הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 20633-04-17

לפני כבוד השופט נמרוד אשכול

התובע:

יום טוב יעקב
באמצעות ב"כ עוה"ד עדו גרינבוים ו/או ערן גרינבוים.

נגד

הנתבעים:

1. שמואל יוסף
באמצעות ב"כ עוה"ד עוזי ערקובי.

2. אליהו כהן
בעצמו.

פסק דין

רקע וההליכים בתיק
התובע, וכן הגב' אנט יום טוב (ראה נספח "א" לכתב התביעה המתוקן) בע לי הזכויות בחנות בשדרות דב הוז 8, בחולון (להלן " החנות"). בין התובע ואנט יום טוב לבין הנתבע 1 ושותפו מר ספיר כהן (אשר כיום מצוי בהליכי פשיטת רגל) נחתם ביום 15.01.2016 הסכם לשכירת החנות לתקופה של שנתיים, החל מיום 1.2.2016 ועד ליום 31.1.2018 (להלן "הסכם השכירות" אשר צורף כנספח "א" לכתב התביעה המתוקן). הנתבע 2 חתום כערב לחיובי השוכרים וכן חתום כערב על שטר החוב מיום 15.01.2016 (להלן: "שטר החוב").

התובע הגיש נגד הנתבעים ההליכים הבאים:

בתיק הוצל"פ (ירושלים) 518237-02-17 תביעה שטרית בסך 45,187 ₪ כנגד אליהו כהן, ספיר כהן ושמואל יוסף. בתיק הוגשה התנגדות וההליך מתנהל בת"א 3729-06-17.

הליך נוסף נפתח בתיק הוצל"פ 518833-01-17 (לשכת הוצל"פ ירושלים). גם בתיק זה הוגשה התנגדות .

בהסכמת הצדדים, ראה דיון מיום 29.01.2018, אוחדו הדיונים בשלושת התיקים וניתנה לתובע אפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן.

התובע הגיש כתב תביעה מתוקן על סך 94,294 ₪ המרכז , כך לדברי ב"כ התובע בדיון מיום 22.05.2018, "את הטענות בשלושת התיקים שמספריהם כדלקמן":

ת"א 3729-06-17 (יום טוב נ' יוסף).
ת"א 6793-06-17 (יום טוב נ' כהן).
ת"א 20633-04-17 (יעקב נ' יוסף).

כתב התביעה המתוקן מתייחס הן להסכם השכירות והן לשיקים ושטר החוב שנמסרו מכוחו על ידי הנתבע. ב"כ התובע פירט את התביעה: "אני תובע 15 חודשים. אני תובע מחודש אוקטובר 2016 ועד דצמבר 2017. את הפיקדון הפחתתי". בהמשך פירט שחוב דמי השכירות, לאחר הפחתת סך של 25,000 ₪ עומד על 85,000 ₪ לפני ארנונה וחשמל (ראה עמוד 3, שורות 28-29).

מטעם הנתבעים הוגשו כתבי הגנה. הנתבעים ביקשו שהתצהיר הנלווה לכתב ההתנגדות ישמש גם כתצהיר עדות ראשית מטעם ה נתבעים (ראה הודעת ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2018 בעמוד 6, שורות 1-3). התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, וכן הוגשו מטעמו תצהירי עדות ראשית של גיא יום טוב (בנו) ושל מר משה אביטן (בעל קונדיטוריה אשר השתמש בחנות מושא התביעה בפרק זמן מסוים, עת שעמדה פנויה מכל חפץ ואדם).

ביום 28.4.2019 התקיים דיון הוכחות בו העידו מטעם התובע: גיא יום טוב, משה אביטן והתובע עצמו. מטעם הנתבעים העידו: מר שמואל יוסף, מר ספיר כהן (שותפו של מר שמואל יוסף, המצוי בהליכי פשט"ר) ומר אליהו כהן (הנתבע 2 , אביו של ספיר כהן והערב מכוח ההסכם). מטעם הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.

תמצית טענות התובע
עם החתימה על הסכם השכירות נמסרה החזקה לנתבע 1 והוא כנגד מסר 24 שיקים בגובה דמי השכירות. בנוסף, בהמשך הפקיד הנתבע 1 בידי תובע סך 25,000 ₪ במזומן.

