הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 1612-08-15

לפני כבוד השופט רז נבון

התובעת:

עיריית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד ורד אולשנסקי-לוי

נגד

הנתבעים:

צד ג':

1. מרים אדרי
ע"י ב"כ עו"ד רונן צרפתי – הסיוע המשפטי

2. ציון אדרי [ניתן פס"ד]

ציון אדרי [ניתן פס"ד מותנה]

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 71,979.5 ₪ שהוגשה ע"י התובעת, עיריית הרצליה (להלן: "התובעת"; העירייה") כנגד הנתבעת, גב' מרים אדרי (להלן: "הנתבעת"), וענינה חוב כספי נטען בגין אי תשלום אגרת מים וביוב , אשר נצבר בין השנים 2007 - 2009 (בטרם הוקם תאגיד המים מי הרצליה בע"מ).

א. רקע דיוני -
ראשיתה של תביעה זו בשנת 2015, שאז הגישה התובעת תביעה כספית ע"ס 61,789.30 ₪ כנגד הנתבעת, בהליך של סדר דין מהיר.
הנתבעת לא התגוננה וביום 25 באוקטובר 2015, ניתן פס"ד בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת (כב' הרשמת נעמה פרס).
ביום 14 ביולי 2016, הוגשה על ידי הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן בהיעדר הגנה.
ביום 22 במרץ 2017 התקיים בפני כב' הרשמת פרס דיון בבקשה לביטול פסק הדין ובסיומו הוחלט על ביטול פסק הדין.
בהתאם, הוגש כתב הגנה על ידי הנתבעת, וכן הודעה לצד ג' – מר ציון אדרי, אשר לטענתה נושא בחבות התשלום. כפי שיובהר להלן, ציון אדרי לא התגונן, והנתבעת זכאית ליטול פסק דין כנגדו, ככל שתחוב במסגרת פסק דין זה.
התיק הועבר לטיפולו של כב' השופט עמית יריב, ובמהלך הדיון אשר התקיים בפניו בחודש ספטמבר 2017, הוסכם לתקן את כתב התביעה באופן שבו יתווסף ציון אדרי גם כנתבע (ולא רק כצד ג'). בהמשך, ובעקבות שינויים בסדרי עבודתו של כב' השופט יריב, עבר התיק לטיפול מותב זה. ציון אדרי לא התגונן, וביום 12 בפברואר 2018 ניתן כנגדו פס"ד בהיעדר הגנה ("בכובעו" כנתבע).
ביום 5 במרץ 2018 התקיימה ישיבה מקדמית בפניי. במהלך הישיבה הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה מותנה, שהותנה באישור וועדת הפשרות של העירייה . לשם כך ביקשו הצדדים שהות על מנת להביא את ההסדר לאישורה של וועדת הפשרות. בחלוף כחודשיים הודיעה התובעת, כי וועדת הפשרות אישרה את המתווה, אלא שהנתבעת ממאנת לחתום על הסדר פשרה שהועבר לחתימתה. במקביל הודיעה הנתבעת, כי היא נסוגה בה מההבנות אשר הושגו בין הצדדים, בשל חוסר יכולת כלכלית לעמוד בהוראות הסכם הפשרה.
לנוכח האמור, נקבע התיק להוכחות וסיכומים אשר נשמעו בפניי ביום 28 ביוני 2018, ובהתאם ניתן פסק דין זה.
ב. תמצית טענות התובעת -
בהתאם לרישומי העירייה, הייתה הנתבעת רשומה כמחזיקה בנכס, המצוי ברחוב הרי גולן 5 בהרצליה, מס' פיזי 6577000100200 (להלן: "הנכס").
בספרי העירייה הצטברו חובות בגין אגרת מים (מחודש ינואר 2007 עד חודש אוגוסט 2009), ואגרת ביוב (מחודש ינואר 2008 ועד לחודש אוגוסט 2009).
החוב מסתכם בסך של 71,979.5 ₪ בהתאם לפירוט כדלקמן (נספח "1" לתצהיר העדות הראשית) :
אגרת מים - לשנת 2007 סך של 15,271.40 ₪; לשנת 200 8 סך של 24,427.70 ₪; לשנת 2009 סך של 17,859 ₪ (סה"כ 57,558.1 ₪).
היטל צריכה עודפת - סך של 2,053 ₪.
אגרת ביוב - 9,230.60 ₪.
