושה, אשר גם לא פורטה כנדרש. כך למשל, האם העבירו רהיטים עוד לפני שצד ג' הגיע למקום (אשר כבר עם הגיעו מצא כי התשתית לקויה), או שהעברת הרהיטים בוצעה לקראת סיום העבודות בעת שצד ג' עבד במקום (כפי ש עלה מעדותו של צד ג'). אציין כי בתצהיר עדות ראשית של צד ג' כלל לא נזכרה הבעיה של העברת רהיטים, ואף לא עולה ממנו כי בעת שצד ג' הגיע למקום, הנתבע מסר לו שהבעיה בתשתית, כפי שצוינה כבר אז על ידי צד ג', נעוצה במעשי התובעת. אוסיף כי המצהיר מטעם התובעת כלל לא נחקר בחקירה נגדית באשר למועד העברת הרהיטים למקום, וניתן לראות בהימנעות זו כמי שפועלת לחובת הנתבע, אשר עליו הנטל להוכיח טענה הגנה זו.
הנטל השני הינו "לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו", סעיף 3 (א) לחוק חוזה קבלנות. א. זמיר בעמודים 502,503 בספרו שנזכר לעיל, מציין כי בדרך כלל , תיקון פגם שנפל במלאכה בידי הקבלן שביצע אותה יהיה הפתרון היעיל ביותר, אך קיימות נסיבות שבהן לא יחויב המזמין לתת לקבלן זכות תיקון: "כנגד השיקולים ההופכים את תיקון המלאכה או השירות בידי הקבלן לתרופה ראשונית בשל פגם, יש להצביע על מקרים שבהם תרופה זו איננה פתרון כה מוצלח, או אף איננה פתרון אפשרי. שניים מהמקרים נזכרים בחוק עצמו: פגם שאינו ניתן לתיקון (סעיף 3 (א)), ופגם שתיקונו כה דחוף עד שאין לדרוש מן המזמין שימתין לתיקונו בידי הקבלן (סעיף 4 (ב)). מקרה שאינו נזכר בחוק, לפחות לא במפורש, הוא תיקון הכרוך באי נוחות והכבדה יתירה למזמין. מקרה אחר שאינו נזכר בחוק הוא זה שבו איבד המזמין את אמונו במיומנותו או באמינותו של הקבלן, או הסתכסך עמו מסיבה אחר, עד כדי כך שקשה לצפות ממנו שיאפשר לקבלן לתקן את הפגמים במלאכה או בשירות. לבסוף, דומה שאין טעם רב לדרוש מן המזמין לאפשר לקבלן לתקן את הפגם, אם האחרון מודיע על סירובו לעשות כן".
מתצהירו של צד ג' עולה כי כאשר הגיע למקום, הוא מסר לנתבע כי יש צורך בתיקון יסודי, תוך כדי הרמת היריעות וביצוע תיקוני תשתית. הנתבע ידע כי צד ג' הוא מומחה בתחום ובעל ניסיון רב. תיקון כזה סירב הנתבע לבצע. הנתבע הסכים לבצע רק מספר תיקונים קטנים, כגרסתו הוא בסעיף 2.24 של התצהיר. התובעת מצידה הציעה מתווה לפיו העבודה תבוצע מחדש, והיא תספק את היריעות לצורך ההתקנה המחודשת, אך הנתבע סירב לכך. יצוין כי עצם העובדה שהנתבע לא פירט מה הם אותם תיקונים קטנים שהציע לבצע, שוללת את האפשרות לבדוק אם הצעתו הייתה סבירה ומתאימה לנסיבות. כפי שהובהר, גם המומחה מטעמו לא פירט אלו תיקונים ניתן היה לבצע, והאם ניתן להתגבר על תשתית לקויה באמצעות תיקונים מקומיים, ללא הסרת היריעות ותיקון התשתית.