החל מחודש אוגוסט 2016, לאחר שמספר שיקים שניתנו על חשבון דמי השכירות חזרו , הודיע הנתבע 1 שבכוונתו לעזוב את החנות ולסיים את החוזה. התובע הודיע כי הוא יכול לסיים החוזה אם ימצא הנתבע 1 שוכר חלופי לשביעות רצון התובע. לטענת התובע הוא שיתף פעולה בהשכרת החנות לשוכרים פוטנציאליים חדשים ונקט בפעולות לשם כך, לרבות הפחתת דמי השכירות. למרות רצונו של התובע לסייע לנתבע ולמצוא שוכרים פוטנציאליים, זה לא נמצא עד ליום 1.1.2018 (היום בו הושכרה החנות לשוכר חדש).

התובע לא שחרר את הנתבע 1 מהסכם השכירות ומהחיובים הנובעים מההסכם. לו היה משחרר את הנתבע 1 היה עושה זאת בכתב. כן טען התובע ששילם את חובם של השוכרים לחברת החשמל ואת הארנונה בעבור שנת 2017.

ההסכם קובע כי כל שינוי ו/או הסכם אחר לא יהיה בתוקף אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים (סעיף 20.3 להסכם).הנתבע לא הציג כל מסמך בכתב לביסוס טענותיו.

תמצית טענות הנתבע 1
החנות נפתחה ביום 1.2.2016 וחדלה מכל פעילות מסחרית בחודש אוגוסט 2016. התובע היה מודע לכך שהעסק נכשל. הנתבע 1 פנה אליו בבקשה לסיים את הסכם השכירות לפני המועד הנקוב בהסכם והתובע הסכים בתנאי שיימצא שוכר חלופי. לטענת הנתבע 1 הוא והתובע תלו שלטים בניסיון להשכיר החנות.

הנתבע 1 מסר לתובע 24 שיקים ושטרות חוב על פי הסכם השכירות . בנוסף, בעת החתימה הפקיד בידי התובע סך של 25,000 ₪ במזומן במסגרת הסכם השכירות.

לאחר מספר שבועות בהם לא נמצא שוכר חלופי פנה הנתבע 1 לתובע להעביר את השכרת החנות לידי מתווך, אך התובע סירב. בחודש דצמבר 2016 הודיע התובע לנתבע 1 שמצא שוכר ודרש פינוי מידי של החפצים שנותרו בחנות. ביום 14.12.2016 הגיע הנתבע 1 ושותפו לחנות, הם פינו אותה מכל חפץ ומסרו אותה לתובע לשביעות רצונו המלאה. גם השוכר הפוטנציאלי נכח באותו מעמד, פיקח ווידא את הוצאת הציוד ונתן הנחיות. באותו היום הוריד הנתבע 1 את המודעה להשכרת החנות וביקש את השיקים והשטרות אשר מסר לתובע, אך האחרון טען כי יערוך התחשבנות במועד אחר.

לטענת הנתבע 1, המחלוקת בנוגע למועד סיום השכירות הייתה בין התאריך 14.12.2016- היום בו לטענתו הסתיים מועד ההסכם עת פונתה החנות ונמסרה לתובע. ואילו התובע טען כי השכירות הסתיימה ביום 31.12.2016, עם כניסתו של השוכר. הנתבע אף שילם לתובע, לפי דרישתו, סך נוסף של 2,000 ₪ וזאת בסוף חודש דצמבר 2016 לצורך השלמת דמי השכירות וכנגד החזרת השיקים ושטרי החוב. הנתבע 1, למרות שסבר כי אינו חייב סכום זה , שילם אותו אך התובע לא השיב לו השיקים ושטרי החוב.

בחודש ינואר 2017 פנה אליו התובע והודיע כי החנות לא הושכרה לאותו שוכר וכי הוא עומד על תשלום מלוא דמי השכירות, הנתבע 1 סירב לכך כיוון שלדידו השכירות הסתיימה ביום 14.12.2016 ולכל המאוחר ביום 31.12.2016. מכאן, הגיש התובע את השיקים בלשכת ההוצאה לפועל.

תמצית טענות הנתבע 2
כב' הרשמת פסלה את התובע בנושא הגשת שטרי הערבות, והגשת כתב התביעה המתוקן מהווה תביעת סרק בניסיון להתיש את הנתבעים ולגרום להוצאות.

הנתבע 2 ערב בתיק ולא נתבע. לכן רק במידה והנתבע 1 לא יוכל לשלם את החוב הנטען, אותו חוב יושת עליו. בנוסף, ידוע לו שבנו (ספיר כהן) והנתבע 1 פינו את החנות ביוזמת התובע אשר ביקש מהם לצבוע אותה. כמו כן הוא מודע למאמצים שנקטו בנו והנתבע 1 להשכרת הנכס במחיר נמוך יותר, תוך שהם משלימים את ההפרש, אך התובע התנגד.