הוצאות גבייה – 3,137. 80 ₪.
הסכומים כוללים ריבית והצמדה, לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה), תש"ח-1980.
החל משנת 2007 החלו להישלח מכתבי התראה לנתבעת, וכמו כן נקטה העירייה בהליכי גבייה מינהליים, אשר לא הניבו תוצאות.
בעקבות טענותיה של הנתבעת לפיה ציון אדרי הוא זה שחב בחוב, הסכימה העירייה לצרפו כמשלם בספרי העירייה, והוא התווסף כנתבע נוסף לתיק זה, בעניינו ניתן פסק דין במעמד צד אחד.
ג. תמצית טענות הנתבעת -
אשר לחבות -
הנתבעת טוענת, כי היא בת 85, אם ל-6 ילדים ו-10 ילדים חורגים.
לדבריה בעקבות סכסוך משפחתי, בינה לבין ילדיו של בעלה מנישואיה השניים (שלום אדרי ז"ל), נחתם במסגרת תיק עזבון 535/91 (מחוזי חיפה) הסדר, ולפיו כל עוד היא בין החיים, היא תתגורר בדירה בבעלותו של בעלה המנוח שלום אדרי ז"ל ברחוב הרי גולן 5 בהרצליה- קרי, בנכס מושא המחלוקת (הסדר זה לא הוצג לתיק) .
לטענת הנתבעת, דירתה הינה בגודל של 60 מ"ר, בעוד שעל השטח עצמו בנויות ומאוכלסות עוד כ-3 יחידות דיור שמנוהלות על ידי בנו של בעלה ז"ל, הנתבע מס' 2 (והצד השלישי) ציון אדרי.
הנתבעת מציינת, כי היא אינה יודעת קרוא וכתוב ובקושי מבינה עברית. בפועל, במהלך השנים היא הייתה משלמת לציון אדרי את חשבון המים של הדירה אחת לתקופה, בהתאם לתחשיב שערך לה מר אדרי, כאשר הלה הבטיח לה, שהוא משלם את החשבון במלואו.
עד שהותקן מונה מים נפרד בדירתה, היה שעון מים אחד לכלל היחידות וציון אדרי התחבר אליהן שלא בידיעתה. לאחר שהותקן מונה מים נפרד היא תמיד שילמה את חשבונות המים במועד.
לנוכח כל האמור טוענת הנתבעת, כי החבות מוטלת על ציון אדרי ולא עליה. בקשר לכך גם נשלחה על ידה הודעת צד ג' לציון אדרי.
אשר לחוב עצמו ולתדפיס שצרפה העירייה -
סך של 23,049 ₪ צריך להיות מופחת מהחוב, שכן מאז יום 1.9.2009 הוקם תאגיד המים מי הרצליה בע"מ ואלו חיובים שמגיעים אליו.
סך של 17,859 ₪- הינו בגין חיובי מים לשנת 2009 ומהתדפיס לא ברור לאיזו תקופת מים מיוחס הסכום האמור. האם לפני ספטמבר 2009, אם לאו.
הוצאות גבייה והיטל צריכה עודפת –גם סכומים אלה לא מתייחסים לשנת החיוב ולא ניתן לדעת האם מדובר בחיובים שלאחר ספטמבר 2009, שאז עברה הגבייה לתאגיד המים ולא לעירייה.
ד. דיון והכרעה -
אשר לאגרת מים - סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות מתייחסים לחיובי ארנונה בלבד ואינם חלים על אגרת מים. גבייתה של אגרת המים מוסדרת בחוק העזר העירוני, חוק עזר להרצליה (אספקת מים) תש"ן-1990 (להלן: "חוק העזר").

החיוב מכוח חוק העזר נעשה מ"הצרכן" כהגדרתו שם: "מי שהחזיק ברשת פרטית, כולה או חלק ממנה, או מחזיק בנכס בו מצויה רשת פרטית, או מי שהרשת הפרטית משמשת אותו או את הנכס בו הוא מחזיק, וכל מי שהתקשר עם העיריה לאספקת מים".

"רשת פרטית" מוגדרת בחוק העזר כ-"אבזר, דוד אגירה, מיתקן להגברת לחץ, לויסות לחימום או לפיזור מים, צנרת, כל מיתקן או מכשיר אחר המצוי בנכס והמשמש או המיועד לשמש לאספקת מים לנכס או לצריכתם, וכן כל מיתקן או מכשיר אחר כאמור בנכס המחובר אחרי מד המים הכללי, או מחובר לנכס במרחק של למעלה מ-1 מטר מגבול הנכס, כאשר אין בנכס מד מים כללי ולמעט מד-מים".