נראה, אם כן, כי הצדדים היו חלוקים לגבי אופן התיקון. בספרו של פרופ' אייל זמיר (עמודים 505-506) מתייחס המחבר לסיטואציה בה הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לדרכי התיקון, ומציין: "גם בענייננו מתאים העיקרון שלאיש מהצדדים אין זכות מוחלטת לדרוש תיקון בדרך כזו או אחרת, אלא הדבר תלוי במכלול נסיבות העניין. נסיבות אלה כוללות את סיכוייה של כל אחת מהדרכים להביא לתיקון מלא ככל האפשר של הפגם, ההכבדה שכל אחת מהדרכים תגרום למזמין, העלות של כל דרך מבחינת הקבלן וכדומה. מבחינה מעשית, אם בדיעבד יימצא שסירוב המזמין לאפשר תיקון בדרך שבחר הקבלן לא היה סביר, הרי שיראוהו כמי שלא נתן הזדמנות נאותה לתיקון הפגם, ואז הוא לא יוכל להסתמך על קיומו (אלא אם כן יתקיים אחד החריגים לתחולת הנטל הנדון)...לעומת זאת, אם יימצא שעמידת הקבלן על סילוק הפגם בדרך פלונית לא הייתה סבירה, יראוהו כמי שלא תיקן את הפגם למרות שניתנה לו הזדמנות נאותה לעשות כן, ולרשות המזמין תעמודנה כל התרופות בשל הפרת חוזה לפי סעיף 4 לחוק ולפי חוק התרופות.
נזכיר כי כאשר צד ג' הגיע על מנת לסייע לנתבע, הוא טען כי התשתית בעייתית, וכי יש להרים את היריעות שהונחו כבר על הרצפה ולתקן את התשתית . הנתבע מצדו לא הוכיח כי ניתן היה לתקן את ליקויי התשתית באמצעות סיליקון או על ידי תיקונים קטנים אחרים (שטיבם כלל לא הובהר). עוד יש לציין כי בשלב הראשון התובעת אפשרה לנתבע לבצע תיקונים, אך הוא ביצע תיקונים בדבק סיליקון בצבע שחור, והתוצאה שהושגה לא הייתה נאותה מבחינה ויזואלית. לאור האמור, נראה כי עמידתו של הנתבע על ביצוע תיקונים קטנים כלשהם, לא הייתה סבירה, ולכן יש לראות בנתבע כמי שלא תיקן את הפגם למרות שניתנה לו הזדמנות נאותה לעשות כן.
נציין כי הזדמנות נוספת לתיקון הליקויים ניתנה לנתבע במכתב התובעת מיום 12.11.14. לדעתי, די בכך כדי לקבוע כי הנתבע איבד את זכות התיקון המוקנית לו על פי חוק. הנתבע גם לא הגיב על ההזדמנות הנוספת שניתנה לו לתקן את הליקויים כאמור במכתב התובע מיום 11.6.15. אני סבורה כי יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שנמנע מלמסור כל תשובה למכתב זה, על אף שבפעם הזו המכתב נשלח לבא כוחו. התובעת המתינה עד אפריל 2016 בטרם החליפה את הריצוף. הדרישה להמתין לתיקון הפגם תקופה נוספת, כאשר מדובר בפגם גלוי לעין, נראית על פניה לא מידתית , ותחושה זו מתגברת כאשר מדובר במזמין שהוא מוסד ללימודי עיצוב.
מאחר והנתבע לא תיקן את הפגם בתוך זמן סביר חלה במקרה שלפני הורא ת סעיף 4 (א) (1) לחוק חוזה קבלנות: "לא תיקן הקבלן את הפגם תוך זמן סביר לאחר שהמזמין עשה כאמור בסעיף 3 (א), רשאי המזמין- לתקן את הפגם ולדרוש מהקבלן החזרת הוצאותיו הסבירות" .
התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, אולם חוות דעת זו נוקבת בסכום גלובלי, ללא פירוט כלשהו, והמומחה אישר בהגינותו כי קיבל את הסכום מהתובעת. בנוסף, המציאה התובעת חשבונית מס מיום 18.4.16 (נספח ט' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת), לפיה שילמה לקבלן שביצע את העבודות סכום של 88,920 ₪. אולם גם חשבונית זו נעדרת פירוט, והיא כוללת גם עבודות נוספות כגון צביעת המשרדים, ותיקון והחלפה של ריהוט משרדי. איני סבורה כי התובעת הוכיחה באמצעות חוות דעת כנדרש כי תיקונים נוספים אלה נדרשו בעקבות ההתקנה הלקויה של חיפוי הרצפה. אציין כי המצהיר מטעמה נמנע מלהתייחס לאותם תיקונים נוספים בתצהירו, ואף המומחה מטעמה לא העלה זאת בחוות דעתו.
פרופ' אייל זמיר, בספרו חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד -1974 פירוש לחוק החוזים בעריכת ג' טדסקי (1994), סעיף 4, עמוד 527 כותב על כך :"עקרונית, המזמין רשאי לתקן את הפגם בכל דרך שהיא, זולה או יקרה סבירה או בלתי סבירה (לרבות ביצוע המלאכה או חלקים ממנה מחדש), אולם הוא לא יזכה בשיפוי אלא בשיעור "הוצאותיו הסבירות". לכן, אם יבצע המזמין את התיקון בדרך סבירה ומקובלת, יקל עליו לתבוע שיפוי על מלוא הוצאותיו, ויקשה על הקבלן לטעון שההוצאות לא היו סבירות. לעומת זאת, אם המזמין יפעל בדרך שאיננה סבירה ומקובלת, יקשה עליו לשכנע שההוצאות שהוא הוציא בפועל היו סבירות, או להוכיח מה הן הוצאות סבירות בנסיבות העניין. המזמין רשאי כמובן לבצע את התיקון באמצעות קבלן אחר, אך אם ישכנע הקבלן המקורי שהשכר ששולם לקבלן המתקן היה בלתי-סביר, הוא לא יחויב בשיפוי אלא בגבולות הסביר".
נראה כי המונח "הוצאות סבירות" פורש בפסיקה בהרחבה. וכך בע"א 4693/16 IRM OFFSHORE AND MARINE ENGINEER PVT.LTD נ' א. ארנסון בע"מ , קבע כבוד השופט עמית כי ניתן להכיר בהוצאות שימוש במנוף היות ולמזמין היה אינטרס כי העבודות יבוצעו ללא דיחוי. כן ראה, ר"ע (י-ם) 684/05, דו איט מטבחים להרכבה עצמית בע"מ נ' כרמל לימור, ציין כבוד השופט משה דרורי: "במסגרת החזרת הוצאות המזמין, נכלל גם פריט נזק שהזכירה המשיבה, והוא, כלשון פרופ' זמיר: "אם, למשל, המזמין נאלץ להיעדר מעבודתו הרגילה עקב התעסקותו בתיקון הפגם, ניתן לראות גם בכך הוצאה סבירה שבה היה התיקון כרוך". כלומר, גם הוצאה עקיפה עשויה בנסיבות מסוימות להיחשב כהוצאה סבירה.
טענת הפיצוי מחברת הביטוח: בסיכומיו טען הנתבע לראשונה כי לא נגרם לתובעת חיסרון כיס בעקבות הפגם בעבודות, מאחר ומאז ביצוע העבודות הרצפה תוקנה פעמיים בעקבות הצפות ולכן התובעת קיבלה תשלום מחברת הביטוח. טענה זו אינה מבוססת, ולא היה מקום להעלותה. מנהל התובעת, ציין בעדותו כי החלפת הריצוף הראשונה בוצעה באפריל 2016. ההחלפה הנוספת שבוצעה במרץ 2018 נדרשה עקב הצפה (פרוטוקול עמ' 15, שורות 17-22). לא מצאתי כי הונחה בפניי ולו ראשית ראיה כי החלפת הריצוף שבוצעה באפריל 2016 (שהתובעת המציאה חשבונית מס בגינה), נגרמה עקב הצפה.