דיון והכרעה
ההסכם בין הצדדים נכרת ביום 15.01.2016 לתקופה של שנתיים: החל מיום 1.02.2016 ועד ליום 31.01.2018. העסק של הנתבע כשל תוך מספר חודשים. השיקים שמסר הנתבע לתובע על חשבון דמי השכירות לא כובדו על ידי הבנק. ראה : "החל מחודש אוגוסט 2016 הפסיק הבנק שבו התנהל החשבון שממנו נמשכו השקים של השוכרים לכבד את השקים..." (סעיף 9 לתע"ר התובע). התובע הצהיר ש" בחודשיים הראשונים לאחר שהשקים החלו לחזור פרע מר שמואל יוסף באיחור ובאופן אישי, במזומן, את דמי השכירות לחודשים אוגוסט וספטמבר 2016... השוכרים נותרו חייבים לי את דמי השכירות לחודשים אוקטובר 2016 עד ינואר 2018, ודמי השכירות לחודשים אלה לא שולמו כלל. עבור אוקטובר הנתבע נתן מקדמה של 2,000 ₪ ולא השלים את היתרה." (ראה סעיפים 11-12 לתע"ר התובע).

דמי השכירות לכל חודש בשנת השכירות הראשונה הם בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 8.1 להסכם השכ ירות). אין מחלוקת מהותית בין הצדדים, שהגם שהשיקים שנמסרו לתובע לא כובדו על ידי הבנק החל מחודש אוגוסט 2016, הנתבע ש ילם לתובע במזומן את דמי השכירות לתקופה הכוללת את מחצית חודש אוקטובר 2016.

לעניין זה ראה דברי ב"כ התובע בפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2018: "השורה התחתונה היא שאוקטובר 2016 עד דצמבר 2017 מינוס 2,000 ₪ ששולמו על החשבון. חודשים אוקטובר 2016 עד ינואר 2017 זה 6,000 ₪ בחודש פלוס מע"מ מכוח החוזה שעל חודש אוקטובר 2016 צריך להפחית 2,000 שכן שולמו חלקית." (ראה עמוד 6, שורות 7-10).

דברי ב"כ הנתבע 1: " התובע קיבל לידיו 27,000 ₪ בפיקדון ובמזומן, כך שביום מסירת החנות 14.12.16 הוא נותר חייב לנתבעים 9,450 ₪. אם מנכים את דמי השכירות מהפיקדון והמזומן שהוא קיבל לידיו, הוא נותר חייב 9,450 ₪ מיום מסירת המפתחות לידיו." (ראה עמוד 6, שורות 17-19).

החישוב הוא כדלקמן: דמי השכירות למחצית חודש אוקטובר 2016 הם סך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. חודשי השכירות עבור חודשים נובמבר-דצמבר 2016 הם בסך כולל של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ, סה"כ 17,550 ₪. הנתבע 1 נתן לתובע 25,000 ₪ במזומן וכן סך נוסף 2,000 ₪ בטרם פינוי החנות בסוף דצמבר 2016. התובע חילט הפיקדון בסך 25,000 ₪ וכן הודה שקיבל מהנתבע סך נוסף של 2,000 ₪ במזומן. לפיכך , נכון ליום 31.12.2016, שולמו דמי השכירות במלואם ,בתוספת מע"מ. לעמדת הנתבע, סעיף 42 ו' לסיכומים ,היתרה לזכות הנתבע היא סך של 2,430 ₪ ויש להשיבה לנתבע (הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד וטענותיו להשבה עלו , בצורה מפורטת וברורה , לראשונה בסיכומים).

בשים לב לאמור לעיל, קבע בית המשפט בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 22.05.2018, כדלקמן:
" 3. בפועל המחלוקת בין הצדדים נוגעת ל 12 חודשי שכירות מחודש ינואר 2017 ועד 31.12.2017.

4. בנושא זה טוען הנתבע כי בתיאום עם המשכיר פינה את המקום, דווח לעירייה, שילם את כל התשלומים שקשורים. התובע מציין כי הפינוי נעשה במועד אחר (מרץ 2017) ולא בהסכמתו והוא תובע את אותם 12 חודשי שכירות, לרבות תשלומי ארנונה כפי שצוין לעיל."