בכל הנוגע לאגרת מים, הרי שהחיוב ייגבה כאמור מ"הצרכן" ולא בהכרח ממי שרשום אצל התובעת כמחזיק, אף אם חדל להחזיק ולא הודיע על כך (ר' ע"א (ת"א) 1982/98 כהן צדוק נ' עיריית תל אביב, תק-מח 131 (2) 99).

בהליך שבפנינו, אין ספק, כי הנתבעת עונה להגדרת צרכן וכי רשת המים והצנרת שימשה גם אותה. בנכס היה מונה מים אחד והיא צרכה מים מכוח אותו מונה לדירתה (לטענתה של הנתבעת גם ציון א דרי צרך מים מאותו מונה- ר' ס' 9 לתצהירה של הנתבעת: "אציין כי באותו העת (עד להתקנת מונה מים נפרד ליחידה בה אני מתגוררת), היה שעון מים אחד הן ליחידה בה התגוררתי והן ליתר היחידות שנבנו ע"י הנתבע אליהם הנתבעת ערך חיבור שלא בידיעתי ו/או בהרשאתי" – כך במקור ).

סעיף 7(ב) לחוק העזר קובע, כי: "משמש מד מים אחד אותו נכס, מיתקן, או אבזר לאספקת מים לנכס, המוחזק בידי צרכנים אחדים, המשתמשים בנכס למגורים בלבד או לכל מטרה יחודית אחרת, יחולק החיוב הכולל באופן שווה בין כל הצרכנים.
הגיעו כל הצרכנים להסכם בכתב עם המנהל על אופן חלוקה אחר, רשאי המנהל להורות על חיוב כל צרכן בהתאם לכך".

היינו, בהיעדר הסכם שהובא לאישורה של העירייה (ובמקרה דנן אין הסכם כזה והנתבעת אף לא טוענת שהסכם כזה הובא לאישורה של העירייה ), החיוב לשאת בתשלום מוטל על כלל הצרכנים בנכס כשהוא מחול ק בחלקים שווים- קרי, על הנתבעת וכן על ציון אדרי, הנתבע מס' 2, אשר כנגדו כבר ניתן פסק דין.

לנתבעת טענות במישור היחסים מול מר אדרי (ובקשר לכך היא זכאית למתן פס"ד לטובתה- וזה ניתן עובר לדיון), ואולם במישור היחסים מול העירייה (שלא הוצג לה כל הסכם בדבר אופן חלוקת החיוב במים) היא חבה בתשלום אגרת המים.

תוצאת האמור הינה אם כן, כי החבות לשלם את אגרת המים שרירה וקיימת.

כאן המקום לציין, כי לאחר שתוקן כתב התביעה בתיק זה ומר ציון אדרי התווסף כנתבע נוסף, הרי שבכך גילתה העירייה את דעתה שגם הנתבעת וגם מר אדרי החזיקו בנכס וצרכו מים – כך, בס' 16 לכתב התביעה המתוקן: "הנתבעים בהיותם מחזיקים בנכסים בתחומה של התובעת וצרכו מים בתקופה נשוא החוב, מחויבים לשלם לתובעת אגרת מים...".
אלא שכאמור לעיל ס' 7(ב) לחוק העזר קובע, כי כאשר מד מים אחד משמש מספר צרכנים: "יחולק החיוב הכולל באופן שווה בין כל הצרכנים" [ההדגשה אינה במקור] . חוק העזר אינו נוקב במילים "חבות ביחד ולחוד" אלא בחלוקה שווה של חיוב כולל בין כלל הצרכנים . בשים לב לאמור, את החוב הנטען על ידי העירייה יש לחלק בין הצרכנים, ומשכך צריכה לטעמי הנתבעת לשאת אך במחצית מן החוב (זאת בשונה מטענת הנתבעת לפיה מר אדרי צריך לשאת לבדו בסכום החוב; ובשונה מטענת התובעת לפיה התובעת צריכה לשאת במלוא סכום החוב שכן באותה עת היא הייתה רשומה בספריה).