לאחר ששמעתי את הצדדים ובהביאי בחשבון את כל הנתונים אשר הובאו בפניי אני פוסקת לזכות התובעת את הסכומים הבאים:
עלות חומרים לצורך התקנה חוזרת: סך של 10,500 ₪ בצירוף מע"מ, סך הכל 12,285 ₪. בעניין זה העיד מנהלת התובעת (פרוטוקול עמ' 16, שורה 30) כי עלות ה P.V.C - עמדה על 10,500 ₪ בצירוף מע"מ, ונתון זה גם עולה ממכתב התובעת מיום 10.11.14 בנוגע לעלות החומרים נספח ב' לכתב התביעה). לא מצאתי לפסוק לטובת התובעת עלות של פרקט, הן משום שמדובר ככל הנראה בהשבחה, ומכל מקום עסקינן בחומר אחר, אשר גם עלותו לא הוכחה.
לפני התקנה חוזרת של P.V.C נדרש היה לפרק את הרצפה הקיימת. לנוכח העובדה שמדובר בשטח גדול (330 מ"ר), מומחה התובעת העריך את עלות הפירוק בסכום של 70 ₪ למטר, והסביר כי בנסיבות אלה נדרשת הבאת מכולה וכן פינוי החומר לאתר שפיכה, דבר שמייקר את עלות הפירוק. מאידך, טען מומחה הנתבע כי פעולת הפירוק עצמה נמשכת מספר שעות בלבד. נראה לי כי הסכום שנקב מומחה התובעת גבוה מדי, ואעמיד את הסכום על סך של 30 ₪ למטר ( כולל מע"מ) . מכאן שהסכום לפירוק ופינוי של רצפת ה –P.V.C , יעמוד על 9900 ₪.
על עוגמת נפש – סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), מקנה לבית המשפט סמכות להורות על פיצויים בעד נזק שאינו נזק של ממון בגין הפרת חוזה. מאחר ובענייננו, הליקויים בעקבות העבודות, השאירו את התובעת זמן לא מבוטל עם רצפה פגומה, ובעיקר בדגש על כך שעיסוקה של התובעת הינו בית ספר לעיצוב. ההטרדה, ועוגמת הנפש אשר נגרמו לתובעת, כמו גם, הצורך בפניות חוזרות אל הנתבע על מנת שייתקן את הפגם, כל אלו מזכים אותה בפיצויים (לעניין זה ראה, איל זמיר, חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד – 1974 פירוש לחוקי החוזים בעריכת ט' טדסקי (1994), סעיף 7 – שמירת תרופות, עמוד 691 ) אני פוסקת לתובעת ברכיב זה סך של 10,000 ₪ .
התובעת אינה זכאית להחזר עלות ההתקנה החוזרת, זאת כיון שלא שילמה לנתבע את שכרו, למעט סכום של 2000 ₪, אשר לא הוכח אם שולם כמקדמה או עבור רכישת חומרים.
בנוסף, יש לחייב את הנתבע בהוצאות המומחה מטעם התובעת בסך של 4500 ₪ כולל מע"מ, כהוצאה לה נדרשת התובעת עקב הפגם שנפל בעבודת הנתבע, והצורך בחוות דעת מקצועית בעניין זה.
הסכום הכולל בו יש לחייב את הנתבע עומד על סך של 36,685 ₪.

אחריותו של צד ג': צד ג' הוא קבלן משנה של הנתבע. בנושא זה כותב פרופ' איל זמיר: "קבלנות משנה היא מצב שבו קבלן (הקשור בחוזה קבלנות עם מזמין) מתקשר עם קבלנים אחרים (קבלני משנה) בחוזי קבלנות לביצוע חלקים מהמלאכה או השירות (או אף כל המלאכה והשירות), שהוא התחייב לבצע עבור המזמין" ( איל זמיר, קבלנות משנה: יחסי מזמין, קבלן, קבלן משנה, מחקרי משפט יא, תשנ"ד – 1944, עמוד 45).