כעולה מתצהירו ועדותו של נתבע 1, החנות נפתחה ביום 1.2.2016 וחדלה מכל פעילות מסחרית בחודש אוגוסט 2016. הנתבע 1 פנה אליו בבקשה לסיים את הסכם השכירות לפני המועד הנקוב בהסכם. התובע הסכים בתנאי שיימצא שוכר חלופי. הנתבע העיד כי הוא והתובע תלו שלטים בניסיון להשכיר החנות.

לאחר מספר שבועות בהם לא נמצא שוכר חלופי פנה הנתבע 1 לתובע להעביר את השכרת החנות לידי מתווך, אך התובע סירב בטענה שיש לו מספר שוכרים פוטנציאליים וכן סירב לקבל שוכרים באמצעות מתווכים. גם כאשר הציע הנתבע 1 לתובע לקבל שוכרים במחיר נמוך מזה ששילם והראשון ישלים את גובה ההפרש, התובע סירב. בנו של הנתבע העיד עדות שונה מעדות הנתבע (ראה סעיף 7 ו-8 לסיכומי התובע וההפניות המובאות בסעיפי אלו).חובת התובע להקטין הנזק .ברור על פניו שהצדדים בשלב מסוים , בסוף שנת 2016 ,פעלו למציאת דייר חלופי .לאור התוצאה , כפי שיפורט להלן , איני מכריע בין הגרסאות השונות לענין ההצעה שהציע הנתבע לקבל שוכר חלופי ולשלם ההפרש.
.
הנתבע העיד כי בתחילת חודש דצמבר 2016 הודיע לו התובע שמצא שוכר ודרש פינוי החפצים מהחנות לאלתר וכן תיקונים לקירות וצביעה מחדש. באותו מעמד הודיע לו התובע כי הוא חייב לו סכום של 2,000 ₪ להשלמת ההתחשבנות ועל אף שהנתבע טען שאינו חייב סכום זה, הסכים הנתבע לשלמו. ביום 14.12.2016 פינו הנתבע 1 ושותפו את החנות מכל חפץ לשביעות רצונו של התובע ומסרו לו אותה וכן מסרו מפתחות החנות שהיו בידם. כעולה מסעיפים 16-17 לתצהיר הנלווה להתנגדות מטעם הנתבע 1, התובע והשוכר הפוטנציאלי נכחו באותו היום בחנות, פיקחו על הליך הפינוי ווידאו הוצאת כל הציוד מהחנות וניקיונה. באותו מעמד הוריד התובע את המודעה להשכיר מטעם הנתבע ומסר אותה בידיו. הנתבע 1 האמין כי בלחיצת היד של התובע ובהסכמתו באותו מעמד תם הסכם השכירות ביניהם, והנתבע 1 אף הפסיק להגיע לחנות.

ראה לעניין זה עדותו של נתבע 1, כעולה מפרוטוקול דיון ההוכחות בעמוד 19, שורות 22-25, 28-31:
"ת. ... בסוף דצמבר נאמר לי שהם סיכמו וסידרו הסכם עם מישהו שאמור להכנס ב- 1.1.2017 היה צריך לארגן את הכל והוא הלך עם יום טוב ומבחינתנו זה סגור היה. היינו בקשרים טובים. נתתי לו את ה- 2,000 ₪ ולא ביקשתי קבלה. היינו ביחסים טובים.
...
ת. תנסה להבין את מערכת היחסים גם טוב ראה (צ.ל: "יום טוב" נ.א) שהעסק הולך ומידרדר אז חיפשנו כבר שוכרים זה היה ביולי 2016, כל התקופה הזאת היינו בכלל באוגוסט כבר כמעט לא הייתה פעילות, ואז לאט לאט התחלנו להוציא דברים ולחפש אפשרות שיבואו שוכרים מחליפים. גם אנחנו חיפשנו ."

לעניין מועד סיום ההסכם העיד בעמוד 20, שורות 10-12:
"ש. ב- 14.12.2016 מבחינתך היום שבו סיימת את החוזה?
ת. מבחינתי אמרנו שלום ונגמר העניין. הוא ביקש לסתום את החורים עם גבס זה נאמר לי על ידי ספיר".