ואלו הם החיובים שיש לחייב בגינם את הנתבעת:

שנת 2007 - נכון ליום 31.12.2007, עמד החוב על הסך של 6,333.9 ₪. מחצית מהחוב הינה – 3,166.95 ₪. העירייה סבורה, שיש להשית על חוב זה הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ- 1980. אינני סבור שיש ללכת לפי גישתה של העירייה ביחס לשנה זו. ואסביר – לטעמי ביחס לחיוב הכספי לשנת 2007 ניתן היה להעלות טענות התיישנות (התביעה הוגשה בשנת 2015) והדברים הובהרו וחודדו לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (16.4.2018). דא עקא, שטענת התיישנות לא נטענה אלא לראשונה בסיכומים, ולכן לא ניתן לפתור את הנתבעת מתשלום החיוב בגין שנה זו ולטעון טענת התיישנות . יחד עם זאת דומני, כי לנוכח חובת ההגינות השלטונית, יישא הסך האמור של 3,166.95 ₪ הפרשי הצמדה וריבית על פי דין, החל מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום בפועל ולא ריבית אחרת הנושאת שיעור גבוה יותר מכוח חוק הרשויות המקומיות.

שנת 2008 – סכום החוב עומד על הסך של 24,427.7 ש"ח נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. מחצית הסכום עומדת על הסך של 12,213.5 ₪, וסך זה יישא הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום 27 בספטמבר 2017 ועד לתשלום בפועל.

שנת 2009 - סכום החוב עומד על הסך של 17,859 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. מחצית מהסכום עומדת על הסך של 8,929.5 ₪, וסך זה יישא הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום 27 בספטמבר 2017 ועד לתשלום בפועל.

לעניין שנת 2009 אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת בדבר חוב שאינו שייך לעירייה אלא לתאגיד המים . לפי התדפיס שצורף על ידי העירייה לתצהיר העדות הראשית, החוב נוגע לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2009, כך שלטענות לפיהן עשוי החוב לכלול בכלל את החוב לתאגיד המים שהוקם, אין על מה להיסמך.

אשר לאגרת ביוב - בעניין זה הפנתה העירייה לחוק עזר להרצליה (ביוב), תשל"ד -1974 (הן במבוא לכתב התביעה והן בכתב התביעה עצמו) . דא עקא שעל פי ס' 2 לחוק העזר הנ"ל החבות מוטלת על בעל נכס: "בעל נכס שנמסרה לו הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייב בהיטל ביוב לכל שלב, בשיעורים שנקבעו בתוספת...". כמו כן חוק העזר מתייחס להיטל. רק בשלב הסיכומים משהסבתי את תשומת לבה של ב"כ התובעת לסוגיה זו, נטען לראשונה , כי הכוונה הייתה לחוק עזר להרצליה (אגרת ביוב), תשל"ד-1974. בכל הכבוד, צודק בעניין זה ב"כ הנתבעת, כי בשלב הסיכומים לא ניתן לשנות את הטיעון שמכוחו נתבע הסכום ו במקרה דנן את מקור החיוב/החיקוק, שמכוחו מבוקש הסכום הנתבע-הדבר עשוי לפגוע בהגנתה של הנתבעת.

ולגוף הדברים-העירייה לא הוכיחה, כי הנתבעת הינה בעלת הנכס. תחת זאת טענה הנתבעת (טענה שלא נסתרה), כי היא יושבת בדירה כזכות שניתנה לה ע"י בעלה המנוח, כאשר זכות זו תפוג לאחר פטירתה. היינו, אין מדובר בבעלת הנכס.

מעת שהעירייה לא הוכיחה, כי הנתבעת הינה בעלת הנכס, הרי שלא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום האמור, ודין דרישת החיוב מכוח רכיב זה להידחות.

הוצאות גבייה - בתדפיס שצורף ע"י העירייה לתצהיר העדות הראשית , נתבעו הוצאות גבייה בסך של 3,137.76 ₪. הוצאות הגבייה אינן מעוגנות בחוק עזר כלשהו, אלא כפי הנראה הן נגזרת של ההוצאות שהוציאה העירייה במסגרת ההליכים המינהליים או במסגרת פניות אחרות לנתבעת.

סבורני, כי ככל שהוציאה העירייה הוצאות בעין, הרי שכמו כל בעל דין אחר, היה עליה להוכיח אותן בראיות, בעדויות בקבלות ובמסמכים. בפועל, אין כל אינדיקציה ואין כל הסבר לאותן הוצאות שהוצאו, ומעת שכך לא ניתן לאשר את הסכום הנתבע ודין רכיב זה בתביעה להידחות.