וממשיך וכותב המלומד זמיר בהקשר זה: "קבלנות משנה מניחה לפחות שני חוזים: החוזה בין המזמין לקבלן הראשי, והחוזה בין הקבלן הראשי, כמזמין, לקבלן המשנה. כל אחד מהחוזים הוא חוזה לעשיית מלאכה או שירות בשכר (שאינו חוזה עבודה), ולכן חל עליהם חוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974" (שם, עמודים 46-47). במקרה דנן, אין חולק כי לא קיים הסכם בין התובעת לבין צד ג', וכי צד ג' נקשר בחוזה עם הנתבע.
סעיף (3ב)(2) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974 שהוא למעשה ההסדר הנורמטיבי הרלוונטי לענייננו: "אין המזמין זכאי להסתמך על הפגם – אם בא הפגם מסיבה שהמזמין אחראי לה".
כאמור, צד ג' הודיע לנתבע עם הגעתו לאתר כי התשתית לקויה, כפי שהובהר מי שתיקן והכין את התשתית לצורך ההתקנה היה הנתבע, ובהיות הנתבע בגדר מזמין העבודה, הרי אין הוא זכאי להסתמך על פגם זה על מנת לדרוש השתתפות מצד ג' . אציין כי גרסתו של צד ג' כי הזהיר את הנתבע כאמור לא נסתרה על ידי הנתבע.
לעניין זה ראו גם את המלומד פרופסור אייל זמיר בספרו חוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, תשנ"ה, 1994), עמוד 481: נראה שהכלל היסודי הראוי הוא שהמזמין יישא באחריות לפגמים שמקורם בחומרים, בנכס, בתוכניות, בהוראות או בקרקע שהוא סיפק, זולת אם בנסיבות העניין ראה הקבלן, או היה עליו לראות, שהללו עלולים לגרום לפגם במלאכה או בשירות, והוא לא הזהיר את המזמין כנדרש. הזהיר הקבלן את המזמין במידת הפירוט והתקיפות הראויים, שאין להשתמש באותם חומרים או תוכניות או שהוראותיו שגויות ... - והאחרון לא שעה לאזהרה, יישא המזמין באחריות לפגם. ההיקף המדויק של חובת הבדיקה והאזהרה שיש להטיל על הקבלן ישתנה לפי הנסיבות של כל חוזה, לרבות המומחיות היחסית של הצדדים, אופן המלאכה, סוג הגורם לפגם".
במקרה שלפני, צד ג' הצטרף לביצוע העבודות לאחר שחלק משמעותי בהן כבר בוצע. לטענתו התריע בפני הנתבע על כך שהתשתית לקויה. זאת ועוד, במקרה דנן הן הנתבע והן צד ג' הם קבלנים ולפיכך, הייתה אמורה להיות בידי הנתבע מומחיות מתאימה, אף ללא הזהרתו של צד ג'. עם זאת, אני סבורה כי קיימת אחריות חלקית לצד ג'. כאיש מקצוע צד ג' היה מודע לכך שהתבקש לבצע עבודה שאינה עומדת בסטנדרט מקצועי מקובל. לא מן הנמנע כי בנסיבות אלה, היה עליו לסרב לבצע את העבודה, ואם החליט לבצעה, היה עליו להחתים את הנתבע על מסמך מתאים לפיו העבודה נעשית בניגוד להמלצתו המקצועית. חתימת מסמך כאמור היה בה כדי להעמיד את הנתבע על רצינות הדברים וחומרתם, ראה, דברי כבוד השופטת בלכר ב- ת"א (ראשל"צ) 3142-11-11‏ ‏ נסים לסרי נ' טל עוקשי.
לפיכך, אני קובעת כי צד ג' ישפה את הנתבע בסכום של 5000 ₪.
סוף דבר:
הנתבע ישלם לתובעת סכום של 36,685 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (1.3.16) ועד התשלום בפועל.
בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסכום של 6800 ₪, כולל ההוצאות ששולמו למומחה לצורך התייצבותו לדיון.
צד ג' ישפה את הנתבע בסכום של 5000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ניתן יהיה להוציא לפועל את פסק הדין כנגד צד ג' אך לפי הוראות תקנה 223 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. צד ג' יישא בהוצאות הנתבע בסכום של 1500 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק-דין זה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תש"פ, 16 יוני בהעדר הצדדים.