בכל הנוגע ליחסיו עם התובע העיד, שם, בשורות 15-19:
"ת. אתה צריך להבין מערכת היחסים שלנו הייתה כזאת, מערכת היחסים שלי עם יום טוב הייתה אבהית כמו שמשפחה לא ביקשתי ממנו חשבונית כשנתתי מזומן. זה מערכת היחסים שהייתה, לא הייתי צריך, כשאנחנו כבני אדם מכירים ובוטחים אחד בשני זה המצב. לא אומר שעשיתי נכון על ידי זה שלא דרשתי כמו עו"ד כמו שצריך. זה פעם ראשונה ששכרתי חנות."

כן ראה עדותו בעמוד 21, שורות 14-17:
"ת. הוא אמר לי אחרי חודש או חודשים מינואר פברואר שהשוכר ביטל את ההסכמה איתו. אמרתי לו מבחינתי אני סיימתי זה לא עניין שלי. זה שלך הכל שלך ברשותך ויש לך מפתחות... "

עדותו של מר גיא יום טוב, בנו של התובע, תומכת בגרסתו של הנתבע 1. ראה עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 1-2, 24-26:

"ש. אני אומר לך שספיר מסר לך את המפתח בדצמבר 2016?
ת. דצמבר 2016 לא זוכר תאריך מדויק. אולי ינואר או דצמבר.
ש. שמואל מסר את המפתח לאביך שבוע שבועיים קודם?
ת. טוב. כנראה.
...
ת. אבא שלי בטוב ליבו לא יודע אם זה הדבר הנכון לעזור יותר מידי, בא לעזור לשמואל לחנות להוציא דברים להעמיס על איזה עגלה או שתיים. זה היה במהלך דצמבר 2016."

העד מאשר בעדותו שבמהלך חודש דצמבר 2016 החנות פונתה, וכן כי אביו עזר לנתבע 1 להוציא חפצים מהחנות. עדות זו מאשרת את עדות הנתבע 1 בנוגע לפינוי החנות בהסכמה בחודש דצמבר 2016.

כן ראה עדותו של מר ספיר כהן לפיה: "יום טוב ביקש ממני כל מה שהיה לתקן בחנות, חורים צבע לנקות כל מה שביקש ממני זה בוצע. בסופו של דבר יום טוב ממני בסוף מפתח ובסוף חיבק אותי. זה היה עד סוף 2016. נתתי לו מפתח. המצב בחנות היה ריק. אם זה ניקיון חורים, מבחינתי לא עשינו שום פרוטוקול כאשר קיבלתי את החנות. (עמוד 16, שורות 25-30). הוא אמר לי מבחינתו שזה סוים יפה, מה שהוא ביקש עשיתי עד הפריט האחרון." (עמוד 18, שורה 10).

בנוסף ראה עדותו של מר משה אביטן, שהוא מנהל קונדיטוריה ברחוב דב הוז 6 בחולון ובינו לבין התובע היכרות רבת שנים מכוח שכנותם במתחם המסחרי. בסעיף 3-5 לתצהירו, העיד משה אביטן כי "בערב פסח שנת 2017, החנות של יעקב עמדה ללא שימוש... בקשתי מיעקב להעביר מספר חפצים מהקונדיטוריה לחנות שלו, שעמדה ללא שימוש, וכן בקשתי רשותו להכין בחנות מצות לפסח... יעקב הסכים בשמחה ונתן לי להשתמש לימים ספורים בחנות..."

ראה לעניין זה עדותו של מר אביטן בעמוד 10 שורות 24-31, עמוד 11, שורות 1-5:
"ש. מי נתן לך את המפתח לפתוח את החנות?
ת. אילן.
ש. ביקשת משמואל מפתח?
ת. לא. גם לא ביקשתי מספיר.
ש. מי אישר לך להיכנס?
ת. יום טוב.
ש. מי פתח לך את הדלת?
ת. יום טוב. מי שאישר לי להשתמש בחשמל זה יום טוב ."

מכאן אתה למד שבמועדים הרלוונטיים החזקה הייתה בידי התובע, אשר נתן הסכמתו למר אביטן לשימוש בחנות כמפורט לעיל.

אינדיקציה נוספת, אם כי לא מכרעת, ניתן ללמוד מהעובדה שעם פינוי החנות בחודש דצמבר 2016 הועברו החשבונות על שם התובע. ראה לעניין זה עדותו של גיא יום טוב בעמוד 12, שורות 8-12:
"ש. אתה לא קיבלתם שום הודעה מהעירייה במהלך כל שנת 2017?
ת. לא. במהלך 2017 קיבלנו דרישת תשלום, לא זוכר בדיוק תאריך. לא ידענו שב- 1.1. או תאריך ליד הנתבע החליף על דעת עצמו. לכן מתישהו הגיע חשבון ארנונה לאבי הוא יצר קשר עם העירייה אז אמרו לו, הוא לא הבין איך באים בדרישה אליו אז אמרו לו שבעצם הנכס הועבר חזרה אליו. השוכר העביר את זה חזרה על שם הבעלים."