היטל צריכה עודפת –מהמסמכים שצורפו על ידי העירייה עולה, כי מדובר בהיטל שהוטל בשנת 2009. בגין האמור נתבע כיום סך של 2,053 ₪ (סכום המקור הינו 1,072 ₪). היטל בשל צריכת מים עודפת הוטל בשנת 2009 (פורסם בספר החוקים 2203, ביום 23.7.09) ועל פי רישומי העירייה יום החיוב הינו ביום 16 בספטמבר 2009. העירייה לא סתרה את טענת הנתבעת לפיה החל מיום 1 בספטמבר 2009, עברה הגבייה להיות מבוצעת באמצעות תאגיד המים מי הרצליה בע"מ, ומשכך לא ברור מדוע מבקשת העירייה להיפרע בגין חיוב שאינו תחת אחריותה. גם העדה מטעם העירייה לא ידעה להשיב תשובות מספקות ביחס לכך בעדותה. בשים לב לאמור, דינו של רכיב זה להידחות והעירייה אינה זכאית לקבלת תשלום כלשהו.
נושאים נוספים שיש להידרש אליהם -
הימנעות הנתבעת מזימונו של מר אדרי למתן עדות - לנתבעת טענות מהותיות ביחס לצורך לחייב את מר אדרי בחוב הנטען. דא עקא שהיא לא מצאה לנכון לזמנו לעדות. המדובר בעד רלוונטי, והאמור נזקף לחובתה.

במסגרת סיכומי הנתבעת נטען, כי תדפיסי העירייה אינם מהווים רשומה מוסדית. לטעמי, המדובר בטענה חדשה שלא נטענה קודם לכן. בס' 17 לכתב התביעה טענה העירייה, כי מדובר ברשומה מוסדית; הנתבעת הכחישה את הסעיף אך טענה לעניין זה טענות כנגד החוב ולא כנגד המסמכים עצמם. מבלי לגרוע מן האמור, רשות מקומית הינה מוסד כהגדרתו בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, המדובר בפלט שנערך על ידה, ולנתבעת ניתנה האפשרות לחקור בחקירה נגדית לשם הזמת הראיות. במהלך החקירה הנגדית לא הופרכו הנתונים, ואף לא נסתר התחשיב של העירייה.

ידיעתה של הנתבעת - למען הסדר הטוב יוער, כי במהלך ישיבת ההוכחות התחוור, כי הנתבעת ידעה "בזמן אמת", במהלך השנים 2007-2009, כי לעירייה יש טענות כל פיה בדבר חוב שלא שולם. הדברים עולים בבירור מע' 14 לפרוטוקול מיום 28 ביוני 2018 ש' 1-12: הנתבעת מאשר שהתקינה בשנת 2009 מונה חדש, ובזמן זה כבר קיבלה מכתב מהעירייה. מדוע המתינה הנתבעת כל השנים הללו על מנת להסדיר את החובות שהלכו ותפחו? לכך אין מענה ענייני.

ה. סוף דבר -
לנוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סך של 3,166.95 ₪ ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי דין, החל מיום 31 בדצמבר 2007 ועד למועד התשלום בפועל.
סך של 12,213.5 ₪, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום 27 בספטמבר 2017 ועד לתשלום בפועל.
סך של 8,929.5 ₪, בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום 27 בספטמבר 2017 ועד לתשלום בפועל.
בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות הליך זה, ותשלם לתובעת סך של 1,000 ₪ הוצאות משפט, בצירוף 4,500 ₪ שכ"ט עו"ד. הסך יישא הפרשי ריבית והצמדה על פי דין (ככל שלא ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין).
למען הסר ספק, ומעת שצד ג' לא התגונן מפני ההודעה לצד ג', ניתן על ידי ביום 24 ביוני 2018 פק דין מותנה כנגדו. למען הסר ספק – אני מחייב את הצד השלישי, מר ציון אדרי, ת.ז. XXXXX916, לשלם לנתבעת את מלוא הסכומים אשר נפסקו לחובתה במסגרת פסק דין זה, זאת ללא קשר לחובתה של הנתבעת לשלם את הכספים לתובעת.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ח, 28 יוני 2018, בהעדר הצדדים.