כן ראה חשבונות חשמל וארנונה לשנת 2017 שמוענו על שם התובע וצורפו כנספחים "ו-ז" לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע.

בנוסף התשלום בסך 2,000 ₪. ראה סעיף 23 לעיל , נראה כהפרש לצורך גמר חשבון.

טענת התובע ש הנתבע 1 לא "שוחרר" מחיוביו מכוח הסכם השכירות. הסכם השכירות מגדיר שכל שינוי, תיקון, תוספת, ביטול יהיה בתוקף רק אם נערך בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים (ראה סעיף 20.3 להסכם השכירות). כן צוין שהשוכר ישלם את מלוא דמי השכירות בין אם ישתמש במושכר ובין אם לאו (ראה סעיף 8 להסכם השכירות). לטענת התובע, מכיוון שאין הסכם ו/או מזכר בכתב כראיה לכך שהנתבע "שוחרר" מחיוביו מכוח הסכם השכירות יש לדחות טענותיו ולחייבו בתשלום דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות.

אכן הסכם השכירות מעגן את דרישת הכתב בדבר כל שינוי ו/או תוספת להסכם וכן מעגן את תשלום מלוא דמי השכירות בין אם השוכר השתמש במושכר ובין אם לאו.

עם זאת, יש ליתן הדעת ולבחון את ההסכם על פי הנוהג בין הצדדים ונסיבות המקרה הספציפי. לרוב, בהסכם שכירות קיים "סעיף יציאה" המקנה אפשרות לשוכר לסיים החוזה בטרם תמה תקופת השכירות. הדבר נעשה גם על ידי מציאת דייר חלופי שיכנס בנעלי השוכר. בהסכם שבפנינו לא קיים סעיף מסוג זה, אך חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן " חוק השכירות והשאילה" ו/או "החוק") מסדיר סוגיה זו. ראה סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה: "פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג ."

המחלוקת בין הצדדים עניינה האם הסכים התובע עם הנתבע על סיום מוקדם של הסכם השכירות. נטל ההוכחה רובץ לפתחו של השוכר (נתבע 1). מכיוון שאין בין הצדדים להסכם נוהג המבוסס על עסקאות קודמות ביניהם (ראה עדותו של הנתבע 1 בעמוד 20, שורות 18-19: "זה פעם ראשונה ששכרתי חנות"; כן ראה עדותו של ספיר כהן, שותפו של הנתבע 1, בעמוד 18 שורות 14-15: "ש. לשאלת ביהמ"ש זה עסק ראשון שלך? ת. כן. את החוזה הכין יום טוב..." ), יש לבחון הסוגיה לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מסוג זה ולבדוק האם ישנן אינדיקציות /ראיות לכך שהפינוי של החנות בחודש דצמבר 2016 נעשה בהסכמה ובתיאום עם התובע.

מהימנה עלי עדותו של הנתבע 1 לפיה סוכם בינו לבין התובע על פינוי של החנות, העברת החנות לשוכר חלופי ו סיום הסכם השכירות בחודש דצמבר 2016 .האמור לעיל , בסעיפים 23-28, תומך בעמדת הנתבע . גרסת הנתבע 1 נת מכת במארג הראיות, העדויות והמסמכים בתיק וזאת כמפורט לעיל . מציאת שוכר חלופי היא נוהג מקובל שמצא ביטויו גם בחוק ובתיקון הימנ ו (מ שנת 2017) , זאת הגם שההסכם נערך לפני התיקון לחוק. קובע שהנתבע 1 עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לגרסתו שהפינוי המוקדם של החנות לצורך העברת השכירות בה לשוכר אחר נעשה בתיאום, בידיעת ובעזרת התובע. הנתבע שילם לתובע מלוא דמי השכירות עד ליום 31.12.2016 וכן התשלומים הנלווים עד למועד זה.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, מורה על דחיית התביע ות כנגד נתבע 1 , ובשים לב לתוצאה גם כנגד נתבע 2 , בשלושת התיקים שבכותרת.

מורה על סגירת תיקי ההוצל"פ וביטול כל ההליכים שננקטו בהם כנגד מי מהחייבים.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ט חשוון תש"פ, 17 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.